חייו של אוסקר וויילד, מתוך "אגדות אמתיות, כרך ב'"

 השנה הייתה 1874. איסלנד זכתה בעצמאות מדנמרק, האימפרסיוניסטים הציגו אמנות חדשה בפריז, לוי שטראוס החל לשווק סוג חדש של מכנסיים, ובחור צעיר מאירלנד הגיע ללונדון כדי לכבוש את העיר.

קראו לו אוסקר וויילד והיו לו את כל הכלים הדרושים למשימה: תואר יוקרתי מאוקספורד, מספיק כסף בשביל להיראות כמו עשיר, חוש אופנה מופלא שהבטיח תמיד להשאיר חותם, וכישרון אלוהי להשתמש בשפה. הוא כתב ללא רבב ובמסיבות היה כוכב, שכן תמיד ידע לומר את המילה האחרונה, שגם תמיד הייתה הכי שנונה, מספיק כדי שכל אותו הערב ידברו עליה ועליו, הרבה אחרי שהוא מזמן עזב.

כשהציעו לו משקה היה אומר "אני יכול להתנגד לכל דבר, מלבד לפיתוי", וכשהציעו לו משקה נוסף הרים כוסית ואמר: "הכול במתינות – אפילו מתינות." כששאלו אותו למה הוא תמיד מתבדח השיב: "החיים חשובים מדי בשביל לקחת אותם ברצינות".

לא עבר זמן רב וכל הקסם האישי הזה הצליח להכניס אותו לכל המקומות הנכונים בעיר. לא הייתה מסיבה טובה, בלי אוסקר בסביבה. לא היה נושא לשיחה שלא הביע עליו דעה מקורית. כששאלו אותו איך הוא יודע הכול, השיב: "אני לא צעיר מספיק בשביל לדעת הכול". כולם אהבו אותו. הם אהבו אותו כי הוא היה אדם חופשי להתנהג בדיוק כמו שהוא רוצה ולא כמו שצריך. "אני חייב להיות עצמי," היה אומר "כל התפקידים האחרים כבר תפוסים". אבל הם אהבו אותו גם כי הוא חי את החיים שלהם לא היה אומץ לחיות. חיים של בגדים יפים, אמנות גבוהה ומסיבות שלעולם לא נגמרות.

הוא היה להיט כזה גדול, שאפילו הזמינו אותו לסיבוב הופעות בארצות הברית. מאושר, נסע לשם והעביר הרצאות על אמנות וספרות, לכל מי שהיה מוכן לשמוע. גם לקהל בחליפות וגם לעובדים במכרות. כששאלו אותו מדוע הוא לא מתבייש להסתובב עם חברה של פועלים פשוטים, השיב: "כולנו חיים בביבים, אבל חלקנו מביטים לכוכבים." כולם שמחו לשמוע אותו ולדבר עליו והוא קיבל את זה בהכנעה: "יש דבר אחד גרוע מכך שמדברים עליך, וזה שלא מדברים עליך." כשחזר ללונדון, כל כך שמחו לקבל אותו שחיכו לו יותר הזמנות למסיבות והרצאות מאשר הוא יכול היה לנצל. "יש אנשים שמביאים אושר לכל מקום שהם הולכים, ויש אנשים שמביאים אושר מתי שהם הולכים." הוא אמר לקהל שהיה תמיד סביבו, וזה רק צחק וצחק.

אבל, בלונדון של המלכה וויקטוריה, גם לכוכב עולה היו חוקים שצריך לכבד ולעמוד בהם, במיוחד אם החברה רוצה להרגיש מהוגנת ומכובדת. בין החוקים הלא כתובים האלה היה אחד מתסכל במיוחד: כל גבר מעל גיל כזה וכזה צריך להתחתן ולהקים משפחה. אז הוא התחתן עם הגברת קונסטנס לויד, יורשת עשירה שהייתה מקורבת למשפחת המלוכה ובמהרה לשניים היה בית יפה וגדול ושני ילדים מתוקים. אוסקר אהב מאוד את ילדיו ואת משפחתו, אבל הבית החדש שלהם היה כל כך יקר, שלא הייתה לו ברירה אלא להתחיל לעבוד.

הוא ניסה לעבוד באוניברסיטה ולכתוב מאמרים רציניים וארוכים ומשעממים, אבל במהרה הרגיש שאמנם חינוך זה דבר נפלא, אבל חשוב לזכור מדי פעם שדברים שבאמת שווה לדעת, אי אפשר ללמד. אז הוא ניסה להיות עיתונאי ולכתוב מאמרי דעה, אבל הציבור הרחב התקשה להבין מתי הוא רציני ומתי הוא צוחק. "הציבור הוא סובלני במידה נפלאה" אמר, הוא מוכן לסלוח על הכול מלבד על גאונות."

אז הוא החליט לכתוב אגדות לילדים ופתאום אנשים התחילו להבחין שמתחת לשיער הארוך והיפה הזה מסתתר כישרון אמתי. וברגע שאנשים הבינו את זה, הם היו מוכנים לשמוע את דעותיו בנושאים אחרים. לבסוף אוסקר ווילד החליט להפתיע את הקהל שלו ולכתוב רומן. רומן שהיה מפחיד ומופלא, יפה ונורא, מלא במסתורין ומלא באמת, רומן שאפילו זכה בהצלחה מתונה.

אבל אוסקר הגיע כדי לכבוש את לונדון. לא רק לכבוש כמה לבבות של עשירות במסיבות, ולהשיג הערכה מכמה אקדמאים זקנים. והלב של לונדון, אז כמו היום, פעם על בימת התאטרון. אז החליט את הקריירה לשנות ולכתוב כמה מחזות. תחילה כתב מחזות רציניים שהתקבלו ברצינות רבה, אחר כך כתב מחזות שנונים שהשיגו ביקורות שנונות לא פחות. לבסוף כתב קומדיה אחת על טעות שנעשתה בגלל שטות. הוא קרא לה "על חשיבותה של רצינות".

מיד אחרי הערב הראשון כולם מיהרו להלל את האל שהתגלה בארצם. הכוכב פתאום הוכיח שהוא גם שווה משהו. ערב אחרי ערב הכרטיסים נמכרו, ובסוף כל הופעה הוא היה עולה על הבמה ומודה לקהל על ביצוע תפקידו כהלכה. הוא שמח שהקהל מעריך את ההצגה כמעט כמו שהוא בעצמו מעריך אותה, וכולם שמחו וצחקו והללו אותו. כך הבין שאם אתה רוצה להגיד לאנשים את האמת, עליך לגרום להם לצחוק – אחרת הם פשוט יהרגו אותך.

אוסקר ווילד הצליח. הוא כבש את העיר וזכה בתהילה השמורה לראשונים במעלה. אבל עמוק בפנים משהו היה חסר. היה לו את כל מה שחלם עליו: בית גדול, כסף רב, משפחה טובה ותהילה בינלאומית, אבל הוא עדיין לא היה מאושר. עד שיום אחד פגש במשורר צעיר בשם הלורד אלפרד דאגלס, חבריו קראו לו "בוֹזִי", ואצלו הוא מצא את הפיסה החסרה בחייו – אהבה. הוא אהב את אשתו, אבל כמו שאוהבים את הדודה הטובה שלך, והוא מאוד אהב את ילדיו אבל זה לא אותו דבר.

בזמן שהוא בילה עם בוזי הם דיברו וצחקו וזה היה כאילו לא צריך בעולם שום דבר. פתאום הוא לא היה צריך לכבוש ולנצח, להצחיק ולארח. פתאום היה מספיק רק לטייל ולשוחח. הוא אהב את בוזי כמו שאוהבים החברים הכי טובים, או כמו חבר וחברה, אבל כל הזמן הזה הוא זכר שהאהבה של שניהם אסורה.

שכן, בימים ההם היו חוקים ברורים – אסור לבנים לאהוב בנים. כמובן, שתמיד היו זוגות כאלה, אבל רק במחשכים. לכן, זוגות אוהבים היו חייבים להידחק לשעות של הלילה שבהן אנשים הגונים ישנים, או לצאת לבלות רק במקומות אפלים, לצד גנבים ושודדים.

אם לא היה די בכך, לאוסקר ואלפרד הייתה עוד בעיה גדולה. אבא של אלפרד היה ג'ון דאגלס. המרקיז של קווינסבורי. שמלבד תואר האצולה שלו, לא היה בו שום דבר אציל. הוא היה גס ואלים ונהג לקלל בכל משפט שני. כך בלונדון, לצד המפעלים שזיהמו את האוויר, ג'ון היה מפעל של זיהום אווירה. תרומתו היחידה לחברה הייתה קביעת חוקים לקרבות האגרוף שהרשו להמשיך להרביץ למי שנפל. יש מי שהיה רואה במרקיז אדם רע, אבל אוסקר ווילד לא האמין שנכון לחלק אנשים לפי רעים וטובים – עבורו אנשים היו או מקסימים או משעממים, והמרקיז לא היה אדם מקסים בכלל.

כשהגיע לאב השמועה על כך שבנו נצפה מתהולל עם ידוען, הוא זעם כל כך שמיהר ללכת אל המועדון שבו בילה אוסקר ולמסור לו מכתב מעליב שישפיל אותו בפני כולם. הוא קרוב לוודאי קיווה שאוסקר יצא לפגוש אותו לקרב אגרופים ברחוב, אבל אוסקר היה איש תרבותי וכשפוגעים באיש תרבות, הוא לא הולך מכות – הוא הולך לבית המשפט.

אוסקר לא האמין שהמרקיז ילך אתו לבית המשפט. הוא לא האמין שהוא אדם כל כך גאה עד שיתעקש לנצח גם במחיר השפלת בנו בציבור. הו, כמה הוא טעה. במקום לפתור את העניין בשקט, ג'ון דאגלס החליט לצאת למלחמה בבית המשפט, גם במחיר השפלה ציבורית של בנו ושל כל מעגל חבריו.

בזה אחר זה הביאו לדוכן העדים את כל האנשים שראו את זוג האוהבים. וכך, המשפט הוציא לאור את מה שאוסקר ווילד ניסה להסתיר אפילו מעצמו: את העובדה שהוא אוהב בנים. היו אנשים דתיים שניסו להפציר בו שדרכו לא מובילה לגן עדן אבל הוא השיב: "אני לא רוצה ללכת לגן עדן – אף אחד מהחברים שלי לא שם."

כך אוסקר וויילד נמצא אשם בפשע ללא קורבנות, פשע שהחטא היחיד שלו הוא אהבה, והוא נידון לשנתיים של עבודות פרך. מבית המשפט הובילו אותו לבית המעצר. שם קרעו את בגדיו היפים והלבישו אותו סמרטוטים אפורים ומלוכלכים, הם גילחו שערותיו היפות והובילו אותו בשלשלאות למחנה העבודה.

בדרך עצרו בתחנת רכבת. שם ההמון, שזיהה את אוסקר מהעיתון, מיהר לקלל אותו, ולצחוק עליו, ולירוק עליו. זה עצוב, אבל יש בעולם אנשים שצריכים להקטין אחרים בשביל להרגיש שהם גדולים.

יום אחרי יום הוא, שמעולם לא היה בנוי לעבודות כפיים, נאלץ לקום לפני הזריחה ולשבור סלעים עד השקיעה. בכל ערב, מותש ומיוסר, הוא מצא מזור במקום היחיד שהכיר – בכתיבה. הוא כתב יצירה חכמה, יפה ועגומה, כואבת ומלאת תקווה בשם "ממעמקים" שם כתב: "נולדתי כדי להיות יוצא מן הכלל, לא בשביל לעמוד בכללים" והוסיף: "הדבר הנורא ביותר הוא לא הלב שנשבר - לבבות נוצרו כדי להישבר – אלא שהלב אט אט הופך לאבן."

כשסוף סוף יצא משם, חולה ושבור, ידע שלעולם לא יוכל לשוב ללונדון. העיר הזאת שנשאה אותו על כתפיה בשמחה, עכשיו הפנתה לו את הגב. כל המחזות שלו ירדו מהבמה ואת הספרים שלו זרקו למדורה כל מי שרצו להציג עצמם כאנשים מהוגנים.

למרבה המזל נותרו לו כמה חברים נאמנים ואלה דאגו לו לדירה בבית מלון יוקרתי בצרפת, ולמשכורת נאה שאשתו שלחה אליו בתנאי שלא יבייש כך שוב את המשפחה. אט אט הוא החל להחלים ולרגע נדמה היה שיוכל לחיות כך בנוחות של הגלות. היה לו אוכל טוב ומיטה נוחה, הוא אפילו החל שוב לכתוב. מה עוד מותר לאדם לבקש? אבל האהבה נותרה שם. מחכה לו. ואיתה הבטחה לאושר. אז הוא וויתר על הכסף והנוחות ושלח מכתב ובו קרא לבוזי שלו שיבוא שוב אליו.

הוא עזב את המלון היוקרתי ויצא לרואן. שם, סוף סוף, התאחד עם אהובו אחרי שנים של חיים בודדים. מאושרים, השניים יצאו יחדיו לחופשה בנאפולי. אשתו של אוסקר מיד ביטלה את תמיכתה, אבל הם הצליחו לחיות בזכות דמי כיס שבוזי קיבל מאמו, ולרגע נדמה היה שהכול יכול להיות שוב בסדר.

שם, על שפת הים, עם השקיעה, ברגעים שקטים של אהבה, פתאום היה אפשר לשכוח מכל ההשפלה ומהסבל הנורא שהגורל הטיל על השניים, וללכת לאיבוד בחיבוק.

אבל אז אמו של בוזי הגיעה למסקנה שבנה הגיע לגיל שבו כל אדם מהוגן צריך להתחתן ולהקים משפחה. היא כתבה לו מכתב ובו הסבירה שאם לא יחזור מיד הביתה, היא תפסיק לשלם את מחייתו והוסיפה שאם אוסקר יואיל בטובו לעזוב, היא תשלם לו על כך בנדיבות. השניים ידעו שבלי התמיכה שלה, אין להם סיכוי לחיות ואוסקר היה צריך לוותר על אהבתו ועל האושר שהיא הביאה לו, בפעם שנייה.

לבד הוא עזב לפאריז ושם ניסה לשווא לחזור לחיים של מסיבות וכתיבה, אבל, כמו שכל מתאגרף יודע, הגוף לא יכול לשאת כל כך הרבה מכות. כך, כשהכסף נגמר הוא מצא את עצמו ברחובות, מקבץ נדבות מחברים שהכיר מחיים אחרים. את מותו הוא מצא בפונדק קטן, עם חבר קבצן וילד שסחר בגפרורים, להם סיפר בלילות אגדות. הם ראו בו איש טוב וחכם ונדיב ואהבו אותו כמו חברים אמתיים.

שבעים שנים אחרי-כן החוק הבריטי סוף סוף השתנה. ב1967 כבר לא היה אפשר לכלוא גברים בגלל אהבה לגברים. בשנת 2000 הרשו להם אפילו להתגייס לצבא. החל משנת 2013 כבר היה מותר להם להתחתן ולאמץ ילדים ולבסוף, בשנת 2017, אוסקר ווילד בעצמו, ביחד עם עוד חמישים אלף אנשים שנמצאו אשמים בגלל האהבה, קיבל חנינה רשמית מהממשלה הבריטית.

החיים הם לפעמים לא אגדה פשוטה ויפה. לפעמים קורים דברים נוראיים לפני שאנחנו סוף סוף מבינים את מוסר ההשכל. אבל כל עוד בסוף אנחנו לומדים שאין שום דבר רע באהבה, ושאסור לאסור משנאה או קנאה – יש עדיין אור בקצה המנהרה.

חופשה משפחתית - צרפת, מחוז הרון אלפ. 3. פרנה-וולטיר

התחנה הבאה בתכנית שלנו הייתה עלייה לרגל לבית האחוזה של וולטיר זצ"ל, אבל לפני-כן הייתי פשוט חייב לנסות להגיע לעוד נקודת עלייה לרגל חשובה: ווילה דיודטי באגף הווילות היוקרתי של דרום אגם ז'נבה. במקום הזה, לפני מאתיים שנה הגיעה חבורה מפוקפקת של משוררים. את המקום שכר הלורד ביירון בתקווה לבלות שם עם רופאו הפרטי ד"ר פולידורי שהיה אמון על מתן תרופות למחלואיו וסמים לשמחותיו של הלורד. אל הזוג הזה הצטרפו: קלייר קליירמונד, המאהבת של ביירון שיצאה מהמקום הזה בהריון שהסתיים בנסיבות טראגיות במיוחד. אחותה החורגת של קלייר, מרי וולסטונקראפט-גודווין, ביתם של האנארכיסט שהקים את הוצאת הספרים הראשונה לילדים ונוער וויליאם גודווין, וההוגה הפמיניסטית הגדולה מרי וולסטונקראפט. ובן זוגה של מרי, המשורר פרסי ביש שלי, שניצל את ההזדמנות בשביל לברוח מאנגליה, משאיר מאחוריו מספר נושים המחפשים אחריו ובאשתו ובתו. לזוג הזה החופשה הייתה חשובה במיוחד היות והם איבדו את תינוקם לא מזמן אחרי ששלי גרר אותם החוצה מביתם בלילה סוער כדי, שוב, לברוח מנושים.

הם תכננו לבלות שם חודש של שיכרות, אופיום והשתכשכות פרועה באגם, אבל למרבה הזצער בדיוק באותו הזמן הייתה התפרצות הר געש באינדונזיה שמילאה את שמי חצי כדור הארץ הצפוני בעשן שחור לחודשים. כך קרה שהשנה שבה הם רצו לנפוש, זכתה לשם "השנה ללא קיץ". לחבורה לא נותרה ברירה אלא לאמץ את מזגד האוויר הקודר ולהישאר כלואים באחוזתם, קוראים זה לזה סיפורי אימה גרמניים. בהשראת הסיפורים הם החליטו לערוך תחרות כתיבה – מי שייצר את סיפור האימה הטוב ביותר יזכה. 

פרסי שלי וויתר אחרי כמה ניסיונות, השראתו תחכה עוד שבועיים כדי שהוא יגיע לשמוני ושם יכתוב את הפואמה הנפלאה "מון בלאן". קלייר קליירמונד העדיפה לעשן אופיום ולקרוא במקום להשתתף בתחרות. ביירון ניסה לכתוב סיפור אימה אוריינטליסטי על כישוף חיי נצח, אבל הזניח אותו במהרה לטובת כתיבת הפואמה "חשיכה" – היצירה האפוקליפטית הראשונה בהיסטוריה שבה סוף העולם מתואר כדבר אסתטי, ללא הקשרים תיאולוגיים. הזוכה הגדול של התחרות היה ללא ספק, ד"ר פולידורי שכתב את "הערפד" סיפור הערפדים הראשון בספרות המערב. לימים נעריך יותר את יצירתה של מרי – ד"ר פרנקנשטיין, אבל היא תמשיך לעבוד על הסיפור הזה בשנתיים הקרובות ולכן לא תוכל לזכות בתחרות. 

שתי היצירות האלה התקבלו בברכה, השני מעולם לא יצא מדפוס מאז שיצא לאור והיה לספר המצליח ביותר במאה ה19, למרות כל הדוסטוייבסקים, וויקטור הוגו וצ'ארלס דיקנסים שבאו אחריו. הודות לתרמית של המו"לים הספר "הערפד" יצא תחת שמו של הלורד ביירון, והספר "פרנקנשטיין" יצא כלל ללא שם מחבר, התאפשר לכולם להניח שכותב הספר היה כותב ההקדמה שלו – פרסי שלי. כך קרה שהקרדיט לסיפור אחד שמספר על מיליונר שמנצל נשים ושותה את דמן, ניתן למיליונר שניצל נשים ושתה את דמן, והקרדיט לסיפור על אינטלקטואל צעיר שמזניח את הצאצא היחיד שלו, לניתן לאינטלקטואל צעיר שהזניח את הצאצא היחיד שלו.

למרבה הצער, לא ניתן היום לבקר בווילה דיודטי, כמו לפני מאתיים שנה, גם היום היא אחוזה שמנוהלת על ידי אנשים שרק רוצים פרטיות. למרבה המזל הגענו מוכנים. גוגל ארת' גילה לנו שלא רחוק מהאחוזה יש פארק ציבורי הפונה לאגם ז'נבה, בו ניתן לתת לילדות להתרוצץ ואנחנו יכולים להתרכז בחבר הנוסף שהבאנו לטיול – הרחפן הקטן שלנו. אנחנו לא חלאות אדם ולכן לא העפנו אותו ממש אל תוך שטח האחוזה, אבל בתמונה הפסטורלית של אגם ז'נבה שמצורפת כאן, ניתן לראות אותו בפינה השמאלית למטה.

משם הגיע הזמן להשטחות על קברי צדיקים הפרטית שלי – ביתו של וולטיר. אשר, למרבה שמחתנו בדיוק נפתח השנה אחרי עשור של שיפוצים מקיפים. קשה להסביר את חשיבותו של וולטיר. היום, במיוחד בארץ, לא קוראים אותו מספיק, ואם קכבר קוראים זה בעיקר את היצירה המקסימה והקטנה שלו "קנדיד" ולא את שאר אלפי יצירות השירה, תיאטרון, פילוסופיה והיסטוריה הממלאות את 99 הכרכים של מהדורת כל כתביו, או את עשרות-אלפי המכתבים הרהוטים והצלולים שממלאים 99 כרכים נוספיו במהדורת כל כתביו.

איך ניתן לאמוד את חשיבותו של וולטיר? לאנגלים יש שייקספיר – לצרפתים יש את וולטיר. לחב"דניקים יש את הרבי מילובביץ' – לחילונים יש את וולטיר. לדתיים יש את משה רבינו – לנאורים יש את וולטיר. הוא הביא במו ידיו את הנאורות לצרפת, בהנחייתה האמונה של מאדאם דה שאטלט הוא הביא את הפילוסופיה הבריטית ואת השיטה הניוטונית לאירופה. למרות שמעולם לא הייתה לו שיטה פילוסופית מוסדרת משלו הוא הלוחם הגדול של הנאורות בעד ערכי הסובלנות והמדע, אשר תקף כל מקרה של רדיפה דתית שבו נתקל. הוא היה הראשון בצרפת לדרוש אימוץ של חיסוני ילדים. אז הוא היה צריך להתמודד גם עם הכנסייה שאמרה שחיסון אולי עובד, אבל הוא הולך נגד ההשגחה העליונה שהחליטה כבר מי צריך לחיות ומי למות, ונגד הרופאים שטענו שפעולה כזו אינה היגיינית ולא נערכו מספיק מחקרים כדי לאשרה. השניים במהרה שינו את דעתם ועד היום צרפת נהנית מאחוזי החיסון הגבוהים בעולם. כהיסטוריון הוא הביא את גישתו הביקורתית למחקר ההיסטורי והיה הראשון להכיר בהיסטוריה כסדרה ארוכה של פשעים נגד האנושות. הוא תמיד הזכיר לקתולים את האינקוויזיציה ולקלוויניסטים את סוורטוס. ומעל לכל אלה הוא היה הלוחם הגדול של האנושות בעד שלום והשאיפה ההדדית לפעול לקראת חיים של שיוויון וחירות זה לצד זה.

על הדעות החתרניות האלה הוא בילה לא מעט זמן בבסטיליה, ועוד יותר זמן בגלות. לעיירה פרנה הוא הגיע אחרי חיים שלמים של בריחה. מצרפת לזרועותיו של פרדריק הגדול, מפרדריק הגדול לזרועותיה של מאדאם דה שאטלט וממאדאם דה שאטלט לז'נבה. אחרי שבז'נבה החליטו להפעיל לכבודו את החוק הישן האוסר על קיום מופעי תאטרון הוא החליט לרכוש את בית האחוזה הגדול ביותר בעיירה פרנה הצרפתית, מרחק שני קילומטרים מז'נבה, כך שהוא יוכל תמיד לדלג בין צדי הגבול שהעניינים יתחממו.

הוא יכול היה לעשות זאת משום שוולטיר היה מסוג האנשים האלה שהצליחו להיות גם אנשי מילה וגם מיליונרים. את רווחיו הנאים מכתביו הוא השקיע בחכמה בעידן שהוביל למהפכה התעשייתית. אבל הוא לא היה רק פילוסוף ועשיר – הוא בראש ובראשונה היה אדם. העובדים שלו באדמות הרבות סביב לאחוזה נהנו מהשכר הכי טוב באזור ומכל הארץ הגיעו אנשים לעבוד תחתיו. העיירה גדלה ואחרי מותו שינתה את שמה מפרנה לפרנה-וולטיר.

מיד כשהגענו לאחוזה, אחרי שנטלתי לעצמי כמה דקות לבכות קצת בפינה, הבנתי שקריאה של ארבעה ספרים כהכנה לביקור הזה (שתי ביוגרפיות ושני כרכים של מבחר מכתביו) הייתה אולי הכנה מוגזמת ושאולי, רק אולי, אני מפיל על אשתי ובנותיי הרצאות על גבי הרצאות בכל פינה שבה עצרנו. אז עצרנו. הלכנו לטיול נהדר באדמות המקיפות את האחוזה ולבסוף קינחנו בפיקניק קטן לצידה.

שבעים ומאושרים היינו מוכנים להעמיס את הבנות המותשות שלנו בחזרה אל הרכב ולצאת אל עבר התחנה הראשונה שלנו – אנסי.

חופשה משפחתית - צרפת, מחוז הרון אלפ. 2. אנמסה

אנמסה

x

כתחנה הראשונה שלנו נבחרה העיר הקטנה אנמסה (אנמאס, במבטא צרפתי), לא רחוק מז'נבה, על הצד הדרומי של האגם. אנמסה היא עיר צרפתית קטנה וחביבה, שגולת הכותרת העיקרית שלה היא הקרבה לז'נבה. מכיוון שהעיר לא מחזיקה בנדל"ן על האגם, השהייה שם זולה משמעותית מלינה בערים "מהמעגל הראשון" של האגם – כמו ז'נבה הקדושה, לוזאן האהובה, וויוויי המקסימה או מונטריי המכשפת. לכן, מכיוון שנחתנו אחר הצהריים וכבר מחר בבוקר יהיה עלינו לצאת להמשך המסע, היא נראתה כפתרון טוב וזול להגיע למיטה נוחה במהירות האפשרית משדה התעופה, מבלי לשבור את הבנק על מלון בז'נבה או להסתפק במלון פשפשים זול ליד שדה התעופה. אבל לפני כן צריך להגיע לשם...

במסגרת עבודות ההכנה שלי לטיול עברתי על כל המפות והמסלולים שיהיו לנו בדרך. בכל החישובים השונים שערכתי, הנסיעה משדה התעופה לאנמסה אמורה הייתה לערוך בין עשרים וחמש דקות לשלושים במקרה הקיצוני ביותר. לכן, מה רבה הייתה תדהמתנו כאשר יצאנו משדה התעופה היישר אל תוך הפקקים של מרכז ז'נבה כאשר על המפה היה כתוב שהיעד נמצא במרחק 12 ק"מ ונגיע אליו בעוד קצת פחות משעתיים. נדהמתי. אולי החיפושים אחר הצד הצרפתי של שדה התעופה גרמו לנו להגיע לאזור בדיוק בשעת השיא? אחרי שעה של תסכול והמון עמידה במקום עברנו את מרכז ז'נבה ואז דברים ממש התחילו להיות מוזרים: באחת הפניות גוגל ביקש ממני לפנות לתוך פארק. כמעט הקשבתי לו, חושב שזו איזו דרך פסטורלית, אבל השער ושביל האפר (ואשתי הרומזת לי בעדינות שלא אעז להכניס את האוטו לפארק ציבורי) הביאו אותי להתעלם מהמלצות הרב גוגל ולהמשיך על הכביש. עשר דקות אחרי כן הגיעה המלצה לקצר דרך חניון פרטי. משהו חייב להיות לא בסדר. אמרתי לאשתי לבדוק אם בטעות הגדרתי "הימנע מדרכים ראשיות" או משהו כזה והיא, לאחר דקה של ניתוח המצב, מצאה את מקור התקלה – הרב גוגל חושב שאנחנו אופניים. שש דקות אחרי כן היינו במלון, אחרי נסיעה קצרה שנמשכה שעתיים וקצת.

בדרך, מחשש שנגיע כל כך מאוחר שהכול יהיה סגור, עצרתי ליד איזה סופר, ותוך כדי שאחת המוכרות שלו צועקת לי "מיסייה, מיסייה" ומברברת משהו בצרפתית על זה שאני הלקוח האחרון והם צריכים לסגור, הספקתי לחטוף לחם, חמאה וכמה גבינות. מה שיהיה, הלילה לא נישן רעבים.

במלון חיברנו שתי שידות ואלתרנו לעצמנו שולחן אוכל קטן לנשנוש לפני השינה. אחרי מקלחת קצרה ומנומנמת הבנות נרדמו ולי נשארה המשימה למצוא לאשתי ולי משהו לשתות לפני שגם אנחנו נתרסק.

חוק ברזל בצרפת הוא שבכל עיירה קטנה יש בערב לפחות מקום אחד לשתות בו ומקום אחד לאכול בו. אמנם כל - ואי אפשר להדגיש את המילה הזו מספיק - *כל* החנויות סגורות אחרי שבע, אבל במרכז כל עיר, קטנה ככל שתהיה, יהיה מה לאכול ולשתות בערב.

למרבה המזל המלון שלנו היה מרכזי כל כך שהמקום עם האוכל היה מסעדה בקומה מתחתנו, והמקום לשתות היה בצד השני של הרחוב. למרבה הצער, מסתבר שאנמסה מלאה בהיפסטרים ולכן, למרות רצוננו העז להתחיל השתלמות ביין צרפתי, ההיפסטרים פתחו חנות בירה אמנותית שמוכרת רק בירות זרות ממבשלות עצמאיות. כן... פאקינג היפסטים... בכל אופן, אחרי שני בקבוקים של בירה אירית לא מסוננת בטעם של מיגרנה וכשות, הלכנו לישון.

בוקר.

בכל מלון בצרפת מוצעת לך האופציה לרכוש ארוחת בוקר. אין אצלם "חצי פנסיון" ואם רק נגיד להם "הכול כלול" הם עלולים להחזיר את הגליוטינה לכיכר העיר. ארוחת הבוקר הזו עולה תמיד בין 9 ל12 יורו והיא בזבוז הכסף הכי גדול שניתן לעשות בצרפת. יש לכך שתי סיבות: 1. הצרפתים לא ממש מאמינים בארוחת בוקר וכל מה שהם מציעים ליד הקפה זה מגוון מאפים, ביצה קשה, נקניק, חמאה, גבינה ולחם. 2. זו לא ארוחת בוקר כזו רעה, כשחושבים על זה, אבל אם לוקחים בחשבון שלארבעה אנשים (כן גם ילדים משלמים) זה יוצא באזור הארבעים יורו, ושבכל פינת רחוב יש פטיסיירי פתוחה שבה ניתן לקנות את כל זה ביחד בארבע יורו, אין יותר דיון.

אז אמרנו לא לארוחת הבוקר, ובזמן שאתי מתארגנת בנחת, לקחתי את הבנות לצייד מטעמים וקפה. במהרה מצאנו מקום חמוד שמכר לנו אספרסו דוחה וכמה קרואסונים מאכזבים במיוחד שנשארו מאתמול והיינו מוכנים לצאת לקרוע את העיר הקטנה הזו. אהה... כן...

שני דברים יש באנמסה, והם שניהם במרחק עשרים מטרים זה מזה: שוק צבעוני, וכיכר העיר המרכזית עם בניין העירייה והארכיטקטורה האירופאית החמימה של צרפת שבהחלת נחמד לפזול לעברה.

בשוק רק הצצנו מכיוון שהיה זה הבוקר הראשון של הטיול ולא היה לנו שום חשק להתחיל להשתולל בו, אבל במרכז הכיכר הזו היה משהו אחד שרציתי לעצור לידו, מכיוון שהוא יכול להיות דרך נפלאה להתחיל את הנרטיב ההיסטורי שמלווה את המסע שלנו: פסלו המדכא של סוורטוס.

מישל סוורטוס, או בשמו המקורי – מיגל סוורט. היה תיאולוג ממלכת אראגון שהתמזל מזלו להיות אחד מאלה שהטילו ספק בשילוש הקדוש בדיוק כשבספרד הקתולית היה את כל הקטע הזה של האינקוויזיציה. הוא ברח משם בגיל 21 לטיול קצר באירופה ואחרי שנאלץ לברוח מכל מקום בגלל דעותיו הייחודיות הוא החליט לברוח לצרפת. שם, תחת שם בדוי, הוא עבד כרופא. הייתה לו לא מעט הצלחה כרופא והוא אפילו כתב את אחד המחקרים הראשונים שטוענים שללב יש תפקיד בהזזת הדם בתוך הגוף. אבל יצרי התאולוגיה של ילדותו בסופו של דבר השתלטו עליו והוא החליט לכתוב ספר חטרני ומהפכני שישנה את העולם הדתי שבו הוא חי. חבריו שקראו את הספר המליצו לו בעדינות לשרוף אותו ובזאת להימנע מלהישרף בעצמו אבל הוא התעקש והלך עם הספר לז'נבה, משום שידע ששם יש תיאולוג חכם אחד בשם קאלווין שבטח יעריך את הגותו.

היום קאלווין זכור לצד מרטין לותר כאחד האבות החשובים של הרפורמציה, ובגלל שרפורמציה נשמע לנו רצת כמו רפורמה, אנחנו שוגים לחשוב שפעם הכנסייה הקתולית הייתה מאוד דתית ורפורמציה יצרה אפשרות קצת פחות דתית לעבור אליה. שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהמציאות. בז'נבה של קאלווין אסור היה לשיר, לרקוד והתאטרון הוצא מהחוק לצד הזנות וההימורים. הגישה הייתה – אלוהים כבר בחר את מי הוא שולח לגהנום ולכן אנחנו צריכים להתנהג חסודים ונוקשים כדי שיהיה ברור לכולם שאותנו הוא בחר לשלוח לגן עדן.

סוורטוס נתן לקאלווין את ספרו וקאלווין החזיר לו את הספר בצירוף יצירת המופת שהוא זה עתה סיים "על מוסדות הדת הנוצרית". סוורטוס קרא את הספר בשקיקה אבל הייתה לו החוצפה להחזיר לקאלווין את הספר עם תיקונים. אחרי זה הסובלנות של קאלווין (שמעולם לא היה ידוע בסובלנותו) נגמרה. והוא הותיר לעצור את סוורטוס ברגע שזה יראה את פניו.

לא נסבך את הסיפור יותר מידי, אבל הכל נגמר בכך שסוורטוס נעצר ונידון להישרף ביחד עם ספריו. ההוצאה להורג של סוורטוס הרעידה את העולם הנוצרי עד מאוד. קאלווין עצמו הביע חרטה עליה. בהחלט יש עדויות לכך שסוורטוס היה גאון, ואולי אף משוגע, ובהחלט היו כופרים שנידונו לשריפה במאה ה16, אבל מקרה כזה שבו הוגה נשרף בגלל המקבילה התאולוגית של גאווה אקדמית, היה חסר תקדים. עד היום זו נקודת החולשה הגדולה ביותר בביוגרפיה של קלווין והדבר שהכי מעצבן קאלוויניסטים בדיונים.

לכן יש מקום לעצור ולהעריך את העיירה הצרפתית הזו שמחליטה להעמיד את הפסל במרכז הכיכר המרכזית שלה, עשרה קילומטרים מז'נבה, ועוד לקרוא לבית הספר שלה "בית הספר התיכון ע"ש מישל סוורט". זה אופיו של ההומור הצרפתי, זה ממש לא הומור בריטי, אבל זה ללא ספק הומור משובח. 

אגב, יש סיפור שלם עם הפסל הזה ושאלת הצבתו, אבל הפרזנו כבר במילים ואנחנו צריכים כבר לקנות עוד איזו עוגה כפיצוי על הקודמת, להעמיס את האוטו, לעזוב את אנמסה ולצאת לתחנה הבאה... 

חופשה משפחתית - צרפת, מחוז הרון אלפ 1. Bon Voyage

יהיה לכם חם מידי. יהיה לכם קר מידי. תתקעו בפקקים. תצעקו זה על זה. תרעבו. תאכלו יותר מידי. תלכו יותר מידי. תבזבזו יותר מידי. תתקעו עם מזומן. תשכחו לארוז דברים חשובים. תארזו יותר מידי שטויות. תפספסו הרבה. תשתעממו. לא תספיקו. תתגרדו. תיפצעו. תפחדו עד עמקי נשמתכם... וזה יהיה נפלא!

יש לנו שיטה בבית: בכל פעם שאי אפשר יותר וצריך חופשה אנחנו מבררים כמה יעלה לכולנו סופ"ש ארוך "הכל כלול" במלון נורמלי באילת, ומשתמשים בסכום הזה כתקציב שלנו לתכנון חופשה אמתית. עד כה השיטה הזו לקחה אותנו לחמישה ימים בפראג ואמסטרדם, לשבוע בז'נבה ורומא, לשבוע בברלין ובודפשט ולחופשה ארוכה באוקראינה. הפעם החלטנו שהפכנו מקצועיים מספיק באמנות הטיול המשפחתי על מנת להרים הילוך, להשכיר רכב ולחקור אזור שלם, לא רק עיר אחת או שתיים. כמובן, אי אפשר להכיר מחוז שלם בשבוע, כמו שאי אפשר להכיר עיר בשלושה ימים. אני מכיר אנשים שחיים בניו-יורק עשורים, ועדיין לא מבינים אותה. אבל העולם גדול וזמן וכסף הם מצרכים חשובים בכל זאת, ולכן אין ברירה אלא לשאוף, לטעום, לדגום ומידי פעם לסמן מקום שאליו צריך לחזור.

ארבעה חודשים לפני היעד כבר רכשנו כרטיסים. זו הדרך הזולה ביותר. כמו בכל פעם, בדקנו את הזמנים שפחות או יותר מתאימים לכולנו ואז התחלנו לחפש את הכרטיס הזול ביותר החוצה מהארץ הטובה. השיטה הזו מחייבת גמישות מסויימת בתנאים ובתאריכים, אך אם משקיעים בה מספיק, אפשר למצוא כרטיסים, לדוגמא לז'נבה, בשלושים וחמישה דולרים. ז'נבה אם כן נבחרה כיעד לטיסה. אבל את היעד הזה כבר בדקנו (כאן ניתן לקרוא על כך). למרבה המזל, לנמל התעופה של ז'נבה שני צדדים – אחד שוויצרי ואחד צרפתי. ואם תדגישו לחברת ההשכרה שאתם רוצים להשכיר רכב מהצד הצרפתי, תתפלאו לגלות שאותו הרכב יהיה זול ב60 יורו בערך.

[בקשר להשכרת הרכב, נקודה חשובה, שלמזלנו למדנו מטעויות כואבות של אחרים: ישנן הרבה חברות מצד ג' שמציעות השכרת רכב מהחברות הגדולות במחיר מוזל יותר – אל תשכירו מהן, אלא אך ורק מהחברות עצמן! השכרה מצד שלישי היא אולי זולה יותר, אך המחיר הזול נובע ממספר דברים שלא מיידעים אתכם ברגע ההשכרה המהיר והנוח – אין ביטוח לרכב וכל תוספת  (מטען לטלפון, מעמד, ג'יפיאס) תעלה הרבה. בנוסף, החברה המשכירה לא תראה בכם לקוחות שלה, אלא של חברה אחרת וככאלה תהיו טרף קל לכל "פיצוי" שהם ימצאו לנכון להפיל עליכם (ניקוי רכב, שריטה שלא הבחנתם אם הייתה או לפני כן, טנק דלק קצת חסר). לכן תמיד עדיף להשכיר היישר מהחברה הגדולה.]

הפעם בחרנו בEuropcar ונכון לזמן כתיבת מילים אלה, לא הצטערנו על כך. הרכב שניתן לנו היה פז'ו 2008 משנת 2008. שזה כמו פז'ו 208, רק עם התוספות. כשתהיתי האם הרכב לא ישן מידי, הראו לי שעברו עליו רק 7000 ק"מ. אני חייב להגיד שהרכב נסע נפלא את כל ה800 קילומטרים שהעמסנו עליו, הוא הרגיש קטן מידי בהתחלה, אבל אחרי שראינו את הכבישים הקטנים והחניות הקטנטנות – הקוטן הפך ליתרון גדול.

מכיוון שהיו לנו ארבעה חודשים לתכנן את הטיול, אני מיהרתי לבחון אתרים חשובים ולקרוא ספרים רלוונטים לכל תחנה ואשתי הייתה אמונה על החלק החשוב של לקרוא את האותיות הקטנות של כל החוזים שלנו – הטיסה, הרכב, המלונות, הדירות, כמו גם לגלות עניינים חוקיים שונים שראוי לדעת כאשר ניגשים לנסוע בצרפת – לדוגמא: בכביש שהנהיגה המותרת עליו היא 90, הדו"חות ניתנים אפילו על 93 קמ"ש.

הימים שלפני הטיסה היו עמוסים. שלושה ימים לפני-כן הייתה לאשתי יום הולדת וחשבנו שיהיה נכון להביא את הבנות למסעדה כדי לעבוד איתן קצת על נימוסין צרפתיים בזמן הסעודה... כפי שניתן לשער זו הייתה הצלחה אדירה והן בכלל לא התרוצצו כאחוזות אמוק וגררו עצמן על הריצפא תוך כדי תעקות חוזרות ונשנות של המילה "אקשן!" ובכלל לא הכניסו לנו חרדות רבות לגבי הילדים המחונכים של הצרפתים שיושבים בשקט שעתיים בארוחה ומבקשים רשות לדבר. יומיים לפני הנסיעה הייתה לי הרצאה בפסטיבל אייקון, אליה אשתי ובכורתי (בפעם הראשונה) הצטרפו. ההרצאה עברה בשלום יחסי לפי הביקורות שקיבלתי, והבכורה בכלל לא השתעממה ממנה, ובכלל לא התקשתה להתמודד עם הנסיעה הארוכה מירושלים לת"א ובחזרה ובכלל לא עוררה דאגות לגבי הנסיעה הקרבה שבה מתוכננות לנו מספר נסיעות של בין שעה לשעתיים וחצי. בערב שלפני הטיסה אשתי הצטרפה אלי לחתונה של חברים שבה הייתה לי הזכות להיות המחתן. אירוע שהלחיץ אותי ברמות של כלה. אחת כמה וכמה מכיוון שבידי היה התפקיד להרגיע את הכלה.  

למה אני מספר על כך? משום שאלה הימים שבהם היינו אמורים להיות עסוקים בהכנות אחרונות, אריזה, בדיקה של כרטיסים וכתובות, ומכיוון שהימים האלה היו עמוסים בכל טוב, כל ההתארגנות האחרונה נערכה בחטף. אני שכחתי לארוז חולצות חמות (לאלפים!) ואשתי, שפתחה את הטלפון שלה לשיחות בינלאומיות, שכחה את המטען. לא נורא. שכחה מייצרת הזדמנויות נפלאות לקניות, במיוחד בחו"ל.

הטיסה עברה בשלום באופן מפתיע ביותר, הבנות התנהגו למופת ולא נרשמו צווחות מיוחדות. מלבד מספר דקות שבהן הקטנה החליטה לשיר את הלהיט האחרון שלה "אני רוצה להיות עצובה ויפה". 

הטיסה הייתה של חברת איזיג'ט, איתם אנחנו טסים בדרך כלל. כולם היו נפלאים ונחמדים, לא הרגשנו דחוסים ואם בחברה אחרת אפשר לשלם יותר בשביל מקום לרגליים וארוחה חינם ויש לקוחות שמעדיפים זאת – בשביל זה יש שוק חפשי – לנו חשוב בעיקר להגיע ליעד.

מלבד זאת היה רגע אחד בטיסה שהיה שווה את הכול. עוד אנחנו טסים צפונה מהים התיכון לצרפת, הראתי לבתי היכן הרברייה הצרפתית פוגשת את הים התיכון ואת המקום שבו מתחילים האלפים וסיפרתי לה על האבנים השחורות והאבנים הלבנות.

לפני שלוש-מאות מיליון שנה בערך, הלוח הטקטוני של יבשת אפריקה, עם המשקעים השחורים של אדמתו התנגש, דחף ודחק את יבשת אירופה, עם האבנים הלבנות שלה. רכס הרי האלפים - המשתרע מצרפת, דרך שוויץ, איטליה, אוסטריה, גרמניה, ליכטנשטיין, מונקו וסלובניה – הוא התוצאה של ההתנגשות הזו. יש המספרים שעוד אז, החלו האבנים הלבנות של אירופה להתלונן על האבנים השחורות שמגיעות אליה עם האלימות הזו שלהם. אבל לא ניתן לדעת, מכיוון שלא היה אז מי שישמע אותן מתלוננות. ומלבד זאת, בלי המפגש האלים הזה לא היה לאירופה נוף של הרים מושלגים, אדמה איכותית ועשירה ונהרות מתוקים וצלולים.

עוד אני מספר זאת לביתי, ופתאום הנוף הופך שחור משחור ובמקום שמיכת הפוך הירוקה והגבשושית שהפרשה לכל עבר שיניים שחורות מתרוממות מעלה לעברנו. עוד אני מצביע ואומר "תראי את האבנים השחורות" ומהרהר שבנינו אולי הגיע הזמן שאירופה תשלים כבר עם זה שאת כל מה שטוב בה היא קיבלה מהמפגש עם המזרח, ושאולי זה לא נורא כל כך שגם בתוכה יש מזרחים. ופתאום האבנים הופכות לבנות משלג זך והטייס אומר "ליידיז אנד ג'נטלמן, אם תסתכלו שמאלה תראו את המון בלאן". אם לא די בכך שהספגה הלבנה מופיעה לפנינו בדיוק כשאנחנו הסתכלנו דרך החלון וחסמנו להמונים שקפצו מהצד הימני לחטוף מבט, הטייס הגדיל ואף נתן פירואט עדין מסביב לפסגה, כדי לאפשר לכולם לשלוף ניידים ולגנוב פיסה דיגיטלית מהפסגה הגבוהה באירופה.

אנחנו עוד נשוב אל המון בלאן, אבל עכשיו הזמן להודות לטייס שהנחית את המטוס, לאסוף את רכבנו ולצאת לדרך.

היה קצת קשה למצוא את המעבר לצד הצרפתי של שדה התעופה, אבל תוך זמן קצר כבר דרשתי מהמשכיר שיעביר את המערכת של הרכב מצרפתית לאנגלית (דבר שפשוט אי אפשר לעשות לבד). אחרי שהעמסנו את כל המזוודות שלנו, קדתי למשכיר ולחשתי "מרסי". והוא באדישות של שומר סף שרירותי אמר “Bon Voyage!”

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 51

51

זהו רצונך –

שאהיה גדול ממך,

ובזאת אעצים את אורך

באמנותי הצבעונית.

אתה שומר מרחק,

מזמן מנגינות שונות מכליי,

מצא נחמה לאי-התערבותך

בכך שאני שלוח לקראתך.

שירים הכמהים לחיבור

ממלאים את שמיך האדירים.

באילו חיוכים, דמעות, תקוות, פחדים,

באיזה מגוון רגשות,

באילו גלים שוקעים וגואים,

באילו חלומות דוהים ומתעצבים

כאילו שאתה יוצר מיצירתי

שליטה על כוחותיך.

ראה איך ציורי מעטרים-

מצויירים באלפיהם

על ידי מברשות היום והלילה-

את מסכך הסודי.

אתה ישוב נבדל,

מיופה: מה שאני רקחתי

מסתיר הבלתי-מקושט

הישיר שהוא אתה.

תערובת הקרנבל

חולשת על כל השמיים היום:

אתה, אני, קרוב, רחוק-

ההפצה של משחקנו,

המהומך, זימזומי,

רוחש מחיוּת

בואך היומי

בצאתי לקראתך.

(71)

שאני אעשה הרבה מעצמי ואדליק זאת מכל צידיי – כך מטיל צללים צבועים על זוהרך, כזו היא המאיה שלך. אתה מציב מחסום בהוויתך שלך ואז קורא את עצמיותך המשורתת במגוון תווים. ההנתנתקות-העצמית הזו שלך נטלה מוחשות בתוכי. השיר החריף של ההתקה מהדהד בכל הרקיע שצבעים רבים של דמעות וחיוכים, תקוות ופרחים, וגלים עולים ויורדים, חלומות מתנפצים ונרקמים. בתוכי תבוסת העצמי שלך.

המסך הזה שאתה הרמת צבוע באינספור דמויות עם מברשות היום והליל. ומאחוריו טווית מושבך במיטורין מופלא של קימורים, המטילים ספק בכל הקווים העקרים של הישר.

המצעד הכביר שלך ושלי התפרש על פני השמיים. במנגינה שלך ושלי כל האוויר חי וכל העידנים חולפים במשחק המחבואים שלך ושלי.