"עכשיו אנחנו נוסעים לטירה של אבירים. אבל לפני כן צריך לעבור את מבחן האומץ!"
הכותרת המקורית שנתנו לטיול הזה הייתה "טירות ואגמים בחבל הרון אלפ.", עד כה ראינו שני אגמים – ז'נבה ואנסי, וטירה אחת – זו של וולטיר. עתה הגיע הזמן לטירה הבאה: טירת מונטרוטייה המרשימה, הממוקמת כעשרים דקות מאנסי.
כאשר ביררנו על טירה זו, ראינו שהיא ממוקמת ממש ליד אטרקציה פופולרית נוספת – נקיק גדול שמי נהר בצעו באדמה. לנקיק ניתן השם האלגנטי Gorges du fier, או "נקיק הגאים", מה שנתן לכל הסיפור הזה תחושה של הליכה קלילה בטבע, איטית ומחויכת כמו מצעד גאווה במדינה נאורה. לא יכולתי לטעות יותר. ומה שתוכנן להיות טיול קצר בטבע, הפך במהרה לחרדה קיומית אמתית – כמו הליכה במצעד הגאווה אבל בירושלים.
האתר מתגאה בקרוב למאה שנים של תיירות ובהחלט ניתן לראות לא מעט אנשים באים והולכים ממנו, כולם מחויכים ונעימים. בזמן רכישת הכרטיסים ההנחיה היחידה שנתנה לנו המוכרת הייתה "אל תרימו את הילדים על הידיים". הנחיה תמוהה משהו, אבל הגיונית בסך הכל.
אחרי כניסה מרשימה ומבטיחה גילינו ש"נקיק הגאים" אינו אלא גשר צר על צלה ההר הצועד עוד ועוד פנימה אל עבר מקום שבו ההרים סוגרים עליך, המים גועשים מתחתך בעומק כמה מאות מטרים, הקרשים חורקים כשאתה דורך עליהם ובנותיך בוכות לידך, כי גם הן, כמוך, הבחינו בכך שכל מה שעומד בניהן ובין נפילת למוות בטוח זה מעקה עדין בגובה מטר ואחיזה מיוזעת של הורה מפוחד.
לא אשקר, גם אני פחדתי לחיי. משהו בקונסטרוקציה של הדבר הזה הרגיש כאילו זה לא יעבור את וועדת הבטיחות של אתר בנייה בסין. שלא תבינו אותי לא נכון, זה בהחלט היה מרשים, ומעורר יראה, ומלמד דבר מה על כוחם של איתני הטבע וכל הבולשיט הזה, אבל גאד דאם איט זה היה מפחיד אחושרמוטה.
אחרי חמישים מטר של הליכה מפוחדת זה נראה כאילו זה רק הולך להיות מפחיד יותר, צר יותר ורופף יותר. למזלי, עשיתי בחירה מצויינת בבחירת בת זוג לחיים והיא, ברגע אלוהי של השראה הכריזה "מסתובבים!" הסתובבנו. ובזמן שהבת שלי בוכה שארים אותה אל הידיים ואחזיק אותה בכל הכוח, הסברתי לה שלצערי זה הדבר היחיד שאסור ושעכשיו, הודות לגאונות של אמא שלה, אנחנו חוזרים למקום המבטחים.
כל הדרך חזרה שרנו בקולי קולות, אולי כדי להסתיר את הלמות הלב הרועמות בבית החזה שלנו "כל העולם כולו גשר צר מאוד – והעיקר לא לפחד כלל!!!" מילים שעד היום איבדו לחלוטין את משמעותן – על גשר צר מאוד אי אפשר שלא לפחד. ממש. ואם מישהו יגיד לי שאלוהים, אזכיר לו שאלוהים גם עשה את הנקיק ואת הנהר הגועש מתחתיו. הבעיה שלי היא עם בני האדם שבנו את הגשר והחליטו לעשות אותו צר. צר מאוד.
אחרי שהגענו למקום מבטחים, ועצרנו לאיזה עשרים דקות לאסוף את נשימתנו וליבב בשקט, המשכנו אל היעד הבא – טירת מונטרוטייה. כשהגענו לשם הופתענו בשנית, הפעם לטובה.
מסתבר שהגענו בדיוק ביום השלישי של פסטיבל בן שלושה ימים שבו אנשים מחיים מחדש את הימים המלחמת העולם הראשונה, שהם המקום היה מבצר של הצבא הצרפתי, וכל המקום היה מלא בגברים מחופשים לחיילים עם ביונט ונשים בבגדי אחיות רחמניות. החוויה המשיכה להיות מגניבה כשהקופאית בכניסה הזמינה את בנותיי לנבור בארגז ענק של תחפושות. שכן, אם כבר הולכים לטייל בטירה ענקית, למה לא לעשות זאת בבגדי נסיכה?
הבעלים המקוריים של הטירה, ככל הנראה החליטו לגלגל את ראשם לרגלי גליוטינה, מתישהו בזמן המהפכה הצרפתית. מאז המקום היה נטוש לכמה שנים עד שלפני מאה שנה, אספן אקסצנטרי ומגניב במיוחד החליט להפוך את המקום למשכן שלו ושל האוספים הרבים שלו.
היו שם אוספים של חרסינות ושל מפות ושל כל מיני שטויות שלא התעסקנו איתם בכלל, בגלל שהיו לו אוספים אחרים הרבה הרבה יותר מעניינים – לבנאדם היה את אוסף כלי הנשק העתיקים הגדול ביותר שראינו בחיים, יותר מכל מוזיאון שביקרנו בו. היו לו תותחים בכל הגדלים, רובים ואקדחים עתיקים מכל סוג וקונפיגורציה ומעניין יותר מכל אלה –חרבות, גרזנים, קשתות, ארבלטים, פגיונות וכידונים מאירופה, ארצות ערב, אפריקה ואפילו מיפן הפאודלית. "חרב דו ידנית מהמאה ה15!!" צעקתי לאשתי בהתלהבות בזמן שהחנון החמוד ששיחק די-אנד-די בגיל החטיבה התעורר בי לחיים, והיא, שגם בילתה את השנים האלה בחברת הקוביות הצבעוניות וכרכי 'רומח הדרקון' קראה לי לבוא מהר ולבחון קאטאנות יפאניות מהמאה ה17. פאק כמה מגניב זה היה.
בחדר נוסף הייתה רחבה גדולה לאימונים, וארגז מלא בנשקים למתאמנים הצעירים. אשתי ואני התאפקנו שלא להוריד חרבות מהתקרה ולהתחיל להשתולל, אבל הבנות לא התאפקו, הוציאו נשקי צעצוע ונלחמו בהנאה זו בזו, בזמן ששיריונות חלולים הביטו בהן בגאווה.
אחרי הסיור יצאנו למרפסת של הטירה לצלם קצת עם הרחפן, לשם שינוי באישור של הבעלים של המקום – נכדו של האספן, שהסתובב עם מגבעת גבוהה כיאה לבעלים של טירה מלאה בנשקים. צילמנו קצת כשפתאום רעש מחריש מילא את החלל. החיילים התחילו לירות בתותח! רצנו להסתכל על המאורע ולפתע מטוס ממלחמת העולם הראשונה, כזה עם שני מדפים ככנפיים ופרופלור בקדמה שלו, הופיע מעלנו והחל לחוג בסיבובים, מנופף מידי פעם לשלום עם כנפיו.
באותו הערב, כששבנו מרוצים לאנסי, קנינו המבורגרים ואכלנו אותם בשקט בדירה. היום היה יום טוב, חבל לסכן זאת עם עוד ביקור מותש במסעדה.
האתר מתגאה בקרוב למאה שנים של תיירות ובהחלט ניתן לראות לא מעט אנשים באים והולכים ממנו, כולם מחויכים ונעימים. בזמן רכישת הכרטיסים ההנחיה היחידה שנתנה לנו המוכרת הייתה "אל תרימו את הילדים על הידיים". הנחיה תמוהה משהו, אבל הגיונית בסך הכל.
אחרי כניסה מרשימה ומבטיחה גילינו ש"נקיק הגאים" אינו אלא גשר צר על צלה ההר הצועד עוד ועוד פנימה אל עבר מקום שבו ההרים סוגרים עליך, המים גועשים מתחתך בעומק כמה מאות מטרים, הקרשים חורקים כשאתה דורך עליהם ובנותיך בוכות לידך, כי גם הן, כמוך, הבחינו בכך שכל מה שעומד בניהן ובין נפילת למוות בטוח זה מעקה עדין בגובה מטר ואחיזה מיוזעת של הורה מפוחד.
לא אשקר, גם אני פחדתי לחיי. משהו בקונסטרוקציה של הדבר הזה הרגיש כאילו זה לא יעבור את וועדת הבטיחות של אתר בנייה בסין. שלא תבינו אותי לא נכון, זה בהחלט היה מרשים, ומעורר יראה, ומלמד דבר מה על כוחם של איתני הטבע וכל הבולשיט הזה, אבל גאד דאם איט זה היה מפחיד אחושרמוטה.
אחרי חמישים מטר של הליכה מפוחדת זה נראה כאילו זה רק הולך להיות מפחיד יותר, צר יותר ורופף יותר. למזלי, עשיתי בחירה מצויינת בבחירת בת זוג לחיים והיא, ברגע אלוהי של השראה הכריזה "מסתובבים!" הסתובבנו. ובזמן שהבת שלי בוכה שארים אותה אל הידיים ואחזיק אותה בכל הכוח, הסברתי לה שלצערי זה הדבר היחיד שאסור ושעכשיו, הודות לגאונות של אמא שלה, אנחנו חוזרים למקום המבטחים.
כל הדרך חזרה שרנו בקולי קולות, אולי כדי להסתיר את הלמות הלב הרועמות בבית החזה שלנו "כל העולם כולו גשר צר מאוד – והעיקר לא לפחד כלל!!!" מילים שעד היום איבדו לחלוטין את משמעותן – על גשר צר מאוד אי אפשר שלא לפחד. ממש. ואם מישהו יגיד לי שאלוהים, אזכיר לו שאלוהים גם עשה את הנקיק ואת הנהר הגועש מתחתיו. הבעיה שלי היא עם בני האדם שבנו את הגשר והחליטו לעשות אותו צר. צר מאוד.
אחרי שהגענו למקום מבטחים, ועצרנו לאיזה עשרים דקות לאסוף את נשימתנו וליבב בשקט, המשכנו אל היעד הבא – טירת מונטרוטייה. כשהגענו לשם הופתענו בשנית, הפעם לטובה.
מסתבר שהגענו בדיוק ביום השלישי של פסטיבל בן שלושה ימים שבו אנשים מחיים מחדש את הימים המלחמת העולם הראשונה, שהם המקום היה מבצר של הצבא הצרפתי, וכל המקום היה מלא בגברים מחופשים לחיילים עם ביונט ונשים בבגדי אחיות רחמניות. החוויה המשיכה להיות מגניבה כשהקופאית בכניסה הזמינה את בנותיי לנבור בארגז ענק של תחפושות. שכן, אם כבר הולכים לטייל בטירה ענקית, למה לא לעשות זאת בבגדי נסיכה?
הבעלים המקוריים של הטירה, ככל הנראה החליטו לגלגל את ראשם לרגלי גליוטינה, מתישהו בזמן המהפכה הצרפתית. מאז המקום היה נטוש לכמה שנים עד שלפני מאה שנה, אספן אקסצנטרי ומגניב במיוחד החליט להפוך את המקום למשכן שלו ושל האוספים הרבים שלו.
היו שם אוספים של חרסינות ושל מפות ושל כל מיני שטויות שלא התעסקנו איתם בכלל, בגלל שהיו לו אוספים אחרים הרבה הרבה יותר מעניינים – לבנאדם היה את אוסף כלי הנשק העתיקים הגדול ביותר שראינו בחיים, יותר מכל מוזיאון שביקרנו בו. היו לו תותחים בכל הגדלים, רובים ואקדחים עתיקים מכל סוג וקונפיגורציה ומעניין יותר מכל אלה –חרבות, גרזנים, קשתות, ארבלטים, פגיונות וכידונים מאירופה, ארצות ערב, אפריקה ואפילו מיפן הפאודלית. "חרב דו ידנית מהמאה ה15!!" צעקתי לאשתי בהתלהבות בזמן שהחנון החמוד ששיחק די-אנד-די בגיל החטיבה התעורר בי לחיים, והיא, שגם בילתה את השנים האלה בחברת הקוביות הצבעוניות וכרכי 'רומח הדרקון' קראה לי לבוא מהר ולבחון קאטאנות יפאניות מהמאה ה17. פאק כמה מגניב זה היה.
בחדר נוסף הייתה רחבה גדולה לאימונים, וארגז מלא בנשקים למתאמנים הצעירים. אשתי ואני התאפקנו שלא להוריד חרבות מהתקרה ולהתחיל להשתולל, אבל הבנות לא התאפקו, הוציאו נשקי צעצוע ונלחמו בהנאה זו בזו, בזמן ששיריונות חלולים הביטו בהן בגאווה.
אחרי הסיור יצאנו למרפסת של הטירה לצלם קצת עם הרחפן, לשם שינוי באישור של הבעלים של המקום – נכדו של האספן, שהסתובב עם מגבעת גבוהה כיאה לבעלים של טירה מלאה בנשקים. צילמנו קצת כשפתאום רעש מחריש מילא את החלל. החיילים התחילו לירות בתותח! רצנו להסתכל על המאורע ולפתע מטוס ממלחמת העולם הראשונה, כזה עם שני מדפים ככנפיים ופרופלור בקדמה שלו, הופיע מעלנו והחל לחוג בסיבובים, מנופף מידי פעם לשלום עם כנפיו.
באותו הערב, כששבנו מרוצים לאנסי, קנינו המבורגרים ואכלנו אותם בשקט בדירה. היום היה יום טוב, חבל לסכן זאת עם עוד ביקור מותש במסעדה.
"אבא, לאן הולכים עכשיו?"
האם אי פעם פחדתם לחיי ילדכם? אני לא מתכוון לחדרה הקיומית המרחפת
מעל לתודעה של כל הורה, או לשניות האלה על הכביש אחרי שמישהו עשה בהן משהו מטומטם.
אני מתכוון לדקות ארוכות של סכנה מוחשית שבהן אתם דואגים שלא לאבד את חיי ילדכם.
אני חייב להגיד, שאחרי שחווינו את הדבר הזה, אינני ממליץ זאת לאיש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה