עזבנו את גרנובל עם תחושה קלה של החמצה. בסופו של דבר, למרות שראינו שזו עיר מרתקת וצעירה, מזג האוויר לא אפשר לנו ממש לחקור אותה לעומק. לכן, כשיצאנו מהעיר לקראת היעד הבא הבטחנו לעצמנו שנחזור לעיר ביום מן הימים.
בדרך אל היעד הבא עברנו ביחד על הטירות השונות שביקרנו בהן עד כה: הייתה את טירת המודרנית של וולטיר, טירה שהיא יותר ווילה אלגנטית בסדר גודל גרנדיוזי. הייתה את טירת האבירים שם ראינו חיילים יורים בתותח וסיווגנו חרבות בהתלהבות יתרה. הייתה את הטירה היפהפה והמרדימה של היפהפייה הנרדמת, ואת הטירה האדירה של וויזיל שהפכה למוזיאון. לכל טירה היה סיפור ואווירה, ואופן מסוים שבו הבעלים שלה בחרו לאפשר למבקרים הצצה לחייהם, או לעברם. אחרי כל כך הרבה טירות בהן רק ביקרנו, הגיע הזמן אולי לגור בטירה, אפילו אם זה רק ללילה אחד. בדרך לאל האלפים, בנקיק בין הרים, שוכנת לה שאטו דה תורנס, אשר הבעלים שלה, אדם מקסים ואדיב, הפך אגף ממנה למלון.
כשהגענו אל הטירה, אחרי נסיעה ארוכה שהתארכה עוד יותר, השמש כבר החלה לשקוע ואנחנו מיהרנו לנצל את האור שנותר שלנו: ראשית, בעזרת התחפושות המאולתרות שרכשנו בגרנובל השתעשענו יחדיו בחצר, מסתחררים מידי פעם מהנוף המשכר שמקיף אותנו מכל כיוון. הטירה נבנתה במאה ה16, בסגנון הרנסאנס, סביב מגדל שמירה עגול מהמאה ה13. המגדל הזה, היה הכניסה לדירתנו. הרהיטים בדירה גם הם סיפרו על חיים אחרים משנים רחוקות, בהן בחדר הילדות היה עדיין כיסא ליד הקיר, שם האומנת ישבה והמתינה שהנסיכות יתחילו לנחור, לפני שהרשתה לעצמה להתפנות למגוריה.
ערכנו לעצמנו סעודת נישנושים, עם בקבוק של בורדו סופירייר שלא היה סופירייר בכלל וממש הזכיר מרלו ארצישארלי. בזמן הסעודה סיפרתי לבנותיי את האגדה על המקום הזה שבו אנו ישנים: מסתבר שבמהלך המאה 13, המבצר הזה היה עמדת שמירה של חיילים אשר היו אמונים על אחד המעברים החשובים מהאלפים לצרפת. זה היה מקום אסטרטגי חשוב, אבל בה במידה זה היה גם מקום מבודד מאוד, אשר בחורפים נותר חשוף לאקלים הקשה. ככל הנראה, המפקד של המבצר הזה איבד את שפיותו במהלך אחד החורפים הקשים, והחל להתעלל בפקודיו ולבצע בהם מה שהמקורות שמצאתי תיארו רק כ"זוועות שלא ניתן לדבר עליהן". המלך של המחוז, משמע על האימה, ציווה לפרק את המבצר ולשחרר את חייליו, גם במחיר הפקרת העמדה לחלוטין. כעבור מספר עשורים, המבצר ניתן לאדם מכובד שהמלך רצה בחסדו, וזה הקים שם את הטירה בה אנו שוכנים. האיש הזה היה הסבא של הסבא של הרב-רב-רב סבא, של האיש שקיבל את פנינו באותו היום.
בכל הווייתי התאפקתי מלסיים את סיפורי במילים "ויש האומרים שניתן לשמוע את צווחות החיילים עד היום" אבל ממש רציתי לבלות את המשך הערב עם אשתי, ולא עם שתי ילדות צווחות מאימה. לאחר שהבנות נרדמו על מיטות נוחות של נסיכות, פתחנו לעצמנו בקבוק נפלא של ברוגוגני שרדונה שהיה מתקתק בדיוק במידה ולא יותר מכך ובכוחות אחרונים שתינו אותו, מנסים להישאר ערים עוד טיפה ולהנות מהקסם של החלל.
כשהגיע הבוקר, התעוררנו ביקיצה הטבעית השמורה לנסיכות, אכלנו יוגורט פירותי ויצאנו לחקור קצת את הסביבה של טירתנו. כל כך נהנו מהטיול הקצר שפספסנו לחלוטין את שעת העזיבה שלנו, ובחן ישראלי מפוקפק התנצלנו והודנו להם מקרב לב, משתדלים להימנע מלהציע תשלום על יציאה מאוחרת. היה קשה לעזוב את הטירה, אבל מה שחיכה לנו בהמשך היה מרגש לא פחות, ולמעשה, כך גילינו אחרי-כן, אפילו יותר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה