יסוד ראשון – מה לא יכול שלא להיות?

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 

אנו בצדו הראשון של הגשר, בצד ההוויה. ובצד זה אנו שואלים את השאלה "מה לא יכול שלא להיות?".

כיצד עלינו לגשת לשאלה זו? מה הוא הקושי אשר יעמוד מול כל תשובה שנציע? באופן מסורתי היה זה הספק, או ליתר דיוק, האפשרות של הטלת הספק בדבר מה, שהיווה בסיס להשלכת תשובות מסוג זה. דיקרט, בדרך זו הטיל ספק בהיגיון המתמטי, בחושים ובקיומו של העולם החיצון בכלל לפני שהגיע לתשובתו שהיוותה עבורו כבסיס שעליו הוא יוכל לבנות את העולם מחדש – בסיס זה היה "אני".

דויד יום, הספקן הפרדיגמטי, המשיך משם והטיל ספק גם באני, גם בנסיבתיות וכך בשאר ההנחות הבסיסיות של התבונה שלנו עד אשר דימה לעצמו כי לא נותר דבר. אומר אני "דימה לעצמו" משום שהוא נותר בכל זאת עם תמונת עולם כלשהי. תמונה זו תוארה כרצף בלתי מחובר של נתונים, אשר כל אחד שונה מחברו וכל קשר בניהם אינו נובע אלא מתוך הרגל של המתבונן לקשר בניהם ולא מתוך הכרח.

אך האם באמת אין שום חוט שני הקושר בין כל הנתונים האלה? תשובה אחת יכולה להיות הרציפות הנתפשת בין נתון אחד לשני, אך תשובה זו אינה מספקת משום שהיא אינה מסבירה מה הוא הדבר הרצוף הזה אשר מחבר אותם.

על מנת לענות על קושי זה, נשאל - מה נוכח בכל אחד ואחד מנתונים נפרדים אלו? היכן נמצאים כל הנתונים האלה? ובעצם, מה לא יכול שלא להיות בכל נתון ונתון?

נניח לרגע שכל אחד מהנתונים אינו מחובר לאחיו, שכל נתון יהא אשר יהא הוא נקודה אחת בודדה מכל נקודה אחרת ונשאל היכן נמצאת הנקודה הזו? הנקודה שבה נמצא הנתון הינה הנקודה המתחברת במפגש החד-פעמי בין הכאן והעכשיו. לכל נתון הניתן לנו מהעולם בכל רגע ובכל מקום יש נקודה שמייחדת אותו בכאן ועכשיו, ובהיעדר "כאן ועכשיו" שבהם קיים נתון - הנתון לא יכול להיות קיים. 

האם ניתן להטיל ספק בנקודה זו של הכאן והעכשיו? אם ניתן, היכן נטיל ספק זה אם לא כאן, אם לא עכשיו. לך לך וחשוב כיצד להטיל ספק בהם ובכל פעם שתעלה תשובה אפשרית לפניך תשאל – האם אינני עכשיו? האם אינני כאן? אנו בני האדם, אין לנו את הפריווילגיות שיש לקוואנטים, כשאנחנו כאן אנחנו עכשיו וכשאנחנו עכשיו אנחנו כאן.

בנקודה זו ניתן לטעון שאמנם הגענו לנקודה מסוימת אשר קיומה אינו מוטל בספק, אך נקודה זו הינה קטנה עד אינסוף והיא חולפת בכל רגע ורגע עד אשר עולה מכך השאלה כיצד ניתן לבנות עליה דבר מה כלשהו? אין לי ספק שאני כאן ועכשיו, ושכל דבר שהוא אם הוא אכן קיים אזי גם הוא נמצא בכאן ועכשיו משלו. אכך מאז שכתבתי את המשפט האחרון העכשיו בו אני נמצא עכשיו אינו העכשיו בו הייתי קודם לכן, וגם אם אני עודני כאן, יושב וכותב, הרי התנודות הקלות של גופי והתנועה המתמדת של הכוכב שהוא משכני מביאים לכך שגם אם דומה בעיני שאני עודני כאן, הכאן שבו אני נמצא עכשיו אינו הכאן שבו נמצאתי קודם לכן. מכאן אנו מגיעים למסקנה המתבקשת שאמנם לא ניתן להטיל ספק בנקודה זו של הצטלבות בין הכאן והעכשיו, אך עדיין, נקודה זו אינה יציבה במידה כזו שלבנות עליה יהיה כמו לנסות לבנות בניין שלם על חודה של מחט.

אבל, לפני שננטוש את המקום אליו הגענו מפאת היותו רעוע, עלינו לעצור ולחשוב מה הם אותם כאן ועכשיו? כאן הוא נקודה על ציר המקום ועכשיו הוא נקודה על ציר הזמן. לפיכך כאשר אמרנו "יש בהכרח כאן ועכשיו" בעל כורחנו הודנו שישנם זמן ומקום. בנקודה זו אנו כאותו בלש המוצא טביעת אצבע אחת בזירה אותה הוא חוקר ומסיק מכך שבעל הטביעה היה נוכח בזירה גם הוא.

אם לא ניתן להטיל ספק בכאן ובעכשיו הרי לא ניתן להטיל ספק בזמן והמקום. והרי הזמן והמקום אלה יסודות חזקים ואיתנים עד מאוד, ועליהם ניתן לבנות כל מבנה. חומת סין ומערכת השמש עצמה נבנו הודות לקיומו של השטח שעליהם הם נבנו והזמן שלקח לבנותם.

עתה ניתן לומר בבטחה כי בהינתן זמן ומקום, כיסודות המושתתים על הנקודה ההכרחית של הכאן ועכשיו, יש ברשותנו יסודות ראשונים לצדו האחר של הגשר שלנו. ואנו יכולים להמשיך במלאכה ולעבור לשפת התהום השנייה שם נחפור מטה לנקודה יציבה שעליה נעמיד את היסודות של הצד השני של הגשר.


לפרק הבא