צד א' חלק שלישי - תורת הפירמידות, חלק 2

לתחילת הספר
אחרי שמנינו מספר קשיים מהותיים בתיאוריות של המושגים, עתה עלינו לנסות להכין מעת סדר בתוך הריבוי. על מנת לעשות כן, ברצוני לחלק את המושגים לארבעה סוגים לפי אופייה של המשמעות המיוחסת לשימוש בהם. כלומר, לארבעת סוגי המטענים של המושג אשר בראש ובראשונה מחולקים למטענים של זמן ושל מקום. כל אחת מקבוצות אלו ניתנת לחלוקה לשני סוגים שונים גם כן – האישי והכללי. הרעיון הבסיסי שעומר מאחורי חלוקה זו הוא שהשימוש במושג הינו שימוש בהיבט מסויים של המושג, כאשר כל היבט ניתן להבנה חדה יותר מתוך תפיסת הזמן, המרחב והמידה שבה המושג הינו אישי או כללי.

לפי ראייה זו כל מושג מורכב משילוב של ארבעת היסודות הבאים:

1. הזמן האישי; ובו נכללים כל המפגשים של האדם הפרטי עם המושג בין אם במישרין או בעקיפין, מרגע הולדתו של האדם ועד הרגע הנתון. מתוך ראייה זו נבנו הגישה הפסיכואנאליטית, הרואה במושגים כמושפעים מהעבר האישי של הדובר, והפנומנולוגית של השפה (אגב, מקורן של שתי גישות אלה במהפכתו הלא מוערכת של פראנץ ברנטנו).

2. הזמן הכללי; ובו חבוי המטען הגנטי, החלק הנמסר של המושג מרגע היווצרותו של המושג ועד ההווה. מנקודת מבט זו נבנו הגישה ההיסטוריוסופית המבקשת שנבין מה הייתה משמעות המושגים בזמן המסויים אותו אנו מבקשים לחקור על ידי חשיפת המטען הגנטי שלו והגישה המבקשת לבנות את הגנאולוגיה של המושגים והאטימולוגיה של המילים.

3. המקום האישי; כאן אנו מתייחסים להיבטים של השפה שמוגבלים לוקאלית, תיאוריות סוציולוגיות מבקשות לראות מנקודת מבט זו, כמו גם גישות גיאו-פוליטיות וכלכליות, הסלנג בשפה, על חידודיו השונים, נכנס גם הוא להסתכלות זו.

4. המקום הכללי; ההיבט האוניברסלי, האידיאה של המושג, או היסוד הנתפש כמוחלט, נצחי ובלתי משתנה, אשר על בסיסו בונים מערכות כלוגיקה ומתמטיקה ומבקשים לבנות את הגישות המדעיות. זו היא הגישה של המובנים המוגבלים, אשר לפיה משמעותו של מושג מצומצמת להגדרה המוחלטת שלו, ללא מטענים מטאפוריים, וללא זליגה בין מושגים.
אין כאן כוונה לתאר מושגים כאילו הם אכן אוניברסאליים או אישיים, אלא להתחקות אחר האופן שבו הדובר מתייחס אל המושג, כמושג אוניברסאלי או כמושג אישי.

מכיוון שמתואר כאן מושג בעל ארבע פיאות אשר כולן שואפות לאותה נקודה – משמעות המושג, קראתי לתיאוריה זו "תורת הפירמידות" ולפיה כך ניתן לדמות את המושג:

בראייה מדוקדקת ניתן לראות כיכל אחת מהפיאות היא אינסופית בפני עצמה ובלתי ניתנת לתפיסה במלואה – איננו יכולים לחשוף את כל השלבים בהתפתחות של המושג כיוון שתמיד תהיינה חוליות חסרות בתיאור האבולוציה של האדם, וגם ההיבטים האישיים הינם אינסופיים בואותה מידה שההיבטים הכלליים הם אינסופיים – אלא שכאן מדובר באינסוף מוגדר כמו "מספר המספרים העשרוניים שבין 1 ל-2". לאחר שאנו מקבלים את העובדה שאין, ולא יכול להיות, בידינו תמונה כוללת של מושג זה או אחר, המכילה את כל השימושים שלו עבורי, את כל השימושים הלוקאליים שלו, את כל ההתפתחות שלו בזמן ואת כל האופנים בהם מתייחסים אליו כמוחלט, אנו מבינים שתמונת הפירמידות הינה הרבה פחות ברורה מאשר קודם לכן היה נדמה לנו.

בתמונה זו אין פירמידה. ישנן סדרות של קווים מפורקים אשר הדימיון מזהה בתוכם צורה וההיגיון מייחס לה אחדות. התמונה הופכת מורכבת הרבה יותר, כאשר אנו מבינים שבכל פעם שאנו מבקשים להבין מושג, איננו יכולים אלא להבינו באמצעות מושגים. לכל אחד מאלה פירמידה משל עצמו וכך נוצרת התמונה המליאה שבה כל פירמידה מכילה פירמדות בתוכה והיא עצמה חלק מפירמידות.

על מנת להבין את תפקידה של הפירמידה אנו יכולים לראות בה מעין מנסרה אשר אנו יכולים להחזיק מושגים לאורה וכך לפענח את משמעותם.