הפעם בחרתי להביא תרגום של שירו של המשורר הרומנטי בעל החיבה היתירה לאופיום - סמיואל טיילור קולרידג', שהיה בעיני אחד המעניינים והטובים שבמשוררים הרומנטיים. ביחד עם חברו הטוב וורדסוורת קולרידג' שינה את פניה של השירה האנגלית כאשר בשנת 1800 השניים הוציאו את ספר השירים "בלדות ליריות". הספר הציג שירה חדשה, חתרנית, המעמידה אנשים פשוטים כגיבוריה ומבני חריזה חדשניים ה'משחקים' על מבנה הבלדה הימי-ביניימי.
השיר עצמו קרוי 'שיר שיח' בכותרת המשנה שלו אך השותף לשיחה נסתר עד ממש השורות האחרונות של השיר. ברוח רומנטית השיר מתאר את ההשראה ששירת הזמיר משרה על מאזיניה ועל הקשר של האדם עם הטבע.
מצד שני השיר הינו ביקורתי בה במידה שהוא פשוט. שכן, שירת הזמיר הייתה ועדיין תימה מרכזית בשירת המערב, לפני המשוררים הרומנטיים (קולרידג' ושלי במיוחד) נהגו משוררים לתארה כמלנכולית ומדכאת, אחרי המשוררים הרומנטיים ניתן למצוא את דמות הזמיר כאידיאל של המשורר הבודד הניצב אל מול ההמון.
בישראל אנחנו יכולים להזכיר את שירתו של נתן זך שבה אנו מוצאים את הזמיר כמעין אורפיאוס ארכיטיפי של השירה, דמות בלתי מושגת שהמשורר צריך להתמודד איתה על מנת להיות משורר אמיתי.
אבל, אם חוזרים לשיר עצמו, קוראים יקרים, תעשו לעצמכם טובה ואל תקראו את השיר באיטיות פאתטית, אל תנסו להבין כל שורה ומשפט, אלא עופו עליו, כמו שהמשורר עף עליו, כך, לדעתי, ניתן להפיק ממנו את ההנאה הנדירה של מסע בתוך ראשו של גאון.
שיר שיח, נכתב באפריל
1798
אין עב, אין זכר של שקיעת היום
המבחין את המערב, אף דוק
של אור קודר, אף גון אפל לא נע.
בוא, ננוח על גשר טחב זה!
אתה רואה את בוהק הנחל,
אך אין לו צליל: דום זורם הפלג
על מצע נץ רך. הכל שקט כאן,
ליל שלווה! ואף שלכוכבי מרום
אור דל, בוא נחשוב על מטר אביב
המרנין את הארץ, ונמצא
עונג באור הדל של כל כוכב.
והס! הזמיר החל את שירו,
ציפור "כה מוסיקלית, כה
נוגה"!
ציפור נוגה? מחשבות של סרק!
הטבע אין בו כל דבר נוגה.
-- אך נווד לילי, אשר ליבו נקרע
בזיכרון של טעות חמורה,
או אהבה מוזנחת או מרה,
(וכך, אומלל! מילא הכל רק בו
וכך כל קולות הרוך סיפרו לו
רק על יגונו) הוא ושכמותו
נתתנו לצליל הזה שם כה נוגה;
ומשוררים לרוב הם הד לכך,
משוררים, אשר בנו חרוז
כשטוב היה לו מתחו גפיהם
לצד פלג בעמק מיוער
לאור חמה או סהר, לזרם
נכנע בכל רוחו, ובשירו
ובתהילת השווא! אשר היא
תשתתף בנצחיות הטבע,
דבר נכבד! וכך שירו
יאדיר את זה הטבע, והוא
עצמו יהא נאהב! אך אין זה כך;
ונערים ועלמות השירה
המאבדים דוק דמדומי אביב
בנשפים ומול בימה חמה, הם
בגודש אהדה צנועה בוכים
מול ניסיונות תחינת פילומלה.
חברי, ואחותו! למדנו
תורה שונה: ולא כך נחלל
כל צליל טבע שלעד מלא רוך
ואהבה! זמיר עליז הוא זה
המצופף ומאיץ ומזרז את
קולו המתוק בסילסול כה רב,
כאילו הוא חושש, שליל אפריל
יהא כה קצר שלא יהגה
את שיר אהבתו, וכך רוחו
לא תוקל בשירה! אני מכיר
חורשה גדולה, סמוך למבצר רם
אשר מושל לה אין: וכך היא
גדלה פרא בצמחיה סבוכה
והמשעולים נשברים, ודשא
דק ולוע הארי עליהם.
אך שום מקום אחר איני מכיר
בו הזמיר כה רב: ושם וכאן
מעץ וסבך הם עונים ומסיטים
זה את זה בשיר מעל החורשה--
במעברי תגרה וגחמה
וברחש נגינה וג'יג חטוף
וקול שריקה עמום מתוק מכל--
בוחש את האוויר בהרמוניה,
שאם תעצום עיניך, עלול
להישכח ממך הליל! על שיח
מואר אשר עליו חצי סגורים,
אולי תראה אותם על הזמורות,
את ברק, ברק מבטם החד
נוצץ, בעוד גחליליות רבות
הן אור ללפיד אהבתה
עלמה עדינה
ששכנה בביתה החם וטוב
סמוך למבצר, בעת סוף ערב,
(כגבירה שנשבעה להקדיש
עצמה לכל הטבע בחורשה)
גולשת במשעול, היא מכירה
קולם, עלמה עדינה! לעיתים,
בין רגע, עת הסהר כוסה עב,
שמעה הפוגה של דום, עד אשר
הסהר שב, והעיר כל תבל
בהתרגשות, וציפורים אלו
פרצו בשיר כמקהלה כולן,
כאילו גל חלף פתאום שוטף
מאה כלי נבל שמימיים! והיא
ראתה זמירים רבים יושבים כלץ
על זלזל פורח שעודו נודד,
ולתנועה זו כיוון שיר פוחז,
כהנאת שכרות זורקת ראש.
שלום, הו מסלסל! עד לסוף מחר,
לך, חבר! שלום, שלום קצר!
שוטטנו ארוכות בהנאה,
ועתה לבית היקר.-- שוב
השיר! באושר יעכבני!-- בני,
אשר, ללא יכולת להטעים,
פוגם בכל צליל בחיקוי טועה,
כיצד הוא הביא ידו לאוזן,
ידו הקטנה, האצבע מעל,
הפציר שנקשיב! נראה לי נבון
להפכו חבר-משחק לטבע
מכיר הוא מי כוכב ראשון. פעם
נעור ברוח נכאה (כאב
פנימי, דבר מוזר, חלום עולל),
מיהרתי לקחתו אל הבוסטן,
בראותו את הירח נדם,
השהה בכיו, ושחק בשקט,
ועיניו ששחו בדמע עצור
ברקו אל מול זו הקרן! ובכן--
זה סיפורו של אב. אך אם עדן
ייתן לי חיים, יגדל הנער
מכר לשירים, שעם שעת ליל
יחוש שמחה! ושוב שלום לך,
זמיר מתוק! ושוב חבר! שלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה