 |
| פרסי ביש שלי |
מה היא אהבה? שאל את החי מה הם החיים; שאל את הסוגד מה הוא אלוהים?
איני יודע את חוקתם הפנימית של אחרים, אפילו לא את של אלה אליהם אני פונה עכשיו. אני רואה שבכמה תכונות חיצוניות הם דומים לי, אך כאשר, מוטעה ממראה זה, חשבתי לפנות אל משהו משותף ולהקל על משאיה הפנימיים של נפשי עימם, מצאתי שאינם מבינים את שפתי, משל הייתי אדם מארץ רחוקה ופראית. ככל שהם הציעו יותר הזדמנויות לחוויה, רחב יותר נראה החיץ בנינו, ולמרחק רב יותר נמתחו נקודות ההזדהות. בעל רוח שאינה מתאימה להכיל עדות שכזו, רועד ונחלש נוכח עדינותה, חיפשתי בכל מקום ומצאתי רק דחייה ואכזבה.
הנך דורש לדעת מה היא אהבה. זו היא המשיכה העזה לקראת כל מה שאנו מכירים, או פוחדים מפניו, או מקווים מעבר לעצמנו, כאשר אנו מוצאים בתוך מחשבותנו שלנו תהום של ריק שאין לספקו, ומחפשים לעורר את כל הדברים שהינם, ליצור קהילה עם כל שאנו חווים בתוך עצמנו. אם נדון בהיגיון, נהיה מובנים; אם נדמיין נביא לכך שילד האוויר של מוחנו יוולד מחדש אצל אחר; אם נחוש נביא לכך שעצביו של אחר ירטטו לקצב עצבנו, כך שקרני עיניהם יוצתו בן רגע, יתערבבו ויתמוססו אל עיננו; ששפתיים של קרח קפוא לא יוכלו להשיב לשפתיים רועדות ובוערות במיטב דמו של הלב:- זו האהבה.
זה הקשר והאישור המחבר לא רק אדם לאדם, אלא לכל דבר קיים. אנו נולדים אל תוך העולם, וישנו דבר מה בתוכנו, אשר מהרגע שאנו חייים, אנו צמאים עוד ועוד אחריו. זה וודאי נמצא תואם לחוק לפיו פעוט יונק חלב מחזה אימו; נטייה טבעית זו מפתחת עצמה עם התפתחות הטבע. אנו רואים עמומות בטבענו השכלי, מיניאטורה לכאורה של כל עצמיותנו, עם זאת, משוללים מכל מה שאנו מגנים או מבזים, מהאבטיפוס האידיאלי של כל דבר נאצל או אהוב שאנו מסוגלים לתופשו כשייך לטבע האדם. לא רק דמותו של קיומנו החיצוני, אלא תצרף של החלקיקים הזעירים ביותר מהם מורכב טבענו: מראה אשר משטחה אינו משקף אלא את צורות הטוהר והבוהק: נשמה בתוך נשמתנו המתארת מעגל הסובב אחר גן העדן של עצמו, אשר כאב יגון ורוע אינם מעיזים לעקוף. לזאת אנו מכוונים בנחישות את כל חושינו, צמאים שהם יידמו זאת ויתאימו עצמם לזאת.
הגילוי של הנוגד לזה; הפגישה עם הבנה המסוגלת להעריך בבירור את הבנתנו; דמיון שראוי שיכנס אל תוך וייתפוש את היחידויות העדינות והדקות שאנו התענגנו על נצירתם לכיסויים בסוד, עם מסגרת שעצביה, כאקורדים של שתי לירות, הנפרטים לליווי קולנו הנפלא, רוטטים עם רטיטותינו; וצירוף של כל אלה בהתאמה כזו כפי שהסוג הפנימי שלנו דורש: זו הנקודה שאין לראות ואין לתפוש אשר אליה נוטה האהבה;
להחזיק במה שדוחף קדימה את כוחות האדם, לעצור את הצל הקלוש ביותר שלו, בלי האחיזה הזו אין ללב הנשלט על ידיה כל מנוחה או הפוגה. מכאן שבבדידות או במצב הנטוש הזה שבו אנו מוקפים בישויות אנושיות ואם זאת אין להם הזדהות עימנו, אנו אוהבים את הפרחים, הדשא, המים והשמיים. בתנועות עלי האביב עצמם, האוויר הכחול, יש שם אם כן איזה תואם סודי עם לבנו.
ישנו כושר התבטאות ברוח חסרת הלשון, ונעימה בפלגים הזורמים וברשרוש קני הסוף לצידם, אשר בעזרת יחסם הבלתי נתפש למשהו בתוך הנשמה מעורר את הרוחות לריקוד של אושר עוצר נשימה, ומביא דמעות של נועם מיסתורי אל העיניים, כהתלהבותה של הצלחה פטריוטית, או קולה של אהובה השרה לך לבדך. סטרן אומר שאם הוא היה במדבר הוא היה אוהב איזה ברוש. בו ברגע שצורך או כוח זה מת האדם הופך למצבה של חיה של עצמו, ומה שעוד שורד הוא רק קליפה של מה שפעם היה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה