סיכום החלק השני, מתוך 'אל מול שפות התהום'

בפרק זה, שישמש כמעין סיכום של החלק השני של הספר, אני רוצה לטייל הלוך ושוב לאורך יסודות הגשר שבנינו, וזאת על מנת לערוך סקירה קצרה של הנושאים בהם נגענו תוך התייחסות לקשר בניהם, ועל מנת לבחון האם היסודות בנויים כהלכה ואנו יכולים להמשיך קדימה לבניית החלק הבא של הגשר, שהוא גם החלק הבא של הספר - החלק האסתטי. על מנת להציג את היחס הדו-כיווני של הגשר ננוע מצד אחד לצד שני ואז ננוע בכיוון ההפוך, אני משער שחוויית הקריאה של פרק זה תהיה מבלבלת בלשון המעטה היות ולא נעסוק הפעם בהסברים והוכחות אלא רק בהצגת המושגים והיחסים בניהם.
מוכנים?

לכל נתון ונתון בעולם, אשר אליו אני יכול להתייחס, יש כאן ועכשיו שבהם הוא מתרחש. בכל מקום ובכל רגע הכאן והעכשיו נוכחים. לכל דבר ולכל אירוע יש כאן ועכשיו משלו. הכאן הוא נקודה בזמן והעכשיו הוא נקודה במקום, לכן אם אינני יכול לשלול את הכאן והעכשיו אינני יכול לשלול את הזמן והמקום. הזמן והמקום הם תנאים מקדימים של כל הנתונים שיש לנו מהעולם. 

הכאן והעכשיו הינם חד פעמיים, ועם זאת ישנם דברים אשר נעים מכאן ועכשיו אחד לשני. אם כל התכונות של הנתון זהות, מלבד הכאן והעכשיו, ישנה זהות בין הנתון בכאן ועכשיו הזה והנתון בכאן ועכשיו הזה. האחדות של נתונים שונים, המתקיימים בנקודות שונות של הזמן והמקום, יוצרת מושג. המושג אינו עצם ואינו מילה, הוא שניהם.

ההסדרה של מושגים מתוך התייחסות מתמדת לעיקרון הזהות ולשלילתו - עיקרון היעדר הסתירה, עומדת בבסיס כל שיטה של ההיגיון. ההיגיון היא תכונה של השכל המסדירה מושגים לפי תנאי הזהות והיעדר הסתירה. עם זאת ישנם תמיד נתונים שאינם נגישים לי, כאן ועכשיו שאינם נגישים לי. על מנת לתאר תמונה אמיתית של המושגים  עלי להתייחס למוגבלות זו של הנתונים שלי. כמו כן עלי להתייחס לצורות השונות שבהן משמעותם של המושגים מוגדרת מתוך יחסה לזמן ולמקום. האירועים המרכיבים את משמעות המושגים הם השימושים במושגים. לכל שימוש יש יחס שונה לזמן ולמקום. 

ניתן לחלק את היחסים השונים של המושגים לזמן ולמקום לשתי קטיגוריות ראשוניות - המוגבל והבלתי מוגבל. הזמן המוגבל מתייחס להיבטים של המושגים הנובעים ממפגשים שלי עם המושג בזמן האישי שלי, מיום הולדתי ועד היום וכך ההיסטוריה הפרטית שלי מעצבת המושג. המקום המוגבל, או המקום האישי, מתייחס להיבטים בהם המושגים שלי עוצבו מהסביבה הישירה שלי, היבטים חברתיים זו דוגמה טובה לאופן זה של עיצוב המושגים מתוך המקום המוגבל. אך ישנם גם התייחסויות אל המושגים מ'נקודת המבט של האינסוף', התייחסויות הרואות במושג 'אידיאה' או מוחלט. גם את אלה ניתן לחלק לזמן ולמקום. הזמן הבלתי בוגבל מתייחס לצורות של המושגים אשר העיצוב שלהם נובע מיחס אליהם כעל זמניים, המקום הבלתי מוגבל מתייחס להיבטים של המושגים הרואות בהם אחידים במרחב. כלבים הם שונים ממקום למקום אך הדבר שהוא כלב, על פי צורת התייחסות זו, נשאר זהה במרחב, לעומת זאת הדבר שלו אנו קוראים כלב היום, אינו הדבר שהיה כלב לפני עשר מיליון שנה.

כדי להבין את הצורות השונות האלה ואת האופן שבו הן מרכיבות את המושג, ניתן לתאר אותן באמצעות פירמידה אשר פיאותיה - הזמן המוגבל, זמן הבלתי מוגבל, המקום המוגבל והמקום הבלתי מוגבל. הפירמידה היא מנסרה אשר דרכה אנו רואים את המושגים דרך ההשפעה של היחס של המושגים אל הזמן והמקום.

מכיוון שהשימוש במושגים מתמשך גם תוך כדי החקירה שלהם, ומכיוון שאין אפשרות לאסוף את כל השימושים הפוטנציאלים והאקטואליים של כל מושג ומושג בכל יחס ויחס לזמן ולמקום, הבנת המושגים אינה יכולה להיות מלאה לעולם. תמיד ישנן חריגות ומגבלות. מסיבה זו איננו יכולים להסדיר את המושגים לצורכינו שתוך שיח לוגי דיאלקטי המתחיל מהנחות יסוד מוגדרות ומגיע למסקנה בלתי נמנעת. הנחות היסוד אינן יכולות להיות מוגדרות עד הסוף. הסדרה בתוך מערכת דיאלקטיות כן יכולה להתרחש בין מצבים של דיכוטומיות אנאליטיות בהן צד אחד של הדיכוטומיה הוא ההגדרה של שלילת הצד השני. רוב הדיכוטומיות אינן אנאליטיות.

בשלב זה ניתן לבצע הבדלה בין שתי צורות של אמת. אמת של צמצום ההכרחית לרגע השימוש במושג, ואמת של הרחבה השואפת להכלול את כל השימושים במושג. השימוש במושג מתרחש במרחב הפיזי בעוד האמת של ההרחבה מתקיימת במרחב המטאפיזי של הפעולה. מכאן ששימוש במושג הוא פעולה הנעה מהמרחב המטאפיזי של האפשרויות לשימוש במושגים אל המרחב הפיזי של השימוש בפועל. על מנת להשתמש במושגים כך לא צריך שהמשתמש יחזיר באמת אלא רק באמונה של האמת של צמצום. אמונה היא הנחה סובייקטיבית של דבר כקיים או של משפט כנכון. אמונה היא במקביל, תנאי הכרחי לפעולה. כך שפעולות במרחב האובייקטיבי הן תוצאות של אמונות סובייקטיביות.

הדיכוטומיות אמת של הרחבה ואמת של צמצום, פיזי מטאפיזי, וסובייקטיבי אובייקטיבי, אינן דיכוטומיות אנאליטיות כל מקרה ומקרה של דיכוטומיות בין יחסים מסוג זה הינו תלוי מצב עניינים היסטורי קונטינגנטי. דיכוטומיה המתבססת על מצב עניינים היסטוריה-קונטינגנטי הינה דיכוטומיה סינתטית. דיכוטומיות סינתטיות אינן יכולות להיות מוכלות בתוך מערכת דיאלקטית אלא, אנו יכולים לבחון אותן מעמדה דיאלוגית יותר הרואה אותן כדברים שווים זה מול זה ורחבים יותר ממה ששדה השיח יכול להכיל.

הסיבה לכך היא שאי מוגבלותם של המושגים יוצרת מצבים בהם מושג מכיל את שלילתו. מושגים הנמצאים ביחס זה לזה ובו בזמן מכילים את שלילתם אינם יכולים להיות כבולים בתוך יחסים של זהות לוגית. יחסים המכילים סתירה פנימית הינם יחסים מטאפוריים. היחס המטאפורי הינו ביטוי למרחק ההכרחי ביננו ובין המושגים. מכיוון שאיננו יכולים להחזיק את המושגים בידינו כל שאנו יכולים לעשות כדי להתייחס אליהם הוא להצביע עליהם מרחוק. מרחק זה הוא היחס המטאפורי. 

עם זאת הדבר שאנו מצביעים עליו אינו המושג עצמו אלא ייצוג של המושג. הייצוגים הינם היבטים שאנו יכולים להתייחס אליהם ביחסים של דומות ושונות האחד לשני. ההבחנה הזו בין דומות הינה פעולה של הדמיון. הדמיון הינו תכונה של השכל המבחינה בין דומות לשונות. היחס אותו מזה הדמיון הוא היחס המטאפורי. היות וקיומה של הסתירה הינו תנאי הכרחי של היחס המטאפורי ונמצא בבסיסו של הדימיון, והיעדר הסתירה הינו תנאי הכרחי של יחס הזהות הנמצא בבסיסו של ההיגיון, ההיגיון והדמיון הינם דיכוטומיה אנאליטית. הייצוגים ויחסי הדומות בניהם הינם היבטים של אופני הסתכלות על מושאים.

אם אנו מתחילים מהצד השני אזי אנו מתחילים מהריבוי האינסופי בפוטנציה של אופני הסתכלות. כאן הדגש הוא לא על הנתונים, אלא על המבטים המסתכלים עליהם. בעוד שכל אופן הסתכלות הינו חד פעמי לחלוטין, כל אופני ההסתכלות מאוחדים בכך שהם כולם אופני הסתכלות על מושאים. אין אופן הסתכלות ללא מושא. היחס בין אופני ההסתכלות אלה לאלה יכול להיות יחס של דומות באופן ההסתכלות או דומות במושא. המושאים מאוחדים זה עם זה על סמך דומות התוקף היותם ייצוגים של דבר מה שהוא המושא של אופני ההסתכלות. יחס הדומות הינו יחס יחסי כלומר, ניתן להיות דומה יותר או פחות שונה יותר או פחות. זיהוי הדומות הזה מתבצע על ידי הדמיון.

הדמיון משלים את החסר, הוא מניח את המבוקש לנגד עיננו. כמו כן אנו צריכים להכיר בכך שהדמיון אינו מזהה את הדברים כשלעצמם. תמיד ישנו מרחק בין המושאים של אופני ההסתכלות והייצוגים המתארים לנו את המושאים האלה.

היחס הזה בין המושאים הייצוגים הינו יחס מטאפורי. הייצוגים הם מטאפורות למושאים. יחס מטאפורי הוא יחס של "A הוא B" אמ"ם "A הוא B ולאB" בו זמנית. כך, מנקודת מבט זו, איננו אלא מפרשים מטאפורות על ידי מטאפורות, מביאים ייצוגים לתאר מושאים וייצוגים לתאר את הייצוגים. וכן הלאה בתוך תהליך של הדיאלוג בנינו ובין המושגים.

כל פירוש יכול לחשוף לפנינו אמת אך זו תהיה מצומצמת לאופן ההסתכלות האחד שעל בסיסו התחלנו את הדיאלוג. מסיבה זו עלינו לקבל קיום מורחב יותר של האמת כמרחב אופני ההסתכלות האפשריים. ועדיין אנו נקראים לפעול, לקבל פרשנות אחת ולו לרגע אחד על מנת לפעול, עלינו לברור בין הריבוי הבלתי נמנע של המרחב המטאפיזי ולפעול במרחב הפיזי. כל פעולה מכיל בתוכו אופן הסתכלות וזווית וזיקה אל המושא, כל פעולה היא תוצאה של פרשנות של המושא. פרשנות זו, למרות שהיא רק אפשרות אקטואלית מתוך ריבוי אפשרויות פוטנציאליות, הופכת להיות הבסיס לאמונה. 

היות ואנשים כבר ביססו את פעולתם על סמך הפעולה הם חשים צורך להגן עליה דרך הגנה על אופן ההסתכלות שלהם ועל אופן הפרשנות של המושאים שלהם. כדי להגן על הנחות היסוד האלה לפעולתם הם מכניסים את עצמם לתוך וויכוח דיאלקטי עם מי שהם תופשים כיריביהם. זו שגיאה שכן, כל פעולה כבר מניחה את קיומו של אופן ההסתכלות ואת קיומה של האמונה שהפעולה התבססה עליו.

על מנת להבין ביתר בהירות את האופן שבו מתקיים המרחב המטאפיזי של האמונות, אופני ההסתכלות והייצוגים אנו יכולים להסתכל עליהם כפירמידה של מושגים. התמונה נהיית מורכבת כאשר אנו רואים כיצד כל פירמידה מכילה בתוכה פירמידות ומוכלת בתוך פירמידות. הפירמידות בתורן מורכבות משימושים במושגים ביחסים שונים לזמן ולמקום אשר האטומים שלהם אם אותן יחידות של כאן ועכשיו המרכיבות את העולם, ואת המפגש בין אופני ההסתכלות והמושגים.