העם הנבחש - מתוך 'מבקר בתרבות'

חבר חביב שעלה מניו-יורק לישראל לפני זמן לא רב (השם יודע למה?) ביקש ממני להסביר לו למה יש במדינה הזו תחושה של גזענות מסויימת. לא יכולתי להתאפק והסברתי לו את הדברים הבאים.

לפני שאני מתחיל, אני מבקש מכל מתחסד בכיין שלא מוכן לקרוא דברים שנאמרים בהומור ללא הקדמה מתנצלת שישב ערום על קקטוס.

בתחילת המאה הקודמת הגיעו לפה כמה רוסים קומוניסטים סוציאליסטים שרצו להקים פה אוטופיה אוריינטליסיטית כדי שמארקס הגדול יהיה גאה בהם. אבל, לא עבר הרבה זמן והגיעו לכאן כמה גרמנים מעצבנים בגלל ש"אוי יוי יוי עלה אצלינו לשלטון איזה גמד משופם שרוצה להשמיד אותנו". הרוסים שהיו פה כבר לפני כן בזו לגרמנים אבל לבסוף דעתם נחה מכיוון שהם תקעו אותם בכל העבודות הגרועות שאף אחד לא רוצה כמו פועלי בניין ומנקי זבל.

למרבה מזלם של הגרמנים לא עבר זמן רב ואז הגיעו לפה מלא פולנים בגלל ש"אוי יוי יוי - טבחו בכולנו בשואה" למרבה המזל הפולנים לא היו צריכים לעבוד הרבה בעבודות שחורות בגלל שמיד אחריהם הגיעו לפה הרומנים.

הכל היה טוב ויפה עד שפתאום איזה חבורה של פוליטיקאים החליטה שצריך להיות לנו צבא ובשביל צבא מסודר - אין ברירה - צריך מדינה. 

אבל, לרומנים נמאס להיות עובדים שחורים וחוצמזה איזה אידיוט החליט שכדאי שתהיה פה דמוקרטיה ובמדינה של יהודים עם רוב ערבי, אי אפשר לעשות ממש דמוקרטיה. אז החליטו לייבא מחו"ל יהודים ערבים משלנו, וכך הביאו לכאן עירקים, פרסים (כי אין פה יהודים איראנים), טריפוליטאים (כי זה לא נעים להגיד לובים), חאלבים (כי לא נעים להגיד סורים) ומרוקאים. סוף סוף היה פה גם רוב יהודי וגם מיעוט שהוא סוג של ערבי שיוכל לעשות את העבודות השחורות.

אבל. המרוקאים האלה (שם גנרי לכולם ביחד) לא היו מוכנים לקבל את העובדה שהם סוג של ערבושים אבל יהודים, וביקשו גם הם שיוויון זכויות. הם רצו להפסיק לעבוד בעבודות שחורות, להרוויח כמו לבנים ואפילו - לא עלינו - ללמוד באוניברסיטה.

לא הייתה ברירה. היה צריך לייבא עובדים שחורים חדשים ואם אפשר אז כאלה שלא יהיו כל כך ערבושים כי בנינו, ערבים יש פה מספיק והם לא מפסיקים לעשות לנו בעיות.

למרבה המזל בדיוק באותו הזמן רוסיה הקומוניסטית גילתה שהעולם הקפיטליסטי הוא לא כזה גרוע וששם לא צריך לעמוד בתור בשביל נייר טואלט והתפרקה. זה היה הזדמנות מצויינת לייבא יבול חדש של יהודים שיהיו מוכנים לעבוד פה עבודות שחורות. ככה הגיעו הרוסים.

הרוסים הגיעו לפה ואמרו "הי אנחנו רוסים בדיוק כמו מי שהקים את ההתנחלות בגודל מדינה הזו" אבל הרוסים שהקימו את המדינה הזו אמרו להם "סליחה אנחנו ישראלים". הרוסים אמרו "למה שנעבוד בעבודות שחורות יש לכולנו תואר שני (כי מסתבר שבמדינות קומוניסטיות השכלה גבוהה ניתנת בחינם) אז הישראלים אמרו להם "יאללה יאללה רק באתם סתמו" ושלחו אותם לעבוד בכל העבודות שאחרים לא רצו כמו מנקים, קופאיות והלהיט הגדול של שנות התשעים - אבטחה.

אבל גם הרוסים האלה, קיבינימאט, למדו את השפה. לא הייתה ברירה היה צריך להביא לכאן עובדים שחורים חדשים ואם כבר עובדים - אז למה לא שחורים? למרבה המזל בדיוק באותו הזמן ש"ס - ארגון של מרוקאים שרוצים להתנהג כמו ליטאים מהמאה ה-19 בגלל שכמה פולנים אמרו להם שהכי טוב לדתי זה להתנהג כמו ליטאי מהמאה ה-19) החליטו שהם מוכנים להכיר בקבוצה של אתיופים כיהודים וחיש מהר אמרנו להם שהם חופשיים לבוא לפה ברגל מתי שהם רוצים.

אבל מי היה מאמין שאפילו כושים - סליחה, אתיופים - יצליחו ללמוד עברית כל כך מהר? וככה לא עבר זמן רב וגם אלה, שבכלל לא נראים כמו יהודים בקריקטורות של ראשית המאה, רצו שיוויון זכויות כמו כל שאר היהודים במדינת היהודים.

וכך הגענו לימינו אנו, מדינת ישראל, מקום נפלא שבו כולם, חוץ מהרוסים, הם יהודים. וכווולם אבל כולם יכולים לשבת ביחד מסביב לשולחן - ולשנוא את התימנים. 

קִדְמַה

מֵעַל הַשָֹּדֶה מִתְעוֹפֶפֶת צִפּוֹר

צָדָה גַרְגְרִים עַל הַקַּרְקַע

בָּא הֶחַתּוּל הַצּיָּד הַגָּדוֹל

וְצַד הַצִּפּוֹר בּמַכָּה

וְעוֹד בַּשָֹּדֶה עֲצֵי זַיִת גְּדוֹלִים

עָבִים, מְפוּתָלִים כְּפִסְלֵי נְחָשִים

אִם תְּחַפֵּש יוֹמָם וָלֵיל

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצָא תְּאוֹמִים

אֶת הַזַּיִת כַּרְתּוּ

וְאַסְפַלְט שָם שַפְכוּ

הַאֳדָם סוֹלֵל לוֹ כְּבִישִים

וְעַכְשָיו הַרְכָבִים מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ

צָדִים עַל הַכְּבִיש חָתוּלִים

אַך אַל דְּאָגָה

הוֹדוֹת לַקִּדְמָה

הִנִּיחוּ בַּכְּבִיש גַּם פַּחִים

אַך הִזָּהֵר בְּזוֹרְקְךָ אֶת גְּוִויַית הֶחָתוּל

יֵש שָם לִפְעַמִּים עֲרָבִים

דיבור, מתוך 'אל מול שפות התהום'

כאשר היה הוא תינוק, כל שהייתה חובתו היא לינוק, לספוג מהעולם את כל מה שהיה לעולם להציע. העולם הזין אותו בדברים ובדיבור, והנה הוא החל מדבר בעצמו, ובדיבורו ברא דברים. שכן כאשר הוא אמר "זה כלב", הוא לא ידע מה זה כלב, אלא רק שזה "כלב". הוא לא ידע על היונקים והכלביים, על האבולוציה של הזאב הקדמון ועל הקללה התנ"כית ובכל הוא ידע, על אף היותו תינוק, שזה "כלב".

כיצד ידע זאת? כיצד אנחנו יודעים משהו? הוא שאינו יודע לקרוא, יודע מחושיו ומהסברי רעיו. כמה אנו יודעים מהסברי רעינו? וכל ידיעה כזו, אינה אלא ידיעה שבשמועה. שאל - כיצד אני יודע שיוליוס קיסר נרצח בחודש מאי? אענה שמעתי, שמעתי מספרים ומאנשים, שמעתי ובחרתי להגיד 'אמת'. והנה, כאילו מעצמה צמחה לה ידיעתי. כישאל אותי מי שישאל 'באיזה חודש נרצח קיסר?' אענה, ולא בלי מידה של סמכות - 'במאי', ואולי אפילו, על מנת להוכיח עצמי כאיש תרבות אוסיף ואגיד 'באידי מאי'. 

אך האם זו ידיעה? ההנחה שידיעה היא ידיעה אם היא תואמת את המציאות, כלומר, אני יודע שיוליוס קיסר נרצח במאי אם הוא אכן נרצח במאי, איננה רלוונטית. שכן אין זה אלא סיפור ששמעתי או לא שמעתי, ואם יקום הארכיאולוג ויימצא בקבר קיסר פרח המציג עליו אך ורק בינואר, וייטען לפיכך שקיסר נרצח בינואר, האם אהפוך לשקרן? או שמא פשוט יהיה סיפור נוסף, אחר, אותו יספרו למי שיעניין אותו לשמוע. אחרי כן, האם יהיה מי שאומר שדווקא בינואר נרצח קיסר, דובר אמת או שקר? או אולי הוא יהיה דובר אמת 'יותר' מאשר זה שאמר מאי. האם ניתן להיות "דובר אמת יותר"? שאם אמת הינה מושג כמותי אשר קיים במידה כזו או כזו? וודאות קיימת באופן יחסי כזה. ניתן להיות בטוח בדבר מה במידה כזו או כזו, אך בעולם שכזה אשר מורכב כך    משמועות האם תיתכן וודאות?

נשאל שאלה אחרת: "מה הוא הצבע של זקנו של גנדאלף?", אם נשיב לשאלה זו "ירוק" או "אדום" נטעה שכן התשובה הנכונה היא 'אפור או לבן - תלוי מתי'. אבל גנדאלף הזה, האם הוא קיים? גנדאלף הוא דמות בספר. ובכל זאת, האם המשפט "זקנו של גנדאלף ירוק" אינו שיקרי באותה מידה כמו "יוליוס קיסר התאבד"? אבל אותו יוליוס קיסר מניין הוא קיים? האם הוא לא דמות בספר? במחזה של שייקספיר או באפוס ההיסטורי של גיבונס. האם קיסר קיים יותר או פחות מגנדאלף? האם 'להיות קיים' הינו דבר יחסי אשר יכול להיות לו 'קיים פחות'? אני מכיר אנשים רבים שעבורם גנדאלף הוא בשר ודם, והם אוהבים אותו ומעריכים אותו הרבה יותר מאשר קיסר מת שאת ספרו לא קראו. אני מכיר אנשים שמכירים את גנדאלף ולא מכירים את קיסר, או להיפך. אני מכיר אנשים שעבורם קיסר הוא רק סלט. האם עכשיו, בעקבות הכרות זו, אני יכול להגיד שגנדאלף לעיתים קיים יותר מקיסר, ושקיסר הוא לעיתים מצביא ולעיתים סלט?

כל השאלות האלה, אינן אלא מילים, כל האמירות האלה דיבור הן. אך הדיבור בורא דברים, והדברים האלה קיימים. דברים שבדיבור, או מילים, לא רק קיימים, אלא גם ובעיקר, חיים הם. והם נעים על פני הארץ כחיות בין כל החיות, והן כפופות לאותם החוקים של אבולוציה בתנועה ומוות בהיעדר תנועה. דם המילה בשימוש בה, נשמתה בכוונה. אופייה, ככל אופי, שאלה של פירוש.

קודם לכן אמרנו שאמונה היא הנחת היסוד של כל פעולה. במערכת כזו האמת אינה רלוונטית. כולם טועים מכיוון שכולם חושבים שמישהו טועה. שכן כל דבר שיש לו שם קיים הוא. כל מילה שנאמרת אות חיים היא. כל מושא של אמונה אמת הוא. כל משפט הוא דין.

אלוהים, השטן, היטלר, דיוניסוס, גנדאלף, רבין, עליבאבא וסופרמן - כולם קיימים כאן ועכשיו באותה המידה. והראשון מבניהם שסיפורו יישכח ויחדל להיות מסופר הוא הראשון בניהם שימות. 

שירת הספן הזקן - חלק 7, סמיואל טיילור קולרידג'

חלק 7

הַנָּזִיר הַטּוֹב הַחַי בַּיְּעָרוֹת

הַיּוֹרְדִים אֶל מִדְרוֹן הַיָּם                                                                                515

בְּחָזְקָה הוּא מֵרִים אֶת קוֹלוֹ הַנָּעִים!

וְהוּא אוֹהֵב לְשׂוֹחֵחַ עִם יַמָּאִים

הַבָּאִים מֵאַרְצוֹת אֵי-שָׁם.

הוּא כּוֹרֵעַ בְּבוֹקֵר, בַּצְּהָרִים וְעֶרֶב-

לַכָּרִית בִּרְכָּיו הוּא נָכוֹן                                                                                    520

זֶה הַטַּחַב הַמַּסְתִּיר נִפְלָאוֹת

אֶת רִקָּבוֹן גֶּדֶם הָאַלּוֹן

הַדּוּגִית קָרְבָה: שְׁמַעְתִּים אוֹמְרִים

"מַה מוּזָר, אֲנִי נִלְהָב!

מֵהֵיכָן בָּאִים הָאוֹרוֹת הַיָּפִים                                                               525

הַשּׁוֹלְחִים אוֹתוֹת עַכְשָׁו?"

"מוּזָר, בְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ לִי!" אָמַר הַנָּזִיר-

"לִקְרִיאוֹתֵינוּ לֹא עָנוּ הֵם!

הַסִּיפוֹן נִרְאָה עָקוּם! וּרְאוּ הַמִּפְרָשִׂים,

כֹּה דַּקִּים הֵם, כֹּה שְׁקֵטִים הֵם!                                                             530

מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי דָּבָר שֶׁכָּזֶה

אִלְמָלֵא יִתָּכֵן וְאָכֵן הֵם;

מֵתִים כְּשִׁלְדֵי עָלִים חוּמִים

אֲשֶׁר עַל פַּלְגֵי הַיְּעָרוֹת זוֹרְמִים

כְּשֶׁעָנָף הַקִּיסוֹס מִשֶּׁלֶג כָּבֵד                                                                     535

וְהַיַּנְשׁוּף שׁוֹעֵט עַל הַזְּאֵב מִתַּחְתָּיו

כִּי זֶה הַזְּאֵב טוֹרֵף אֶת גּוּרָיו"

"אֱלֹהִים אַדִּירִים!" (הַנַּוָּט עָנָה)

"כֹּה שְׂטָנִי הוּא הַמַּבָּט

אֲנִי מְבֹעָת"- "הַמְשֵׁךְ, הַמְשֵׁךְ!"                                                                        540

עָנָה הַנָּזִיר לְנַוֵּט.

הַדּוּגִית קָרְבָה אֶל הַסְּפִינָה,

אַךְ אֲנִי לֹא דִּבַּרְתִּי וְלֹא נַעְתִּי

הַדּוּגִית קָרְבָה תַּחַת הַסְּפִינָה

וּמִיָּד קוֹל שָׁמַעְתִּי.                                                                         545

תַּחַת הַמַּיִם רַעַם הוּא יוֹתֵר

רוֹעֵשׁ וְאַף נוֹרָא

הוּא פָּגַע בַּסְּפִינָה וּפִצֵּל אֶת הַסִּיפוֹן

וְהַסְּפִינָה כְּעוֹפֶרֶת שָׁקְעָה.

הַמּוּם מִזֶּה הַקּוֹל הַנּוֹרָא                                                                           550

שֶׁיָּם וְשָׁמַיִם הִרְעִיד

כְּאָדָם שֶׁטָּבַע, לִפְנֵי יָמִים שִׁבְעָה

צָף עַל הַיָּם גּוּפֵי

אַךְ מָהִיר כְּחָלוּם, גּוּפֵי נִמְצָא

עַל אוֹתָהּ הַדּוּגִית.                                                                         555

מֵעַל לַמְּעַרְבֹּלֶת, שָׁם שָׁקְעָה הַסְּפִינָה

הַדּוּגִית סָבָה סָבִיב.

וְהַכֹּל נִרְגַּע, מִלְּבַד הָהָר

שֶׁאֶת הֵד הָרַעַם הֵשִׁיב.

הֵנַעְתִּי שְׂפָתַי – הַנַּוָּט צָוַח                                                                                   560

וּבְפִרְכּוּס נָפַל

הַנָּזִיר הַקָּדוֹשׁ הֵרִים אֶת עֵינָיו

וְנָשָׂא תְּפִלָּה אֶל-עַל.

לָקַחְתִּי אֶת הַמְּשׁוֹטִים: וּבֵן הַנַּוָּט

אָחוּז הַפַּלָּצוּת                                                                                         565

צָחַק בַּקּוֹל חָזָק וְכָל הַזְּמַן,

עֵינָיו הָיוּ מְרַצְּדוֹת.

"הָא, הָא" הוּא אָמַר "אֵין זֶה מוּזָר,

הַשָּׂטָן מַכִּיר מְלֶאכֶת מָשׁוֹט"

וְעַתָּה, עַל אַדְמַת אַרְצִי                                                                             570

עָמַדְתִּי זָקוּף!

הַנָּזִיר יָרַד מֵהַדּוּגִית

וְנִצַּב לְיָדִי שָׁפוּף.

"הוֹ חֲמֹל עָלַי חֲמֹל נָזִיר קָדוֹשׁ"

הַנָּזִיר הִצְלִיב גַּבָּה.                                                                              575

"סַפֵּר נָא" אֱמֹר "אָנָּא סַפֵּר-

אֵיזֶה אָדָם אַתָּה?"

מִיָּד חָזוּת פָּנַי עֻוְּתָה

בַּתֹּפֶת יִסּוּרִים.

וְחַיָּב הָיִיתִי לְסַפֵּר סִפּוּרִי,                                                                       580

וּכְאֵבַי הָיוּ מְשֻׁחְרָרִים.

מֵאָז מִדֵּי שָׁעָה אוֹ יוֹם

בּוֹ שָׁבִים לִי יִסּוּרַי;

כְּמוֹ הָיוּ, בְּלֵב בּוֹעֵר,

אֲסַפֵּר אֶת סִפּוּרַי.                                                                           585

עוֹבֵר אֲנִי, כְּלַיְלָה, מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ;

יֵשׁ בִּי כֹּחוֹת מוּזָרִים לְדִבּוּר;

בְּאוֹתוֹ רֶגַע בּוֹ רוֹאֶה אֲנִי אֶת פָּנָיו

אֲנִי מַכִּיר אֶת הָאִישׁ שֶׁלְּהַקְשִׁיב לִי חַיָּב

וְלוֹ אֲנִי מְסַפֵּר אֶת זֶה הַסִּפּוּר.                                                               590

אֵיזוֹ הֲמֻלָּה פָּרְצָה מֵהַדֶּלֶת!

אוֹרְחֵי הַחֲתֻנָּה בַּקּוֹל צוֹהֵל

אַךְ בַּחֻפָּה, בַּגַּן, הַכַּלָּה

וְשׁוֹשְׁבִינוֹתֶיהָ שָׂרוֹת לָאֵל,

וּשְׁמַע אֶת קוֹל הַפַּעֲמוֹן                                                                          595

חַיָּב אֲנִי לְהִתְפַּלֵּל!

הוֹ אוֹרֵחַ חֲתֻנָּה! נְשָׁמָה זוֹ הָיְתָה

לְבַדָּהּ בַּיָּם הַכַּבִּיר

כֹּה בּוֹדֵד זֶה הָיָה, גַּם אוֹר הָאֵל שָׁם

הָיָה דָּבָר נָדִיר.                                                                                       600

הוֹ מָתוֹק יוֹתֵר מִסְּעוּדַת הַחֲתֻנָּה

מָתוֹק זֶה יוֹתֵר עֲבוּרִי

לְהַלֵּךְ יַחְדָּו אֶל הָרְצִיף

וְחֶבְרָה טוֹבָה עִמִּי!-

לְהַלֵּךְ יַחְדָּו אֶל הָרָצִיף,                                                                          605

וְיַחְדָּו לָשֵׂאת תְּפִלָּה.

בְּעוֹד כָּל אֶחָד מֵאֲבוֹתָיו קָדִים

זָקֵן, חֲבֵרִים, טַף וִילָדִים

וְנַעֲרוֹת בְּצָהֳלָה.

לְהִתְרָאוֹת! אֹמַר רַק זֹאת                                                                         610

לְךָ אוֹרֵחַ-נִשּׂוּאִין

תְּפִלָּה הוּא נוֹשֵׂא וְאוֹהֵב הוּא שָׁוֶה

גַּם אָדָם גַּם חַיָּה וְגַם צִפּוֹרִים

תְּפִלָּה הוּא אוֹמֵר וְאוֹהֵב הוּא יוֹתֵר

גַּם קָטָן וְגַם גָּדוֹל                                                                                                615

מִשּׁוּם שֶׁהָאֵל טוֹב הַלֵּב שֶׁאוֹתָנוּ אוֹהֵב

יָצַר וְאוֹהֵב הוּא הַכֹּל."

הַסַּפָּן, שֶׁעֵינוֹ בּוֹהֶקֶת

וּזְקֵנוֹ, מִגִּילוֹ, הֶאֱפִיר מִזְּמַן,

הָלַךְ: וְעַתָּה אוֹרֵחַ הַחֲתֻנָּה                                                                             620

פָּנָה מִדֶּלֶת הֶחָתָן

הוּא הָיָה כְּאָדָם שֶׁנָּטַשׁ אֶת חוּשָׁיו

וְהָלַךְ הוּא מהומם

אַךְ אָדָם חָכָם יוֹתֵר וְנוּגֶה יוֹתֵר

לְמָחֳרָת הוּא קָם.                                                                                                625

                                                1798

העיר, פרק שביעי - רומא, חלק ראשון

לתחילת הספר

מסענו ממשיך בעקבות העיר מערבה מאתונה, אל עבר עיר שהפכה למודל של עיר שהיא אימפריה - או אימפריה שהיא עיר - רומא. בבואנו להתחקות אחר המקורות של העיר הזו אנו מוצאים שני סיפורים מקבילים קיימים בדבר הקמתה של העיר ושמה. כל אחד מסיפורים אלה חושף לפנינו פנים אחרות שלה. כפילות זו ראויה ביותר גם במובן הסמלי, שכן מקובל לטעון שהיו לרומא שתי צורות: הרפובליקה, והאימפריה אשר החליפה אותה. טיעון זה אינו בהכרח נכון. לרומא, כמו לכל עיר אחרת, הייתה היסטוריה אחת; והיא הייתה לאורך חייה רפובליקה ואימפריה גם יחד.

על פי האגדה הקדומה, שני אחים – רומוּלוּס ורֵמוּס - נזנחו בינקותם על ידי אמם בשטח הפראי של העולם. זאבה מצאה אותם, היניקה אותם וגידלה אותם עד לבגרות. האחים גדלו כרועי צאן, אך צורת חיים זאת לא נראתה להם ראויה. הם רצו להיות מלכים, והחליטו שכדי להיות מלכים הם זקוקים לעיר.

שני האחים עמלו יחדיו על הקמתה של עיר אשר תעמוד בכל מצור, ואי אפשר יהיה למוטטה. לאחר הקמת העיר הגיע הזמן לשלוט בה - וכך מסופר לנו שרומולוס רצח את אחיו, בפעולה המזכירה לנו את המיתוס היהודי בדבר הקמת העיר הראשונה על-ידי קין: רק לאחר תודעת הרצח, רק לאחר שנוצר הקשר בין דם, רֵעות ואדמה, אפשר באמת להקים עיר. לאחר מכן לאחר רומולוס קרא לעיר על שמו - רומא.

רומלוס ורמוס

תפיסה נוספת מבינה את העיר כמקום שרק אדם אחד יכול לשלוט בו, ולעולם לא שניים (ספרטה הייתה העיר היחידה אשר הונהגה באופן מסורתי על ידי שני מלכים: ספרטה רצתה שתמיד יוכל מלך אחד לשלוט בעיר, ומלך שני יוביל את צבאה).

סיפור זה קושר את העיר לא רק עם תודעת הרצח והמוסר הגזור מתודעה זו, אלא גם עם תודעת הקרב. רומא גדלה והתקיימה לכל אורך ההיסטוריה שלה הודות להבנה המהותית שלהם לגבי חשיבותה של העליונות הצבאית, בסיפור הראשון אנו רואים את הצורך בהקמת עיר אשר אי אפשר למוטטה. הצבא הרומאי הפך להיות שלוחה של העיר הזו והוכיח, עיר אחר עיר, כיצד רומא עמדה על חורבות החלשים.

אתוס המלחמה היה מהותי להתפתחותה של רומא. כאן אנו פוגשים לראשונה צבא מקצועי: לא עוד צבא  מתנדבים או שכירי חרב, המתבקשים להביא אתם את נשקם למלחמה, אלא צבא אחיד ומאוחד המסודר - כמו כל צבא מאז ועד היום – בפלוגות, כיתות וקבוצות. כל האנשים שהרכיבו את הצבא, פרט למפקדיו, היו ממעמד נפרד של לוחמים. שכן, כדי לשמור על מעמדה של העיר רומא במרכז ההתפרסות, בני האצולה של העיר נשלחו לפקד על החיילים כחלק מתהליך ההתבגרות של סנאטורים לעתיד.

צבא רומא נע לכל קצוות העולם המוכר, כדי לרומם ולפאר את שמה של העיר, וכן מתוך תקווה של כל אחד מחייליו לזכות במוות ראוי. הרומאים האמינו שהזכות למות בקרב מתורגמת לעולם הבא: החללים הגיבורים זוכים ליהנות מחיי נצח באיליסיום - שדות הציד הנצחיים (שלושת המושגים המרכיבים את הרעיון של איליסיום הם השדה - הריהו המרחב הלא עירוני המוחלט, מרחב של טבע מוחלט; הציד - הסיבה שלא לחדול מנשיאת החרב בעולם ללא אויבים; והנצח - הניצחון האמיתי, הניצחון על הזמן. אנו רואים כאן לראשונה את תודעת הנצח אצל הרומאים, שלעומתה חייהם הזמניים של החיילים מתגמדים בחשיבותם: הם הופכים לתנועה חסרת משמעות אל עבר המוות. הרומאים פיארו את המוות, מתוך תפיסה המזהה את הכיליון החבוי בתוך המושג תכלית, או את התכלית בכיליון.

תנועה זאת של הצבא הותירה עקבות הקיימים עד היום. הסיבה ש"כל הדרכים מובילות לרומא" היא שהצבא הרומאי סלל את כל הדרכים. אנו רואים כיצד, מתוך הבנה של מהותה של העיר כתנועה, הליגיונרים הביאו איתם לכל מקום שהגיעו אליו דרכים סלולות, אשר יכולות להביא איתן תגבורת ואספקה במהירויות שהעולם לא ראה עד אז. הדרכים הללו יכלו להעביר גם מבנים חדשים אשר היו אז פלא הטכנולוגיה - שוברי מצור שונים. האיום הרומאי הפך כל עיר לניתנת לכיבוש: החומות הגבוהות שערים כמו ירושלים התגאו בהן, התמוטטו תחת הכוח הכביר של רומא.

שוברי מצור רומאיים

הצבא העביר בתנועתו לא רק כלי נשק ולא השאיר מאחוריו רק דרכים. עיר נודדת שלמה של סוחרים, זונות, ומוסדות הימורים נעה אחרי הצבא לכל מקום שאליו הוא נע. התוצאה הייתה שהמטבע הרומאי היה נפוץ בכל שטחי הממלכה. כך נאמר על רומא שגבולותיה הם בכל מקום שבו נסחר המטבע שלה (סוג זה של אימפריאליזם מיוצג היום על-ידי הדולר האמריקני).

המילה "אימפריה", שמשמעותה ניצחון במובן הצבאי של המילה, עלולה לגרום לנו לחשוב שהרומאים לא ידעו את השלום, או לא רצו בו. הרומאים אכן רצו בשלום - אבל בשלום רומאי (Pax Romana), אשר משמעותו הייתה: כל אחד יכול לחיות חיים של שקט ושלווה תחת השלטון הרומי, כל עוד הערים הכבושות יקיימו שני חוקים פשוטים: ישלמו מסים, וישמרו על השקט. עיר ששמרה על חוקים אלה זכתה לשגשוג בזכות התנועה האדירה שרומא הביאה אחריה; עיר שלא שמרה על החוקים - עלתה בלהבות.

בעוד שנדמה היה שלצבא הרומי לא היו גבולות, גבול אחד היה בגדר חוק בל יעבור - לצבא אסור היה לחצות את נהר הרוביקון המוביל אל העיר רומא עצמה. כוחו של הצבא ויכולתו לכבוש כל עיר הביא לחשש שגם העיר רומא עצמה יכולה ליפול. כך נוצר החוק שהגן על הרפובליקה הרומית מפני הצבא הרומי (מפני האימפריה הרומית). 

לפרק הבא

אהבתם העצובה של אבלארד ואלואיז, מתוך 'אגדות אמיתיות'

כולם אוהבים סיפורי אהבה, אפילו אם סיפור האהבה הוא עצוב. כולם יודעים שמי שמעולם לא אהב, כאילו מעולם לא חי. הסיפור הבא הוא סיפור על אחת האהבות החזקות והעצובות ביותר שאני מכיר.

פייר אבלארד היה מלומד שחי בראשית המאה ה-12 בצרפת. הוא אהב ללמוד, לחקור, ללמד ולהתווכח בכל הזדמנות. בימים ההם האוניברסיטה והכנסייה היו, בעצם, אותו דבר. לימדו שם לא רק נושאי דת אלא גם את כל המדעים והאומנויות של העולם הזה.

אבלארד אהב יותר מכל המדעים דווקא את מדע הלוגיקה – תורת ההיגיון. זהו הצד בפילוסופיה שרוצה לדעת איך משפטים מתנהגים אחד עם השני, ולמה בדיוק משפט אחד, כמה מילים, יכול להצליח לשכנע מישהו שהוא טועה, או להוכיח שמישהו אחר צודק.

אבלארד היה גדול חוקרי הלוגיקה של זמנו, וב-1115 הוזמן להיות פרופסור בפריז, בכנסיית נוטרדאם המפורסמת.

הוא היה בן שלושים ותשע כשפגש בכנסייה זאת עלמה צעירה ומשכילה בשם אלואיז. אבלארד לא יכול היה שלא להתאהב בה; הוא מעולם לא ראה עלמה יפה ממנה, חכמה ממנה או טובה ממנה.

האהבה תנצח אפילו את הפרופסור הגדול ביותר לתורת ההיגיון, כי לאהבה לא אכפת מהיגיון. לשווא אבלארד הפציר בלבו שלא להתאהב, הסביר ללבו שהוא פרופסור בכנסייה ושהיא תלמידה ולכן זה יהיה לא מוסרי. הוא ניסה לשכנע את עצמו שאהבה זאת אסורה מכל מיני סיבות. לבסוף, הוא נכנע ללבו והתחיל להיפגש עם אלואיז בחשאי.

אלואיז גם היא אהבה את אבלארד עד מאוד. היא נהנתה לשוחח אתו, להתפלסף אתו וללמוד ממנו. לא רק שאהבה אותו, היא גם העריצה אותו כאדם הגדול ביותר בדורו.

מוזר מאוד להיות מאוהב.  פתאום כל סדרי העדיפויות שהתאמצת כל-כך לסדר נראים מטופשים, ומושא האהבה תופס את מקומו בגאון בראש הרשימה. אבלארד הפסיק להתעניין רק במדעי ההיגיון, והתחיל לכתוב שירי אהבה.

השניים נהנו זה מחברתו של זו בכל הזדמנות, גם אם היה עליהם להתגנב זה אל חדרה של זו באישון לילה. כשלא היו ביחד הם הרבו לכתוב זה לזו מכתבים, ובזאת להקל מעט על כאב הגעגועים.

השנים חלפו ולשניים נולד ילד. אבלארד התחנן אל אלואיז שתתחתן אתו, כך שהם יהיו זוג אמתי ולא רק ייפגשו בחשאי. אבל אלואיז לא הייתה מוכנה לשמוע על כך. היא ידעה שלפרופסורים בכנסייה אסור להתחתן, ושאם אבלארד יתחתן הוא יאבד את משרתו. היא לא הייתה יכולה לקחת מהעולם מורה כה גדול רק מן הסיבות האנוכיות שלה. עם זאת היא הייתה גאה בכך שהיא הפילגש של אבלארד; וכך הם המשיכו להיפגש בחשאי.

מכיוון שאלואיז הייתה צעירה ולא נשואה, היא הייתה נתונה תחת חסותו של דודה פולבר שהיה אדם דתי מאוד, שמרן מאוד וקנאי מאוד. הוא אסר עליה להיפגש עם אבלארד וציווה שתישאר במנזר.

גם אם אפשר לצוות על אוהבים לא להיפגש, אי אפשר לצוות עליהם שלא לרצות להיפגש; והרצון, כשלא מקשיבים לו, גדל וגדל עד שקשה מאוד לסרב לו. כך, אבלארד ואלואיז המשיכו להיפגש, למורת רוחו של הדוד הקנאי.

הדוד פולבר רתח מזעם על שלא מקשיבים לו, והחליט לעשות מעשה שיפסיק אחת ולתמיד את סיפור האהבה הזה. לילה אחד הוא ושני בריונים שהוא שכר, התגנבו לחדרו של אבלארד. כשהוא ישן, הם התנפלו עליו בסכינים שלופות וחתכו את האיבר שמבדיל בין בנים לבנות.

אבלארד האומלל ברח מצרפת למנזר באנגליה, שם הסתגר לשארית חייו. אלואיז, עדיין אוהבת ונאמנה, הסתגרה במנזר גם היא והפכה לנזירה בעצמה, ושניהם נשבעו לא לאהוב יותר לעולם.

בהיותו במנזר אבלארד חזר ללימודיו. הוא ניסה בכל כוחו להתרכז בלימודים ולשכוח את סיפור האהבה האומלל שלו. אבל הגורל זימן לו צרות נוספות.

הכנסייה שמעה על סיפור האהבה האסור הזה, ולאחר אסיפה גדולה הוחלט להכריז על אבלארד "כופר" ולשרוף את כל ספריו. הם אספו את כל הספרים שלו שמצאו בערימה גדולה בכיכר העיר, ולמרות שבספרים היה כתוב על נושאים רבים - על דת, על החיים, ועל תורת ההיגיון ולא רק על אהבה - הם שרפו את כולם במדורה אחת גדולה.

יום אחד פגש אבלארד אדם בשם פילינטוס שסיפר לו שחייו היו קשים מאוד ושאין אדם אומלל ממנו. אבלארד שמע את הדברים האלה והחליט לכתוב לפילינטוס מכתב ובו לפרט את סיפור חייו הקשים, כדי להקל ולו במעט על העצב של פילינטוס.

רצה הגורל והמכתב הגיע לידיה של אלואיז במנזר שלה בצרפת. אחרי שקראה כך את סיפור אהבתם העגום, היא התמלאה בכאב ובגעגועים והחליטה לכתוב לאבלארד.

האם אפשר לדמיין את גודל ההפתעה של אבלארד לקבל פתאום מכתב מאהובתו, שלמרות השנים והמרחק מעולם לא הפסיקה לאהוב אותו? הם החליפו כך מספר מכתבים, אבל אלה רק חיזקו את הכאב הגדול של הגעגועים שהיה קשה מנשוא. לבסוף הם החליטו שלא לכתוב זה אל זו יותר לעולם.

אבלארד נפטר בגיל שישים - בודד, אומלל ומנודה. עשרים שנה לאחר  מכן גם אלואיז עזבה את העולם.

האהבה כנראה חזקה אפילו יותר מהמוות: גופותיהם של אבלארד ואלואיז נטמנו לבסוף זה לצד זו בקבר משותף. הם היו נפרדים בחייהם, אבל במותם אוחדו שוב לעד.

המכתבים של אבלארד ואלואיז נשמרו עד היום, ומי שרוצה לקרוא בהם ולא מפחד להיות קצת עצוב, יכול ללכת לספרייה או לחנות הספרים, ולמצוא עותק של מכתביהם. 

קברם המשותף של אבלארד ואלואיז

מצ'וטטים על אופנה, מתוך 'מבקר בתרבות'

היום התכוונתי לכתוב במסגרת סדרת 'מבקר בתרבות' על התכנית 'מבט שני' של הערוץ הראשון. בעידן שבו הטלוויזיה המסחרית מציעה לנו אך ורק חדשות-ריאליטי-אוכל, חדשות-ריאליטי-אוכל, או בקיצור חר"א, הערוץ הראשון מציע כתבות תחקיר מעמיקות ורציניות אשר אינן מזלזלות בצופה, או מבקשות לשווק לו משהו. אבל, שיחה פייסבוק קצרה שהתרחשה אתמול גרמה לי לשנות את תכניותי ולהעלות את השיחה כפי שהיא הייתה, מטעמי הגנה על פרטיות המשתתפים בשיחה.

הכל התחיל בפוסט הזה, אותו כתבה חברת-רשת שלי אותה אני מעריך מאוד על יצירתה:

זה היה נורא. זה היה עצוב נורא. שלדי נשים קפואות פנים. 

נשים- ילדות על עקבים גבוהים מערערי אחיזה. נכמר הלב. עמדתי שם באזור הרהב הריק ובכיתי. לידי דרבנה מישהי את חברתה בטלפון:" מדהים פה! את חייבת לבוא!". אני בכיתי מצער על הנשים הקטנות שמרעיבות את עצמן ועל אלה שלא מרעיבות את עצמן וחולמות להיות קולב ועל ההורים שמריצים את הילדות למסלול הזה, שהוא אפילו לא שוק בשר, הוא שוק עצמות.

אחרי שראיתי שהפוסט קיבל קרוב לשלושים 'חיבובים' ומספר תגובות תומכות לא יכולתי להישאר אדיש וכתבתי כך:

אני מצטער אבל אני לא יכול להסכים איתך. זה נראה לי כמו סוג של עיוורון צבעים. כמו להסתכל על הצגה ולא לשים לב לטקסט, למשחק, לתפאורה, לנרטיב - אלא רק לכמה מילים השחקנים האלה צריכים לשנן... דוגמנות זה לא רק רזון, אלא, בראש ובראשונה, דיאלוג עם היפה. "יופי אמת, אמת יופי" (קיטס) זה לא שוק בשר, זה שוק בדים, שוק בגדים. כן יש שם נערות צעירות, כן רובן ככולן לא תהיינה כוכבות גדולות, כן חלקן יכולות להיות רזות מדי. אבל מכאן ועד לבכות מצער... ראית תצוגת אופנה, ואת כבר מוכנה לזרוק את הורי הדוגמניות לכלא על הזנחה פושעת...

התגובה לא איחרה לבוא:

זה אכן דיאלוג עם היפה, רק שבעיני זה מודל יופי חולני, ועל כך צר לי. נשים רבות סובלות מזה. אידיאל יופי הוא עניין תרבותי ומשתנה וכרגע זה נראה מאד רע. אני לא חושבת שהורי הילדות האלה מזניחים אותן. אני מניחה שיש כל מיני סיפורים, אבל לגבי קטינות חייבת להיות הסכמה של ההורים והרבה פעמים יש גם עידוד. זו לא הזנחה, זה עידוד ערכים שאני לא שותפה להם ושלדעתי גורמים עוול בטווח הארוך. לא נראה לי שזה מזדון, אלא מעיוורון צבעים- ולא, הוא לא שלי.

שמחתי על התגובה וניצלתי את ההזדמנות להרחיב את הדיון:

אוקיי. עכשיו יש מקום להרחיב קצת את הדיון. בהחלט אני מסכים איתך שמדובר, ככל הנוגע לנערה מעל מטר שמונים וחמש השוקלת מתחת לחמישים קילוגרם, במשהו חולני. במחלה. אבל צריך לראות את הדברים האלה גם מנקודת מבט היסטורית. אופנה מעולם לא הייתה נחלתם של נשים בלבד. 

אבל הקשר בין הנשים והאופנה, או ליתר דיוק מעמד האישה והאופנה הוא הדוק ביותר. המהפך הראשון בדרך לשיחרור האישה לא היה זכות ההצבעה, אלא קוקו שאנל מסירה את המחוך ומציעה מכנסיים וחולצות לנשים. מאז ועד שנות השבעים התהליך הזה המשיך עד, פחות או יותר לשנות השבעים. לא במקרה עידן הפוסט פמיניזם.

האישה החדשה שקראה לשיוויון דחתה מעליה את העיסוק באופנה כעיקרון של מלחמה בסטריאוטיפים. בשנות השמונים, כאשר אופנה הפכה לתעשייה המגלגלת מיליארדים, נשים, הרבה נשים, נשארו מחוץ לתהליך קבלת ההחלטות. היום אנחנו מבינים כמובן מאליו שיש הרבה מעצבי אופנה מהקהילה ההומוסקסואלית.

איך זה קשור? התהליך הזה דחה את האמאזונות השופעות של שנות התשעים והחליף אותן במשהו אחר - אידיאל של אישה הדומה יותר לנער. חסרת סממני מיניות נשיים וגמלונית כמתבגר. האידיאל הזה של אדוניס אישה, הוא אכן יכול להיות חולני. אבל בשביל להילחם בו, או להציב לו אלטרנטיבה, נשים צריכות לשוב לזירת הקרב של האופנה, לא עוד לעמוד מהצד, לבקר ולמחות, אלא ליצור אופנה נשית שלא דוחה את היופי הנשי האחר.

שם נגמרה השיחה, אך אני נותרתי עם טעם של עוד, ולכן אשמח לשמוע מה דעתכם בנושא.

סוֹנֶטְרָטַה 001

בִּתְשִישוּתִי חֲלוֹם יָשָן דוֹהֶה

כְּשֶסִּיפּוּרִי בָּרֹאש, שָֹטָן חוֹלֵף

אֵלִי הוּא לִי נָכוֹן, אֲבָל שֹוֹרֵף

וְשִיר הוּא שִיגָעוֹן, נָמָל טוֹעֵה

אוֹ סְפִינָה שֶמיַיצֶרֶת רְצִיפִים

אוֹר פְּנִינָה שֶמְצַיֵּיר אֶת הַסּוֹפִים

קוֹל שְכִינָה שֶמְאַיֵּים כְּאֶלִילִים

בֱּעוֹד רְשִימַת הַסְּפָרִים גְּדֵלָה

וְזוֹ שֶל עִיר הַמַּעֲשִֹים קְטֵנַה

אֱסוֹף רְשִימַת רְעָלִים כֵּנָה

וּשְרוֹף אֶת שִירַת הַשְקָרִים שֶלָּה

מָאַסְתִּי בְּלִימוּד לְלֹא תְּפוּקָה

חָדַלְתִּי מִדִּבּוּר בְּתוֹך שְתִיקָה

וְיָצַרְתִּי בְּחִיּוּך שוּרָה סְדוּקָה

שפה, מתוך 'אל מול שפות התהום'

בפרק הקודם דנו בחיים, ובחוקו של החיים שהם לנצח בתנועה. קראנו לתנועה זו, על מנת להבדיל אותה מתנועות אחרות בזמן או במקום, ועל מנת לעמוד על טיבה הייחודי - אבולוציה. את האבולוציה הגדרנו כאירוע שבו סובייקט פוגש סביבה ומשתנה בעקבות ובהתאם למפגש זה. 

שוגים לחשוב שהאבולוציה הינה אירוע המתרחש אחת למאות אלפי אם לא מיליוני שנים. זו היא טעות. שכן אם האבולוציה הינה תנועה שנעה, לדוגמה מהפטרודאקטיל לתרנגולת, הרי שעל הקו הזה לעבור בכל הנקודות שבין לבין שתי נקודות הקיצון הללו. לפיכך, לא רק שהאבולוציה מתרחשת רק בין זנים, או אפילו רק בין דורות - האבולוציה מתרחשת גם בתוך תהליך החיים של כל פרט. שכן, השיעורים האלה שהסביבה מזינה אותו בהן ביתר שאת, תורמים לשינויים האלה. למידה, אם כן, היא תהליך אבולוציוני. 

כך נרכשת שפה - שומעים קולות שוב ושוב עד שאלה מתגבשים ומופרדים שלכדי מושגים שונים, והמושגים האלה, כל עוד משתמשים בהם, גם הם, מנקודת מבט זו, חיים. גם המושגים כפופים לתהליך של אבולוציה, גם המושגים נעים בתנועה הייחודית הזו של החיים.

בימינו, ישנם כוחות רבים המנסים לשכנע את השומעים שהשפה הינה דבר מה מת וקפוא, אשר יש לשמר כצפרדע בתוך פורמלין, אלה דורשים מאיתנו לדבר כך ולא אחרת, אלה הקוראים מילים אלה אך אינם רואים אלא את שגיאת הכתיב שנעשה בשוגג מספר שורות למעלה ואלה המדגישים ומטעימים בדיבורם את אותן צורות דיבור המשוות להם ניחוח של נפטלין, כל אלה ואחרים מבקשים למשוך לאחור את השפה, מבקשות לרסן את הנמר שאך לפני זמן לא רב השתחרר לחפשי, שוגים הם באותה שגיאה מרה של כל אותם אנשים חסודים אשר מאמינים שהעולם קפוא ומקובע, ועדיין לא הגיעה להם הבשורה שהעולם נסוב על צירו כל הזמן.

מצד שני, ישנם אלה הרואים בעצמם בלשנים פוסט מודרנים והם יושבים להם בסודיות של שוטר מסווה במסיבה שחושב שלא מבחינים בכך שהוא מבוגר בעשרים שנה מהסובבים, שהוא נע ללא קשר אל הצלילים המתנגדים ברקע, ושיש לו כובע בד כחול בכיס האחורי של מכנסי הכותנה שלו, אלה מצוטטים באותה סודיות לשיחות של ילדים מטומטמים שמעולם לא פתחו ספר, או מצ'וטטים בין אתרים שונים כמו אחרון הטורפים בחיפוש אחד הקישקוש הלשוני האחרון שאפשר לקרוא לו תגלית. אנשים אלה מבינים שהשפה נעה אבל הם מביטים בה כפי שאדם מביט ברכבת החולפת על פניו, לרגע מזהים דמות של פנים, ומיד אחרי כן מתבוססים בהכרה שהרכבת נסעה והם נותרו מאחור.

השפה ומרכיביה הינם חיים ולנצח הינם נמצאים בתנועה, אך עם זאת, לאורך ששת-אלפי השנים שבהן האדם כתב את רעיונותיו, נוצרו מספר בלתי-נספר של יצירות אשר מייצגות עבורינו היבטים של השפה שנשארו כפי שהם. השפה העברית לדוגמה, כאשר היא מדוברת בין חנווני ללקוח, אינה זו הכתובה בספר שופטים, אך הנה גם הראשונה וגם השנייה עברית הן. ועם זאת העברית המדוברת, לנצח מנהלת דיאלוג עם הייצוגים המתמשכים שלה, עם התנ"ך והספרים החיצונים, עם המשנה והגמרא, עם שירת ביאליק ודברי עגנון, ואל לנו לחשוב שדווקא הייצוג הנמוך ביותר, בר החלוף ביותר, הייצוג המיידי ביותר - זה המופיע לרגע קט על גלי האתר של האינטרנט דווקא הוא הוא הייצוג הנאמן ביותר לשפתם של דוברי העברית.

השפה חיה ומתפתחת, אך, כמו אש, יש להזין אותה תמיד, לעקוב אחרי, להשגיח בה ולנסות לא לתת לה להשתולל, אך, יש לזכור שאם ננסה לעצור את הלהבה מלנוע, נראה כיצד היא דועכת לנגד עיננינו.

אנשים רבים טוענים שהפשה דועכת ומתדרדרת, הסיבה לכך יכולה להיות שהם רואים כיצד אותם חוקים ישנים שמושום מה נראו להם חשובים אינם עוד כאלה, או משום שהם מוצאים את עצמם לא מסוגלים להבין שיחה מדוברת בשפתם, כשזו נישאת על שפתי צעירים. כך או כך הבעיה כאן אינה טמונה בשפה, אלא באדם אשר או שאינו מבחין בתנועה הנצחית של המילה החיה, או שהוא מבחין בכך ובכל זאת הוא ממאן "לעלות על הרכבת". מי שרוצה לשמר את השפה שיעודד קריאה בספרות יפה, מי שרוצה להיכנס בסוף השפה המדוברת, שייפתח שיחה עם בחור צעיר.