העיר, פרק שביעי - רומא, חלק שלישי

לתחילת הספר

צבאו הנאמן של קיסר השתלט בקלות רבה על העיר רומא, בתוך מספר ימים, בתמיכתם של תושבי העיר. קיסר הוכתר לשליטה של העיר רומא; עם זאת, הסנאט הרומאי לא ויתר בקלות על כוחו , וכך - עוד לפני שיושמו רפורמות מהותיות בעיר - קיסר נרצח על ידי הסנאט באחת הסצנות הדרמטיות ביותר בתרבות המערב.

לאחר תקופה של חוסר יציבות שלטונית, עלה לשלטון בנו המאומץ של קיסר – אוקטביאנוס - ששינה את שמו מיד לאוגוסטוס קיסר. ליתר דיוק, לא הוא שינה את שמו אלא הסנאט הוא שהכתיר אותו 'אוגוסטוס' - שפירושו 'הנשגב' או 'המרומם'.  יש להניח כמובן שאוגוסטוס נטל חלק פעיל בעיצוב דמותו השלטונית, ולא הייתה זו רק הכרת התודה של הסנאט שהכתירה אותו לשליט עליון. אוגוסטוס, כמו כורש לפניו, הכיר בחשיבותו של הדימוי הציבורי. לו העם היה רואה בו טירן - או דיקטטור - היה מתנגד לו בשל ערכיו הרפובליקניים; אבל לאחר תקופה ארוכה של מלחמות פנימיות, העם שמח לראות בו גיבור אשר נבחר - כמו פריקלס האתונאי - להשיב את הסדר הישן לרומא המתחדשת.

כדי להימנע מדימוי של שליט יחיד, אוגוסטוס העניק לעצמו תואר צבאי מכובד (להבדיל מתואר בעל אופי מדיני) – "אימפרטור", או 'הכובש' במובן הצבאי של המילה. הרומאים לא היו מוכנים להישבע אמונחם לטירן, ולאחר קיסר גם לא לדיקטטור; אבל להישבע לאימפרטור היה דבר של מה בכך: כל חייל התכבד להישבע אמונים למפקדו, והעברה של נוהג צבאי זה לתוך העיר לא נתפסה כשינוי מהותי מבחינה ערכית. באשר לצבא אשר נשבע אמונים ישירות אליו, כזכור, צבאו של יוליוס קיסר נשבע אמונים לקיסר עצמו. עתה, מששמו של אוקטביאנוס שונה, בין היתר, לקיסר - אמונו של צבאו של אביו המאמץ עבר אליו ישירות (כיום, כל אחד מהשמות של אוקטביאנוס - אוגוסטוס, קיסר ואימפראטור - הם שמות נרדפים לשליט יחיד).

השינויים האלה בשמו של אוקטביאנוס המובאים כאן נעשו כדי לבסס את הבנתו העמוקה בנושא השליטה בעיר, אשר מתחיל מאמון הציבור. היה זה הציבור שהכתיר אותו אוגוסטוס ואימפרטור, כשם שהיה זה הציבור ש"ביקש ממנו" - ליטול שליטה על רוב מחוזות האימפריה ועל הצבא, כדי להשיב את הסדר לרומא. כמובן שהיו לאוגוסטוס מקורבים בתוך הסנאט שהניעו תהליכים אלה; אבל, מבחינת התודעה הציבורית, הייתה זו בחירתם של נבחריהם.

הבנתו של אוגוסטוס לא הייתה מצומצמת לענייני צבא ותחבולות שלטוניות; הוא ידע שכבודה של העיר לא יכול להתבסס אך ורק על כיבושיה, אלא גם על הייצוא התרבותי שלה. כך, אנו רואים בתקופת שלטונו את פריחתו של תור הזהב של התרבות הרומאית. בתמיכתו הישירה של אוגוסטוס פעלו משוררים כאובידיוס קאטולוס וורגיליוס, שתרמו לא רק להאדרת התרבות הרומאית אלא גם קשרו תרבות צעירה זו עם התרבות המכובדת והעשירה של יוון.

יחסם של הרומאים ליוונים היה אמביוולנטי, בלשון המעטה: מצד אחר הם ראו ביוונים רכיכות בעלי זהות מגדרית מפוקפקת, ומצד שני לא יכלו לשלול את עליונותה התרבותית של יוון על פני אחותה הצעירה.

בשום מקום אנו לא רואים את הקשר התרבותי בין יוון לרומא כמו בפואמה 'איניאס' של ורגיליוס. באפוס זה וורגיליוס מספר מחדש את סיפור כינונה של העיר רומא - הפעם ללא התייחסות לרומולוס ורמוס, אלא דרך המיתוס היווני. (לחבר פיסקאות!) באפוס זה הרומאים מתוארים כצאצאי ניצוליה של העיר טרויה: איניאס הטרויאני הציל מספר מתושבי העיר והוביל אותם לאדמת המבטחים של איטליה, שם הקימו את ביתם החדש. השיר איגד בתוכו אירועים משני הטקסטים ההומריים המכוננים של התרבות היוונית - האיליאדה והאודיסיאה - וכך ניכס אותם לרומא.

הקשר עם היוונים, כמו גם האיבה בין הרומאים ליוונים, מתבססים דרך סיפורה החדש של רומא. כיבושה של יוון על-ידי רומא נתפס מעתה כסגירת מעגל, כנקמה על עוול קדמוני (אשר, למען האמת, מעולם לא קרה). כך הפכה האימפריה הרומית ליורשת של האימפריה המקדונית, הן מבחינת עוצמה והן מבחינה תרבותית. 

עם זאת, קצת אחרי שאוגוסטוס כונן את מלכותו על הארץ, בחור יהודי צעיר נכנס לירושלים והכל, למורת רוחם של השליטים הרומאים, לדבר על מלכות אחרת - מלכות שמיים. שמו היה ישוע וזה היה התהליך שהוא החל שהביא, בסופו של דבר, לנפילת האימפריה הרומית.

לפרק הבא