הורד שצמח מסדק בבטון – טופאק אמארו שאקור, מתוך 'אגדות אמיתיות'

בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, הייתה שכונת הארלם בניו-יורק מקום מסוכן מאוד לחיות בו.  ילדים יצאו מבתיהם כשסכין בכיסם; סוחרי סמים עמדו בצמתים, וכנופיות ניהלו מלחמות ירי ברחובות.

לתושבי השכונות היה קשה מאוד למצוא עבודה; שכר הלימוד באוניברסיטה היה מאוד יקר, עד שרוב האנשים העניים שגרו בהן לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח את ילדיהם ללמוד.

ב- 1971 טופאק אמארו שאקור נולד במקום הזה.

אמו קראה לו כך על שם הצ'יף האחרון של שבט האינקה, טופאק אמארו השני, שחי בפרו במאה ה-18 ולחם שם נגד הכובשים הספרדים למען זכויות הילידים (את האגדה שלו נספר בפעם אחרת).

אביו של טופאק לא יכול היה למצוא עבודה, ובלית ברירה הוא הצטרף לכנופיה והתחיל להיות סוחר סמים. כך נולד טופאק אל תוך עולם של פשע ואלימות.

באותה תקופה האמינו שגם החברה האנושית כפופה לחוקי הטבע, ומי שנולד לעולם של פשע נידון לחיות את חייו בעולם של פשע. טופאק אמארו שאקור הוכיח שאמונה זאת אינה נכונה. סיפורו הוא סיפור של אדם שניסה והצליח ללכת נגד הכוחות האדירים שניצבו לפניו, ולסלול לעצמו דרך לעתיד אחר.

איננו יכולים לבחור לאיזה עולם ניוולד. טופאק הצעיר לא רצה להיכנס לעולם מלא האלימות שלתוכו נולד. על כן, כשהיה נער, כדי שלא להסתובב ברחובות המסוכנים, הצטרף לקבוצת תיאטרון. כשאחותו נולדה, המשפחה עברה לגור בעיר בולטימור, כדי להתרחק מהסכנות בשכונתם. טופאק, שאהב מאוד את התיאטרון, נרשם לתיכון לאומנויות, שם למד משחק, מוסיקה וריקוד.

מכל הדברים שעסק בהם, האהוב עליו ביותר היה לכתוב שירים ולשיר אותם בסגנון המוסיקה החדש באותה תקופה – מוסיקת הראפ. הוא אפילו נבחר לראפר הטוב ביותר בבית ספרו. 

המגורים בשכונה היו יקרים מדי, ומשפחתו נאלצה שוב לעבור דירה- הפעם לקליפורניה, לשכונה שהייתה לא פחות מסוכנת מהמקום שבו נולד.

טופאק הצעיר היה נאלץ לעזוב את בית הספר כדי לסייע למשפחתו. הוא התחיל לעבוד בעבודה היחידה שהכיר – והיה לסוחר סמים,  כמו אביו. חבריו לכנופיה, שזיהו את כישרונו של הצעיר, הבינו שלא מגיע לו לחיות את החיים האלה. הם עודדו אותו להמשיך לשיר ולהקליט את השירים שלו, כדי שאולי יצליח להרוויח כסף מבלי להיות חלק מעולם הפשע.

כשטופאק היה בן עשרים הקליט את האלבום הראשון שלו - שהפך מהר מאוד להצלחה גדולה. וסוף סוף היה למשפחתו כסף מספיק כדי לחיות בכבוד.

היה משהו מיוחד מאוד בשירים שכתב טופאק. מצד אחד, הם הביעו תקווה  לעתיד טוב יותר לכל תושבי השכונות (לדוגמה, הוא כתב שיר שהוקדש לנשים וקרא להן ללכת בראש מורם); מצד שני, כתב על העולם שממנו בא. שיריו סיפרו את האמת על העולם שהכיר, על האלימות, הקללות, הסמים והפשע שעולם זה הכיל.

באותה תקופה, אנשים לא רצו לשמוע על הדברים האלה. הם לא הקשיבו למסרים החיוביים שהיו בתוך השירים שלו, אלא רק שמעו את הקללות והאלימות שביטא.

תחנות רדיו סירבו להשמיע את שיריו, ואימהות מודאגות התקוממו נגדו וקראו להחרים את המוסיקה שלו. טופאק לא היה מוכן למתן את שיריו. "השירים שלי מתארים את העולם האמתי שאני מכיר", אמר, "ואת האמת אסור להשתיק".

ההצלחה לא הספיקה לטופאק. הוא אסף את חברי הכנופיה הישנה שלו והפך את כולם למוסיקאים, כדי שגם הם יוכלו לצאת ממעגל האלימות. יחד הקליטו אלבומים נוספים, ולמרות שתחנות הרדיו והטלוויזיה החרימו אותם, ילדים המשיכו לקנות את האלבומים שלהם, כי הם דווקא רצו לשמוע על העולם הזה שרובם לא הכירו (ורובם גם שמחו לעצבן קצת את הוריהם).

בתוך זמן קצר, טופאק הפך להיות אחד המוסיקאים המצליחים ביותר בעולם.

תשומת הלב שקיבל לא הייתה רק חיובית. העבר שלו עדיין רדף אותו: חברי הכנופיות לא שכחו אותו, והמשטרה לא שכחה את הפשעים שביצע בעבר. 

יום אחד, כאשר הוא הלך להקליט שירים, חיכתה לו חבורת עבריינים בכניסה לאולפן שלו. הם ירו בו חמש פעמים ושדדו אותו. באורח נס, טופאק שרד את הירי. בפעם אחרת, שוטרים פרצו לביתו ואסרו אותו על פשע שלא ביצע, וטופאק נשלח לכלא לארבע וחצי שנים (שמתוכן ריצה כמעט שנה שלמה).

אנשים רבים שמגיעים לכלא  מוצאים את עצמם חוזרים לעולם הפשע, כי כל האנשים שסביבם הם פושעים. אבל טופאק ראה את הדבר כהזדמנות בזמן שבילה במאסר קרא ספרים רבים - ספרי שירה ופילוסופיה - והתחיל לחשוב כיצד יוכל לעזור לכל אותם אנשים שנשארו בשכונות הפשע.

הוא אפילו הקליט אלבום חדש בתוך הכלא, שקרא לו בשם, "אני נגד העולם". בשיר זה אמר שאף אחד לא יעצור אותו מלבטא את האמת שלו - לא הכנופיות, לא המשטרה ולא העולם כולו.

כשטופאק יצא מן הכלא אמר לכולם: "נכון שאני גס ומחוספס, שהרי גדלתי לעולם מלא בפשע; אבל אם אתם רואים ורד שצומח מתוך סדק בבטון, אל תגידו, 'תראו איך הורד הזה עקום ומכוער', אלא 'וואו, איזה פלא, ורד הצליח לצמוח מתוך סדק בבטון!'".

לאחר מכן טופאק חזר לעולם המוסיקה ואפילו, שיחק בכמה סרטי קולנוע. לרגע נדמה היה שהכול בסדר: הוא חתם על חוזה חדש, ואפילו רצה להקים בעצמו חברת תקליטים שתיתן לאמנים צעירים נוספים את ההזדמנות לצאת מעולם הפשע והאלימות.

תקוותיו נגדעו לפתע. ערב אחד, אחרי שהשתתף בטקס פרסי המוסיקה, נסע עם חבר לביתו. בדרך עצרה מולם מכונית, מתוכה יצאו כמה פושעים והחלו לירות ללא הבחנה על טופאק וחברו. השניים פונו לבית החולים במצב קשה, ושניהם נפטרו.

עד היום איש אינו יודע מי היו אלה שירו באמן הצעיר, ששימש דוגמה למיליוני צעירים ברחבי העולם שנולדו לעולם פשע ואלימות. אבל סיפורו של טופאק נשאר לנצח.

בזכותו ילדים בכל העולם שגדלו בשכונות עוני - ילדים שסביבתם חינכה אותם שאין להם סיכוי להצליח בחיים - האמינו שגם הם יכולים להתנגד למציאות שמקיפה אותם ולבנות לעצמם חיים חדשים.