עלייתו ונפילתו של הגנגסטר ראפ, מתוך 'מבקר בתרבות'

אני רוצה לספר את סיפורו של אחד הז'אנרים המעניינים שהיו במאה ה-20. סיגנון שקראו לו פשוט 'דיבור' או 'ראפ'. לעלייתו של הראפ היו תקדימים היסטוריים. כאשר משווים לדוגמה את המעבר מהשירה היוונית המעמידה את הדגש על המשקל והמקצב אשר הולחפה על-ידי שירת רומא אשר הדגישו את החריזה, הקצב והלהטוטנות הלשונית. משוררים כמו קאטולוס ששרים על איך שהם הקימו לעצמם גל-עד וטוענים שאף משורר לא יכול לחרוז יותר יפה מהם, הם הם המקדימים האמיתיים של הסוגה המוזקאלית שתהייה הנושא של הפוסט הזה.

אין הרבה סיגנונות שאנו יכולים להצביע על הנקודה המדוייקת שבה הם "נולדו", אבל הראפ נולד בשנת 1970 בשיר ביקורתי של משורר ושחקן תיאטרון בשם גיל סקוט הרון והחליט לבקש מחבריו, נגני ג'אז צעירים, ללוות אותו בזמן שהוא מקריא את השיר "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה".

אנחנו מדברים על תקופה של התפכחות לקהילה השחורה בארצות הברית. העידן של אחרי מלקולם X ומרטין לותר קינג, עידן שאחרי נפילת ההבטחה הגדולה של שנות השישים לעולם של אהבה ושיוויון, עידן שבו ארצ'י בנקר שנא זרים מהספה שלו בקומדיה לכל המשפחה.

גיל סקוט הרון, בן לפנתרים שחורים ומעורב קהילתי, חשף בשירו כיצד, גם אם הם יצליחו להביא את המהפיכה המיוחלת ברחובות, שדה הקרב של החירות נמצא היום על מסך הטלוויזיה וזה נשאר לבן כמו שהיה.

שנות השבעים באו וחלפו ועל מסך הטלוויזיה, אם הראו אדם שחור, הוא היה חבר בכנופיה, סוחר סמים שהשוטרים הלבנים צריכים לכלוא. אבל אי שם בתוך המרחב האורבאני של אחד הגטאות השחורים בארה"ב, קומפטון קליפורניה, קבוצה של נערים החליטה לתת קול למצוקה שלהם, הם קראו לעצמם  NWA, קיצור לNiggaz Wit Attitudes, מנכסים לעצמם כך את כינוי הגנאי שבו השוטרים פנו אליהם. הם ידעו שאין להם סיכוי להגיע למסך הטלוויזיה אבל אז החלו הקלטות להחליף את התקליטים היקרים להפקה.

מתוך ההכרה שאין להם סיכוי להגיע למרקע, הם זכו להנות מחופש ביטוי שטלוויזיה מסחרית לא יכולה להרשות לעצמה. וכך יצא השיר שיירט אותם לפסגה, שיר שאפילו את הכותרת שלו לא ניתן להגיד, שיר שיורה בחזרה, שיר שמעמיד למשפט את אותם שוטרים גזענים שרודפים את הצעירים בתוך ומחוץ לגטאות שלהם:

כך הגיעו להם שנות התשעים. שנים שבהם הבעיה של האדם השחור כבר לא הייתה מאורגנת וממוסדת כמו בעשור הקודם, אלא מוסווית יותר. הבעיה של האדם השחור הייתה בהיעדרן של אופציות, באפליה במקומות העבודה, בנתוני פתיחה אשר גרמו לכך שזה היה פחות או יותר בלתי אפשרי לאדם שחור להצליח בעולם לבן שכבר החל להתחבא מאחורי הפוליטיקלי-קורקט.

אבל אדם אחד הצליח. טופאק אמארו שאקור, משורר, מנהיג וכמובן ראפר, הצליח להוציא את עצמו, בעזרת עטו בלבד מחיים של סחר בסמים ומלחמות כנופיות להיות המוזיקאי המרוויח ביותר בתקופתו, כוכב קולנוע וסמל לאומי. אבל גם ממרומי פסגות ההצלחה שלו הוא לא יכול היה לברוח מההשלכות של צבע העור שלו. יום אחד המשטרה פרצה לביתו ללא צו וגררה אותו למעצר. בבית המעצר הוא גילה שבחורה שהוא בילה אותה במסיבה האשימה אותו באונס. ככל שהוא ניסה להגן על עצמו הוא התחיל להבין שכל הכסף שהוא הצליח לגרוף מהצלחתו לא מספיק להציל אותו מעולם שעדיין חושב במושגים של גזע. כך הוא הוציא את השיר Fuck the World אשר הדהד את שירם של NWA אך הרחיב על הבעיה הלוקאלית שלהם אל הבעיה הגלובאלית:

 טופאק השתחרר ונורה למוות על-ידי אדם שמעולם לא נתפס (פאפ דאדי?) אבל לא לפני שהוא שינה את עולם המוסיקה והפך את המוסיקה השחורה להיות הסגנון הרווחי ביותר במוסיקה הפופולארית של ארצות הברית.

אמרנו רווחים אמרנו העשור הראשון של המאה ה21. עולם המוסיקה הפך כבר להיות מכונה משומנת שמייצרת אלים ומתבוננת בהם בזמן שהם הורסים את עצמם עד שיימצאו להם מחליף. התאבדותו של קורט קוביין בשנות ה90 הייתה פרלוד לסדרה של התמוטטויות של אמנים שלא הצליחו לשרוד את המכונה. תחשבו על בריטני ספירס המגלחת את ראשה, על מותה של איימי ווינהאוס, על הניתוח בגרונה של אדל, על שחיקת הירך של הגבירה געגע ותראו כיצד האמנים הצעירים האלה שדמו לרגע גדולים מהחיים עצמם, נרמסו תחת גלגלי המכונה. 

כסף רב הושקע באמנים שחורים, MTV התפוצץ מחריזה מהירה ובאס כבד, ולתוך כל ההמולה הזו נכנס אמן ראפ חדש, אמן שהבין לחלוטין כיצד המכונה הזו עובדת, אמן שידע את הסוד השמור ביותר בתעשייה הזו - שקהל היעד הגדול ביותר של המוסיקה הזו, השמן שמניע את גלגלי המכונה, היה העיקרו ילדות לבנות בנות 12 שרצו לעצבן את ההורים, אמן לבן בשם מארשל מאת'רס, אמינאם.

בהדרכתו והפקתו של ד"ר דרה, חבר בהרכב NWA והאמן הרווחי ביותר לשנת 2012 (בעיקר בגלל חוזה לקידום אזניות הנושאות את שמו), השירים של אמינאם נבנו כשירים שאפשר לשדר בטלוויזיה למרות שאי אפשר לשדר אותם בטלוויזיה, כל אלבום שלו יצא פעמיים - פעם אחת בגרסה מקורית ופעם שנייה בגרסה מצונזרת שבה מילים כמו fuck ושמות של סמים טושטשו בתוך אפקט ומקצב. ניתן להצביע על השיר "I Just Don't Give a Fuck" כמסמן המתאים של צורת ההגשה המתוחכמת של האמן הצעיר. בפזמון של שיר זה הוא מזכיר את צעקתו של טופאק, אבל הפעם אנו רואים כיצד היא נצעקת מהגגות היישר אל עין המצלמה. שוב נשלפו האקדחים אבל הפעם רק לצורך ההפקה, לייצר תמונה טובה של ראפר, משהו שאפשר לשים על פוסטר בחדר של ילד מתבגר.

 וכך אנו מגיעים לימינו אנו, אל בן טיפוחיו של אמינאם, מוזיקאי בלי יכולת להלחין ג'ינגל, משורר שחורז כמו ילד בן שלוש, אבל אדם שניתן לשווק בצורה מצויינת. הוא היה שחור, הוא היה סוחר סמים, והוא נורה שבע פעמים. בעולם של דימויים של דימויים 50סנט נראה כמו הדבר האמיתי רק בלי התוכן. בשירו Fuck You אנו רואים כיצד האקדח שנשלף בהתחלה ככלי להגן על האזרח מפני המשטרה, אחר-כך כוון כלפי העולם כולו, ולבסוף כלפי המצלמות, כוון הפעם שוב אל עבר האדם השחור, על ידי אדם שחור אחר. המנגנון ייצר מחדש חיקוי של המציאות הנוראה בגטאות בגרסא של מחזמר לכל המשפחה. 

50סנט זכה לחוזה ה"טאלנט" הגדול ביותר בהיסטוריה של המוסיקה, חצי מיליארד דולר. בתמורה אליו הוא צריך לעשות 7 אלבומים, 7 סיבובי הופעות, שישה סרטים, ואינספור פעולות של קידום תקשורתיות. 

 וזהו הסיפור על עלייתו המטאורית ומותו בטרם עת של הסגנון המוסיקאלי הקרוי 'גאנגסטר ראפ'.