משחק הכדורגל החשוב בהיסטוריה

אחד האירועים האפלים והכואבים ביותר בהיסטוריה של המין האנושי היה מלחמת העולם הראשונה. זאת, לא בגלל כך שהאנשים היו אכזריים יותר מאשר בכל מלחמה אחרת, אלא בגלל שבידי הצבאות השונים שהשתתפו במלחמה היו נשקים שונים שכמותם העולם לא ראה מעולם - כמו מכונת הירייה האכזרית, וגז החרדל הנורא מכל.

בכל פעם שמופיע בשדה הקרב נשק חדש, הוא מצריך את המפקדים לחשוב מחדש על האופן שבו מנהלים מלחמה. ברגע שבו המציאו את מכונות הירייה אי אפשר היה יותר לקיים מלחמות כמו בעבר, כאשר שני הצדדים הסתערו זה על זה בשדה הקרב פנים אל פנים.

במלחמה הזאת התנהלה "מלחמת חפירות"". הצבאות התחפרו בתעלות משני צדי שדה הקרב, כשבין תעלה אחת לשנייה מילאו את שדה הקרב בגדרות תיל, במוקשים ובמכשולים מפלדה שיחסמו את כלי הרכב של האויב. אחת לכמה זמן היה אחד המפקדים מחליט שהצבא צריך להתקדם, הוא היה מצווה על חייליו לצאת מהחפירות ולרוץ דרך השדה המלא בגדרות תיל ודרך המטחים של מכונות הירייה, עד לחפירה של האויב.

במלחמה זאת מדינות שלמות נלחמו במשך חודשים ארוכים, רק כדי לכבוש למדינתם מטרים ספורים, לפני ש]שוב התחפרו בתוך החפירות.

כך נמשכה המלחמה במשך ארבע שנים ארוכות מאוד; אבל היה רגע אחד, ב-1914 שבו נדמה היה שהטירוף הזה של המלחמה פינה מקום למעט שפיות.

היה זה ערב חג המולד. לכבוד החג, כל המדינות הכריזו על הפסקת אש. בתחילה החיילים נשארו מפוחדים והתחבאו בתוך החפירות שלהם אבל לאחר זמן מה שבו אף רובה לא ירה, התחילו להיות אמיצים יותר. הם הציצו בזהירות אל שדה הקרב, ולאחר שראו שהשטח בטוח, החלו בזה אחר זה לעלות אל פני הקרקע.

דבר מוזר הוא במלחמות - הן גורמות לנו לשכוח שהאויבים הם בני אדם בדיוק כמונו; החיילים מתחילים לראות רק את המדים והדגלים של האויב ולא את האדם שבתוך המדים האלה. בנוסף לכך, רוב החיילים האנגלים לא ידעו גרמנית, ורוב החיילים הגרמנים לא ידעו אנגלית.

כך, אחרי שהחיילים יצאו מהחפירות וראו שהאויב שלהם הוא בסך הכול חייל בדיוק כמוהם, הם שאלו את עצמם: מה בעצם משותף לכולנו? או במילים אחרות, מהי השפה שכולנו מבינים? לאחר שחשבו על כך זמן מה, אחד מהחיילים פשוט הביא כדור. "כמובן!" – אמרו זה לזה - "כדורגל!"

מיד קראו לטנקים שייכנסו לשדה הקרב כדי לפנות את המכשולים וגדרות התיל, פינו שטח באמצע שדה הקרב שיהיה גדול מספיק למגרש כדורגל, והתחילו לשחק. בתחילה האנגלים הובילו, אחר-כך הגרמנים - ואחר כך כולם נהנו כל כך מהמשחק עד שלא היה אכפת כלל מה התוצאה. 

בסוף המשחק כולם התחבקו זה עם זה ולחצו ידיים, מבטיחים אחד לשני להשתדל שלא לכוון את הרובים טוב מדי. הם אפילו החליפו כתובות אחד עם השני, כדי להמשיך לשמור על קשר אחרי המלחמה.

אם מלחמה הייתה מנוהלת על ידי החיילים שבה, היא הייתה נגמרת באותו יום; אבל לצערנו, מלחמות מנוהלות בעיקר על ידי מפקדים ופוליטיקאים, ואלה לא הבינו מדוע ברגע שנגמרה הפסקת האש, אף אחד לא היה מוכן לירות.

"אש!!!" צעקו המפקדים, והחיילים פשוט ישבו בשקט וחיכו. "איך נירה בהם?" שאלו אחד את השני, "הרי החייל ההוא הוא שוער מצוין, והחייל הזה הוא הבלם שעזר לי לקום כשנפלתי."

בחלק מהמקומות עברו שבועיים שלמים עד שהמלחמה חזרה להקים את הרעש הנורא שלה; וגם אז המפקדים לא הבינו למה החיילים שלהם אינם מכוונים למטרה.

למרבה המזל, גם למלחמות הארוכות ביותר יש סוף., כשהמלחמה הזאת נגמרה והחיילים זכו סוף סוף לחזור הביתה למשפחותיהם, רבים מהם מיהרו להתיישב אל שולחן הכתיבה ולכתוב מכתב לחבר שלהם מן הצד השני, לוודא שגם הוא חזר משדה הקרב לביתו ולמשפחתו בשלום. חלקם המשיכו להתכתב גם שנים רבות אחרי המלחמה.

עד היום בכל שנה מתקיים בערב חג המולד משחק כדורגל בין אנגליה, גרמניה, בלגיה וצרפת - לזכר משחק הכדורגל ההוא שגרם לכולם לקוות שאולי יבוא יום ונוכל לפתור את הסכסוכים שלנו על מגרש הכדורגל במקום בשדה הקרב.