העיר, פרק אחד עשר - פירנצה, חלק ב'

לתחילת הספר

תיארנו לעיל את שיטת השלטון הפאודאלית כאחד השינויים המהותיים שהתרחשו בימי הביניים המאוחרים. בפירנצה הונהגה שיטה כלכלית מודרנית יותר לתקופתה, הבנויה על פי הגילדות השונות של בעלי המלאכה. דעה קדומה מתארת את הגילדות כראשית השיטה הקפיטליסטית; אך כאן יש שיטה אחרת לחלוטין, שבהחלט האמינה ברגולציה אך דרשה מכל פלח בשוק התעסוקה להיות אחראי לעובדיו ולאיכות עבודתו. הכניסה כחבר בגילדה דרשה להיות בתחילה שוליה של מאסטר בתחום המבוקש. השוליה היה אחראי קודם כל לענייניו הפרטיים של המאסטר - ניקיון, שליחויות וסידורים. רק לאחר שאפשר היה לתת בו אמון, היה מורשה לקחת חלק בעבודות הסדנה. לאחר סיום תקופת ההשתלמות ולאחר תשלום של מס כבד מאוד לגילדה, השוליה הפך לחבר בגילדה. הגילדות לא רצו תחרות בתוכן, והן שלטו לחלוטין בכל ההיבטים של הסדנאות שתחת פיקוחן: שכר העובדים היה מוגדר לכל גילדה, כמו גם איכות העבודה. היום אנו נוטים לחשוב שרגולציה מסוג זה דואגת רק שאיכות העבודה לא תהייה ירודה וששכר העובדים לא ירד מסכום מסוים; אבל בשיטה הכלכלית של מערכת הגילדות הרגולציה דאגה לכך שלא ישולם לעובדים פחות מדי ולא יותר מדי, שכל מפעל לא ייצר באיכות ירודה מדי אבל גם לא באיכות גבוהה מדי.

לצד המערכת המקצועית הזו ניצבה האצולה, אשר הורכבה בפירנצה ממספר משפחות שנהגו להילחם אלו באלו בקרבות רחוב. לאצולה לא היה כל עניין בפיתוח מפעלים עסקיים; הם היו אנשים חסרי השכלה ואלימים, אשר כל עניינם היה בטיפוח כבודם האישי. הם היו מתהלכים בעיר עם משמר פרטי ומחפשים להתחיל קטטה שתבסס מחדש את כבודם; או מטפסים על אחד המגדלים בעיר, וברוח שטות משליכים משם סלעים אל עבר יריביהם ואל מי שנקלע לאזור בטעות. הם הרשו לעצמם ליהנות ולהתנהג כך מכיוון שהחוק באותה תקופה דאג להעמיד כל בעל מלאכה במקומו, אך לא דאג כלל לבני האצולה - הם ניצבו מעל לחוק.

מתחים אלה הגיעו לשיאם באחת מההפיכות הראשונות של מעמד הפועלים (הראשונה הייתה באנגליה, ושרדה כיומיים). ההפיכה הונהגה על-ידי הגילדה הנמוכה ביותר בעיר - הצ'יומפי, גילדה של בעלי המלאכה שהיו אחראים על סירוק הצמר שהגיע לעיר, שחרור הקשרים שבו והובלתו לעיבוד.

העיר פירנצה התבססה כמעט לחלוטין על תעשייה אחת - תעשיית הצמר והבדים. כל הגילדות הגדולות, ורוב הקטנות, היו קשורות בדרך זו או אחרת לתעשיית הבדים. הגילדה הגדולה והחזקה ביותר בעיר - זו של הבנקאים - הוקמה במיוחד לניהול עסקי המסחר בבדים. גילדה זאת הייתה אחראית לכמה מהחידושים הכלכליים החשובים ביותר בענף; לדוגמה, היא הקימה סניפים בכל אירופה שבהם אפשר היה להמיר כספים ממטבע אחד לשני, וכן את הדרכון – כדי לאפשר תנועה חופשית של סוחריה.

מעמד הבנקאים צבר כוח פוליטי רב. הם מימנו מלכים ואפיפיורים, והמטבע הפלורנטיני הפך למטבע היציב ביותר, ולפיכך המכובד ביותר באירופה כולה.

לאחר משבר כלכלי - שנגרם מכך שמלך אנגליה, אדוארד השני, סירב להחזיר הלוואה גדולה שניתנה לו על-ידי פירנצה בשל ההוצאות הכבירות של מלחמת מאה השנים נגד צרפת - שני בנקים פלורנטיניים גדולים פשטו את הרגל, לראשונה בהיסטוריה. בנק אחר, של משפחה בשם מדיצ'י, הצליח לשרוד את המשבר בעקבות המצאה בנקאית נוספת: איגרות חוב מדיניות אשר נקראו 'מונֶטה', והזמינו את כל אזרחי העיר להשקיע בחיזוק כלכלת העיר בתמורה לריבית לא גבוהה אך יציבה. דרך נוספת לחיזוק הכלכלה הייתה ניצול אהבתם של הפלורנטיניים להימורים, והקמת מוסד הקיים עד היום בשם הלוטרייה - לוטו.

בעקבות המהפכה של הצ'יומפי הוקמה בעיר מערכת שלטונית רפובליקנית, שהורכבה מנציגים של כל שבע הגילדות החזקות (ובראשן זו של הבנקאים). דרישתה הראשונה הייתה שוויון בפני החוק - ואצילים רבים מצאו עצמם לפתע נדרשים לשלם על התנהלותם הפוחזת. בעקבות זאת האצולה כולה ברחה או גורשה מהעיר. 

התעוררה עתה בעיה חמורה: אנשי האצולה חונכו לנהל את העיר, בעוד אזרחי העיר לא ידעו דבר וחצי דבר על ניהול עיר - מלבד שאיפתם לחירות. בשלב זה עלתה לדיון הגותו של פטרארקה. כזכור, הוא טען שאפשר ללמוד הרבה מאוד מהיוונים והרומים הקדומים על הדרך לאזרחות טובה.

כך החלה בעיר רפורמה גדולה בחינוך, אשר סיפקה לכל האזרחים השכלה בראש ובראשונה ברטוריקה - כך שכל אחד יוכל לנסח את דבריו כהלכה - ובתורת המוסר, אשר התרכזה במציאת פתרונות אתיים לבעיות אזרחיות (מעניין להעיר בהקשר זה שדווקא שני תחומים אלו נעדרים לחלוטין מהחינוך בימינו). מלבד זאת, הופעל חינוך בתחומים המעשירים את הנפש - התחומיים הקרויים הומניים, או מדעי הרוח - ומכאן שמה של תקופה זו כראשית ההומניזם.

העניין בעולם הקדום של רומא ויוון הוביל לחקירה מחודשת וענֵפה של העת הקלאסית. ספרים וכתבי יד נאספו והועתקו בעותקים רבים. כל בית המכבד את עצמו החזיק ספרייה גדולה של ספרים שהועתקו ביד. אמנם בזמן הזה כבר הופץ החידוש הגרמני של הדפוס; אך עבור הפלורנטיניים, ובעיקר העשירים בהם, ספר מודפס נתפס כנחות בהשוואה לספר שנכתב בידו של אמן. אחד האמנים בתחום הכתב פוג'יו בארצ'וליני, אשר כתב ידו היה נאה עד כדי כך שבתי הדפוס השתמשו בו כמודל לפוֹנְט הספרותי (היום קיים זכר לבך בכפתור הקטן בתוכנות הכתיבה, הקרוי Italics - או 'בסגנון האיטלקי'. החינוך בפירנצה היה כה מוערך באירופה, שהיא החלה במהרה לייצא לא רק בדים אלא גם מורים לשירה, לרכיבה על סוסים, למוזיקה ולאתלטיקה.

חקירת הכתב הלטיני המשתנה הביאה לכך שחוקרים יכלו לזהות מיד לא רק מתי נכתב מסמך מסוים, אלא לעתים אפילו על-ידי מי נכתב. החוקר לורנזו וואלה הוכיח ללא כל צל של ספק שמסמך חשוב לכנסייה בשם "תרומתו של קונסטנטין" - שבו קונסטנטין לכאורה נתן לאפיפיור שליטה על מערב אירופה כאשר העביר את מרכזה השלטוני של אירופה לקונסטנטינופול - היה זיוף אשר נכתב בלטינית של המאה התשיעית.

כתוצאה מרפורמה חינוכית זאת, פירנצה הייתה להיות פלא עולם: כל אזרח יכול להתקדם בהתאם ליכולות המיוחדות שלו. אם היית משורר או פסל טוב, לא היה אכפת לאיש מאיזה מעמד אתה. כל שכבות האוכלוסייה ידעו קרוא וכתוב, ואפילו מסופר לנו על מנקי רחובות שבמהלך עבודתם שרו משיריו של דנטה. רטוריקה הייתה  שלטת עד כדי כך שכמרים קודמו בזכות יכולתם לנאום, ובנאומיהם נכחו אנשים מכל שכבות האוכלוסייה – כדי ליהנות מאמנות הנאום יותר מאשר מהתוכן.

אנשים התהלכו ברחובות כיצירות אמנות בפני עצמם - אפילו נזירות השתמשו באיפור, בתכשיטים ובבשמים שלא היו מביישים היום אפילו ברונית זקנה. 

למעלה מאלף בניינים הוקמו, כל אחד פלא של אדריכלות, ומעל לכולם היתמרה כנסיית סנטה מריה דל-פיורֶה, שבראשה הוקמה הכיפה המפורסמת של ברונֶלֶסקי. כמה מילים על כיפה זאת: הפלורנטיניים רצו שהכנסייה הגדולה שלהם תתהדר בכיפה, אך לא ידעו כיצד לבצע זאת מבחינה אדריכלית – אם כי ידעו שהדבר אפשרי, בגלל הכיפות המפורסמות ברומא ובקונסטנטינופול. הם עשו כדרכם בכל פרויקט אמנותי מונומנטלי: קיימו תחרות. מנצח התחרות היה ברונלסקי והוא הקים את הכיפה הזו בדרך שכמותה לא נראתה מעולם - ללא פיגומים חיצוניים. היה זה פלא מרהיב לתושבים, שראו כיצד כיפת הכנסייה מתרוממת מעלה אט  אט, כמרחפת (יש להעיר בהקשר זה שברונלסקי יצא לרומא לחפירות ארכיאולוגיות, כדי לשפר את הטכניקה הארכיטקטונית שלו).

כנסיית סנטה מריה דל פיוריו

אי אפשר לדבר על פירנצה ועל הרנסנאס האיטלקי מבלי להזכיר את האמנות, אבל דומה בעיני שדיברתי יותר מדי בשביל היום אז בחלק הבא נדון באמנות הרנסנאס ובנפילת העיר מזוהר ההומניזם החדש לחושך של הדתיות הישנה. 

לפרק הבא