יקותיאל

"ספק עיר, ספק עזובה.

ירושלים בעצבותה, בחורבנה המתמיד.

כל כמה שיבנו בה, תמיד יהיה בה זכר לחורבן."

                                                            א ב יהושע

א. 

זה זמן רב היה ידוע יקותיאל ברחובות ירושלים כגביר החובב את בני מינו ומדי ערב שבת היה יוצא את ביתו, מתדפק על דלת בית הילולה זה או אחר, שותה לשוכרה בחברת חבריו ופוקק את עכוזו בחברת זרים.

ב.

יום שבת אחד, הייתה זו שעת הצהריים, הקיץ יקותיאל משנתו לאור בוהק שעטף את עיניו ולכאב ראש בלתי נסבל. שמש תוקפנית חדרה את חרכי חלון חדרו, שמש קיץ ירושלמית. אודם הציף את עיניו העצומות, החולמות וכמו זיכרון הצף לפני השטח שב הוא מעולם החלומות, שב אל תוך החום, אל תוך חדרו שטוף האור בדירתו הקטנה במרכז ירושלים. עירום היה, אפילו שעון היד שמעולם לא נהג להסירו נמצא מונח לרגלי המיטה. סדין הקיץ שהיה לו לשמיכה לופָּף בפינת המיטה כסמרטוט. בעיניים מכווצות וגבות צפופות הביט בסמרטוט הזה ובמאמץ רב התרומם, שלח ידו אל הסדין ונפל חזרה על גבו, מושך את הסדין מעליו ומנסה, לשווא, לחזור לישון.

שתיתי אתמול, חשב והשלים עם כאבו. כל שזכר מליל אמש היה קצב חוזר ועמום, פיסה מוסיקאלית מיצירה פופולארית ודבר מלבדה. באותם רגעים ראשונים עולמו היה רק הרעש החוזר ונשנה ההולם הלוך ושוב בין רקותיו.

מהורהר ועדיין חולמני הלך יקותיאל אל חדר הנוחיות להטיל מימיו. שעה קלה הוא עמד שם עירום, ראשו בוהה בנקודה נעלמת בין אריחי השירותים, עמד והמתין לפורקן המיוחל אשר יבוא עליו ועל כליותיו. אך הלה מיאן להופיע.

ליל אמש פקדתי את בית ההילולה, נזכר יקותיאל כשהתחדדה הכרתו, ככל הנראה פקדתי גם מספר לא מבוטל של בקבוקי שתייה. כאב הראש העמום הזכיר לו זאת ביתר וודאות.

חלף זמן מה והנה הוא עדיין עומד שם וממתין, החליט יקותיאל לאמץ בטנו ולדרוש כי כליותיו תתרוקנה. אך כאשר חש בזרם חמים יורד את ירכו, הסיט מבטו מטה ובמורא נורא גילה כי במקום בו שכנה תאוותו נותרו אך כמה תלתלים שחורים, עירומים. משוללים את אותו המבנה הקדוש והמקודש עליו סככו.

חרדה הציפה את עיניו, ואיתה נתחלף הנמנום המעורפל שאפף אותו בערנות תזזיתית. מבולבל, גופו איטי ומנומנם וראשו מתרוצץ במחשבות כיצד יש להגיב למצב שכזה. הרי זה ברור, חולם אני חלום, חלום ותו לא, חשב, אם כן - אתעורר. עצם יקותיאל את עיניו בחזקה, גל מסחרר שטף אותו והוא  שלח יד לימינו לייצב עמידתו. אריחי השירותים שנגעו באצבעותיו הוכיחו כי אין זה כך. אצא לבית ההילולה בו ביליתי אמש, גמר בנו לבין עצמו, שם תנוח דעתי, ספקות רבים עלו בראשו אך הוא דחה אותם והרים תחתוניו מרצפת חדרו. היכן הייתי אמש? שאל עצמו בקול.

לאחר חיפוש קצר מצא יקותיאל את ארנקו ובתוכו, בתא השטרות, מספר קבלות. אחת מקבלות אלו הייתה מליל אמש ועליה נרשם סכום קטן להפליא וכתובתו של מקום. מוזר, חשב יקותיאל, מעולם לא הייתי במקום זה והנה חשבתי שמכיר אני את כל מסבאות העיר. 

בית ההילולה המדובר נח לו במרכז העיר ירושלים, כמה דקות הליכה מביתו של יקותיאל. במהרה לבש זוג מכנסיים שהיו מוטלות למרגלות מיטתו וחולצה שאסף מגבו של כיסא ויצא את ביתו. מה אשאל את הנוכחים? ראשו קדח בניסיונות לניסוח שאלה מתאימה.

ג.

שמש אחר-הצהריים פרצה דרך חגבי החלונות הקבועים בין כותל בית ההילולה המדובר והעולם החיצון. ערפל עשן סמיך עמד באוויר וגליו חולשים על אלומות קרני השמש.

שלושה אנשים ישבו על כיסאות מוגבהים, סמוך לדלפק המסבאה, כוסות ריקות מולם והם ישובים שמוטים כמחכים לחיים שישובו לגופותיהם, יושבים ומחכים לשיחה, לאירוע, לעניין. כשנפתחה הדלת ומאחוריה החל מצטייר צילו של יקותיאל, הסבו הכול מבטם אליו. אור השמש הפורץ מאחוריו העלים את פניו. עיני היושבים כווצו בכאב, ההילה הזאת מאחורי ראשו של יקותיאל עשתה את ההסתכלות בו בלתי נסבלת אך עם זאת כפתה על היושבים להביט בו. הנה באה ישועתנו, החליפו בניהם מבטים מלאי לאות (ישועה שכזו באה כבר פעמים רבות, באה והלכה).

כשעניו התרגלו אל האור הדל והפנים הזרות המביטות בו, שאל יקותיאל בקול שקט, "סלחו לי אנשים טובים, האם מישהו מכם היה כאן ליל אמש?" הכול הרכינו ראשם כמתוודים. ליל אמש וכל יממה שלפניו.

"אם כן, אולי תוכלו להיות לי לעזר?". ברק של עניין עלה כזיק בעיני היושבים והם בהו בו בעיניים עגולות. "היום בבוקר גיליתי כי איבדתי דבר מה חשוב..." החל יקותיאל שואל שאלתו המתוכננת, אך בושתו על אבדן גאוותו לא הותירה לו להמשיך והוא השפיל מבטו לרצפת בית ההילולה המוכתמת זיכרונות מאותו ליל אמש.

לימין כל היושבים ישב אדם זקן בעיניים דלוקות ועייפות, שיערו לבן ופניו חרוטות זיכרונות, הוא ראה כי הזר לפניהם כושל במילותיו ופנה להיות לו לעזר, "הדבר הזה אותו איבדת...", החל בונה סקרנות אצל מאזיניו בעוד סיגריה בה אחז אך לא עישן רקמה פתיל דק שנעלם כשקרב לפניו, "...האם מדובר בשפיותך?". חצי הסיגריה שהאפיר ולא אוּפַר נותר עומד מתמהמה ובשאול הזקן שאלתו נפל והתפזר על הדלפק. הזקן נחר בנשיפה כמבקש לצחוק אך משראה כי אין צוחקים עימו שתק.

"אני זוכר את המילה הזאת", נתעורר אדון שני כמתרדמת, היה זה גביר בגיל הארבעים לחייו וחליפה מבד משובח אשר כופתרה שלא נכונה הייתה לבושה לגופו. "הקשבתי לה פעם, היא נשמעת מתקתקה, מתגלגלת, כמו שריקה המסתיימת בנשיקה – שפייייייי-יות", הגה האדון בעליצות עייפה.

שלישי, נמוך שמן וקרח קימט מצחו בעודו בוהה בדלפק, כף ידו חלפה על פניו מנגבת סנטרו שוב ושוב וניצני זקנו בקעו כחטטים על לחייו התפוחות. "אוח, כשאני חושב עכשיו, מדפדף לאחור בין כרכי זכרוני..." החל השמן מדבר והכול הסתובבו אליו בעניין (איש לא הניח דעתו על יקותיאל העומד ועיניו מושפלות). "אני נזכר בימים בהם הייתי טורח להילחם על מילה זו, מאמץ אותה לחיכי. אני זוכר כיצד הייתי, בימי עלומי, גאה מספיק כדי לעמוד מאחורי מילה זו, לשאת אותה על דגלי, לשפוט ולסלוח בשמה. אבל כיום..." הוא העביר במטו סביב כמצביע על המובן מאליו, הכול הנהנו בהבנה. "כיום כל שנותר לי ממילה זו הוא זיכרון, כמו ערפל, כמו פניו של חבר ילדות שהפכו מטושטשות..." שקט שרר כשסיים דבריו שקט הכופה שיפצה מי מהם את פיו.

"יש לי קעקוע דהוי בתחתית גבי." פרץ האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה, לחלוטין מתעלם מנושא השיחה המדובר, "האם הוא סמל לחיי הקודמים, חיי הנעורים אותם בזבזתי בשתייה והוללות?" כשסיים את דבריו הביט הלה סביב והבין כי דבריו מזכירים לחבריו את אשר העדיפו לשכוח, עיניו שבו לכוסו הריקה והוא נדם.

"כפי שאתה רואה..." סיכם הזקן בפנותו אל יקותיאל, "כולם מחפשים. תבורך על שהזכרת לנו נשכחות אך הריני מבטיח לך, אין לאיש פה שימוש בשפיותך, מכור אמתחתך במקום אחר." עיני הזקן היו כה חמות ומלאות הבנה כך שיקותיאל לא רצה להעמידו על טעותו, אך צרתו לא היתירה לו לסוב לאחור בלי תשובה.

"לא, זה לא זה. אינני רוצה למכור דבר..." אמר בשקט, עדיין חושב על מילים בהם ינסח שאלתו. "איבדתי את..." הוא הרים מבטו כמביט בכולם יחדיו ושלח ידיו לפתוח מכנסיו.

רעש מי אסלה פורצים, שבר את הדממה והסקרנות באופן לא צפוי.

גבר רביעי רזה וגמלוני, לבוש מכנסיים לבנות וחולצה מלוכלכת, נכנס אל החדר מחדר השירותים מנגב ידיו בחולצתו. תחת אפו התנוסס שפם עבות, "דבר מה מוזר ביותר קרה לי..." אמר בקול בריטון עמוק ותחת שפמו התנוסס חיוך שליו. שלושת היושבים שינו את מבטם מהציפייה פעורת העיניים המכוונת אל יקותיאל למבט בוחן ומתעניין המכוון אל חבריהם ההולך לכיסאו, כאילו בין רגע איבדו עניין בבעל הצרה ומצאוהו בסיפור חדש.

כשראה האדון כי עיני הכול נסובו אליו, התיישב על כיסאו המוגבה בדילוג (מתעלם מיקותיאל כמתעלם מרחש ברקע) והחל מדבר והוא בוער מהתרגשות; "עסקתי בפעילות מעיים מבורכת כאשר שמעתי צליל מוזר מתחתי..."

"האם זה היה מסוג הנשיפה המקוטעת המאלצת דרכה לחופשי?" נכנס השמן הנמוך לדבריו ועל שפתיו חיוך עסיסי וסמוק.

"או אולי היה זה כצלילו של דגיג קטן מדי למאכל העושה דרכו בחלקלקות חזרה אל המים?" שאל האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה בטון פיוטי וגבות מורמות.

"לא. זה נשמע יותר כתפיחה עמומה ושקטה, כמו אגרוף על כרית", גזר האדון השדוף.

יקותיאל כחכח בגרונו כדורש תשומת לב. האדון הרזה שילח בו מבט ששיקף כי ניפגע עמוקות מהיעדר נימוסיו של הלה והמשיך בדבריו.

"ובכן..." הוא היסב ליקותיאל מבט מלא לאות, "לא נתתי לזה לעצור אותי ממעשי אך בכל זאת זה לא נשאר אותו הדבר מאותו רגע." הוא רכן מעט קדימה ועניו הצרו, בלחישה המשיך את דבריו "הקול העמום הזה הדהד בראשי ולא נתן לי את הפנאי והנחת הנדרשים לריכוז העדין של ביצוע המעשה כהלכה..." שלושת מאזיניו הטו אוזן כבדה בסקרנות מתגברת. יקותיאל נדם, מכבד את המעמד.

"קמתי" פתח האדון הרזה, הרים קולו וראשו יחדיו והמשיך, "מקפיד שלא לנגב טרם אביט... והסבתי מבטי לאחור..." הוא קפץ מכיסאו ונסב לאחור ובטון כמעט מאשים שלח יד פשוקה מטה, "צף! ... מתגרה! ... הביט בי חזרה בגאון... הכבוד העצמי שלי...". הוא התמהמה רגע קט כמתענג על השקט הנדרש למוחות הפשוטים סביבו להבין את הבדיחה וכשראה לנכון הרים ראשו בחיוך עיניו פעורות וגבותיו מורמות בהבעה מרוצה. אך בטרם החלו הנוכחים לצחוק (אם אכן לזאת ציפה) נשמע קולו של יקותיאל "כן!"

"כן?" שאל הגמלוני המשופם בכעס וזלזול.

"זה מה שאיבדתי." קרא יקותיאל והוא שמח על כך שיש לו חבר לצרה.

"את כבודך?" שאל הזקן.

"איך אפשר לאבד כבוד?" שאל השמן.

"אפשר... אפשר..." התוודה האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה והכול הסבו אליו מבט מרוגז. איש מהם לא רצה לזכור את מה שהוא, בעקשנות, ניסה להזכיר.

"בחור צעיר" פסק האדון המשופם והוא כעוס וממורמר. "איני יודע מי אתה או מדוע אתה נמצא כאן, אך כבוד לא מאבדים בין לילה. אני עמל זה שנים רבות לאבד את שלי והיום, בעודי יושב בבית הכיסא, אחת ההנאות המעטות בהן התגאיתי עד כה, גיליתי כי אף הנאה זו אבדה ממני ואיתה אבד לי אחרון הטעמים לחיי. עכשיו, ברצון לשתף חוויה שכזו עם חברי הקרובים, חוויה שהכול יסכימו איתי שאינה חפה מהטראגי, מצאתי לנכון לספר זאת כבדיחה. בדיחה אותה אתה, עם חוש תזמון מהנוראיים בהם נתקלתי בחיי, קלקלת".

"הייתה זו בדיחה?" שאל הזקן.

"הייתה זו בדיחה!" השיב השמן.

"בדיחה... כן, כן, עכשיו אני מבין, הייתה זו בדיחה!" קרא האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה והחל צוחק באילוץ.

הסובבים, שלא רצו להיחשב כאנשים חסרי הומור החלו צוחקים גם הם ובמהרה החל הצחוק להתגלגל בין כתלי  המסבאה.  המשופם הגמלוני הביט סביב. כה חושש היה מפני חשיפה שתביא עמה כאב נוסף, לבל יקדימו מי מהמסובים וישחק על כאבו שמיהר להקדים תורופה למכה ואמר כי בדיחה הייתה בפיו, להבדיל מווידוי. ובראותו כי הכול צוחקים חייך אליהם בעיניים מבריקות והצטרף לצחוק עם חבריו. כדרכו של צחוק חדל זה להיות מאולץ על שפתי הנוכחים ובמהרה החלו כולם צוחקים יחדיו בכנות, אינם יודעים מדוע אך שמחים על ההקלה הרגעית שיש בדבר.      

יקותיאל שהבין כי לא כאן ימצא פתרון לבעייתו הנהן בינו לבין עצמו ופנה לצאת, מוחו לא ניסה להבין את פשר הבדיחה התמוהה, אם אכן הייתה זו בדיחה. מאחוריו עוד שמע את צחוקם של השיכורים ואת הגביר הרזה קורא בקול מאושר "אני חייב לומר שאין לעמוד על ההקלה שאני חש מאז..." והכול פרצו בצחוק בשנית כמקהלה.

מאוכזב, יצא יקותיאל את בית ההילולה. האם כאן שתיתי לשוכרה ליל אמש? שאל בינו לבינו, והנה נדמה לי כי לא הייתי פה מעולם.

ד.

השמש עדיין עמדה בשמיים, עמדה וקפחה. ירושלים, ארץ תלאובות, נצרבה תחת הרקיע, נסדקת ונפערת נוכח השרב. יקותיאל, ראשו מורכן מטה להקל על עיניו הצורבות, החל חש בחמיצות מבחילה עולה בגרונו. עיניו נעו כמטוטלת בין המדרכה וגופו הלוך ושוב והוא רכן מטה, משעין ידיו על ברכיו לבל ייפול בפרץ הסחרחורת שאחזה בו.

נגיעה מקרית זו במכנסיו גילתה לו בליטה רבועה וקשה שהציצה מתוך כיסו. מופתע בחן יקותיאל את מכנסיו וגילה כי לא שלו הם ובעצם, קטנות הם עליו במידה לפחות (מצבו לא הביאו להבחין בכך ואי הנוחות שחש נכללה עם שאר תחושותיו). הוא פתח כפתור מכנסיו להקל על רוחו והוציא מכיס מכנסיו הזרות את קופסת הסיגריות שהוטמנה שם.

למרות שמעולם לא היה מעשן חשב כי אין שום סיבה שלא להתחיל עכשיו ותחב סיגריה אחת לפיו. טעם נשיקה מליל אמש, נשיקה מרה ויבשה, דבקה לזיכרונו. הייתה זו הפיסה היחידה שראשו הדואב הצליח לזכור, מלבד שתייתו המרובה והקצב, אותו קצב עמום החוזר על עצמו בלולאה בתוך ראשו.

ואש? חשב יקותיאל ובפיו ניצבת זקופה הסיגריה, דבר אינו כשורה.

לפתע צל סכך על פניו, רעש ניצוץ וחום להבה הופיעו ומאחוריהם, אוחז במצית, עמד נער צעיר ונאה.

"תודה" ענה יקותיאל, מנסה להיזכר מדוע נראה נער זה כה מוכר לו כך כשהוא מדליק ראשה של סיגריה הנזקפת מפיו.

"אבל אמרת לי שאתה לא מעשן" אמר הנער וקולו היה כמעט נעלב, הוא דיבר אל יקותיאל לא כזר ולא כמכר, כחבר דיבר עימו, חבר  טוב. "תמיד הם משקרים לי" מלמל הנער בינו לבינו, מבטו מכונס.

לאחר שתיקה ארוכה הבחין הנער באי נעימותו של יקותיאל ופנה אליו בהבנה "אתה באמת לא זוכר?" ובהשפילו עיניו בשנית הוסיף, "לפעמים הם לא זוכרים אחר-כך...". במבט בוחן שאף יקותיאל מלא ריאותיו עשן.

"לא..." ענה יקותיאל כמתוודה. "אינני זוכר דבר" קולו כמפוהק היה מפאת העשן היוצא ומתבולל באוויר העומד.

"לא את הלילה? לא את הבוקר? ולא את המתנה?"

"דָבָר", ענה יקותיאל, ראשו נע לשלילה בעוד הוא גולל במוחו את פשר המילה 'מתנה'. ראשו פעם בכאב, יום זה על כל מאורעותיו הכביד עליו והשמש הסוככת הוסיפה משקל על משקל.

שמש ערב החלה מאדימה בין שני מבנים אפורים וסנוורה את יקותיאל. אבני ירושלים שכיסו אותם היו לחומות הסוגרות עליו. טעם אפר הסיגריה דבק לחיכו, מר ויבש. שיעול עלה בגרונו אך נאטם בלועו כמסרב לצאת. כל ששתה ליל אמש שטף כגל את זיכרונו, ראשו הלם ובחילה נוראה תקפה אותו. הוא שמט את הסיגריה מידו והשפיל זוג עיניים זגוגיות שסימן שאלה נשלח מהן על הקרקע, מחפש אחיזה.  

"בחילה?" שאל הנער. קולו השיב את קיומו לעולמו המעורפל של יקותיאל. "לפעמים הם מקיאים וזה עוזר להם". המילים האחרונות נאמרו בקור.

עוד לא סיים הלה את המשפט שהגה והנה רכן יקותיאל מטה ושיחרר מפיו שצף קצף של נוזלים מרירים.

"התרופה, מרה היא ולפעמים הם מקיאים בגללה." הנהן הנער ואחז בכתיפו של יקותיאל שנתה ליפול על צידו.

השתעל יקותיאל, חוטי מזון עוד תלויים משפתיו והוא מנגבם בשרוול חולצתו. "דיברת על מתנה" כחכח יקותיאל, "איזו מתנה?".

"בגלל התרופה הם לא זוכרים. את שנתתי לך נתת לי." אמר הנער ומילותיו נשמעו כסיסמא סתומה, "לפעמים הם רוצים להשיב את מתנתם לחיקם. האם גם הוא רוצה?" קולו של הנער היה נוגה וזר מילותיו היו כמילים לא  שלו אשר נאמרו במעין הסכמה עם כורח ארור.

יקותיאל, שהבין במה מדובר (עד כמה  שניתן היה להבין), הרים עיניו בבעתה אל הנער. הלה הביט בו חזרה במבט כה שקט ושליו עד שחלחלה עלתה בגרונו של יקותיאל ושוב רכן הוא. אך קיבתו ריקה הייתה ומלבד טעם מר וחמוץ שמילא את לועו, לא פלט דבר.

הנער עמד, מביט בגביר המרוקק מולו בעין בוחנת שעה קלה ולבסוף הנהן בהשלמה מאוכזבת החל ממלמל בינו לבין עצמו "את שנתתי להם לעולם לא אוכל להשיב והנה הם מבקשים להשיב את שנתנו לי" ולאחר הוסיף, פונה ליקותיאל כשראה כי הלה השיב נשימתו "בוא". עוד לא שמעוֹ יקותיאל המשתעל, נסוב הנער והלך לו.

כשראה יקותיאל כי הנער הולך לו ונעלם החל עוקב אחריו בשתיקה כנועה.

ה.

הלכו הילכו  להם בינות רחובות ירושלים והנה פנה הנער ימינה אל תוך סמטא צרה שאין קרני השמש מגיעות אליה. לאחר שחצוה השניים, נעמד הנער דום והישיר מבטו.

תלים תלים של חול נעמדו לצידה האחד וחצץ ואבן נערמו לצידה השני. האדמה מולם נחפרה ופיגומים פיגומים ניצבו אילמים מברכים לשלום את השמש השוקעת בברק אחרון מקרניה. "הרי לך ירושלים", אמר הנער, "היות ומדי שנה אומרים בגולה 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה' ובכל זאת לא פוקדים אותה אף לא לביקור – היא בשלה נבנית וגדילה ונבנית. משל הייתה מחכה שתבוא השנה בה תהיה כבר בנויה ויבואו כל מבטיחי ההבטחות" ובשקט הוסיף, "שנה זו, כך נראה, לא תבוא לעולם". יקותיאל חייך, אמנם דר בירושלים כל חייו אך תל-אביב הייתה משאת נפשו. רוחות הים הנעימות, האוויר הסמיך וריח הזיעה נעמו לו יותר מרוחות ההרים. איפה שבירושלים עומד לו כותל בתל-אביב יש חוף, היה עונה כששואלים לדעתו בנושא.

"האם אי פעם נסעת בהרים המוליכים לירושלים מתל-אביב בשעת הזריחה?" שאל הנער הצעיר  "פתאום האופק הירושלמי, שער הגיא וההרים נצבעים זהב בעוד שלגבך מתגלה תל-אביב בחד-גוניותה האפורה, זו מתגלה רק בשעות שקטות אלה של הבוקר, בלילה העיר הזו כולה מתגייסת להסוות אפרוריותה בצבעים מלאכותיים". יקותיאל חייך, הרי זו השעה בה היה נוהג לחזור לירושלים, "לבלות את הלילות בעיר האשליות ובבוקר לעלות אל עיר המנוחות" הוא אמר בשקט. משפט זה, שהיה יוצא מפיו ברגעי אושר,  נאמר עכשיו בפנים קפואות וכמעט ללא קול.

"נלך" אמר הנער בניעור כתפיו ושב על עקבותיו חזרה אל הרחובות המפולשים והצרים של שכונות עיר הקודש.

הילכו השניים עוד מספר דקות והשמש הלכה ונעלמה לה ורק אלומות ארד בשולי הענן היו לה לזכר. רוחות ההרים של ירושלים שרקו בין המשעולים הצרים והכבישים.

תריס חנות עלה ונפתח. שבת יצאה עזבה לה והנה אנשים לבושים בחליפות עטורות גיהוץ ולובן יצאו את פתח בית תפילתם והם משיחים בינם לבין עצמם ושיחתם קורנת שלווה. יקותיאל רצה לקרוא להם, לצעוק את כאבו להולכים ושבים אך אלה מעולם לא ראו בו בן אנוש, רק בוז וניכור הכיר מדמויות אלו המתהלכות בצאת השבת כקדושים, מדוע עכשיו יוכל לפנות אליהם לעזרה? כל מה שהכיר מקדושים אלו אמר לו כי אם יפנה אליהם כל מה שיקבל בתשובה יהיה רק מילות שטנה ושמחה לאיד. ומדוע? חשב, האין שפתי כשפתם? האין שמי כשמם? התשובה לשאלות אלה תמיד הייתה ברורה לו אך מעולם לא הייתה בה הקלה.

פנסי הרחוב דלקו ואורם עודנו זעום ליד קרני השמש המשתהות באוויר בלעדיה. ליד שער ברזל נמוך המוביל לחדר מדרגות של בית דירות קטן נעצר הנער ויקותיאל עימו.

ו.

כשהגיעו לשער ביתו של הנער, דלת עץ רעועה ופרוצה, שאל אותו יקותיאל "כאן אתה גר?" מתעלם ענה הנער בעודו פותח את הדלת, "הם מרעישים כי אינם יודעים שאבי ישן, ידעו זאת מעתה ויסכיתו".

נכנסו השניים בפתח הדלת והנה הם בחדר לא חדר, ריק מתוכן ומלא זוהמה ושקט שרר בו כבחדר תפילה לאחר התפילה. ריח חריף ומר חדר אל אפו של יקותיאל והוא על-אף שמאומה לא היה בקיבתו רכן בשלישית ופלט כאדם שאכל לשובע.

"זה קורה" הנהן הנער באישור ולקח מטאטא מעופש שעמד ליד ארון ריק שדלתותיו הפתוחות שעונות היו על ציריהן העקומים כנוטות ליפול. את אשר טאטא דחף הנער אל מפתן ביתו. מבעד לתריסים המוגפים הציץ לובן אורו של פנס רחוב. תחת החלון, מיטה חסרת מצעים עמדה עירומה.

מוזר, חשב יקותיאל, אמר הנער כי אביו ישן והנה ראיתי את כל ביתו ואין פה איש מלבד שנינו.

הנער פנה לשידת מגירות שבלטה בין רהיטי הבית בניקיונה וניצבה כחדשה מאירה את החדר, על השידה הוצבה תמונה דהויה של גבר מזוקן היושב על כורסה ועיניו עצומות וזקנו ופאותיו הלבנות מוכתמות בצהוב הטבק. "יסלח לי כבודו", פנה הנער לתמונה, "גבר רצית ולגבר בכית והנה שוב נלקחת גבריותו של בנך". קולו של הנער רעד מפחד והוא פתח את העליונה שבמגירות השידה "אם יבקשו מתנתם בחזרה ייקחוה וילכו", סינן. המשפטים האלה נאמרו בהסכמה כנועה, משל היה הוא אסיר מוכה המקבל את דינו.

מבועת, צעד יקותיאל קדימה אל פי המגירה ומולו, זה ליד זה, ניצבו מספר אברי זכרות רפויים. כל אחד שונה בגודלו וגונו.

"ייקחו את שלהם וישאירו את השאר", לחש הנער והתיישב על מיטתו בעיניים מושפלות מטה וידיים כמוסות בין ברכיו, כילד מוענש היושב בפינת הכיתה ומאמץ גבותיו שלא לבכות.

"איזה מהם שלי?" שאל יקותיאל בקול חרד. "איזה מהם אקח?" הוסיף בשקט.

הנער לא ענה, נראה היה שהוא מנסה להיעלם אל תוך מיטתו, כתפיו כונסו קדימה וגבו התקמר מטה כמצייר סימן שאלה. יקותיאל הסב מבטו אל הנער, עדיין מחכה לתשובה אך כל שראה הוא את הילד המתכדרר הזה מתנדנד הלוך ושוב.

מיואש גולל יקותיאל בתוך פיסת בד שהייתה זרוקה לרגליו את האבר הראשון שידו אחזה בו ופנה ללכת בזריזות.

בהגיעו אל הדלת היוצאת מהבית אל עולם השפיות עצר יקותיאל מתמהמה והביט בנער. הנער הרים מבטו, כמו חש כי מביטים בו ובעיניים נוצצות שאל וקולו קולו של ילד, מלא תום ותהייה; "מדוע אתה לובש את מכנסיי?" יקותיאל הביט בו ולא השיב.

"הם שלי, תחזיר לי אותם! אסור לקחת בלי רשות!".

עיניו של יקותיאל נפערו לרווחה, נחיריו התרחבו, הוא שמט מידו את החבילה שאחז בה ופנה אל הנער. מעולם לא היה אדם אלים, הוא לא זכר אפילו סתירה שסתר אך הנה הוא רוכן מעל הנער ובאגרופים קמוצים הולם בפניו בחוזקה, הוא לא יכול היה לעצור זאת, לא יכול היה לחשוב, כל היום הזה שתק ועכשיו הגיע תורו לדבר. "אסור לקחת בלי רשות?" צווח בעודו מנער את הנער בחזקה בכתפיו וסותר לפניו, "מה איתי?!" הוא הלם באגרופו בפניו של הנער. "מה עם הכבוד העצמי שלי?" דם זלג מפרקי אצבעותיו אך הוא לא חש כל כאב. "מה עם השפיות שלי?!" המשיך זועק ומכה, מכה וזועק "מה איתי?!".

מתנשף הוא עצר. הילד ישב וראשו מוטל לאחור בשיעול קטוע הרים ראשו מעט והסיט עיניו אל יקותיאל, עיניו נראו כמבקשות להיבלע בארובותיהם וצבעם שחור וסגלגל, אפו היה לבן ונפוח ודם ניגר מנחיריו. שקט שרר בין השניים. עיני היוקדות של יקותיאל ננעצו בפניו של הנער והנה הוא מחייך. "גבר מכה, גבר לא בוכה", לחש הנער בקול לא שלו. כבשיכרון קרב התחיל מכה יקותיאל את הנער שנית ובכל מכה נטה כל גופו לעברו, לא ידע עוד אם הוא הולם באגרופיו או אם כל גופו היה לאגרוף אחד כל שידע היה צחוקו של הנער שבקע מגרונו עת הלה רכן כדי לירוק דמו.

ש.

כששכך הצחוק ושבה הדממה אל החדר חזר יקותיאל אל גופו, הוא הביט סביב והחל צועד לאחור מבוהל, לקראת צאתו רכן מטה ואסף לידיו החבולות את החבילה שלו.

הוא לא זכר דבר מאותם רגעים, רק נשימתו הכבדה ואצבעותיו האדומות היו לו לעד. הוא לא ידע מה היה על הנער, האם הוא מת? הוא חשב על אביו של הנער, הקם משנתו לגלות את בנו שרוע פרקדן, אך האם היה לו אב? מיותר לחשוב על כל אלה, ככל שאחשוב על כך יותר, יותר אתקרב לשיגעון.

כשיצא את הבית היה הכול חשוך סביבו, פנסי הרחוב כבו. הוא רץ ברחוב מבלי לדעת לאן, פונה בכל פניה שהוא רואה.

לפתע הבין שהחושך מקיפו מכל עבר זה זמן רב, ושהוא לבד, רק הוא והבתים על אבניהם הכסופות באור הלבנה. הוא המשיך לרוץ אנה ואנה וגילה שהחושך והבדידות נעים איתו.

הוא פנה אל סמטא חשוכה שריחה היה לו מוכר, אולי כאן ימצא אור, אולי כאן ימצא עזרה אך גם שם היה לבדו.

הוא המשיך חוצה את הסמטא. רגליו כשלו והוא מעד, נפל והתגלגל. ראשו נחת על ערימה של חול. הוא הרים את ראשו וראה עצמו מוקף, סביבו עמדו בגאווה פיגומים פיגומים והם בורקים באור הלבנה, מביטים עליו, שופטים אותו. הוא השפיל מבטו מפניהם ביראה, בבושה. במאמץ להתחמק, לנצח, הוא טיפס על תל החול עליו נחת ונשכב על גבו כאילו הייתה זו פסגה כבושה. רוחות ההרים של ירושלים שרקו באזנו, חדרו לעצמותיו, אידו את זיעת מאמציו. העיר הזו, העיר שכה שונאת אותו לכדה אותו בין סמטאותיה הצרות. לכדה אותו בכשפיה העתיקים והנה הוא שלה ושפתו שפתה. "איני מבין" אמר "איני מבין דבר".