העיר, פרק שלוש עשרה - פריז, חלק ב'

אחרי לואי ה-14, 'קיסר השמש', המצב בפאריז לא השתפר. נינו, לואי ה-15, היה מנותק לא פחות מקודמו וביזה את כס המלכות בפילגשים רבות ובמסיבות ללא סוף. כשהוריש את הכס לנכדו לואי ה-16, לא נותר לעם אמון במסורת הצרפתית העתיקה - שהייתה קיימת מאז ימי שרלמיין - שהאל הוא הממליך מלכים. העובדה שלואי ה-16 העדיף לבנות שעונים כשהוא ספון בחדרו, במקום לדאוג לניהול המדינה.

צמיחתם של הפערים החברתיים וההתנתקות של בית המלוכה נבעו משני גורמים עיקריים - האחד כלכלי והשני חברתי. ראשית, בעקבות חייו הבזבזנים של לואי ה-14 היה צורך בהגדלה מתמדת של המיסים. נטל המס נפל במיוחד על מעמד הביניים והמעמד הנמוך; שני המעמדות הגבוהים – האצולה והכמורה – היו פטורים ממס.

ההיבט החברתי היה מורכב יותר. צרפת תססה בעקבות התפשטות הדפוס. בפריז, שהכילה אחוז גבוהה של תושבים יודעי קרוא וכתוב, החל להתגבש מרחב ציבורי שהתדיין על ענייני דת, מדינה ופילוסופיה. תרבות זאת של סלונים ומקומות מפגש הפכה את פריז למרכז גועש של רעיונות. אנשים כמו ד'אלאמבר ודידרו התחילו לבנות - בעזרתם של הוגים כוולטר ורוסו - מפעל רעיוני כביר ממדים בשם 'האנציקלופדיה': אוסף של מסות קצרות שהיה מחולק לפי נושאים, ושאף להכיל את הידע האנושי כולו בצורה שתהפוך אותו נגיש לכל קורא. האנציקלופדיה הפכה לסמל הנאורות והכילה - בנוסף למסות היסטוריות ופילוסופיות - גם ערכים מקצועיים על טכניקות ייצור וכלי עבודה. זה היה חלק מתהליך הדמוקרטיזציה של המחשבה.

רוסו

נקודה חשובה נוספת: באירופה של אותה תקופה השפה הצרפתית הייתה שפת האצולה - שושלת הבסבורג באימפריה האוסטרו-הונגרית ושושלת רומנוב ברוסיה, כולם דיברו צרפתית. מתוך כך גם הספרות הגבוהה הודפסה בשפה הצרפתית, דבר שהעניק בעקיפין לתושבי פריז יתרון, בהתפשטותם של רעיונות בתוך העיר.

ספרו של ז'אן ז'אק רוסו 'על האמנה החברתית', היה בעל ההשפעה הרבה ביותר באותה תקופה. בספר זה רוסו מעלה את הרעיון המהפכני של 'מדינת כל אזרחיה' - מדינה שתוקם על עקרונות ההשכלה של שוויון וחשיבה רציונלית, ולא על עקרונות דתיים או עקרונות הנובעים מקפריזות של מלך. יש להדגיש שזה לא היה חזון דמוקרטי כפי אנחנו מבינים אותו; רוסו מבקש בספרו מכל אזרח להפקיד את זכויותיו בידיה של המדינה - כלומר, לוותר על זכויותיו למען חירותו.

תהליך היווצרות המדינה המודרנית, אשר ספרו של רוסו שימש כנקודה מכרעת בתוכו, היה תהליך חילוני. המדינה המודרנית באה להחליף ערכים דתיים של ממלכה נוצרית, בערכים חילוניים של זהות לאומית וחשיבה רציונלית. עם זאת, החילוניות לא הייתה אתאיזם (למרות שהיו גם ניצנים של אתאיזם אצל דמויות שונות באירופה של אותה תקופה). האמונה השלטת בקרב ההשכלה הפריזאית, אשר וולטיר היה להוגה הבולט שלה, נקראה 'דֵאיזם' - אמונה בעולם שנברא על ידי האל, אך קיים ללא נגיעה שלו.

אילו רוב תושבי פריז היו נשאלים לדתם, היו משיבים שהם קתולים; אך משמעותו של מונח זה התדלדלה מאוד: הדת הממוסדת הפכה לסדרה של טקסים ללא משמעות, וכל ניסיון לייחס ערכים מיסטיים או לבנות עולמות מטאפיזיים של מעלה או של מטה, נתפס כדעה קדומה שאינה מתיישבת עם העולם המודרני. החברה הפריזאית של אותה תקופה לא הייתה יכולה לדמיין את החזרה לדת שתופיעה במאה ה-19.

מארי אנטואנט

בסופו של דבר, למרות השפעתם החשובה של הרעיונות החדשים היה זה מחיר הלחם שהצית את פריז - ובמהרה את אירופה כולה. יוקר המחייה בפריז התבטא סמלית במחיר הלחם. ערב המהפכה, כיכר לחם עלתה כמו משכורת שבועית, ולעתים כמו משכורת חודשית של סוחר עירוני. ההמון החל מתקבץ סביב הארמון בדרישה ללחם, שהובילה להתבטאות הידועה לשמצה של אשתו הצעירה של לואי ה-16: "אם אין לחם, תאכלו עוגות". הערה זאת לא הייתה אמירה מתנשאת של ילדה מפונקת, אלא סמל לניתוק העמוק בין העם והשלטון.

ספרים רבים נכתבו על השתלשלות האירועים עד למהפכה הצרפתית, ולא כאן המקום לפרטם. נזכיר כאן רק את משמעותו של אחד הסמלים הבולטים של המהפכה – הגיליוטינה. המצאה פריזאית זאת הייתה למודל של המודרנה: לא עוד ניאלץ לצפות בעריפת ראשים ברברית עם להב קהה וייסורים מיותרים; אפשר היה עתה לערוף ראשים ביעילות חסרת תקדים. תוך פחות משנה, קרוב לארבעים אלף ראשים התגלגלו על רצפות פריז – קודם ראשי האצולה, ולבסוף ראשיהם של מארגני המהפכה ומנהיגם – רובספייר.

תופעה עירונית נוספת שבאה בעקבות המהפכה הצרפתית - אם כי בדרך עקיפה - הייתה המסעדה. האמנים הקולינרים השונים שפריז הייתה ידועה בהם, מצאו את עצמם מחוסרי תעסוקה. כפתרון למצוקתם החלו לפתוח - על פי המודל הפריזאי של חנויות תמרוקים - 'חנות לאוכל', אשר בתוכה יוכלו אנשים מכל מהמעמדות לרכוש מנות שעד כה היו שמורות לאצולה ולמלוכה בלבד.

במקום השלטון הישן קמה מדינה חדשה, שהוענק בה שוויון זכויות לבני מיעוטים כמו פרוטסטנטים ויהודים. הגטאות, שנתפסו כסמל של השלטון הישן, פורקו. המדינה חולקה ליחידות ביורוקרטיות מרובעות בצורתן (הד לחשיבה הרציונלית שביקשה לעצב מדינה בצלמה); הוחלה שיטת משפט חדשה שבה חבר מושבעים החליף את פקידי הממשל: לא עוד מעצרים ללא משפט, ואשמה תוכרע על-ידי אזרחים. צבא העם החליף את צבא המלך. כדי לבנות את הצבא הזה צרפת הביאה לעולם המצאה חדשה – מילואים. כל אזרח גויס למאבק; הצעירים נקראו להילחם בשדה הקרב, והזקנים - בשדה התעמולה.

התוצאה הייתה חסרת תקדים: צבא לאומי מאוחד ומיומן שצבא מלך לא יכול היה להשתוות לו בנאמנות חייליו. החיילים החדשים לא נלחמו בעבור שכר-חרב, ולא למען מלך אלא למען חירותם. עם ההנהגה הנכונה יכול היה צבא זה לנצח כל מקבילה באירופה. הנהגה נכונה זאת הגיעה בדמות אחד המצביאים הגדולים שראתה ההיסטוריה ואחד המנהיגים האינטליגנטים ביותר – נפוליאון.

נפוליאון, בן למשפחה דוברת איטלקית בשטח שסופח לצרפת, הגיע לפריז בגל צעיר והשתתף בפגישות היעקובינים. הוא היה קצין למופת, וניכר בתכונה האלוהית - כריזמה של מנהיג. תוך מספר שנים הצליח להשתלט על כס השלטון בצרפת, לכבוש את אירופה ולעצבה מחדש, ולהכריז על עצמו כקיסר. הוא חילק את אירופה מחדש ליחידות גדולות ואחידות, במקום אותם פרובינציות מפוררות של בני האצולה; הוא הקים את שווייץ ועיצב את גבולותיה של גרמניה. הוא החל כמשחרר הדמוקרטי שיביא את המהפכה הצרפתית לכל אירופה, וסיים כקיסר החדש שסידר לכל משפחתו תוארי אצולה.

נפוליאון נפל לבסוף בשל אקט עירוני לחלוטין. הצאר הרוסי, שידע שהוא לא יוכל לנצח את נפוליאון בשדה הקרב, משך אותו עוד ועוד לתוככי רוסיה. לפני שנפוליאון הגיע למוסקבה, העיר האדירה הזו (שלצערי היא אחת הערים שנשמטו מספרון זה) רוקנה לחלוטין מתושביה, והוצתה בלהבות. צבאו של נפוליאון הגיע לעיר וגילה ערימת חורבות לוהטת, בהיעדר מזון ומחסה, הצבא נאלץ לשוב על עקבותיו ולנוע חזרה לפריז. תשעים אחוזים מהצבה המופלא של נפוליאון חוסלו במסע הזה מקור ומרעב, ואירופה שלאחר נפוליאון נדרשה להשלים עם העובדה שהעולם המוכר לה לעולם לא ישוב להיות כפי שהיה.