העיר, פרק ארבע עשרה - ווינה

לתחילת הספר

המסע שלנו מביא אותנו אל העולם החדש, שלחר המהפכה הצרפתית לאחר עידן הנאורות ועידן נפוליאון. דומה היה שעתה על כל העולם 'לעדכן' את עצמו אל המודרנה; אך מעבר זה לא היה מובן מאליו. כמו בכל תקופה, כוחות שונים הניעו את ההיסטוריה. נגד כוחו של נפוליאון, שדחק את אירופה לקראת העולם החדש, היו כוחות חזקים לא פחות שניסו להשיב את הגלגל לאחור.

עיר הבירה של העולם הישן הייתה וינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאורך המאות האחרונות העיר הייתה בשלטונה של שושלת הפסבורג אשר, כדרך העולם הישן של דיפלומטיות בין אצילים ונישואין בתוך המשפחה, הצליחה לקשור קשרי נישואין עם השושלות השולטות בפרוסיה, רוסיה ובריטניה.

נחזור לרגע לווינה של אמצע המאה ה18 ותחילת ה19 - לעיר שבה אפשר היה בכל רגע למצוא יותר נציגים של האצולה האירופאית מאשר בכל מדינות אירופה יחדיו. כל אצילי אירופה החזיקו בבתים בעיר, והעיר שקקה מהרעש המופלא של השיגעון החדש – המוסיקה הקלסית. כל אציל החזיק במלחין ותזמורת כסמל סטטוס אשר אפשר להשוותו למטוס פרטי כיום.

הייתה זאת תקופתו של יוזף היידן, שנטל את הקלילות של מוסיקת הרנסנס האיטלקית של ושילב בה את הגישה הרצינית של סגנון הבארוק הגרמני; כך יצר משילוב זה את מה שאנחנו קוראים היום המוסיקה הקלסית. היידן היה יוצר של העולם הישן - כלומר, הועסק כל חייו על-ידי אציל אחד אשר הזמין ממנו את כל היצירות שלו.

 מציאות אחרת התקיימה אצל חברו הטוב של היידן – וולפגנג אמדאוס מוצרט. אי אפשר היה להתעלם מכישרונו המופלא של מוצרט; ועם זאת, הוא נאלץ במשך כל חייו לרדוף אחר משקיעים שונים. יצירתו הייתה גולת הכותרת של כל אולם קונצרטים, וכולם רצו בחברתו; ועם זאת, הוא היה עני מרוד בתקופות ארוכות בחייו הקצרים (35 שנה). לעומתו, מוזיקאים בני זמנו - כמו סליירי ודיתר פון דיתרסדורף,- אשר ההיסטוריה קבעה אותם כשוליים לעומת הענק שקרא לעצמו אמדאוס, חיו חיים של נחת וביטחון כלכלי ונהנו מכמה פטרונים במקביל.

עם זאת, אין מוזיקאי ווינאי שיכול לשקף את המעבר מהעולם הישן לעולם החדש כמו לודוויג בטהובן. הוא החל את דרכו בווינה כפסנתרן מופלא, והיה לתקופה קצרה תלמידו הלא ממושמע של היידן. במהרה החל ליהנות מתמיכתם של משפחות אצולה שונות, ובראשן הנסיך לישנאוסקי, אשר היה לו לפטרון המרכזי.

אודיטוריום בווינה, גוסטב קלימט

בטהובן החל את דרכו היצירתית בצורה פחות או יותר שמרנית. שתי הסימפוניות הראשונות שלו נתפסו כמוזיקה קלסית במיטבה - למרות שהיום רואים בהן גם התנסות וחדשנות שלא נמצאו באותה תקופה; אך לגבי בני זמנו הן היו פשוט יצירות נפלאות, שרוממו את בטהובן לכינוי "מוצרט הבא".

עם עליית נפוליאון, בטהובן - שהיה בן למשפחה גרמנית ממעמד הפועלים - ראה בו תקווה לשוויון ודמוקרטיה, להפלת המשטר הישן של אצילים ומשרתים. בבואו לכתוב את הסימפוניה השלישית שלו, שהייתה שונה לחלוטין מכל סימפוניה שנכתבה עד אותה תקופה, הוא קרא לה "נפוליאון". עם זאת, ערב אחד, כאשר בטהובן שמע שנפוליאון הכתיר את עצמו לקיסר החדש, הוא מיהר לרוץ לכתב העט של הסימפוניה ולשנות את שמה ל'אירואיקה', או 'הגבורה'. להפתעתו (ולזעמו) של בטהובן, היצירה לא התקבלה בסבר פנים יפות על ידי הזקנים של ווינה: היא נתפסה כניסיונית מדי, כאמוציונלית מדי, ובקיצור – כרומנטית מדי. זקני העיר לא השכילו לשמוע ביצירה זאת – כפי שלא השכילו לשמוע בתותחיו של נפוליאון – את תנועתו הבלתי פוסקת של גלגל הזמן, אשר בישר את סופו של העידן הישן ותחילת המודרנה.

בטהובן, לעומת זאת, שמע היטב את הבשורה החדשה. מגרמניה ופריז החלו להופיע גישות חדשות של רוסו ושל וולטר, של גיתה ושל שילר, אשר קראו לאמנות לשמש סופה רועשת של רגשות - בין השאר כתגובה נגד השכלתנות המופרזת של הנאורות. בטהובן הפך להיות המלחין של התקופה החדשה, עם יצירות כמו הסימפוניה החמישית (שבמינימליזם האלים שלה וודאי נשמעה לקהל הווינאי כמו רוק כבד), הסימפוניה השישית (אשר התבססה על שירת הציפורים כתמה מרכזית, ושיקפה את היחס הרומנטי אל הטבע) ולבסוף, הסימפוניה התשיעית - ששברה את כל החוקים המוכרים של המוזיקה והציבה פוגה במקום שבו הייתה אמורה להיות מוזיקה קלילה לריקודים, וכן תנועה חמישית שהכילה שירת מקהלה (אין לתאר את החדשנות שסימלה שירת מקהלה מחוץ לכותלי הכנסייה) - אשר, במקום שיר דתי, שרה את שירו החילוני של שילר 'החירות'.

הרבה לפני מדונה של ימינו, בטהובן המציא את עצמו מחדש כאמן מודרני ארבע פעמים. בין השאר, הוא הוסיף את התואר 'פון' לשמו, וטען שהוא בנו הממזר של פרידריך מלך פרוסיה. היום אפשר לתאר אותו כאחרון המוסיקאים הקלסים וראשון הרומנטיקנים, אך גם כמבשר המודרנה ואפילו כפוסטמודרניסט הראשון. אחרי בטהובן נוצרה האקסיומה המוכרת שלפיה שאמנות צריכה לחדש את עצמה בכל עת: אנו רואים זאת כמובן מאליו שהאמנות צריכה לשאוף לשבור את מסגרותיה ולחרוג מגבולותיה; אבל ללא בטהובן, שינוי זה היה בלתי נתפס.

למרות השפעתו הגדולה של בטהובן על אופייה של האמנות שבאה אחריו, מי שעיצב את אירופה אחרי שנפוליאון שינה את פניה לנצח היה הנסיך והדיפלומט מטרניך האוסטרי, אשר לאחר הניצחון על נפוליאון זימן לווינה את 'הקונגרס הווינאי' - שהיה מורכב מכל משפחות האצולה של אירופה - במטרה להשיב את הסדר על כנו.

הקונרס בווינה

בבמשך חודשיים הם רקדו, שתו והתדיינו בניצוחו של מטרניך, הקונגרס הפך לבדיחה בעיני הציבור, שראה כיצד האצילים מחליטים על גורל אירופה בין כוסות יין לוואלס, עם הפסקות ארוכות לצפייה בבלט צרפתי או באופרה איטלקית. וינה כולה שקקה חיים, בתי האצולה הוארו במשך כל הלילה במעין מסיבה בלתי נגמרת, והרחובות התמלאו במרגלים שונים שחיטטו בזבל במטרה למצוא מכתבים דיפלומטיים כלשהם.

למרבה הפלא - ובמה שיכול להיחשב כשיעור גדול לדיפלומטיים שלנו היום - הקונגרס היה הצלחה. גבולותיה של אירופה צוירו מחדש, תוך שמירה על כבודם של בעלי האינטרסים השונים: האימפריה האוסטרו-הונגרית, פרוסיה, רוסיה ובריטניה. שווייץ, שנפוליאון המציא אותה פחות או יותר, נשארה עומדת, ובלגיה זכתה להכרה. השיטה שהקונגרס פעל לפיה הייתה שאיפה להשבתו של הסדר הישן, תוך התחשבות במצב הנתון. פרוסיה, לדוגמה, הייתה מחולקת למעל למאתיים נסיכויות קטנות; נפוליאון צמצם מספר זה לעשרים וחמש פרובינציות מנהליות, ומטרניך וחבריו הסכימו על ארבעים וחמש יחידות נפרדות.  היחס לצרפת היה חשוב יותר מהשינויים המנהליים: הנה קמה לה אימפריה שפלשה לכל שכנותיה, ורק בעזרת שילוב הכוחות של כל האומות יחדיו (ובעזרתו של סבא חורף הרוסי) הצליחו להפיל אותה. למרות זאת, מטרניך התעקש לכבד את צרפת בשולחן המשא ומתן. היא זכתה להחזרת גבולותיה ולאוטונומיה מכובשיה, והעיר פריז הושבה לידיהם של אזרחי צרפת (נשווה זאת ליחסו של העולם לגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהוביל למשבר כלכלי עולמי ולבסוף למלחמת העולם השנייה) קונגרס וינה הצליח לייצר מציאות של שלום אירופאי למאה השנים הבאות - והוא עשה זאת באלגנטיות של ריקוד אצילי.

העיר וינה הייתה אחת הערים המשפיעות ביותר על ראשית המאה העשרים. נציג לדוגמה מורה אחד מהאוניברסיטה של ווינה בשם פרנץ ברנטאנו. הוא היה מרצה לפילוסופיה של ההכרה ועיקר עבודתו נעשה בתחום של ההשפעה של האינטציונליות של ההכרה, מתוך הבנה פיזיקליסטית של נפש האדם. אך הוא לא ראוי שנזכיר אותו כאן לא רק בשל מעמדו בפילוסופיה, אלא בעיקר בגלל הרשימה המכובדת של תלמידיו שעיצבו את העולם המודרני כפי שאנו מכירים אותו היום.

בין תלמידיו של ברנטאנו היו אדמונד הוּסֶרְל, אבי הפנומנולוגיה והוגה חשוב בזרם האקזיסטנציאליסטי בפילוסופיה; גוטלוב פרָגַה, אבי הפילוסופיה האנליטית, שהמציא את תחשיב הפרדיקטים שבו כתובות עד היום שפות התכנות; רודולף שטיינר, אבי הגישה האנתרופוסופית לחינוך; כריסטיאן פון ארנפלס שפיתח את שיטת הגשטלט בפסיכולוגיה; זיגמונד פרויד, שהמציא את הפסיכואנליזה – וכן עיתוני יהודי בשם בנימין זאב הרצל – חוזה מדינת ישראל.

החל מן הגבולות של העולם המוכר לנו היום, לאופן שבו אנו מבינים את תפקידה של האמנות בחברה, לגישות הפילוסופיות והפסיכולוגיות השולטות היום, ועד למדינת ישראל – אנו חיים בעולם שהוא וינאי באותה מידה שהוא מודרני או פוסט מודרני.