מון בלאן, פרק 4. מארש

לתחילת הספר

לפרק הקודם

4. מארש

זה היה יום קצר במיוחד. משהו ביום הזה גרם לדניאל לרצות לזרז את כל הדברים החשובים שהיו על הפרק, ושלא יהיה ספק, היו דברים חשובים על הפרק. דניאל מנהל מותג אופנה שאם נתייחס באופן אובייקטיבי לנתוני הכנסותיו בלבד, הרי הוא מנהל מותג מוצלח במיוחד.

אמנם, בעברו המופקר, הוא נטה להתייחס אל עצמו כאמן ומעצב, ובימיו הפוחזים יותר, כמעצב אופנה. בימים הרחוקים ההם, הוא היה מייסר את עצמו באופן מאולץ, להתבונן שוב ושוב בדגמים ולשנות אותם ולנסות להגדירם מחדש. הוא ראה עצמו אמן וככזה הוא פעל – כלוא במאמץ הבלתי נלאה של שבירת המוסכמות, ניתוץ המסגרת ובמרדף אובססיבי אחר גילוי החדש, המצאת השונה, ייפוי המכוער וכיעור היפה.

אך עכשיו, מעמדו הרחיק אותו יותר ויותר מהבגדים עצמם. למרות שהוא עדיין אוהב להגיד לעצמו שיש לו חזון, שיש לו עוד מה לחדש, את רוב זמנו הוא מבלה בדאגה לחלקים היותר עסקיים של ההרפתקה שלו.

למרות שהוא לעולם לא יודה בכך, ולמרות שזה זועק מבגדיו החדשים, הוא התחיל להתייחס לתוצרתו פחות כאמנות, ויותר ויותר, מתוקף תפקידו, כהשקעה אשר, אם תהייה מוצלחת, תניב רווחים. הוא לא היה אשם, הוא לא היה מסכן והוא לא חש לא ממומש, היו אלה מנגנוני החיים החדשים שלו שדורשים יעילות מעל לכל ומודדים את זו ברווחים.

היו אלה בעלי המניות אשר, בכל ישיבת דירקטוריון, הזכירו לו שהסיבה האמתית שהוא עדיין נמצא בחברה נוגעת לכך ששמו עדיין מחזיק במשקל מסוים בקהילת האופנה. אבל שלא יהיה ספק, דניאל לא היה מסכן בשום צורה. הוא היה בחור צעיר ומצליח, הוא עבד בתחום שהוא אהב, והוא אפילו נהנה מהאתגר שבניהול חברה, למרות שהוא לא היה מודה בזאת לעולם.

העכבר שלו טקטק בעליזות כשהוא דפדף בין ההודעות החדשות שלו בדואר האלקטרוני ופתאום התקתוק נעצר אל מול אחת ההודעות; לאחרונה הוא החליט להעסיק יועץ ארגוני מתוך מחשבה שזה יהיה כמו בדיקה רפואית לחברה שלו. הוא ציפה שיוגש לפניו דו"ח ובו עצות לשיפורים מבניים או פשוט הכוונה תיאורטית. הוא ציפה לחוות דעת מאיש מקצוע שחושב אחרת, איש שלמד לשים לב לפרטים שהוא למד להזניח.

אך, לאחר שהוא גילה שממרום התואר השני בכלכלה של היועץ, ראיית העולם החדשה שלו הורכבה בעיקר מניתוח קר של מספרים שאין בהם לא צבע ולא גזרה. היועץ טען שעל ידי פיטור עשרה אחוזים מהעובדים בדרגים הנמוכים (דרגים נמוכים – אלה התופרות שלי), וקיצוץ אחד מכל חמישה אנשים בדרגים הגבוהים (דרגים גבוהים – אלה החברים שלי), החברה תגדיל את רווחיה בחצי אחוז לרבעון.

דניאל הביט במסקנות הדו"ח ובטבלאות הצבעוניות שגיבו אותן, ולאחר מחשבה הגיע למסקנה שעליו לעשות את החישובים שלו בעצמו. לאחר תקתוקים שונים במחשבון השולחני שלו, הוא  הגיע למסקנה שפיטורי היועץ עצמו יביאו לעליה ברבע אחוז ברבעון הנוכחי ולעליה של עשרה אחוזים במצב הרוח הכללי שלו. כך, ללא היסוס, הוא החל לנסח את תשובתו והמשרד שלו התמלא בקול הנקישות הנחושות של ניסוח מכתב פיטורין.

יאמר לזכותו של דניאל שהוא לא הגזים בהתפתחות העסקית שלו עד כדי ניתוק מוחלט מהבגדים ובכל יום הוא נהג לערוך סיבוב ידידותי בין התופרות והמעצבים והתעקש ללוות את התהליך של כל קולקציה, גם אם ממרחק מסוים.

בצעדים זריזים הוא ירד את המדרגות אל הקומה השנייה להעביר מבט חטוף בהתקדמות של קולקציית הקיץ. הוא רפרף בין הבגדים על המתלים לקול ציפייתן הדרוכה של התופרות ואז פנה אל הלוח להביט על הרישומים האחרונים. הוא עצר על אחד מהם, חצאית פליסה מעל הברך אשר אליה הותאמה חולצה הדוקה עם שרוול שלושה-רבעים וצווארון חצי-גולף ולאחר מבט רכון שאל את התופרת הקרובה אליו אם ניתן להרחיב את החלק התחתון של החצאית כדי להשוות לה מראה פחות אורבני ויותר מאוורר. התופרת כמובן לא היססה לאשר ובזמן שדניאל פנה לענות לנייד שלו, שהרטט השקט שלו נשמע בכל הסטודיו, היא החלה לחשוב ולחשב כמה זמן הבקשה החדשה הזו תגזול ממנה, שכן היא כבר גזרה את הבד והתכוונה עוד היום להתחיל לתפור.

בטלפון היה אחד מספקי הבדים שלו, הוא התקשר מתוך המפעל שלו בהודו ודניאל לא יכול היה לשמוע אותו מבעד לרעשי המכונות מאחוריו אך הטון המתנצל של הספק הבהיר לו את תוכן המילים שלא שמע. הוא ניתק את השיחה, פנה לעובדיו בחיוך, אמר להם שהם עושים עבודה מצוינת ויצא מהסטודיו כשרעש מכונות התפירה מתעורר לחיים מאחוריו.

בזאת דניאל חש שאת המטלות שלו להיום הוא עשה, והוא פנה להיפרד מדפנה כשבדיוק הטלפון של זו צלצל. על הקו הייתה עורכת של מגזין אופנה אנגלי שביקשה לשאול אותו כמה שאלות שתכניס לכתבה שהם עושים על צורות ישנות שחוזרות לסילואט העכשווי, דניאל סימן לדפנה בפנטומימה לחתוך אותה וזו עשתה זאת במיומנות ויעילות שהזכירו לו למה הוא שומר עליה מרוצה.

לאחר מכן הוא ביקש מדפנה לחזור עבורו שוב על ענייני היום והתנצל בחיוך מבויש שמקודם הוא לא היה מרוכז. מיד כשהיא סיימה את דבריה הוא אמר, "בסדר, אז אתם לא באמת צריכים אותי היום, אני אלך".

הפיטורין אינם מאורע מבורך של שחרור וחופש בעבור רוב האנשים. יש אנשים (והם לא מעטים) שרואים באירוע כפיטורין משהו דרמטי מאוד, הם מתערערים מכך ונפגעים. יש כאלה הבוחרים אפילו להיפגע מהמעסיק המפטר, ואפילו יש כאלה המפתחים טינה וכעס כלפי מעסיקם הקודם. אבל היועץ הארגוני לא השתייך לאותה קבוצה של אנשים, לפחות לא הייתה לו שום כוונה להשתייך אליה. הוא פשוט נשם נשימה ארוכה והלך לכיוון היציאה. כל כולו נמנע להביט לאחור. ונכון שהוא הלך כך, בעולם הדינאמי של ימינו, אין כל סיבה להביט לאחור. המבט הזה, המבקש להשהות, הוא המחליש אותנו, כך חשב היועץ קר הרוח. רק אידיוט משתהה מול  מפטרו, אידיוט גמור אפילו שואל "אבל למה?" או גרוע מזה "אולי לא?".

לא אדם כזה היה היועץ הארגוני, הוא היה אדם מסודר, אדם עם כוונות, אדם עם תכניות, כבר כשהוא יצא מהבניין הוא החל לחשוב על הפרויקט הבא, על המעסיק הבא. כשהוא נכנס אל הרכב הוא הגיע למסקנה שבעצם – מי צריך מעסיק? יש לו את הכישורים, את היכולות, את הניסיון, להתחיל לקדם את עצמו לבדו, באופן עצמאי. שנים שהוא יועץ לאחרים, אולי הגיע הזמן לייעץ לעצמו? עם הידע שלו הוא יכול לייעץ את דרכו להצלחה במהרה.

בזמן שהוא נסע לכיוון ביתו הוא הרהר שבעצם, עם המצב היום בשוק כשהוא רווי במאמנים אישיים ויועצים פיננסים, זה לא הזמן הכי טוב להתחיל להיכנס לשוק כעצמאי, מה גם שהוא יוותר על כל הנוחיות של להיות חלק ממשהו גדול יותר.

כשהוא הגיע לביתו הוא חשב שאם כבר להיכנס לאיזו חברה ולשמש שם בתפקיד המכובד של היועץ הארגוני אז הוא יכול לפנות אל החברות הכי מוצלחות והכי רציניות, הוא מכיר שם אנשים, הוא מכיר את העבודה, הוא יכול ואין מה שיכול לעצור אותו.

אבל כשהוא הלך לישון הוא הבין שאין לו למה לקום מחר, וכך רגע לפני ששקע בשינה עמוקה, התחיל להסתנן לראשו העלבון, ואחריו לא איחרו להגיע גם הכעס והטינה.

בחזרה בסטודיו התופרת נשארה לבדה, רק השומר והמנקה אירחו לה חברה. היא לא רצתה להישאר אבל היא כבר הייתה רגילה להישאר ואם נודה על כך, לעיתים היא גם אהבה את זה. אולי היה זה השקט של הבדידות ואולי הרעש של מכונת התפירה שלה אשר הדהדה בחלל הריק, משהו גרם לה אושר בשעות האלה, והאושר הזה רק התגבר שכן היא ידעה, שבמצבים האלה של הלחץ והעייפות היא מייצרת את העבודה הטובה ביותר שלה.

אבל, כשהיא יצאה מהסטודיו וראתה באופק את דמדומי הזריחה היא החלה לחוש את רגליה כואבות ומיהרה למיטתה, מחר היא לא תגיע לעבודה, אבל לפחות החצאית המתוקנת תהיה שם במקומה.

כל הלילה העורכת של הירחון הבריטי התאמצה לסיים את הכתבה בכתיבה קדחתנית המומרצת מלאכותית ממספר כוסות קפה, היא קיוותה כל-כך שאת החלל שנותר על הדף היא תמלא בציטוטים של דניאל אבל ידעה שהוא לא ענה לה כי הוא כועס שהיא לא הגיעה למסיבה שלו אתמול. מה רצית? היא שאלה את עצמה, את בחרת את המקצוע שלך. היא ידעה שהיום עבודה זה כבר מזמן לא רק עבודה, במיוחד בתחומים כאלה, לעיתים חשוב הרבה יותר לבלות מאשר לעבוד.

אבל כשהשמש זורחת והכתבה לא מוכנה והמילים מתחילות לרקוד על המסך, איזה מקום יש לבחירות שלך? "נוותר על הכתבה." היא חרצה לפתע, לתדהמתם של עמיתיה, "אנחנו ממשיכים לעבוד עליה כי אנחנו רוצים לעשות משהו טוב ואנחנו לא מצליחים לעשות משהו טוב כי הנושא עצמו של הכתבה הוא לא טוב" עמיתיה שתקו, עמוק בפנים הם אולי כעסו, אבל עכשיו הם רק רצו לישון, ושמחו על כל סיבה שלא תבוא.

"לא נורא" היא אמרה לכולם, כבר ערכנו מגזין ביומיים". ועם המילים האלה כל אחד החל אוסף את עצמו ואת חפציו וחושב איך היום, או מחר, הם יתחילו לכתוב מחדש.  

לפרק הבא