הסיפור של אלכסנדר דיומא, מתוך 'אגדות אמתיות'

במאה השמונה-עשרה צרפת כולה רעשה וגעשה מהמצאה חדשה ומהפכנית – העיתון! אמנם עיתונים היו קיימים כבר לפני כן - אבל אלה היו בעיקר כתבי עת לאנשים רציניים מאוד, שהם בדרך כלל גם אנשים משעממים מאוד. הם היו מודפסים במהדורות מוגבלות והיו יקרים מאוד לקורא הפשוט. אבל בתקופה שבה סיפורנו מתחיל, המכונות החדשות החלו לייצר עיתונים במחיר זול מספיק ובכמות גדולה מספיק, והפכו נגישים לכול.

מנהלי העיתונים הראשונים רצו שכמה שיותר אנשים יקראו דווקא את העיתונים שלהם; אבל הייתה להם בעיה גדולה: מה נכתוב בעיתונים האלה? חדשות? רכילות? מי רוצה לקרוא רק חדשות ורכילות? מי יהיה מוכן לשלם בעבור משהו שאפשר להחליף בחינם בחצי שעה של רכילות במספרה?

מנהל עיתון אחד חשב על רעיון מצוין: סיפורים בהמשכים! העיתון יעסיק סופר שיפרסם בכל שבוע פרק חדש מהרומן שלו. בדרך זו, הקוראים שיאהבו את הרומן לא יוכלו שלא לקנות את העיתון החדש בכל שבוע. לצורך המשימה הזו, בחר להעסיק מחזאי צעיר בשם אלכסנדר דיומא.

כמו כל סופר מאז ועד היום, אלכסנדר דיומא שמח לקבל עבודה קבועה שתשלם לו על כתיבתו. הוא שמח לקבל את המשרה, עוד לפני שידע כמה היא תדרוש ממנו...

לכתוב רומן בהמשכים זה לא פשוט כלל: צריך לבחור דמויות ועלילה, צריך גם למצוא עלילות משנה, עניין בסיפור, ואחר-כך צריך לתקן את כל מה שכתבת. וחשוב ביותר – צריך כל הזמן לזכור מה קרה בשבוע שעבר ובשבוע שלפניו, כדי שהפרק של השבוע הזה ימשיך את הסיפור ויהיה שובה ומרתק כמו הפרקים הקודמים.

אלכסנדר דיומא בילה זמן רב בספריות וארכיונים בחיפוש אחר סיפור שיכול לשמש בסיס לרומן שלו. תמיד אהב לקרוא על ההיסטוריה, אבל הייתה לו בעיה חשובה: רוב ספרי ההיסטוריה היו מלאים בתאריכים, בשמות ובפרטים מיותרים במקום בעלילה. בקיצור, רוב ספרי ההיסטוריה היו אז, כמו רובם גם היום, משעממים עד מאוד.

דיומא רצה לכתוב רומן היסטורי שיספר על האירועים הגדולים של העבר - אבל לא בצורת ספר היסטוריה משעמם אלא כמו שההיסטוריה הייתה באמת: הרפתקה מרתקת שתוצאותיה הביאו לעולם שבו אנו חיים היום.

בארכיון הלאומי, דיומא נתקל בחבילה של מסמכים שסיפרה על בחור צעיר בשם ד'ארטניאן, שעזב את ביתו בכפר והלך אל העיר הגדולה כדי להצטרף למשמר המוסקטרים. המסמכים סיפרו כיצד הבחור הצעיר הזה הצליח לקחת חלק בכמה מהאירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של צרפת.

הנה הסיפור שלי! חשב דיומא, ומיד כתב מכתב לעורך העיתון בו אמר שמצא עלילה לרומן שלו: הוא מתכוון לכתוב רומן הרפתקאות היסטורי, שיתרחש בצרפת המלכותית שלפני המהפכה. העורך שמח על הרעיון והציע לו סכום מכובד שיאפשר לו לעסוק אך ורק בכתיבת הרומן לעיתון מבלי לדאוג לפרנסה.

מיד עם פרסומו של הפרק הראשון כולם ידעו שמדובר בלהיט ענק! סוף סוף נמצא סיפור שהכניס את הקורא לתוך ההיסטוריה מבלי לשעמם אותו! הקוראים אהבו כל כך את הדמויות ואת העלילה שכל מהדורה של העיתון נמכרה מיד.

דיומא כתב בשמחה פרק אחר פרק מדי שבוע, ובסופו של דבר היה לעולם רומן נפלא שסיפר על ד'ארטניאן ושלושת חבריו המוסקטרים אתוס, פורתוס וארמיס, ועל הרפתקאותיהם בחברת משפחת המלוכה והנהגת הכמורה בצרפת. עייף ומרוצה, דיומא ביקש לצאת לחופשה ולחגוג את הצלחת הרומן שלו.

"השתגעת?" אמר לו עורך העיתון. "הסיפור עוד לא גמור, הקהל שלך רוצה עוד!" הוא הראה לו חבילות של מכתבי קוראים שדרשו שהסיפור הזה יימשך.

לא הייתה לדיומא ברירה אלא להיענות לדרישת הקהל. הוא המשיך את הסיפור של דרטניאן ושלושת המוסקטרים, עד שסיים רומן עב כרס בשלושה כרכים, שקרא לו "שלושת המוסקטרים". רומן זה הוא עד היום אחד מספרי ההרפתקאות הנפלאים ביותר שנמצאים בידינו. הרומן הפך את אלכסנדר דיומא לכוכב גדול בצרפת ובעולם כולו.

עכשיו, חשב דיומא, אני יכול לקחת חופשה קצרה.  "מה פתאום!" אמר לו עורך העיתון, ופתח לפניו שקים על גבי שקים של מכתבים מכל רחבי צרפת, שסיפרו על אהבתם הרבה לשלושת המוסקטרים, ודרשו מדיומא שהסיפור לא ייגמר.

שוב לא הייתה לדיומא ברירה, והוא התיישב לכתוב המשך לרומן שקרא לו "עשרים שנה אחרי". סופר בו על המוסקטרים שהיו כבר אנשים בוגרים. גם לספר זה הייתה הצלחה אדירה; וגם אחריו הקהל לא הרשה לו להפסיק. דיומא נאלץ לכתוב רומן נוסף בשם "עשר שנים אחרי", שבו מתוארים המוסקטרים כאנשים מבוגרים שנותרו עדיין חברים טובים.

אמרנו כבר שלכתוב רומן זו עבודה קשה מאוד - עתה נסו לדמיין כמה קשה היא עבודת הכתיבה של שלושה רומנים בזה אחרי זה. דיומא כתב בכל רגע פנוי שהיה ברשותו, ביום ובלילה, בזמן הארוחה ואפילו בזמן שאירח חברים. הוא תמיד היה אדיב ונחמד לאורחיו והתנצל בפניהם שאינו יכול להישאר אתם זמן רב, כי הוא חייב להמשיך בכתיבה.

השכנים היו מספרים כיצד, אפשר היה לראותו באמצע הלילה בחלון חדר העבודה שלו, נלחם בחרב דמיונית וקורא בקול את סיפורו.

דיומא ידע שלכל סיפור טוב חייב להיות סוף. אז כתב את הספר האחרון בסדרה: האיש במסכת הברזל. בספר זה המוסקטרים עדיין חברים טובים, אבל הם כבר זקנים ואפילו להם כבר לא היה כוח להמשיך בהרפתקאות המטורפות שדיומא כתב בשבילם.

כשסיים את הספר, דיומא נשען לאחור. שנים רבות עברו מאז שהתחיל את ההרפתקה של ד'ארטניאן ושלושת המוסקטרים (ושלו יחד איתם) - והנה הגיעה לסופה. פתאום קרה דבר מוזר ביותר: אלכסנדר דיומא החל לבכות ולבכות.

עד לאותו רגע הוא לא שם לב שלא רק הקהל שלו התאהב בדמויות האלה אלא גם הוא בעצמו, וגם לו היה קשה עתה להיפרד מחבריו. הוא הבין מדוע קהל הקוראים האיץ בו כל כך להמשיך את הסיפור, והודה לו עמוק בלבו.

אהבתם את האגדה ואתם לא יכולים בלי אגדה נוספת? לחצו כאן לעוד אגדות אמיתיות