וואן גויין מצטרף לשיגעון הצבעונים, מתוך 'אגדות אמתיות'

כמה שווה משהו? שאלה מוזרה, נכון? כמה שווה הכיסא הזה שנימצא כאן בחדר? האם התשובה לכך היא כמה ששילמו עליו, או אולי כמה שעלה לייצר אותו, או כמה שעולים החומרים שלו?

השאלה הזו, שמנסה להבין את הערך של דברים, היא אמנם שאלה קשה; אבל באופן מפתיע, יש לה תשובה פשוטה מאוד: כמה שווה משהו? כמה שמוכנים לשלם בשבילו.

ניקח שוב את הדוגמה של הכיסא: אם אתם מוכנים למכור אותו רק במיליון שקלים, ואני מוכן לשלם בעבורו מיליון שקלים, הרי הוא שווה מיליון שקלים.

כל מה שנדרש כדי לקבוע את הערך של משהו הוא הסכמה הדדית של הקונה והמוכר. פעמים רבות דברים מקבלים פתאום ערך רב בהרבה מאשר זה שנראה הגיוני בעבורם. למצב כזה קוראים בועה  למה? כי כל בועה סופה להתפוצץ.

לאורך ההיסטוריה היו הרבה בועות מוזרות בועות של בתים ושל חפצי אמנות, ובועה אחת מפורסמת בבורסה; אבל אף בועה לא הייתה מוזרה כמו זאת שהופיעה בהולנד במהלך החצי השני של המאה ה-17. כדי לספר את סיפורה של הבועה הזו, בחרתי לספר לכם את סיפורו של יאן ואן גויין. לא מצאתי באינטרנט

יאןואן גויין היה אמן בראשית דרכו שחי בהולנד בזמן שהייתה המדינה העשירה ביותר בעולם, בזכות שליטתה במסחר הימי. לנמל באמסטרדם היו מגיעים סחורות מכל העולם, כסף מדרום אמריקה, תבלינים מהמזרח הרחוק, בדים יקרים מהודו, פרוות מרוסיה הקרה, ויקר יותר מכל אלה – פקעות של פרחי הצבעונים מטורקיה.

קשה להאמין שצבעונים היו כל כך יקרים; אבל בשיאם, פקעת אחת הייתה שווה יותר מפי מאה ממשקלה בזהב. הצבעונים היו כל כך יקרים עד שאנשים היו מוכנים לשלם אפילו בעבור פרחים שעדיין לא פרחו - כלומר, לקנות את הפרחים שיפרחו בשנה הבאה, או אפילו בעוד שנתיים. הדבר המפתיע מכל היה שכל מי שהשקיע בשוק הצבעונים, התעשר. כיצד? בעקבות הביקוש הרב, מחירי הפקעות עלו בכל חודש, ומי שהספיק לקנות פקעות צבעונים מצא את הונו מוכפל ואפילו משולש.

ואן גויין לא בא ממשפחת אצולה והוריו לא היו סוחרים עשירים, אבל כמו כל אחד גם הוא רצה להיות עשיר והוא ראה בשוק הצבעונים את ההזדמנות לעשות זאת. הוא לא היה היחיד שחשב כך: הולנד כולה נתפסה לשיגעון הצבעונים. בכל מקום אנשים מכרו את בתיהם ולוו כספים, רק כדי לקנות כמה פקעות. עם הדרישה הגדלה לצבעונים, מחירן רק המשיך לעלות.

ואן גויין לא רצה להיות הטיפש היחיד שאין לו מספיק צבעונים, ולעמוד מנגד כשכולם מתעשרים. הוא משכן את ביתו וקנה כמה פקעות צבעוניים. פתאום מחירן של הפקעות הכפיל את עצמו, ושוב כעבור כמה ימים. ואן גויין ראה פתאום כיצד הפקעות שברשותו הופכות אותו לאדם עשיר מאוד. הוא מיהר לבנק שלו ולווה עוד כספים, כדי שהוא יוכל לקנות עוד כמה פקעות צבעונים.

העיתונים סיפרו על אנשים שמכרו את הפקעות שלהם, והפכו בן לילה לעשירים מופלגים. 'טיפשים' חשב ואן גויין, 'הרי הפקעות האלה יהיו שוות פי שלושה בעוד כמה חודשים!'. הוא החליט לחכות עם הפקעות שברשותו. ואכן לזמן מה, ערכן המשיך לעלות. 'עם הפקעות שברשותי,' חישב וואן גויין, 'אוכל לקנות לי בית אחוזה ענק עם משרתים'.

עד שיום אחד הגיע משלוח חדש של פקעות צבעונים מטורקיה. סוחרי הצבעונים נאספו בבית המכירות הפומביות כדי לראות מה ערכן של הפקעות החדשות. למרבה הפלא, אף אחד לא קנה את הפקעות החדשות - אולי בגלל שלכולם כבר היו מספיק פקעות של צבעונים; אולי בגלל שהן היו יקרות מדי, ואולי לאנשים פשוט נמאס מכל הסיפור הזה. על כל פנים, אף אחד לא קנה את הפקעות החדשות.

הסוחרים נכנסו מיד ללחץ: כל אחד מהם השקיע כסף רב בפקעות האלה. הם ניסו למכור את הפקעות שברשותם; אבל אם כולם רוצים למכור –אף אחד לא רוצה לקנות. אם אף אחד לא רוצה לקנות –מחירן של הפקעות צריך לרדת. ואכן, המחיר החל לרדת... ולרדת.... ולרדת... פקעות שהיו שוות חמשת אלפים מטבעות זהב פתאום לא היו שוות אפילו מטבע אחד.

ואן גויין חוסל. כל הונו היה מושקע בפקעות שהיו אמורות להפוך אותו לעשיר מופלג. והנה, הפקעות לא שוות כלום והוא נותר עם חובות גדולים לבנק, למשפחתו ולחבריו. בניגוד לאחרים, הוא לא היה סוחר עשיר שיכול היה לספוג את המהלומה של נפילת שוק הצבעונים; הוא נותר בלא כלום.

כדי לצאת מחובותיו, וואן גויין החליט לחזור לתחום שהוא אכן מבין בו – אמנות. הוא החליט לצייר את דרכו החוצה ממעמקי חובותיו. הוא צייר, וצייר... וצייר... תוך מספר שנים צייר למעלה מאלף ומאתיים ציורי נוף יפהפיים. עם כל ציור מיומנותו השתפרה, והוא הופך לאחד מהציירים המפורסמים ביותר והפורים ביותר בהולנד.

היום, אם תרצו לרכוש ציור מקורי של ואן גויין תגלו שהוא עולה הרבה מאוד אפילו יותר מאלף פקעות של צבעונים. 

רוצים לקרוא עוד אגדות אמיתיות? לחצו כאן