חופש האישתונאות, מתוך 'מבקר בתרבות'

אתחיל את הפוסט הזה בלהגיד שאני עוקב מזה זמן מה אחר הבלוג של אישתון. עוד מלפני הסיפור עם החיילים וההתאבדויות שהביא אותו לתודעת הציבור הגדול. הדיאלוג נראה בעיני כה מעניין שחשבתי שיהיה כדאי להעלות אותו כאן.

הכול התחיל בפוסט שהנ"ל פרסם על הצורך בייצור שיח בין הימין לשמאל המבוסס על אמת אובייקטיבית. לא אביא כאן את הפוסט הזה, אלא אתחיל בתגובה קצרה שהגבתי לו:

אינני חושב שהבעיה היא בין שתי דעות מנוגדות שאין להן דבר וחצי דבר עם האמת, האמת איננה רלוונטית ברוב המקרים האלה. הבעיה ה'אמתית' בעיני נמצאת ליד הדיון שלך, במקום שבו הדיון נגמר ומתחיל הזמן למעשים. ובמעשים צד אחד מצוין והצד השני כושל. וולטיר פעם אמר במהלך דיון "אינני מסכים עם מילה שאמרת, אבל אלחם עד מוות על זכותך להגיד את דבריך". אני חושב שכאן אפשר למצוא את הבעיה. הוא היה מוכן להילחם, אנחנו לא. אנחנו מצקצקים כשחברת כנסת זועקת 'סרטן' על ציבור מושפל ומדוכא שחטאו הגדול ביותר הוא בצבעו, אבל איננו מוכנים להדיח אותה על דבריה. במילים אחרות, הציבור הליברלי, טבע בסובלנות של עצמו. הוא שכח שליברליזם, בסופו של דבר זה חירות, וחירות זה דבר מה שצריך להילחם עליו. לא סתם להפגין בעדו, או לפרסם פוסטים בשבחו, אלא להילחם, עם אלימות. הציבור הליברלי כאן שתק בזמן שמדכאים נשים בשם דת, בזמן שבונים מחנות ריכוז המבדילים על רקע גזעני. נחמד מאוד לכתוב פוסטים, להזכיר לכולם שהאמת מציצה מהצד וצוחקת, אבל בינתיים הגירעון גדל והחשבון מוטל על ילדינו. בינתיים ממשיכים לגנוב את הפנסיות של הורינו ולהאשים את הצעירים שהם לא מוכנים לעבוד בכל עבודה.

לכך הוא השיב: לא יכולתי אלא לענות כך:

אלימות לצורך שינוי אינה קשורה לליברליות ובאותה מידה הימין יכול היה לפעול כך להדחת פוליטיקאים שמאלנים שהוא חושב שאמרותיהם מזעזעות. 

בכל מקרה, מה שאתה מדבר עליו לא קשור לדיון שאני מדבר עליו. אתה מדבר על האדישות או העצלנות או הפציפיסטיות המוגזמת, של צד אחד לגבי מה שהוא חושב שהיא האמת. אני מדבר על קושי מהותי (בשני הצדדים), של בנית אידיאולוגיות על סמך האמת ולא בנית "אמת" על סמך אידיאולוגיה. 
באשר לפעולות הפיזיות שלאחר מכן - אני חושב שהן נדרשות, רק בגלל הכשל של דיון מבוסס אמת אמפירית. מן הסתם, ככל שדמוקרטיה מתרחקת מהאמת האמפירית, כך אין יכולת לגשר בין הצדדים (שכן הם מדברים על שתי מציאויות שונות לחלוטין ולא שתי דעות שונות לאותה מציאות) ומתוקף כך נדרשת האלימות (כי כלים דמוקרטים כבר לא עובדים). אבל בדיוק כפי שהיא נדרשת לשמאל, בגלל שהוא כרגע מיעוט, אז ברגע שהוא יהפוך ל"רוב" על בסיס כוח, מיד הימין ישתמש בכוח גם כן (מאותה הסיבה שהמשאל נדחק אליה). באשר כוח פיזי הופך ל"קלפי" הדמוקרטית, גם שם לימין יש רוב וגם שם אני סבור שתיכשל. 
בכל מקרה, הזמן הממוצע משלב מחאה לשלב מחאה אלימה, תלוי במצב המדינה ובאלימות של השלטון. המצב בישראל גרוע, אבל הוא לא גרוע בסגנון מצרים או סוריה כמובן. לכן, הדברים מתקדמים בקצב אחר ומבחינת ממוצע, זה צריך לקחת בערך עוד 5 שנים, עד אשר המחאה החברתית תתפוצץ לכדי אלימות (בהנחה סבירה למדי ששום דבר לא ישתנה דרמטית מבחינת יוקר המחיה וכדומה)

לא יכולתי אלא לענות כך:

קשה לבסס דברים על מה שנקרא 'אמת אמפירית'. מכיוון שמהר מאוד מגיעים לגבולות הגזרה של הנתונים שבהישג ידינו, ונופלים שוב לדיון על דיעות או סדרי עדיפויות - (מה יותר יקר חיי אדם או אדמה) אינני מדבר על הצורך באלימות לשמה בלבד. אני מדבר על הצורך לגבות את האמונה במעשים. קח לדוגמה כמקרה בוחן את מצעד הגאווה בירושלים בשנת 2009. מהצד האחד חבורה של אנשים שביקשו לקיים את זכותם להפגנה במדינה דמוקרטית. מהצד השני, מיעוט חרדי שביקש שההפגנה לא תתקים. כדי להגשים את תוכניותיו, הקבוצה הראשונה הגישה מסמכים למשטרת ישראל, פירסמה את כוונותיה בציבור ובאופן כללי פעלה כחוק. בתגובה הקבוצה השנייה הציתה פחי זבל, חסמה כבישים ויצרה - באמצעות אלימות - מצב שלא ניתן לחיות איתו. התוצאה: באותה שנה לא התקיים מצעג, אלא במקומו הייתה התכנסות במגרש הספורט של גבעת רם. במדינה שבה המדינה מגבה את מי שמוכן להילחם עבור דיעותיו, גם רודף השלום צריך לקום ולהילחם. אנחנו יכולים להתדיין כאן ולהסכים ולהתווכח, בינתיים מירי רגב חברת כנסת.

אבל הוא המשיך להתעקש על גישתו ואמר:

וזה בסדר. ברגע שנגיע לגבולות האמת האוביקטיבית, שם נתחיל את הדיון האידיאולוגי. הסטטוס נוגע לכך שאנחנו רחוק מהגבול הזה. האידיאולוגיה נוגסת יותר ויותר בחלקה של האמת האוביקטיבית. 
כל ההמשך כבר עניתי ולא רלוונטי. אתה מדבר על מה לעשות עם האמת שלך, אני מדבר על אובדן יכולת גישור או דיון. מן הסתם שאם כבר אתה מדבר על אלימות פיזית, אתה לחלוטין לא רלוונטי לשלב הדיון לגבי האמת.

עניתי, מרוצה משהו שהדיון מתחיל להיות מעניין:

 אני מצטער מאוד אבל קשה לי ממש עם הביטוי שלך 'אמת אובייקטיבית'. אסביר בדוגמה: א' מאמין שב' אדם נאלח, ב' מאמין שהוא בכלל אדם נפלא, א' מכה את ב'. האמת האובייקטיבית נמצאת במכה, לא בהאם ב' הוא נאלח או לא. אם נסתכל על חייו של ב' בטוח שנמצא הוכחות לכאן או לכאן, אבל כל עוד נדון בהיותו ל ב' נאלח או לא, נתעלם מהדבר היחיד שהוא אובייקטיבי - המכה. סליחה שגם כאן האלימות הושחלה לה, זה לא היה בכוונה. האו"ם עשה קריירה מלאסוף נתונים סטטיסטיים במקום לפעול. מתי תרגיש שהדיון מספק? כשנגיע לאחוז המדוייק של מהגרים שאכן נופלים לפשיעה לשם הישרדות? בזמן שאנחנו נתווכח על עשירית האחוז לכאן או לכאן, בנט יעשה פעולות אשר בפועל ידחקו את האוכלוסייה הזו יותר לתוך העוני ויותר לתוך הפשע. אתה צודק שכדי לנהל דיון צריך קודם כל להסכים על הנחות יסוד בסיסיות. אבל הוויכוח על הנחות היסוד אינו אלא מסך עשן

אבל הוא השיב במידה בלתי מבוטלת של זעם כך:

אתה הופך את הדיון לאבסטרקטי ומיציתי את שנותי בויכוחי פילוסופיה על מהי אמת ומהו דבר אובייקטיבי. האובייקטיבי הוא זה אשר הסכמתנו או אי-הסכמתנו להיותו, אינה משנה את היותו (באותו הרגע הנתון).
אתה חוזר וחוזר לדיון על פעולה וכבר אמרתי לך שלוש פעמים שהדיון על פעולה, אינו קשור לדיון הזה. אם הויכוח מבזבז לך זמן ובדיוק היית בדלת לקראת פעולה פיזית כלשהי, אז אני מציע שתפסיק את הדיון. הויכוח אינו מסך עשן, שכן הוא לא מתיימר להסתיר כלום. הטענה שלך שהויכוח הוא מסך עשן, היא לדעתי מסך עשן, שכן היא מתיימרת לומר שבלעדיו היית עושה משהו וספקני אם כך הדבר. 

קראתי רבות ליציאה לרחוב ויצאתי רבות אף בעצמי. אין כרגע מאסה קריטית לדבר ועל כן, משולים המתעקשים לפעולה פיזית ללא יכולת השפעה, למזרזי משיחים מבחינתי. גם לצד של פעולה פיסית, נדרשת התנהלות הקשורת לאמת האובייקטיבית. ובהקשר הזה, בקרב פעילי שמאל רבים, אני רואה ניתוק מההבנה של מגבלות היכולות שלהם בהווה. 

האם מאה אלף איש אלימים שעולים על סהרונים בכוח יסגרו אותו? כן. 

האם זה יקרה? לא כרגע ולא בעתיד הנראה לעין. הגרעין המוכן להכנס לתוך סיטואציה כזאת בישראל, מונה מאות או אלפים לכל היותר בישראל. השינויים הנדרשים מצריכים עשרות אלפים לכל הפחות.

 ומיציתי את הדיון על פעולה פיזית. צא ועשה כרצונך. אם סטטוס בפייסבוק מפריע לך או לאחרים, הרי שהם אינם במקום הנדרש לפעולה פיזית.

במשך כשעה נמנעתי מלענות לו, לבסוף השבתי במילים האלה:

 סליחה, חשבתי שיש כאן מקום לדיון, הבהרת שטעיתי. אתה מדבר על 'אמת' אבל מסרב להכיר בכך שמדובר במושג טעון בפילוסופיה. שאחרי המאה העשרים, 'אובייקטיבי' משמעו 'השקר שבחרתי להאמין לו, כי אני סומך על מקורותיו'. שאין אמת אלא מערכת אמונות ושגם אלה אין להן כל משמעות אם הן לא מביאות לכדי פעולה. אינני חוזר לדיון, אלא רק מדגיש את הצד שניסיתי להדגיש בהתחלה, באותו אופן שבו אתה מדגיש את הצד שלך, לזה קוראים דיאלוג. הגישה הדיאלוגית הובאה לשיח הפילוסופי על ידי פראנץ רוזנצוויג ומרטין בובר.

נקודת המוצא שלה: בהעדר 'כוליות', תמונת עולם אבסולוטית, או 'אובייקטיבית', השיח צריך להיות פתוח להלוך ושוב של רעיונות, אלה צריכים להישמע, דיאלוג אינו דיאלקטיקה, הוא לא מתחיל מהנחות יסוד מוסכמות ונגמר במסקנה מוחלטת, אלא הוא פתוח נע ונד לפי דברי הדוברים בו. לפי תגובותיך המשתלהבות, קשה לי להמשיך את הדיאלוג הזה איתך, אל תשכך שאת הדרישה שלי לפעולה אני בחרתי כמוך, לבטא בתגובה לפוסט, זו הפעולה שלי, לקחת חלק בדיאלוג הזה, להביע צד נוסף. לא יותר.

בקיצור: