הגיבורים החדשים, פרק שני - זומבים, חלק ב'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

למרות ההופעות השונות של זומבים ויצורים דמויי זומבים לאורך ההיסטוריה של המערב, אין ספק שהמקום שבו אנו פוגשים זומבים באופן שבו הם מוצגים לנו היום, המקור הראשוני לדמות הזומבי בעולם המודרני,  הוא הסרט של ג'ורג' א. רומרו "ליל המתים החיים".

אבל, זו תהייה טעות לראות בסרטו הראשון של רומרו פשוט 'סרט זומבים' כמו סרטים רבים אחרים שבאו בעקבותיו, זאת ממספר סיבות; ראשית, בסרט אין זומבים. כלומר, יש שם מתים שקמו לתחייה והם אוכלים את החיים, אבל בסרט קוראים להם Ghouls, השם הערבי למתים החיים. שנית, דומה בעיני שצפייה בסרט רק כסרט הזומבים הראשון, מבלי לקחת בחשבון את ההקשר ההיסטורי שבו צולם הסרט, מביא לתמונה חלקית ביותר של מה שרומרו ניסה לעשות בסרט זה.

עלילת הסרט הינה פשוטה יחסית והיא גם הבסיס לרוב סרטי הזומבים הבאים; המתים קמים לתחיית, החיים נסים על נפשם, החיים מתבצרים בבית, המתים צרים על הבית. בסרט זה, גיבור הסרט הוא אדם שחור אשר בורח לתוך בית שבו מתבצרת משפחה, בחורה ועוד בחור. אבל גיבור הסרט הוא ללא ספק בן המשוחק באופן מצוין על ידי דוויין ג'ונס.

כאן נכנס ההקשר ההיסטורי שהזכרתי. בן הוא אדם שחור הנאלץ לברוח באזורי הכפר של מרכז אמריקה, בזמן שעדר של אנשים חסרי מוח רודף אותו ללא סיבה ברורה. השנה, כאמור, היא 1968 – השנה שבה נרצח מרטין לותר קינג ושלוש שנים אחרי רצח מלקולם X, שנה זו ראתה את שיא המאבק לשוויון הזכויות של השחורים בארצות הברית. אלו היו גם השנים של תנועת ילדי הפרחים הגדולה בהתנגדות למלחמת וייטנאם ששיאה גם הוא היה בשנים אלו.

סרטו של רומרו, מתוך הקשר זה, מתאר עבורנו מציאות שבה ההמון יוצא להילחם באופן עדרי בזמן שהאינדיבידואל, וליתר דיוק האינדיבידואל השחור, נאלץ לשרוד לבדו כנגד כל הסיכויים. בסוף הסרט החיים מנצחים את המוות, אך משתנים בעקבות המלחמה נגדו. הם הופכים צמאי דם וטיפשים. ברימייק משנת 1994 אנו רואים אותם כפריים בורים, מתעללים בגופות וצוחקים.

עלינו להבין את ההקשר הזה משום שהביקורת החברתית, שלמעשה נעלמת לחלוטין מסרטי הזומבים העתידים לבוא, היא חלק בלתי נפרד מהמניע של הסרט הזה ושל ההמשך שלו אותו עשה רומרו בשנת 1978 – "שחר המתים".

שחר המתים ממשיך את הקו של הסרט הראשון אך ביריעה רחבה יותר. הסרט מתחיל בכאוס השורר בין בני האדם, מה שהתחיל כסיפור שובו מתרחש בבית עם מספר מצומצם של אנשים, הופך לאפוקליפסת זומבים. הסרט הזה, שזכה להצלחה גדולה בזמנו, מתאר קבוצה גדולה יותר של אנשים המתבצרת במקום גדול יותר – קניון.

הרבה אנשים טועים לחשוב שהסיבה לכך שהסרט מתרחש ברובו בקניון נודעת ליצר ההישרדות של החיים המחפשים מקלט במקום שמכיל אוכל וביגוד, אך הבנה זו מפספסת שוב את ההיבט הביקורתי שרומרו ניסה לעביר כאן. גם כאן ההקשר ההיסטורי יכול לתת לנו תמונה ברורה יותר.

השנה שבה הסרט יצא, כאמור, הייתה 1978. לקראת סוף שנות השבעים חל בארצות הברית ניסוי כלכלי כושל בהגבלת העלות לצרכן על מוצרי צריכה. תגובת החברות הגדולות הייתה שינוי מהותי באופן השיווק של מוצרים. במקום לייצר מוצר שנועד להיות הטוב ביותר שניתן ליצור, החברות החלו לשחרר בכל שנה מוצרים חדשים יותר, דומים לקודם, אך שונים מספיק כדי להיות מסוגלים לדרוש על המוצר החדש יותר ממה שדרשו על המוצר הישן.

אנו יכולים לראות שגישה זו שורדת עד היום בשוק הטלפונים והסמארטפונים – בכל שנה בערך, יוצא מכשיר חדש שעלות הייצור שלו זהה לחלוטין לזה מהשנה שעברה, אך השינויים הקלים (גודל המסך, הזיכרון, המצלמה) מאפשרים ליצרן לדרוש מחיר גבוה על המוצר החדש.

בשנות השבעים המהפכה הכלכלית הזו יצרה בפועל את הצרכנות החדשה, ערך קפיטליסטי שאנו יכולים לראות אותו חי ובועט עד היום. הקניון הפך להיות חגיגה חדשה של צרכנות, שכן, הפעם, הקהל נקרא לקנות לא רק מוצרים שאין להם, אלא מוצרים שיש להם כבר. פתאום המשפחה לא יכלה לחיות עם הטלוויזיה שלהם, שכן עכשיו יש טלוויזיה חדה יותר, גדולה יותר, טובה יותר ויקרה יותר.

אל תוך המציאות הזו רומרו מכניס את "שחר המתים" השאלה המהותית שהסרט ביקש להעלות לא הייתה הישרדותם של החיים, אלא העובדה שהמתים חסרי שכל נעו בהמוניהם אל הקניון. באופן זה רומרו ניסה להראות לקהל האמריקאי מראה שלו הצרכנות החדשה – נהירה חסרת דעת אחר צרכנות חסרת ערך.

אבל רומרו ביצע פעולה נוספת ביצירת הסרט השני. בכך שהוא נטל את סיפור הזומבים הראשון והמשיך אותו, פחות או יותר באותו הזמן, במקום אחר, עם אנשים אחרים, הוא פתח את הדלת למיתולוגיזציה של שואת הזומבים. כפי שנראה בחלק הבא, סרטי הזומבים כולם מתרחשים במקביל כל במאי מוסיף עוד אספקט למעין סיפור קולקטיבי שהנרטיב שלו משתנה בהתאם לאנשים ולסביבה למרות שהעלילה נשארת פחות או יותר זהה. 
לחלק הבא