מון בלאן, חלק שני, פרק 9. פנטזיה

לחלק הראשון

לפרק הקודם

9. פנטזיה.

עוד דניאל שוכב על מיטתו וצמד מילים קטן ריחף באוויר והרטיט את זקיקי אזניו וחדר ואוזנו ופורש בעצביו ונכנס למוחו. "מאתיים שנה". עשר שניות עברו בין הרגע שבו דניאל שמע את המילים והרגע שבו עיניו נפקחו. עשר שניות ארוכות ביותר. וכך, כמו יקום שמתרחב פי קווינטריגינטיליון בשניות הראשונות לפיצוצו, התפוצצה תודעתו של דניאל והחלה להיות מוצפת במחשבות.

אם כן, הוא חשב, עכשיו המאה ה-22. מי יודע מה מצפה לי כשאפקח את עיני? כל כך הרבה יכול לקרות במאתיים שנה. אולי כל האנשים הפכו לגושי שומן רופסים שאינם מזיזים דבר מלבד שפתיהם בשביל לדבר ולאכול. ואולי אין יותר אוכל, אולי הם כולם מוזנים על-ידי מכונה ענקית שמחשבת מה הם צריכים בדיוק ולא מאפשרת להם לאכול יותר. אולי הם משועבדים למכונה הזו, אם כך הוא הדבר, האם יש מחתרת?

אולי האנשים הם בעצמם מכונות, המוחות שלהם מוטענים לתוך מחשבים והם יכולים לנוע בחופשיות דרך גלי האינטרנט כאילו היו בכביש מהיר. אולי הכבישים החלו להיות אנכיים ולהיבנות בקומות, ואולי אין צורך יותר בכבישים כי כולם עפים במקום לנוע על הקרקע. תמיד רציתי לעוף.

אם כבר תעופה, אולי האנשים היום עפים לירח, בכל בוקר, לכוס קפה ולזריחת-ארץ, לפני שהם חוזרים למשפחות שלהם. ואולי הם גרים במאדים, בקולוניות קטנות של נוודים שורדים שכורות חומרי גלם שכבר לא ניתן להשיג בכדור הארץ. כדור הארץ? מניין לי שישנו כדור ארץ? בפעם האחרונה שהייתי שם, כולם דיברו על כך שהכדור הזה הולך ונעלם, שאנחנו מכלים אותו והורסים אותו, אם אך, אולי הצלחנו?

אולי  עכשיו אנחנו על חללית, ניצולים של חורבן הכוכב שלנו, עפים בתוך האינסוף בתקווה למצוא מפלט – פליטים של הריק. ואולי לא, אולי אנו לא לבד, אולי ישנם חייזרים רבים בדמות אנושית רק קטנה ואפורה, או בדמות מלאכים עם ארבע כנפיים ובלי מפרקים, או אולי לא בדמות שום דבר מוכר. אולי הותקפנו על ידי ענן עשן או גז, שאינו אלא נחיל של מיקרו-חייזרים עם תודעה אחת, אולי הם כבשו אותנו? אולי אלה אנחנו שתקפנו אותם, בטוח שאנחנו תקפנו אותם. אנחנו תמיד יורים ראשונים.

אבל האם אנחנו חייבים גזע אחר בשביל לחיות במלחמה? תמיד הצלחנו להילחם מצוין בתוך עצמנו. אולי המלחמות שלנו, אחד עם השני הפכו את כל הארץ למדבר שומם. ואין יותר צמחים או חיות כי כולם נשרפו מעל פני האדמה. אולי הטמפרטורות על קרקעית כדור הארץ היא מעל 60 מעלות, ואנחנו, כולנו, כל השורדים של האנושות מתחבאים מתחת לפני הקרקע, בתוך מנהרות ענקיות שבנינו בתוכן ערים שלמות. אולי אנו מפיקים אנרגיה מהגזים השונים שמתחתנו וניזונים מאזוב וממינרלים מזוקקים. אולי השהות הזו במנהרות, והיעדר השמש המתמשך שינה את המין האנושי כולו וכולנו איננו אלה חפרפרות אנושיות חיוורות ועיוורות שמקשיבות לסביבה כדי למקם את עצמם. אני לא רוצה להיות חפרפרת, מה לובשים עם זה?

ומה אם איננו מתקדמים קדימה בכלל? בעולם שעזבתי התפשטה מגיפה של טיפשות ובורות, של דעות קדומות וקנאות ריקה. אולי העולם הזה של מאתיים שנה בעתיד, דומה יותר לעולם של האלף הקודם. אולי כולנו כלואים בתוך ימי ביניים חדשים שמחולק לרודנים ולעבדים. אולי הרפואה והטכנולוגיה נשכחו ואת מקומם תפשו שוב הכישוף והתפילה. אולי מרפאים אותי על ידי שיקויים ועלוקות. אבל, כיצד אני יודע שמרפאים אותי?

אני זוכר את השלג, את ההר, ואת הצלילים היפים של הרוח. אני זוכר את הקור והכאב והחולשה, אבל, כל זה היה לפני מאתיים שנה. ועכשיו אולי אינני אני כלל וכלל. אולי כל מה שנשאר ממני היה תאים מתים והם הצליחו לשבט אותי ולהחיות אותי מחדש בתוך אינקובאטור ענקי. אבל אם כך, כיצד אני זוכר?

אם אני איני אלא תאום גנטי של עצמי, לתאום הזה שלי לא אמורים להיות הזיכרונות שלי. או אולי כן, אולי ישנם זיכרונות השמורים בתוך הגנים כמו בתוך המוח. ואולי המוח שלי שרד ובגלל זה אני זוכר. אולי רק המוח שלי שרד והגוף לא, אולי הם השתילו את המוח שלי בתוך גוף של איש אחר, או של אישה. אחרי מאתיים שנה כיצד הם יכלו לדעת איך הייתי נראה לפני כן? ואולי הם שמו את המוח שלי בתוך גוף של מפלצת, מישהו שמן וקירח אם שיערות על הגב ועל הכתפיים ועל המפרקים של האצבעות. לא יתכן. מאתיים שנה של קידמה בטוח הביאו תרופות לבעיות האלה. לאלה ולכל הבעיות האחרות שהיו לנו, בטח יש תרופות לאיידס ולסרטן ולטיפשות ולעוני, מה אני מקשקש, אי אפשר לרפא סרטן. סרטן זו אינה מחלה כמו שפעת, זה פשוט צמיחה של תאים מחוץ לשביל המסומן. כמו ילדים טובים שגדלים במציאות איומה וחייבים לשרוד ולגדול מחוץ לשביל המסומן.

ואולי אין ילדים יותר. אולי אין מין ואין התרבות, אולי על מנת להתרבות הזוג צריך למלא ביחד טופס ובו מפורטות התכונות שהם רוצים לילד שלהם ובתוך חמישה עד עשרה ימי עבודה, הילד שלהם מגיע אליהם בדואר, והוא כבר שן שנתיים והוא דובר שלוש שפות וגמוּל מחיתולים. שטויות. לא ייתכן שעדיין יש דואר. בטח הכול מועבר עכשיו דיגיטאלית, גם המחשבות, לשלוח מייל זה לחשוב על הנמען ועל התוכן ובתוך שלוש שניות מגיעה גם התשובה.

אולי אין עוד צורך במפגשים אמתיים, והכול נערך בעיר ווירטואלית ענקית שמכילה את כולם, שם עובדים ושם מבלים ושם מקיימים מערכות יחסים בזמן שהגוף האמיתי של האנשים מתנוון בבית ומסריח מהזנחה, אבל אין שם אף אחד שיריח אותו בגלל שגם ריחות עוברים באינטרנט, והאף של המשתמש מריח, במקום את גופו המצחין, סוגים שונים של בשמים דיגיטאליים סינטטיים כמו "זיכרון ילדות של כוכב" או "אכזבות של מטאור". אולי הניוון הזה גרם לכך שאין יותר בשמים עדינים וכל הבשמים אינם אלא ריחות חזקים וגסים. אולי אנשים לובשים בושם בריח של מסטיק בטעם תות, אבל אף אחד לא יודע את זה כי הם לא יודעים מה זה מסטיק ומה זה תות, ומה זה טעם. טעם. איזה טעם יש להם פה? לאנשים המנוונים האלה ל העתיד? מה הם אוכלים, אם בכלל? מה הם לובשים? איזו אומנות הם שמים על הקירות בבתים שלהם? בתוך מה הם גרים? אינני יכול לחכות, אפקח את עיניי.