הגיבורים החדשים - פרק רביעי – אנשי זאב, חלק ג'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

כל ההסברים ההיסטוריים והדיון השונים על המקורות שהביאו לכניסת אנשי הזאב לתוך תרבות המערב, אינם משיבים על השאלה הבסיסית הבאה – מדוע במהלך המאה ה19 והמאה ה-20 אנו רואים התפשטות כה גדולה של היצור המסוים הזה. בספרות העתיקה ישנו מגוון רחב של יצורים דמויי אדם ובני אדם משני-צורה, ועם זאת אנשי הזאב הפכו לדמות שכיחה הניצבת, לצד הערפדים, בקטגוריה נפרדת מהליץ', האוד, הטרול, הגובלין והגרגויל. בחלק זה ברצוני להציע תשובה אפשרית לשאלה זו.

למרות שברבות השנים ניתנו לאנשי הזאב תכונות שונות ומגוונות, הפיכתם לזאבים או לדמויות הנמצאות בין זאב לאדם, היותם רגישים לכסף, או מושפעים על ידי קמיעות כגון הטאליסמן. היותם תוצר של כישוף, או של הסכם עם השטן, או של נשיכה על-ידי איש זאב אחר, ישנה תכונה אחת שהיא ייחודית לאנשי הזאב ומבדילה אותם מערפדים, מזומבים ומשאר היצורים הפנטסטיים של תרבותנו.

תכונה זו היא הדו-פרצופיות של אנשי הזאב. ערפדים, לדוגמה, או גיבורי-על מופיעים לעיתים כבני אדם המסתובבים בתוך חברת בני האדם, אבל זו אינה זהותם האמיתי אלא רק תחפושת. לעומתם, אנשי הזאב הם תמיד, בראש ובראשונה בני אדם ורק אחר-כך, בשעת ליל או בליל ירח מלא, הופכים ליצור הקרוי 'איש זאב'. במובן זה, הזהות ה"אמתית" של אנשי הזאב אינה איש הזאב, אלא האדם שהופך אליו, ולעיתים הזאב.

כפי שראינו בחלק הקודם, התקופה שבה החלה ההתעניינות הגדולה באנשי זאב הייתה בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20. כאשר אנו בוחנים תקופה זו תחת האספקלריה של שאלת הדו פרצופיות, עולה תמונה מעניינת ביותר.

במובנים רבים, ניתן להתייחס לחצי השני של המאה ה19 כ'עידן הדו-פרצופיות'. מצד אחד זו הייתה תקופה של נימוסים והליכות נוקשים ביותר, ומצד שני הלילות נתמלאו בתאוות בשרים וצריכה של סמים שונים. מצד אחד העולם המערבי חווה התעוררות דתית חדשה ואינטנסיבית ומצד שני הוא הלך והפך חילוני. תיאוריות כלכליות שונות יצרו את בעלי ההון החדשים והפכו את החברה כולה לקוטבית במבחינה חברתית-כלכלית, כאשר מצד אחד הילכו האדונים החדשים במודל הג'נטלמן ומצד שני מעמד הפועלים החדש עבד בחרפת רעב תמידית.  המציאות החדשה הזו גם השפיעה על היחס אל המעמדות הישנים – מצד אחד נותר כבוד ויראה כלפי האצולה הישנה, אך מצד שני מבחינה כלכלית לא ניתן היה למצוא הבדל בינם לבין העשירים החדשים (הנובו-רישים).

דו פרצופיות זו שהייתה על גבול הסכיזופרניה התרבותית באה לידי ביטוי גם בספרות. שתי יצירות מהתקופה משקפים זאת באופן מצוין. בשנת 1886, הסופר רוברט לואיס סטיבנסון שמספר שנים קודם לכן זכה לתהילה בזכות ספר ההרפתקאות הימי שלו "אי המטמון", פרסם את הספר "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד".

בספר זה סדרה של רציחות איומות ברחובות לונדון מובילות לחשיפה של מדען מנומס ומכובד בשם ד"ר ג'קיל אשר זיקק במעבדתו סם מיוחד ששחרר אותו מכבלי הנימוס והתרבות והפך אותו למר הייד – יצור קטן ונאלח שהיה חופשי  לבצע את החטאים הרבים שאדם בעל שם לא מסוגל לעשותם. למרות שיצירות המודרניות של הסיפור מר הייד מתואר כיצור מגודל ומפלצתי, בספר הוא דווקא רזה ומיובש כמעט ודמותו מזכירה את מה ששנות השבעים והשמונים של המאה ה20 יזהו כנרקומן.

היבט הנרקומן בא לידי ביטוי בעוד אופנים בספר. ד"ר הייד במהרה הופך למכור לסם הזה ולמרות מאמציו להיפטר מההרגל הוא מוצא את עצמו חוזר לשימוש בסם הזה שוב ושוב, בכל פעם במינונים גדולים יותר, עד שמר הייד משתלט עליו לחלוטין.

בנוסף, ישנו הקשר לסם החדש שהתפשט בעולם המערבי בקרב החברה האינטלקטואלית באותה תקופה – הקוקאין. סטיבנסון עצמו, כמו הוגים רבים מהתקופה אהבו את הסם הזה באופן מיוחד וראו בדמות הנחשפת אצל המשתמש בו, עם השחצנות שלה ותחושת העליונות המרוקנת שהוא מייצר, כיציאה לאור של הזהות האמתית של האדם שהחברה, עם חוקיה הנוקשים, מנסה לדכא. במובן זה היצירה על ג'קיל והייד היא גם אזהרה מפני הצד השני של המטבע הזה – היבט ההתמכרות לסם ואובדן הזהות העצמית נחשף שם באופן התואם יותר לאופן שבו אנו מזהים את השימוש בסם הזה אחרי מאה שנה של ניסוי חברתי בו.

יצירה נוספת שנושאה הוא הדו-פרצופיות החברתי בתקופה היא הספר "תמונתו של דוריאן גריי" משנת 1890, אותה כתב המחזאי והאושיה החברתית אוסקר ווילד. ברומן זה שמקבל השראה רבה מסוגת הרומן הגותי, בחור צעיר ויפה זוכה לדיוקן שלו שלוכד את נעוריו ואת יופיו. דוריאן מבקש משאלה שיופיו יישמר כבציור ובעבות זאת חל הפיך בחייו – בעוד שהוא נשאר צעיר ויפה - הציור משתנה בהתאם לחייו. העלם ממשיך לחיות חיים של הוללות ופריצות ומכלה את ימיו במרדף אחר תענוגות החיים; יינות, בשמים, אומנות ואופיום. בזמן שהוא מבלה את ימיו בחצי האפל של העיר הציור הופך להיות אפל ומצולק בעוד דמותו נשמרת בצעירותה.

ההנחה המובלעת כאן היא שחטאי הנשמה נחרטים על הגוף. ושאלמלא הכישוף, דרך החיים הנהנתנית של גריי הייתה מכלה אותו מבחוץ כשם שכילתה אותו מבפנים. בהיעדר ה"מחיר" הזה הוא לא יכול היה לשמור על מראית העין שלו וארך חייו היה מכלה אותו. לבסוף החיים האלה, עם המרדף העקר שלהם אחר הנאות הגוף מובילים אותו אל השעמום הבלתי נמנע. הוא מאבד את הטעם בהנאות החיים ומתוך כך הוא מאבד את הטעם בחיים עצמם.

במקביל לביטוי הספרותי של דו הפרצופיות של החברה בתקופה זו, הפילוסופיה גם היא ניסתה להתמודד עם השאלה הזו. בשנת 1876, פרדריך ניטשה, אז סטודנט צעיר, פרסם מחקר גדול על האבולוציה של הטרגדיה ביוון הקלאסית. הספר "הולדת הטרגדיה" מתאר את התהליך שעברה הטרגדיה היוונית מראשיתה כשירה מתפרצת, דרך הפיכתה עם השנים ליותר ויותר 'שכלתנית' ופרוזאית ועד להפיכתה לפילוסופיה בדמות הדיאלוגים של אפלטון. ניטשה מסביר את התהליך הזה כמאבק בין שני כוחות קמאיים בתוך החברה היוונית – היסוד הדיוניסי והאפוליני. היסוד הדיוניסי הוא החייתי, הפראי – הכוח המתפרץ של הטבע בתוך האדם. לעומתו, היסוד האפוליני הוא היסוד המתורבת המסביר את עצמו ומנסה להבין את העולם תוך התרחקות מהטבע.

כמו כל יצירה היסטורית טובה, ניטשה לא דיבר רק על העבר של תרבות המערב, אלא גם על ההווה שלה. בחברה של זמנו, ניטשה ראה כיצד התרבות מדכאת את היסוד החייתי והאנושי שבאדם לטובת הזיוף המתורבת של האדם בחברה המודרנית. ניטשה קורא מתוך הספר לאימוץ של ההיבט החייתי – לשחרור החיה שבתוכנו עם כל הפראיות הפואטית שהיא מכילה.

צורה זו של ניסיון להסביר את הכוחות המנוגדים שבאדם ולשחרר את האותנטיות שלו, קיבלה הסבר "מדעי" יותר ביצירתו של זיגמונד פרויד. כבר בפרסומיו הראשונים פרויד מתאר את במנה האדם כמורכב משני היבטים נפרדים אך מקבילים – המודע והתת מודע. בעוד הראשון הוא צורתו החיצונית של האדם והצורה הנגישה לתודעתו שלו, השני מכיל את הרצונות והתשוקות המדכאות המתחבאות בתוכו ומניעות אותו מבלי שהוא מכיר בהן.

בשנת 1923, פרויד פיתח את הרעיון הזה למטפיזיקה שלמה של הנפש. בספרו "האיד והאגו" פרויד מחלק את נפש האדם לחלקיה השונים. האיד הוא החלק הלא מודע החייתי והלא מרוסן של האדם אשר אלמלא היותו מרוסן על ידי הסופר-אגו, "שומר הסף" של הנפש, האדם היה תוצר מוחצן של החיה שבתוכו עם תשוקותיה ויציריה המטונפים. מתוך המאבק הפנימי הזה נולד האגו ויוצא לעולם, והוא הדמות של האדם החיצונית אשר חציה חיה וחציה אדם מתורבת, חציה מודעת וחציה לא.

אל תוך תמונות אלו של האדם כיצור דו-פרצופי, אשר חציו חיה של יצרים ותשוקות וחציו בן תרבות ממוסד, קל לראות כיצד אנשי הזאב נכנסים לתוך התמונה. מבחינה תרבותית אנשי הזאב הם התוצר המיתולוגי של תמונת העולם הזו. הזאב שבאיש הזאב הוא הצורה הטהורה ביותר של החיה שחבויה בתוך כולנו. 
לפרק הבא