שירת זעמי המתוק #27

בדרך ללא עוד

עצרתי בעוד פעם.

זו תחנה קבועה שלי,

בדרך ללא עוד.

אני עוצר שם

מרים את הרגליים

משחרר את ההרגלים. 

מביט על הנוף מאחורי בגעגוע.

עוד פעם,

רק עוד פעם.

למה אתה תמיד עוצר כאן?

למה אתה תמיד בדרך ללא עוד?

בחזרה לשירת זעמי המתוק

רוחו של שאול

שירת זעמי המתוק #26

ומה אם,

יש אלוהים, אך אין טעם בתפילות.

ומה אם,

להיות הורים, זה פשוט לטעות.

ומה אם,

כדי לרזות,

צריך להתאמן, ולאכול פחות.

ומה אם,

מותר להנות.

ומה אם,

כל מי שהצביע לביבי אידיוט.

ומה אם,

לבנים יש פין ולבנות יש פות.

ומה אם,

האמת מגוונת כמספר העיניים המביטות.

ומה אם,

אפשר לאכול בשר, בלי להתעלל בחיות.

ומה אם, 

הכל מושלם, חוץ מהציפיות.

ומה אם,

מותר להאמין בהכול, כי אי אפשר לקרוא מחשבות.

ומה אם,

עולמות מקבילים יש בספרים, לא בחלומות.

ומה אם,

הנכס הגדול ביותר שברשותינו הוא התמימות, אותה כולם ממהרים לכלות.

ומה אם,

"לא יודע" היא הטובה בתשובות.

ומה אם,

השואה התרחשה, כי לימדו שנאה בכיתות.

ומה אם, 

נשים יפות, הן נשים בריאות.

תן לשונאיך לחיות

ובניהם ישנאוך פחות.

בחזרה לשירת זעמי המתוק

הגיבורים החדשים - פרק רביעי – אנשי זאב, חלק ג'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

כל ההסברים ההיסטוריים והדיון השונים על המקורות שהביאו לכניסת אנשי הזאב לתוך תרבות המערב, אינם משיבים על השאלה הבסיסית הבאה – מדוע במהלך המאה ה19 והמאה ה-20 אנו רואים התפשטות כה גדולה של היצור המסוים הזה. בספרות העתיקה ישנו מגוון רחב של יצורים דמויי אדם ובני אדם משני-צורה, ועם זאת אנשי הזאב הפכו לדמות שכיחה הניצבת, לצד הערפדים, בקטגוריה נפרדת מהליץ', האוד, הטרול, הגובלין והגרגויל. בחלק זה ברצוני להציע תשובה אפשרית לשאלה זו.

למרות שברבות השנים ניתנו לאנשי הזאב תכונות שונות ומגוונות, הפיכתם לזאבים או לדמויות הנמצאות בין זאב לאדם, היותם רגישים לכסף, או מושפעים על ידי קמיעות כגון הטאליסמן. היותם תוצר של כישוף, או של הסכם עם השטן, או של נשיכה על-ידי איש זאב אחר, ישנה תכונה אחת שהיא ייחודית לאנשי הזאב ומבדילה אותם מערפדים, מזומבים ומשאר היצורים הפנטסטיים של תרבותנו.

תכונה זו היא הדו-פרצופיות של אנשי הזאב. ערפדים, לדוגמה, או גיבורי-על מופיעים לעיתים כבני אדם המסתובבים בתוך חברת בני האדם, אבל זו אינה זהותם האמיתי אלא רק תחפושת. לעומתם, אנשי הזאב הם תמיד, בראש ובראשונה בני אדם ורק אחר-כך, בשעת ליל או בליל ירח מלא, הופכים ליצור הקרוי 'איש זאב'. במובן זה, הזהות ה"אמתית" של אנשי הזאב אינה איש הזאב, אלא האדם שהופך אליו, ולעיתים הזאב.

כפי שראינו בחלק הקודם, התקופה שבה החלה ההתעניינות הגדולה באנשי זאב הייתה בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20. כאשר אנו בוחנים תקופה זו תחת האספקלריה של שאלת הדו פרצופיות, עולה תמונה מעניינת ביותר.

במובנים רבים, ניתן להתייחס לחצי השני של המאה ה19 כ'עידן הדו-פרצופיות'. מצד אחד זו הייתה תקופה של נימוסים והליכות נוקשים ביותר, ומצד שני הלילות נתמלאו בתאוות בשרים וצריכה של סמים שונים. מצד אחד העולם המערבי חווה התעוררות דתית חדשה ואינטנסיבית ומצד שני הוא הלך והפך חילוני. תיאוריות כלכליות שונות יצרו את בעלי ההון החדשים והפכו את החברה כולה לקוטבית במבחינה חברתית-כלכלית, כאשר מצד אחד הילכו האדונים החדשים במודל הג'נטלמן ומצד שני מעמד הפועלים החדש עבד בחרפת רעב תמידית.  המציאות החדשה הזו גם השפיעה על היחס אל המעמדות הישנים – מצד אחד נותר כבוד ויראה כלפי האצולה הישנה, אך מצד שני מבחינה כלכלית לא ניתן היה למצוא הבדל בינם לבין העשירים החדשים (הנובו-רישים).

דו פרצופיות זו שהייתה על גבול הסכיזופרניה התרבותית באה לידי ביטוי גם בספרות. שתי יצירות מהתקופה משקפים זאת באופן מצוין. בשנת 1886, הסופר רוברט לואיס סטיבנסון שמספר שנים קודם לכן זכה לתהילה בזכות ספר ההרפתקאות הימי שלו "אי המטמון", פרסם את הספר "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד".

בספר זה סדרה של רציחות איומות ברחובות לונדון מובילות לחשיפה של מדען מנומס ומכובד בשם ד"ר ג'קיל אשר זיקק במעבדתו סם מיוחד ששחרר אותו מכבלי הנימוס והתרבות והפך אותו למר הייד – יצור קטן ונאלח שהיה חופשי  לבצע את החטאים הרבים שאדם בעל שם לא מסוגל לעשותם. למרות שיצירות המודרניות של הסיפור מר הייד מתואר כיצור מגודל ומפלצתי, בספר הוא דווקא רזה ומיובש כמעט ודמותו מזכירה את מה ששנות השבעים והשמונים של המאה ה20 יזהו כנרקומן.

היבט הנרקומן בא לידי ביטוי בעוד אופנים בספר. ד"ר הייד במהרה הופך למכור לסם הזה ולמרות מאמציו להיפטר מההרגל הוא מוצא את עצמו חוזר לשימוש בסם הזה שוב ושוב, בכל פעם במינונים גדולים יותר, עד שמר הייד משתלט עליו לחלוטין.

בנוסף, ישנו הקשר לסם החדש שהתפשט בעולם המערבי בקרב החברה האינטלקטואלית באותה תקופה – הקוקאין. סטיבנסון עצמו, כמו הוגים רבים מהתקופה אהבו את הסם הזה באופן מיוחד וראו בדמות הנחשפת אצל המשתמש בו, עם השחצנות שלה ותחושת העליונות המרוקנת שהוא מייצר, כיציאה לאור של הזהות האמתית של האדם שהחברה, עם חוקיה הנוקשים, מנסה לדכא. במובן זה היצירה על ג'קיל והייד היא גם אזהרה מפני הצד השני של המטבע הזה – היבט ההתמכרות לסם ואובדן הזהות העצמית נחשף שם באופן התואם יותר לאופן שבו אנו מזהים את השימוש בסם הזה אחרי מאה שנה של ניסוי חברתי בו.

יצירה נוספת שנושאה הוא הדו-פרצופיות החברתי בתקופה היא הספר "תמונתו של דוריאן גריי" משנת 1890, אותה כתב המחזאי והאושיה החברתית אוסקר ווילד. ברומן זה שמקבל השראה רבה מסוגת הרומן הגותי, בחור צעיר ויפה זוכה לדיוקן שלו שלוכד את נעוריו ואת יופיו. דוריאן מבקש משאלה שיופיו יישמר כבציור ובעבות זאת חל הפיך בחייו – בעוד שהוא נשאר צעיר ויפה - הציור משתנה בהתאם לחייו. העלם ממשיך לחיות חיים של הוללות ופריצות ומכלה את ימיו במרדף אחר תענוגות החיים; יינות, בשמים, אומנות ואופיום. בזמן שהוא מבלה את ימיו בחצי האפל של העיר הציור הופך להיות אפל ומצולק בעוד דמותו נשמרת בצעירותה.

ההנחה המובלעת כאן היא שחטאי הנשמה נחרטים על הגוף. ושאלמלא הכישוף, דרך החיים הנהנתנית של גריי הייתה מכלה אותו מבחוץ כשם שכילתה אותו מבפנים. בהיעדר ה"מחיר" הזה הוא לא יכול היה לשמור על מראית העין שלו וארך חייו היה מכלה אותו. לבסוף החיים האלה, עם המרדף העקר שלהם אחר הנאות הגוף מובילים אותו אל השעמום הבלתי נמנע. הוא מאבד את הטעם בהנאות החיים ומתוך כך הוא מאבד את הטעם בחיים עצמם.

במקביל לביטוי הספרותי של דו הפרצופיות של החברה בתקופה זו, הפילוסופיה גם היא ניסתה להתמודד עם השאלה הזו. בשנת 1876, פרדריך ניטשה, אז סטודנט צעיר, פרסם מחקר גדול על האבולוציה של הטרגדיה ביוון הקלאסית. הספר "הולדת הטרגדיה" מתאר את התהליך שעברה הטרגדיה היוונית מראשיתה כשירה מתפרצת, דרך הפיכתה עם השנים ליותר ויותר 'שכלתנית' ופרוזאית ועד להפיכתה לפילוסופיה בדמות הדיאלוגים של אפלטון. ניטשה מסביר את התהליך הזה כמאבק בין שני כוחות קמאיים בתוך החברה היוונית – היסוד הדיוניסי והאפוליני. היסוד הדיוניסי הוא החייתי, הפראי – הכוח המתפרץ של הטבע בתוך האדם. לעומתו, היסוד האפוליני הוא היסוד המתורבת המסביר את עצמו ומנסה להבין את העולם תוך התרחקות מהטבע.

כמו כל יצירה היסטורית טובה, ניטשה לא דיבר רק על העבר של תרבות המערב, אלא גם על ההווה שלה. בחברה של זמנו, ניטשה ראה כיצד התרבות מדכאת את היסוד החייתי והאנושי שבאדם לטובת הזיוף המתורבת של האדם בחברה המודרנית. ניטשה קורא מתוך הספר לאימוץ של ההיבט החייתי – לשחרור החיה שבתוכנו עם כל הפראיות הפואטית שהיא מכילה.

צורה זו של ניסיון להסביר את הכוחות המנוגדים שבאדם ולשחרר את האותנטיות שלו, קיבלה הסבר "מדעי" יותר ביצירתו של זיגמונד פרויד. כבר בפרסומיו הראשונים פרויד מתאר את במנה האדם כמורכב משני היבטים נפרדים אך מקבילים – המודע והתת מודע. בעוד הראשון הוא צורתו החיצונית של האדם והצורה הנגישה לתודעתו שלו, השני מכיל את הרצונות והתשוקות המדכאות המתחבאות בתוכו ומניעות אותו מבלי שהוא מכיר בהן.

בשנת 1923, פרויד פיתח את הרעיון הזה למטפיזיקה שלמה של הנפש. בספרו "האיד והאגו" פרויד מחלק את נפש האדם לחלקיה השונים. האיד הוא החלק הלא מודע החייתי והלא מרוסן של האדם אשר אלמלא היותו מרוסן על ידי הסופר-אגו, "שומר הסף" של הנפש, האדם היה תוצר מוחצן של החיה שבתוכו עם תשוקותיה ויציריה המטונפים. מתוך המאבק הפנימי הזה נולד האגו ויוצא לעולם, והוא הדמות של האדם החיצונית אשר חציה חיה וחציה אדם מתורבת, חציה מודעת וחציה לא.

אל תוך תמונות אלו של האדם כיצור דו-פרצופי, אשר חציו חיה של יצרים ותשוקות וחציו בן תרבות ממוסד, קל לראות כיצד אנשי הזאב נכנסים לתוך התמונה. מבחינה תרבותית אנשי הזאב הם התוצר המיתולוגי של תמונת העולם הזו. הזאב שבאיש הזאב הוא הצורה הטהורה ביותר של החיה שחבויה בתוך כולנו. 
לפרק הבא

מון בלאן, חלק שני, פרק 9. פנטזיה

לחלק הראשון

לפרק הקודם

9. פנטזיה.

עוד דניאל שוכב על מיטתו וצמד מילים קטן ריחף באוויר והרטיט את זקיקי אזניו וחדר ואוזנו ופורש בעצביו ונכנס למוחו. "מאתיים שנה". עשר שניות עברו בין הרגע שבו דניאל שמע את המילים והרגע שבו עיניו נפקחו. עשר שניות ארוכות ביותר. וכך, כמו יקום שמתרחב פי קווינטריגינטיליון בשניות הראשונות לפיצוצו, התפוצצה תודעתו של דניאל והחלה להיות מוצפת במחשבות.

אם כן, הוא חשב, עכשיו המאה ה-22. מי יודע מה מצפה לי כשאפקח את עיני? כל כך הרבה יכול לקרות במאתיים שנה. אולי כל האנשים הפכו לגושי שומן רופסים שאינם מזיזים דבר מלבד שפתיהם בשביל לדבר ולאכול. ואולי אין יותר אוכל, אולי הם כולם מוזנים על-ידי מכונה ענקית שמחשבת מה הם צריכים בדיוק ולא מאפשרת להם לאכול יותר. אולי הם משועבדים למכונה הזו, אם כך הוא הדבר, האם יש מחתרת?

אולי האנשים הם בעצמם מכונות, המוחות שלהם מוטענים לתוך מחשבים והם יכולים לנוע בחופשיות דרך גלי האינטרנט כאילו היו בכביש מהיר. אולי הכבישים החלו להיות אנכיים ולהיבנות בקומות, ואולי אין צורך יותר בכבישים כי כולם עפים במקום לנוע על הקרקע. תמיד רציתי לעוף.

אם כבר תעופה, אולי האנשים היום עפים לירח, בכל בוקר, לכוס קפה ולזריחת-ארץ, לפני שהם חוזרים למשפחות שלהם. ואולי הם גרים במאדים, בקולוניות קטנות של נוודים שורדים שכורות חומרי גלם שכבר לא ניתן להשיג בכדור הארץ. כדור הארץ? מניין לי שישנו כדור ארץ? בפעם האחרונה שהייתי שם, כולם דיברו על כך שהכדור הזה הולך ונעלם, שאנחנו מכלים אותו והורסים אותו, אם אך, אולי הצלחנו?

אולי  עכשיו אנחנו על חללית, ניצולים של חורבן הכוכב שלנו, עפים בתוך האינסוף בתקווה למצוא מפלט – פליטים של הריק. ואולי לא, אולי אנו לא לבד, אולי ישנם חייזרים רבים בדמות אנושית רק קטנה ואפורה, או בדמות מלאכים עם ארבע כנפיים ובלי מפרקים, או אולי לא בדמות שום דבר מוכר. אולי הותקפנו על ידי ענן עשן או גז, שאינו אלא נחיל של מיקרו-חייזרים עם תודעה אחת, אולי הם כבשו אותנו? אולי אלה אנחנו שתקפנו אותם, בטוח שאנחנו תקפנו אותם. אנחנו תמיד יורים ראשונים.

אבל האם אנחנו חייבים גזע אחר בשביל לחיות במלחמה? תמיד הצלחנו להילחם מצוין בתוך עצמנו. אולי המלחמות שלנו, אחד עם השני הפכו את כל הארץ למדבר שומם. ואין יותר צמחים או חיות כי כולם נשרפו מעל פני האדמה. אולי הטמפרטורות על קרקעית כדור הארץ היא מעל 60 מעלות, ואנחנו, כולנו, כל השורדים של האנושות מתחבאים מתחת לפני הקרקע, בתוך מנהרות ענקיות שבנינו בתוכן ערים שלמות. אולי אנו מפיקים אנרגיה מהגזים השונים שמתחתנו וניזונים מאזוב וממינרלים מזוקקים. אולי השהות הזו במנהרות, והיעדר השמש המתמשך שינה את המין האנושי כולו וכולנו איננו אלה חפרפרות אנושיות חיוורות ועיוורות שמקשיבות לסביבה כדי למקם את עצמם. אני לא רוצה להיות חפרפרת, מה לובשים עם זה?

ומה אם איננו מתקדמים קדימה בכלל? בעולם שעזבתי התפשטה מגיפה של טיפשות ובורות, של דעות קדומות וקנאות ריקה. אולי העולם הזה של מאתיים שנה בעתיד, דומה יותר לעולם של האלף הקודם. אולי כולנו כלואים בתוך ימי ביניים חדשים שמחולק לרודנים ולעבדים. אולי הרפואה והטכנולוגיה נשכחו ואת מקומם תפשו שוב הכישוף והתפילה. אולי מרפאים אותי על ידי שיקויים ועלוקות. אבל, כיצד אני יודע שמרפאים אותי?

אני זוכר את השלג, את ההר, ואת הצלילים היפים של הרוח. אני זוכר את הקור והכאב והחולשה, אבל, כל זה היה לפני מאתיים שנה. ועכשיו אולי אינני אני כלל וכלל. אולי כל מה שנשאר ממני היה תאים מתים והם הצליחו לשבט אותי ולהחיות אותי מחדש בתוך אינקובאטור ענקי. אבל אם כך, כיצד אני זוכר?

אם אני איני אלא תאום גנטי של עצמי, לתאום הזה שלי לא אמורים להיות הזיכרונות שלי. או אולי כן, אולי ישנם זיכרונות השמורים בתוך הגנים כמו בתוך המוח. ואולי המוח שלי שרד ובגלל זה אני זוכר. אולי רק המוח שלי שרד והגוף לא, אולי הם השתילו את המוח שלי בתוך גוף של איש אחר, או של אישה. אחרי מאתיים שנה כיצד הם יכלו לדעת איך הייתי נראה לפני כן? ואולי הם שמו את המוח שלי בתוך גוף של מפלצת, מישהו שמן וקירח אם שיערות על הגב ועל הכתפיים ועל המפרקים של האצבעות. לא יתכן. מאתיים שנה של קידמה בטוח הביאו תרופות לבעיות האלה. לאלה ולכל הבעיות האחרות שהיו לנו, בטח יש תרופות לאיידס ולסרטן ולטיפשות ולעוני, מה אני מקשקש, אי אפשר לרפא סרטן. סרטן זו אינה מחלה כמו שפעת, זה פשוט צמיחה של תאים מחוץ לשביל המסומן. כמו ילדים טובים שגדלים במציאות איומה וחייבים לשרוד ולגדול מחוץ לשביל המסומן.

ואולי אין ילדים יותר. אולי אין מין ואין התרבות, אולי על מנת להתרבות הזוג צריך למלא ביחד טופס ובו מפורטות התכונות שהם רוצים לילד שלהם ובתוך חמישה עד עשרה ימי עבודה, הילד שלהם מגיע אליהם בדואר, והוא כבר שן שנתיים והוא דובר שלוש שפות וגמוּל מחיתולים. שטויות. לא ייתכן שעדיין יש דואר. בטח הכול מועבר עכשיו דיגיטאלית, גם המחשבות, לשלוח מייל זה לחשוב על הנמען ועל התוכן ובתוך שלוש שניות מגיעה גם התשובה.

אולי אין עוד צורך במפגשים אמתיים, והכול נערך בעיר ווירטואלית ענקית שמכילה את כולם, שם עובדים ושם מבלים ושם מקיימים מערכות יחסים בזמן שהגוף האמיתי של האנשים מתנוון בבית ומסריח מהזנחה, אבל אין שם אף אחד שיריח אותו בגלל שגם ריחות עוברים באינטרנט, והאף של המשתמש מריח, במקום את גופו המצחין, סוגים שונים של בשמים דיגיטאליים סינטטיים כמו "זיכרון ילדות של כוכב" או "אכזבות של מטאור". אולי הניוון הזה גרם לכך שאין יותר בשמים עדינים וכל הבשמים אינם אלא ריחות חזקים וגסים. אולי אנשים לובשים בושם בריח של מסטיק בטעם תות, אבל אף אחד לא יודע את זה כי הם לא יודעים מה זה מסטיק ומה זה תות, ומה זה טעם. טעם. איזה טעם יש להם פה? לאנשים המנוונים האלה ל העתיד? מה הם אוכלים, אם בכלל? מה הם לובשים? איזו אומנות הם שמים על הקירות בבתים שלהם? בתוך מה הם גרים? אינני יכול לחכות, אפקח את עיניי.

הגיבורים החדשים - פרק רביעי – אנשי זאב, חלק ב'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

אנשי הזאב, כיצור מיתולוגי, מקבלים אופי קמאי ועתיק. מכיוון שאנו מקשרים אותם לעולם של מחליפי צורה ומפלצות דמויות בעלי חיים, איננו יכולים שלא לראות בהם חלק מהעולם הקדמוני של יצורי המיתולוגיה היוונית והאגדות הצפון אירופאיות. עם זאת, כאשר בודקים מתי היצורים האלה הצטרפו לעדת המפלצות והפכו, כמו שאר גיבורי מחקר זה, לגיבורי תרבות, איננו יכולים למצוא מקור קדום יותר מהחצי השני של המאה ה19.

ברוח העידן החדש שבא כתגובה לעת ההשכלה ולרומנטיקה של ראשית המאה ה19, אנו מוצאים את אנשי הזאב בראשית דרכם, לא כדמות ראשית בספר אלא, למרבה ההפתעה, קודם כל כמושא ייחודי למחקר תרבותי מודרני המבקש לתאר יצור קדמוני.

היצירה הקדומה ביותר שניתן למצוא על אנשי הזאב היא היצירה "הרומנסה האנגלית העתיקה על וויליאם ואיש-הזאב". יצירה לירית אגדתית בראשית המאה ה14 המספרת על אדם אשר קולל על-ידי אשתו הקנאית והפך לזאב.

יצירה, שהייתה כתובה באנגלית עתיקה, היא המקור הראשון למילה werewolf, ומתוך כך מסבירה כיצד המילה הזו היא המילה היחידה בשפה האנגלית שמשמרת את הצורה המקורית למילה 'איש' – were.

עם זאת, למרות שבסיפור  זה אנו פוגשים את המילה איש-זאב ואדם שהפך לזאב, לא מדובר פה באיש זאב, כפי שאנו מכירים אותו. זו מקרה בודד, בדומה למקרה של ליקאון, ולא תופעה ייחודית המכלילה קבוצה של פרטים לכדי 'גזע' אחד.

בחצי השני של המאה ה19, בתקופה שבה המיתולוגיות חוו תחייה מחודשת ועברו תהליך של מיון, סידור והסדרה מדעית, אנו מוצאים, לצד אנציקלופדיות חדשות למיתולוגיה היוונית ואסופות אגדות רבות, גם מחקרים מדעיים המבקשים להבין את היצור הקרוי 'איש זאב'.

כך קרה שבניגוד לערפדים שהחלו את חייהם כדמויות בסיפורי אימה, אנשי הזאב החלו את חייהם על שולחן המנתחים של המחקר התרבותי החדש. למחקר זה היו כמה ענפים מקבילים: הניסיון להבין את אנשי הזאב כתופעה ספרותית, חקירה מיסטית המבקשת להתחקות אחר המעמד הייחודי של אנשי הזאב בין השדים השונים של השטן, ולמרבה ההפתעה חקירה אתנוגפית שניסתה להעמיד את איש הזאב על קרקע מדעית חילונית.

בשנת 1865, פרסם החוקר סאבין בארין-גולד, מחקר עב כרס ומרתק בשם 'ספר אנשי הזאב – בחינה של אמונה תפלה נוראה'. שימו לב שכבר בכותרת המשנה של הספר אנו רואים את הנחת היסוד של החוקר הרואה בנושא אנשי הזאב אמונה תפלה. בגופו  של הספר אנו מוצאים אנתולוגיה מקיפה ומופרטת באופן מחשיד של כל מקרה מהעת העתיקה, דרך ימי הביניים ועד זמנו של החוקר שבו מישהו מתואר שהפך לזאב, או לבש פרוות זאב או הותקף ונאכל על-ידי זאב. הניסיון של החוקר כאן הייתה לבסס את אנשי הזאב כתופעה תרבותית למרות שבגוף הספר כמעט ואין אנשי זאב, כפי שאנחנו מכירים אותם. כך מוכיח החוקר את הטענה המרכזית שלו שמדובר באמונה תפלה המבוססת על קישור שגוי בין סיפורים שונים שהקו המקשר בניהם הוא הופעתה של המילה 'זאב' בגוף הסיפור.

חקירה, למרות שהיא מרתקת ומהנה במיוחד לקריאה, מפספסת את העיקרון המנחה של חקירה מדעית ולא יוצרת הגדרה ברורה ומובחנת של מושא החקירה שלה. לפיכך, סאבין תורם בפועל לאמונה התפלה אותה הוא מנסה למגר, במקום לתרום לקורא ידיעה חדשה או היכרות מעמיקה יותר עם המושא של מחקרו. ניתן לשוות זאת למחקר שמבקש לבחון את הערפדים ובמקום זאת מגיש לקורא רשימה של סיפורים ואגדות על עטלפים ולבסוף טוען "הנה הוכחנו שמדובר בסיפורי עטלפים".

בשנת 1881, החוקרת קרוליין טיילור סטיוארט, פרסמה מחקר אתנוגרפי בשם "המקורות של האמונה התפלה באשי זאב". בחקירה מרתקת זו, שאינה חפה משגיאות היסטוריות, או מרגעים של גזענות בוטה, סטיוארט מותחת קו היסטורי מהאדם הקדמון ועד ימינו ומספרת על שבטים צפון אסיאתיים שונים אשר נהגו להתחפש לזאבים כדי לצוד את טרפם בקלות. שבטים אלה, אליבא דסטיוארט, גם תקפו שבטים אחרים, ובדרך זו הביאו להולדת האמונה התפילה בזאבים שהופכים לאנשים. מכאן התופעה התפשטה והתמסדה עד שהיום אנו מייחסים רציחות ליליות שמבוצעות על ידי אנשים הלוקים בנפשם לאנשי זאב.

אם אאלץ למנות במחקר קצר זה את אוסף הטעויות ההיסטוריות והנחות היסוד השגויות שמחקרה של סטיוארט מכיל אגיע למצב בו רשימה זו תהיה גדולה ממחקרי עד כה, די בכך שנאמר שרוצחים שלובשים מסיכה של זאב אינם אנשי זאב. למרות שהניסיון לייצר 'היסטוריה-גדולה, של אנשי זאב, גם מחקר זה חוטא בכך שהוא מתאר את המקורות של האמונה התפלה במקום לתאר את התופעה. מתוך כך הוא מגיעה למסקנה שאנשי זאב הם אמונה תפלה. הרי זה כמו לבצע מחקר על האמונה התפלה בפרפרים, להביא לפני הקורא רשימה של דיווחים של אנשים שחשבו שהם ראו פרפר וטעו ואז לטעון שפרפרים אינם קיימים.

מה שמביא אותי למחקר האחרון והמעניין ביותר ברשימה זו, ספרו של אליוט אודונל משנת 1912 – 'אנשי הזאב'. ספר זה שונה משני הספרים הקודמים בכך שהוא לא מתנצל והוא לא מנסה להוכיח או להפריך את הטענה בדבר קיומם של אנשי הזאב. הספר מתחיל במאמר נפלא שכותרתו "כיצד להפוך לאיש זאב" ומשם ממשיך בתיאור התופעה.

במאמר זה אודונל מבסס את כל ההיבטים של אנשי הזאב שיהפכו עקרוניים לכל אנשי הזאב שיבואו במאה השנים הבאות. לפי אודונל, כדי להפוך לאיש זאב יש לקיים טקס מיוחד בו נשבעים אמונים לשטן בליל ירח מלא ושותים שיקוי מיוחד שאת תכולתו אודונל מפרט בגוף המאמר. בהמשך הספר אודונל מפרט סיפורים ודיווחים שונים לגבי אנשי זאב, אשר את חלקם לפחות הוא לקח משני החוקרים הקודמים שראינו בפרק זה.

מחקרו של אודונל מבסס את תכונות של איש הזאב המוכר לנו היום – האדם הפשוט ההופך לזאב או ליצור דמוי זאב בליל ירח מלא. עם השנים העסקה עם השטן תרד מהפרק אבל כמה עקרונות אחרים ישמרו לאורך השנים: הירח המלא, הטליסמן המרחיק את אנשי הזאב מהבית, כדור הכסף ההורג אותו, ומה שבעיני חשוב מכל אלה – הדו-פרצופיות של אנשי הזאב. היצור היחיד ההולך ביום כאחד האדם ובלילה כדבר אחר מאדם.

דו פרצופיות זו תהיה הנושא של החלק הבא בחקירתנו, אבל לפני-כן ברצוני לסיים את הפרק הזה בנקודה נוספת שעולה מספרו של אודונל, המייחדת את אנשי הזאב משאר היצורים. נקודה זו היא ההיבט הוולונטארי של מי שהופך לאיש זאב. בניגוד לערפדים אשר צריך "להיבחר" לשורותיהם, ההפיכה לאיש זאב היא, על פי רוב, תוצאה של בחירה חופשית של האדם.

היום נהוג להתייחס אל אנשי הזאב ככאלה שננשכו על ידי איש זאב אחר, במובן זה הם דומים לזומבים, אבל ככל שאנו נעים אחורה בתולדות אנשי הזאב אנו מוצאים יותר ויותר את ההיבט של הבחירה של הפרט להפוך לכזה. זו המפלצת הוולונטרית היחידה וכאן יכול להיות קסמה. אחת הדרכים הפחות מוכרות להפוך לאיש זאב היא לשתות מים מתוך שלולית שנוצרה בתוך טביעת רגל של איש זאב. 
לחלק הבא

שירת זעמי המתוק #25

זה לא שירה.
לא.

זה לא
סטירה לפרצוף,
סירה שתעוף,
שגרה של הגוף,
צירעה ללא צוף,
דירה של חטוף,
שורה אחרי בוף,
טירה של אלוף,
צורה של סילוף.

לא.

זה לא
שמיכה כשרטוב,
סליחה מאהוב,
פתיחה בסיבוב,
בריחה מהכלוב,
פריחה בלי לבלוב,
בדיחה כשעצוב,
צווחה ואז שוב
צווחה ואז שוב.

לא, זה לא שירה.
זה מילים על מחשב או בתוך המחברת,
זה דברים שהופכים כל אישה למבקרת,
זה דבורים שניסו לבנות פה כוורת,
זה סתם אותיות שניסו לסדר את
הדם שבוער מהראש עד הזרת,
הים שסוער ביראה מפוארת,
הסם שקובר בשתיקה את הדרך,
העם שסוגר עתידו בשרשרת
וגם המשורר כבר עייף מברברת
כי בין כל החרוזים האלה הוא לא מצליח להסתיר את הרגע הזה ביום, שבו הוא נשאר לבד עם עצמו, והוא מרגיש מיותר ועייף ורעב וכועס ודואג ורועש מהרעש המחריש של השתיקה. אז הוא כותב וכותב כמו מרגל שמבין שלא נשאר לו הרבה זמן לפני שיחשף, או כמו מאהב שמבין שלא נותר לו הרבה זמן לשתף.

לא.
זה לא שירה.
זה גירוש שדים,
זה פירוש אדים,
זה פשוט הדים
של חיפוש עדים.
זה,
זה,
לא.
זה לא שירה.

בחזרה לשירת זעמי המתוק