דניאל
התעורר בבוקר לדמותם של שני נערים באמצע שנות העשרים שלהם, שניהם רזים, גבוהים,
ואנמים, שניהם בלונדינים ושניהם לבושים בחליפת שלושה חלקים ירקרקה עם פראק לבן ומאורך מציץ מצדי
האגן של שניהם. שניהם עמדו ביציבה מושלמת, גו מאורך וישר, כתפיים משוכות לאחור
וידיים שלובות לאחור במעין המתנה מנומסת.
הם לא היו
תאומים ולמרות הדמיון בניהם, רוב הסיכויים שהם לא היו אחים כלל וכלל. לאחד היה אף
רומאי מאורך וצר ואילו לשני היה אף קטן יותר וסולד מעלה, לאחד היו משקפיים מרובעות
ובעלות מסגרת עבה ומרובעת ולשני לא היו משקפיים בכלל.
דניאל שם
לב במיוחד לנקודה זו מכיוון שעד כה, ללא יוצא מן הכלל, לכל האנשים שהוא פגש היו
משקפיים. אמנם, לכל אחד היו משקפיים שונות, אבל העובדה שלכולם היו משקפיים הייתה
ברורה בה במידה שהיא הייתה תמוהה. כבר בבית החולים הוא הבחין בנוכחותם המוחלטת של
המשקפיים, אך רק עכשיו, כשניצב לפניו בחור צעיר ללא משקפיים, הוא פתאום ייחס לכך
חשיבות מיוחדת.
השניים
התבוננו בו בשקט בציפייה שיתעורר בחיוך מופגן. אך ברגע שבו ראו את דניאל מתיישב על
הספה ומביט עליהם, החיוכים נעלמו. הבחור עם המשקפיים החוויר וקפא על מקומו ואילו
השני, שללא ספק היה יותר קר רוח מהראשון, החל לדחוף את הראשון במרפקו, מסמן לו
שיתחיל לדבר.
למרות
השינה הטובה, דניאל היה עייף מאוד. תמיד הייתה לו בעיה בבקרים. ללא ספק תוצאה של
שנים של חוסר איזון בין הרגלי עבודה חמורים ביום והרגלי בילוי חמורים עוד יותר
בלילה. בכל בוקר היו נחוצות כמה כוסות קפה
וכמה רגעים של שקט, לפני שיהיה מסוגל לפגוש אנשים באותה joie de vivre שהוא אהב לשמר.
אחרי בהייה ארוכה וחסרת אונים
בשנים, תוך רישום במוחו של הדומה והשונה ביניהם, דניאל שלח את מבטו לחלון שבספרייה
שבחלונו. אכן היה בוקר.
"בוקר טוב" הוא פנה
לאורחיו בחיוך של מארח עייף.
"הוא מדבר אלי" אמר
הממושקף לחברו מצדי שפתיו, זה ענה לו "נכון" בשקט והוסיף "אולי
כדאי שתענה לו".
"ב...
בוקר" אמר הממושקף לדניאל, הוא לא יכול היה לעצור את התרגשותו. "אני הָאנְס..."
"דניאל"
ענה דניאל וקפץ מהספה ללחוץ את ידו. לעזאזל העייפות, הוא לעולם לא ייתן לאורח לחוש
מבוכה בביתו.
הממושקף
שלח יד רועדת לעבר דניאל ובחולשה של נערה הנוטה להתעלפויות, לחץ את ידו. "הַאנְס"
הוא לחש ברעד.
דניאל הושיט ידו לחברו של האנס
וזה, מופתע שדניאל בכלל מכיר בקיומו, הושיט יד גם הוא, לחץ את ידו של דניאל
בעדינות כנה, והציג גם הוא את עצמו " הָאנְס"
דניאל הנהן
בחיוך, צעד לאחור מעט ובחן בשנית את שני ההֶאנְסִים שעמדו לפניו.
"איך
אני יכול לעזור לכם?" הוא שאל בנימוס. משהו בהתנהלות שלהם גרם לו לראות בהם
בלתי מזיקים בעליל והוא שמח לחברה מהסוג הזה.
"אהה..."
אמר האנס עם המשקפיים, "אני אמור להתאים לך VIU"
"וויו?
מה אתה אומר?" אמר דניאל מבודח מחוסר המשמעות של הכול "בהחלט הגיע הזמן
שיהיה לי – איך אתה קורא לזה – ווּ?",
ההאנס השני צחק לרגע בקול רם ומיד עצר את עצמו וחתם את פיו.
"...כן..." אמר ההאנס
הראשון, והוציא ספר גדול שהחזיק מאחוריו.
"שבו"
אמר דניאל ולמרבה הפתעתו שתי כורסאות בקעו מהרצפה בין הספה והחלון.
"יפה..."
אמר ההאנס השני "אתה מתרגל מהר" ושני ההאנסים נותרו עומדים.
"אני
עשיתי את זה?" שאל דניאל בזמן שהוא לוקח את הספר שהושט לו ההאנס הממושקף, והתיישב
בחזרה על הספה. כשהתיישב בחזרה על הספה, שולחן קפה קטן ונמוך התרומם בין השלושה.
הספר העבה
היה קטלוג של משקפיים. זו הייתה שאלה של זמן, הוא חשב. "אני צריך לבחור אחד
מהם?"
"כן"
אמר האנס הראשון בשמחה.
"מה
ההבדלים בניהם?"
"אה..."
האנס הראשון חיפש שוב את מילותיו, "הצורה?"
"אהה"
דניאל הנהן בכנות והחל מדפדף בקטלוג, מסתיר את ההתרגשות שבערה בתוכו על הבחירה האופנתית
הראשונה שהוא מתבקש לבצע בגלגול הזה.
הספר הכיל
מספר לא רב של "דפים" עבים בעלי שקעים שונים שהכילו משקפיים מסוגים
וצורות שונות. הבעיה הראשונה שדניאל ניצב מולה הייתה שלא היה שום קשר בין משקף אחד
לשני - הם לא סודרו בשום סדר הגיוני; מסגרות פלסטיק עמדו לצד מסגרות זהב, עגולות
לצד מלבניות ועדשות שקופות לצד עדשות כהות. לא ניתן היה לבצע סינון זריז. לא הייתה
ברירה, יהיה עליו לעבור על הקטלוג כולו, משקף אחרי משקף. לבחור מילים זה קל – אתה תמיד
יכול לחזור בך או להסביר לאחרים שלא הובנת כהלכה, אבל בחירות שצריך ללבוש זה דבר
אחר לחלוטין, מאחורי אלה צריך לעמוד, תרתי משמע.
לאחר שדניאל עבר לעמוד השלישי
הוא הבחין שהשניים עדיין עומדים באותה תנוחה. ההאנס הראשון נראה חסר סבלנות
ותזזיתי.
"שבו" אמר דניאל בקול
מזמין "זה ייקח לי זמן" הוא התנצל. השניים החליפו מבטים והתיישבו כל אחד
על הספה שלו. "תסלחו לי שאני לא מציע לכם משהו לשתות", הוא חייך
"אני לא יודע איפה להתחיל להסביר לכם למה". הם לא השיבו, אלא רק חייכו
את החיוך שלהם וחיכו.
לאחר מספר דקות ארוכות דניאל
צמצם את הבחירה לשלוש אפשרויות נבחרות; הזוג הראשון היו קטנים ומלבניים בעלי מסגרת
שחורה ודקה ופינות מעוגלות, השני היה עדין עוד יותר מזה הראשון והכיל רק שתי
זגוגיות מלבניות שנתלו על האוזניים בשני צינורות שקופים, והשלישי, היה זוג משקפי
שמש שחורים וגדולים שצורתם והאופן שבו הם התעקלו כלפי הרקות השווה להם צורה של
עיני זבוב גדולות, דניאל אהב את אלה במיוחד משום שנראה שהוא יוכל להסתתר מאחוריהם
מהעולם כולו.
"בסדר, בחרתי" אמר
דניאל
"סוף-סוף" קם ההאנס
הראשון, "איזה?"
"אני רוצה את..."
דניאל הגניב לבטים אחרונים, "זה." הוא הצביע על האפשרות הראשונה
"וזה" הוא הצביע על האפשרות השלישית.
האנס הראשון לא יכול היה להתאפק
"אתה רוצה... שניים?"
"יש עם זה איזו
בעיה?" שאל דניאל בעניין.
"לא." מיהר האנס להשיב,
"פשוט... למה'ת'צריך שניים?"
דניאל לא ראה לנכון להסביר את
עצמו. לכל אדם יש את הגבולות שלו.
"...בסדר" אמר האנס
הראשון הוא שלף את הקטלוג מידיו של דניאל, שהתאכזב עמוקות משום שהיה שמח להשאיר
אותו אצלו ולדפדף בו בלי סיבה מאוחר יותר,
והלך אל הדלת.
"אתה יכול לפתוח לי?"
אמר האנס הראשון, כשהוא הגיע לקיר המרוחק, בעצבנות.
"אולי..." ענה דניאל
מהספה והסתכל על האזור של הדלת. לאחר מאמצים קטנים הדלת נפתחה ונסגרה. האנס הראשון
עצם את עיניו בתסכול משווע. דניאל הביט בו, הביט בדלת. זו נפתחה והוא יצא.
דניאל מצא
את עצמו פנים מול פנים עם מבטו המחויך של ההאנס שנותר. זה ישב בסיקול רגליים כאשר
רגלו השמאלית הרזה והארוכה בלטה מעלה בצורה מחוצפת במיוחד. החיוך המתנשא מה שהתנוסס
על פניו יכול לקבל את התואר הזה גם כן.
הם
התבוננו זה בזה דקה ארוכה, כל אחד משועשע מהמעמד מסיבותיו שלו. לבסוף דניאל היה זה
שפצה את פיו.
"אתה...
גם מתקין משקפיים?"
הבעה של
תדהמה השתלטה על פניו של האנס השני אך הוא התעשת במהרה, ובשלווה וחיוך מחודשים השיב
"לא, אני רק מסתובב עם אחד".
"אהם..."
דניאל ידע שעליו להיזהר בלשונו עכשיו "מאיזו סיבה?"
"אני
לא ממש יודע." האנס השיב, "סליחריך. פעם נפגשנו בתוך חנות קטנה של
אפליקציות. לא עברו כמה דקות שעמדנו זה לצד זה כשראינו שיש לנו איזה אלפיים צפיות.
לא הייתה לנו ברירה אלא להתחיל לשוחח זה עם זה, ואז גילנו שבנוסף לדמיון החיצוני, לשנינו
קוראים האנס, עד אז כבר היו לנו איזה עשרת-אלפים צפיות ולא הייתה לנו ברירה מאותו
רגע, אלא להתחיל להסתובב אחד עם השני – עכשיו יש לנו בכל רגע נתון קרוב
לשלושת-אלפים עוקבים!"
דניאל
האזין לו בקשב רב, הוא לא ממש הבין את הרעיון של העוקבים, אך הוא קישר אותו לרעיון
הרייטינג שהקיר מעולמו. "ואתה?" הוא פנה אליו "מה אתה עושה?"
"אני?"
האנס החוויר בין רגע.
דניאל
נבהל. האם שוב כשל בנימוסים? "כלומר", הוא מיהר לתקן, "אתה לא חייב
לענות לי, אני לא רוצה לחדור לך לפרטיות או משהו כזה, אם אתה לא רוצה לענות אני
בהחלט..."
"פסיכונאוט"
עצר אותו האנס השני בגאווה.
"סליחה?"
דניאל שאל עוצר את צחוקו.
"אני
פסיכונאוט! " השיב האנס ודומה היה שגאוותו נפגעת.
"וזה...
מקצוע טוב?" שאל דניאל.
"אני
לא יודע אם זה טוב או רע, גיליתי שיש לי כישרון לזה והמשכתי ללכת בכיוון הזה"
"ומה
עושה... פסיכונאוט?" דניאל שאל בסקרנות, חושש שהנה הוא שוב חודר למרחבים של
הוולגריות.
"פסיכונאוט חוקר את גבולות
התודעה"
"כמו אפיסטמולוג?"
"לא לא, אלוהים אדירים, אני
לא בנוי לתכניות לימודים כאלה. חוצמזה, מי רוצה להיות אפיסטמולוג בימינו?"
"אז איך אתה חוקר את ה...
תודעה?"
"פעם בשבוע אני נפגש עם
פסיכולוג"
קו מחשבתו של דניאל נקטע לפתע
"והם... משלמים לך על זה?"
"למה שהם ישלמו לי, אני
משלם לו"
"וזה המקצוע שלך?"
"מה?"
"לדבר עם פסיכולוג."
"מה?" האנס התבלבל "מה
פתאום! כאילו, זה לא שאני לא מדבר איתו, כאילו, אתה חייב לדבר איתו, אחרת זה מביך
כזה... להפוך יחסים מהסוג הזה למקצועיים מדי", האנס ניסה לרמוז לדניאל במבט
את מה שלא הצליח במילים, "יותר נוח לי ולו אם נדבר אחד עם השני קצת, אבל,
כאילו, בסופו של דבר שנינו יודעים למה אנחנו נפגשים. הוא כבר יודע מה אני רוצה,
ואני יודע להקשיב לו, כאילו מתוך נימוס, כשהוא מספר לי על הדברים החדשים שיש היום
בשוק, עד שהוא נותן לי מה שאני רוצה ואז אני הולך. אני לא ממש אוהב את הדברים
החדשים"
דניאל בהה ארוכות בהאנס השני,
הוא פחות או יותר הבין על מה מדובר, אך הוא כל כך נהנה מהמבוכה של הלה שהיה חייב להמשיך
בשאלותיו. "איזה מין דברים הוא נותן לך?"
"מה זאת אומרת?"
"מה שזה אומר."
"מה שאני רוצה, כאילו,
עכשיו יש לי..." הוא הוציא קופסא קטנה וכסופה מכיס מעילו, דניאל הכיר את
הקופסאות האלה. האנס לא שם לב לכך, הוא פתח את הקופסא והוסיף "אם יש משהו
שאתה רוצה, כאילו, אם אתה רוצה משהו... אתה יכול להגיד לי ואין לי בעיה לתת את זה,
כאילו, לך"
"תודה לך" דניאל
הנהן, "אבל אני לא בטוח שאני רוצה משהו משם"
"למה?"
"זה אולי יישמע לך כמו
המשפט הכי גרוע בעולם אבל – אני מרגיש כמו גבינה ישנה וכל מה שאני רוצה לעשות
עכשיו זה לשבת על הספה ולהסריח"
"זה לא המשפט הכי גרוע
בעולם" האנס ביטל אותו בעקשנות.
"מה המשפט הכי גרוע
בעולם?"
"שאלה טובה" ענה האנס
ושיחק עם ידיו קצת לפניו באותו האופן שדניאל למד להכיר, ואז אמר "הנה, המשפט
הכי גרוע בעולם, נכון לעכשיו, הוא – 'בבקשה תמצצי לי את הקקי מהתחת עכשיו'"
"כן זה משפט גרוע
בהחלט"
"בקשר לצְרַעוֹת" האנס
הוסיף בהיסוס "אתה בטוח שאתה לא רוצה כלום?"
"לא נראה לי"
"בסדר..." ענה האנס,
עיניו עמוק בתוך הקופסא שלו, "סתם, אתה יודע, אני לא מציע לכל אחד מקן-הצרעות
שלי, בדרך כלל, כאילו, זה נחשב משהו מיוחד. אני רציתי סתם להציע, כאילו אתה לא
חייב, אבל בשבילך, כאילו רק בשבילך, אני מסכים."
"תודה רבה" דניאל
השיב, הוא הרגיש שמבוכתו של העלם מוצתה וחש רצון לרצות אותו, "מה יש לך
שם?" הוא שאל וזה השיב בשמחה גואה.
"וואו! טוב אז – סליחריך. יש
לי מה שאתה רוצה" הוא החל מצביע על הצרעות שלו, שלא היו אלא מזרקים שקופים
כמו אלה שדניאל למד להכיר יותר מדי טוב בתקופה שלו בבית החולים; "זה גולדן
טיצ'ר, אם אתה אוהב משהו עדין, קצת וויזואלי, אבל בעיקר צלול כזה בתודעה, זה
מוחמורה, אם אתה רוצה משהו יותר אינטנסיבי אבל פחות נקי בהרגשה שלו, יש לי אבן
החכמים אם סתם בא לך, כאילו, משהו אופטימי כזה - הרבה משחקים של אור וזה, יש לי THC וקנבינואידים אם אתה בקטע יותר מֶלוֹ ויש
לי..." האנס ברר בין הצרעות עד שמצא מה שחיפש, "או זה טוב! תגיד - איך
אתה בקטע של האחדות הגיאומטרית של היקום?"
"אני לא בטוח שאני יודע
איך לענות על זה."
"חבל כי יש לי פה DMT מצוין, אם אתה בקטע יותר רוחני וכאילו לא
אכפת לך להקיא הרבה יש לי איבוגה, זה די אינטנסיבי, אני בדרך כלל עושה את זה בחורף
כשמרגיש לי לבד, יש לי פה מרווה-קדושה זה קצר, אבל זה ממש חלון. איך אתה עם עולם
הרוחות, אין לך בעיה איתם?"
"מה?" דניאל עצר את
צחוקו הגואה.
לא חשוב, מה יש לי? מה יש לי?
מסקלין... ניקוטין... קפאין, טוב זה לא מיוחד כל-כך, אתה רוצה..."
"אני רוצה..."
"כן?" האנס הביט בו
בלהט מוזר. "משת'רוצה, רק תגיד, זה לגמרי, כאילו, בסדר"
"תודה לך" הוא רצה
כוס קפה של בוקר, אבל – האם הוא רצה קפאין? ובקשר לרשימת המכולת הפסיכודאלית, דניאל
חכך בדעתו, האם זה הזמן הנכון להזיות? מה יותר הזוי מהמצב שהוא כבר נמצא בתוכו?
למה לו לעשות משהו בכלל? ובכל זאת, הוא לא יכול היה להימנע מלחוש איזו מידה של
הזדמנות המתדפקת על דלתו. אך לפני שהוא הספיק לענות הדלת נפתחה והאנס הראשון נכנס
עם שני זוגות המשקפיים שדניאל רצה.
האנס עם המשקפיים נכנס אל החדר
בהתרגשות גואשת, הוא התיישב מול האנס השני ואמר לו, לא יכול לעצור אל עצמו
"עשרים וחמש!"
"מה?" האנס השני שאל
אותו.
"מליון?" ווידא השני.
"מיליון." ענה
הראשון.
האנס השני התרגש כל כך שהוא
החוויר והסמיק חלופות. הוא קם מהכורסה, מתקשה לעצור את עצמו מלנוע, ובו בזמן, תוהה
לאן ילך.
"טוב תיתן לו את הVIU ובוא נצא"
"לאן?" שאל הראשון.
"מה זה משנה? עשרים וחמש
מיליון! בו נצא ללילה הכי מיותר שהם אי פעם ראו"
דניאל הסתכל עליהם, הייתה להם איזו
הילה של מריונטות, משהו בהתנהלות שלהם זה מול זה גרם להם להיראות בעיניו, פחות
כאנשים ויותר כדמויות בקומדיה.
"מה איתי?" דניאל שאל
את השניים.
"תלבש את זה" ציווה
עליו האנס הראשון, והגיש לו את המשקפיים השקופות.
דניאל לבש את המשקפיים. לא היה
בהם כלום, רק זוג זגוגיות שקופות שהוצבו על אפו.
"חכה רגע" אמר
הראשון, "אני רק מפעיל לך את זה, אחר כך אתה יכול לשחק עם זה כמה שתרצה לבד.
הוא לחץ על שתי הפינות של המשקפיים בעדינות , הנהן בראשו ופתאום דניאל שמע צפצוף
שקט בתוך ראשו והVIU שלו נפתח.
עולם של צבע שטף את חדרו,
הקירות נצבעו באורות בהירים. ומתוך הסדקים הדקים שבתוכם אורות סגולים בהקו, מתווים
לפניו את כל הרהיטים שבחדר. השטיח נצבע באדום וסימני צעדים בהירים, עדות לצעדיו של
האנס הראשון שזה עתה נכנס ושל האנס השני שהמשיך לפסוע הלוך ושוב בחדר, הבהיקו
ודעכו חלופות. הארונות בקיר קיבלו צורה, הדלת בהקה בבהירות, הספה והשולחן נצבעו גם
הם בגוונים של עץ אלון. פתאום, הספרייה בחלון נראתה חדה יותר, חיה יותר ולרגע הוא חשב
שהוא יכול ממש למשוך ממנה ספרים.
דניאל הביט על שני ההאנסים.
בגדיהם הירקרקים נצבעו בגוונים מתחלפים, חליפתו של הראשון נראתה פתאום כחולה ופתאום
כסופה, וזו של השני החליפה גוונים בין ירוק אירי בהיר וירוק עמוק וכהה והילה בוערת
אפפה אותו.
"זה עובד?" שאל האנס
הראשון בתזזיתיות עצבנית.
"זה מדהים!" ענה
דניאל.
"או-קיי, אם יש'ך שאלות
אתה יכול לפתוח חלון ולעקוב אחרי התפריטים, הם מאוד נוחים ואתה תתרגל אליהם
במהירות"
"לפתוח חלון?" דניאל
שאל, בוהה בחלל הסובב אותו.
"כן תעשה עם הידיים
ככה-" האנס הראשון אחז בידיו של דניאל והצמיד אותם זו לזו ואז הוא משך אותם
לשני קטבים אלכסוניים ולנגד עיניו של דניאל המופתע אכן נפתח חלון תכול חצי-שקוף
ועליו היו כתובות מילים שתדהמתו לא אפשרה לו לקרוא, "זהו" האנס סגר את
ידיו של דניאל בזריזות והחלון נעלם. "נלך?" הוא פנה לחברו.
"נלך!" ענה האנס
השני, "רק דבר אחד..." הוא פנה לדניאל "אתה רוצה משהו?"
"תניח משהו על
השולחן" דניאל זרק אליו כלאחר-יד.
"מה אתה רוצה?"
"מה שתחליט - זה לא
משנה"
האנס השני חייך מאושר. הוא
הוציא את הקופסא שלו בשנית. בהה בה כמה רגעים ולבסוף הוציא משם צרעה אחת ואמר
לדניאל "שיהיה לך יום נפלא!"
"תודה" דניאל פנה אל
שניהם בכנות "תודה לשניכם".
הדלת נפתחה מאחוריהם. הם הבינו
את הרמז ומיהרו לצאת.
דניאל, מוכה תדהמה ומאושר
התיישב על הספה מול החלון ושלח ידו לאוויר. תמונת הספרייה הפכה כהה וחלון קטן נפתח
בצד המסך. בצידו הימני של החלון הוא ראה תור ארוך של ריבועים קטנים. שם עשרות, לא
מאות, לא אלפי ערוצים התחלפו בזה אחר זה.
הצורה של סידור הערוצים נראתה
בהתחלה שרירותית, כאשר בפינה של כל ערוץ היה מספר גדול שהשתנה ללא הרף, דניאל
במהרה הבין שהמספר הזה מייצג את כמות הצופים בכל ערוץ ושבזו זו נגזר גם הסדר בין הערוצים.
הדבר השני שהוא שם לב אליו היה
שבכל ערוץ שהוא לחץ נראה היה שהוא לוחץ בדיוק עם פתיחת התכנית. דניאל הבין במהרה
שאין זו מקריות והוא המשיך לדפדף מטה עם ידו מושטת באוויר עד שמצא את הנקודה שבה
התחלפו הערוצים עם כמות הצופים הגדולה ביותר. באופן שרירותי הוא שלח ידו ולחץ
ברכות על אחד החלונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה