הדרך לניצחון

אין לי ספק,
שאם נמשיך בדרך הזו
ננצח.

השאלה היא
האם, בסופה של הדרך,
נישאר משהו
ששווה להילחם עליו.

ולא רק גאווה נבובה
בלי תקווה,
מהולה בסגידה עלובה
למנהיג.
מלכים לאדמה אדומה
צמאים לדם ולנקם.

"עד שתגדל", נגיד לבנינו
ועינינו בוערות,
"לא תהיה יותר אזרחות,
ובמקום לגדל ולקצור פירות
כולם ילמדו בכיתה איך לירות"

"לא מתאים לך - תלך!"
יצעק ההמון
על השופט האחרון.

חושב בקול

למה אני כותב כל כך הרבה? למה אני מפרסם טקסטים שיש בהם שגיאות כתיב? למה אני לא עובר על הדברים שאני מפרסם? למה אני לא מסיים פרויקט אחד לפני שאני מתחיל חדש? למה יש לי תמיד ארבעה ספרים שאני כותב במקביל ושלושה ספרים שאני קורא במקביל? למה אני לא עוצר לרגע ומסיים משהו? את התיזה? את הרומן? את הספר שלי "אגדות אמתיות" שכמעט מוכן? אני חושב שהגיע הזמן להתייחס לדברים האלה.

בקשר לשגיאות הכתיב, הייתי יכול לספר לכם על הדיסלקציה שליוותה אותי כל החיים. על איך בחטיבה הגשתי מבחן שלם הפוך לחלוטין. בכתב מראה. ולא שמתי לב לזה בכלל. איך הייתי עוצר לפני שאני כותב משהו וכותב בפינה את האותיות ג' וז', ובוהה בהן עד שהייתי נזכר בצד הנכון של האותיות. הייתי יכול לספר על הקושי שתמיד היה לי להתרכז בכל דבר למשך יותר מדקה. על העובדה שלא ידעתי שאני צריך משקפיים עד כיתה ח' ואיך שגם אחר-כך הייתי מתבייש להרכיב אותן והעדפתי לשבת בכיתה מאחורה בשקט ולא לראות מילה ממה שכתוב על הלוח. או על העובדה שלא קראתי ספר עד גיל 19. 

הייתי יכול לתרץ את זה בקטע פיוטי. שקראתי איך קולרידג' אמר שכדי שהוא יוכל לכתוב את היצירה הגדולה שלו, הוא צריך להקדיש עשר שנים לקריאה ועשר שנים לכתיבה. ואיך אני הקדשתי עשר שנים שבהן לא קידמתי ולא פרסמתי שום דבר שכתבתי. רק כתבתי רשימות על גבי רשימות עד שהרגשתי שאני יכול להתחיל.

הייתי יכול לתרץ את זה בכך שיש לי בעיה עם לסיים דברים, ולקשר את זה לטראומה שאני סוחב מאז טקס הסיום של התיכון בו ניסיתי להתבדח עם ליצן והוא נתן לי אגרוף בפרצוף בתגובה ואיך לא העזתי להראות את הפרצוף הנפוח שלי בשבוע שאחרי-כן ולא הלכתי למסיבת הסיום של התיכון שלי. להראות איך זה מתקשר לעובדה שלא הלכתי לטקס קבלת התואר הראשון שלי. ולא לתואר השני. ולא לקבלת תעודת ההוראה.

הייתי יכול להבכיין עם תירוץ כמו "גדלתי בקטמון עם השם אוחיון" ובגלל זה המערכת כל הזמן הכשילה אותי ולא הבינה את הצרכים שלי וסתם הניחה שאני עוד ערס מטומטם שאין טעם לנסות לעזור לו.

או להסביר את הצורך בכתיבה בזה שאמא שלי עובדת סוציאלית ובבית תמיד הייתי צריך "לדבר על זה" בכל פעם שמשהו היה לא בסדר, ושעכשיו, באקט פבלובי אני מוציא החוצה כל פעם שמשהו בפנים לא מתיישב.

הייתי יכול להסביר את זה בכך שאני פשוט עצלן, ושאני כותב מתוך תחושה של מחויבות כלפי הקוראים שלי. שאם לא הייתי מתחייב בפניהם הייתי נשאר עם רשימות על גבי רשימות של רעיונות לספרים ולמחקרים.

הייתי יכול להסביר שאני פשוט סטלן, ושאני שם זין על השגיאות כתיב ואני פשוט עף על עצמי בכל פעם שיש לי רעיון בינוני. 

הייתי יכול להגיד שאני פשוט חושב שאני גאון שכל דבר שיוצא לו מהיד זה זהב טהור שזכות לכולם לקרוא.

הייתי יכול להסביר את זה בקטע פוסט-מודרני, שהבלוג שלי הוא שולחן העבודה שלי, המגרה החדשה אם תרצו ושאני רוצה שהתוצר הסופי יהיה תוצאה של דיאלוג עם הקורא.

אבל כל זה לא נכון.

כן. תמיד הייתה לי דיסלקציה אבל מתוך בושה הכרחתי את עצמי להתגבר עליה, ובכל משפט שאני כותב האצבע לוחצת על מקש הbackspace יותר משהיא לוחצת על הspace. תמיד היו לי קשיים בריכוז אבל במהלך התואר הראשון עשיתי לעצמי תרגילי קריאה אינטנסיביים כדי להתגבר עליה. הייתי מניח חמישה ספרים בערימה ויושב שעות קורא פרק מאחד ומחליף לשני. גם אם הייתי בוחר לשים את המשקפיים, רוב הסיכויים שהייתי עדיין מתרכז במחברת שלי וכותב בה דברים שלא קשורים בכלל לשיעור. נכון, לא קראתי ספר עד גיל 19, אבל בגיל 22 סיימתי תואר בספרות ופילוסופיה ולכן הטסקטים הראשונים שעיצבו את רוחי היו של הומרוס, גיתה, דיקארט, אפלטון, שלי, שלונסקי, עגנון ועוד רבים אחרים. למעשה הספרים ברשימה "יצירות המופת בספרות המערב" הם הדבר הראשון שקראתי בחיים שלי.

נכון עשר שנים לא קידמתי ולא פרסמתי כלום, אבל כתבתי ארבעה קבצי שירה, שלושה אוספים של סיפורים קצרים, שתי נובלות, שלושה מחזות ואת כולם גנזתי כבוסר.

גדלתי בפת עם השם "אוחיון" אבל סבא שלי פרופסור, וסבתא שלי דוקטור, ואבא שלי עובד באוניברסיטה מאז שהייתי עובר ואין שום מקום בעולם הזה שמרגיש לי כמו בית כמו האוניברסיטה העברית. ובבית הספר התייחסו אלי כמו אל ערס בגלל שרוב היסודי ותחילת החטיבה הייתי בעיקר משחק כדורגל והולך מכות. אבל אז גיליתי שיש בעולם בנות וכל הדברים האלה הפסיקו מיד לטובת מטרה נעלה יותר.

זה נכון שאני לא יכול להחזיק כלום בבטן אבל בגלל אני חופר לאשתי ולבת שלי על כל דבר קטן שעולה בתוכי. 

כן אני עצלן וכן חלק גדול מחיי הבוגרים ביליתי בחברת מטי הכרה, אבל העצלות שלי באה לידי ביטוי בזה שאני כותב במקום לעשות דברים אחרים שאני צריך לעשות עכשיו, ועם סמים מעולם לא היו לי בעיות, מלבד עם סיגריות. הסם הקשה הזה שאני מתעב בכל נשמתי, אבל חוזר אליו כל פעם שיש רגע של קושי.

כן אני מגלומן לא קטן, אבל אני לא חושב שאני כותב טוב. אני חושב שפה ושם יוצאים לי משפטים או שורות בעלות ערך, ואני מאוד אוהב את מה שאני כותב, שלא יהיה לכם בזה ספק. לפחות בשבוע הראשון אחרי שזה נכתב. אבל יש לי מספיק פרופורציה ספרותית כדי להעמיד את עצמי במקום ריאלי על הסקאלה הספרותית - יותר טוב מרוב הזבל שמתפרסם היום, אבל רחוק שנות אור מהגדולים שאני חפץ בחברתם.

קיוויתי שהקוראים שלי יגיבו על מה שאני כותב, אבל מהר מאוד הבנתי שאף אחד לא מגיב באמת על משהו ספרותי שמפורסם באינטרנט, חוץ מדברים כמו "מעולה!", או "ביג לייק". כמובן שהטקסטים שעולים על הבלוג הם טיוטות ראשונות שלא הייתי רוצה שהם יודפסו בתוך כריכה עם השם שלי בשום מצב. כמובן שכל דבר שאני אפרסם יעבור עריכה אינטנסיבית, עד שארגיש שזה ראוי לפרסום אמתי. בנוסף, רוב המחקרים שאני מעלה כאן מתפרסמים בזמן אמת, תוך כדי שאני חוקר אני כותב ורק אחרי שאני מסיים את המחקר על הבלוג, אני יכול למעשה להתחיל לכתוב את הספר ה"אמתי".

אבל, למרות שהדברים האלה נכונים, הם רק חלק קטן מהסיבה האמתית לכתיבה שלי.

למען האמת אני פשוט מפחד. מפחד פחד מוות. מהמוות. אני מפחד שפתאום הכול ייגמר ולא יישאר בעולם הזה שום דבר ממני. אני אוהב את החיים שלי, ואני מתכוון לשמור עליהם בכל רגע נתון, כי אני יודע שיש לי הרבה מה להפסיד, אבל כשזה מגיע לכתיבה, אני יודע שיש לי עוד כל כך הרבה להוציא ואני מת מפחד להתפגר פתאום בגלל איזה שטות כשכל מה שיש לי ביד זה אוסף של רשימות. וזה קשה לי ואני מתבייש במחשבה שהבלוג הזה הוא כרטיס הביקור הספרותי היחידי שיש לי כרגע. אבל כל הזמן יש לי תמונות בראש של אפשרויות בהן אני אקבל איזו מכה בראש או בגב וכל האפשרויות שלי ייגמרו ברגע. ואני לא רוצה לטפל בזה, אני לא רוצה לקחת כדור, או לנהל שיחה עם פסיכולוג, כי עמוק בפנים גם טוב לי עם הפתרון הזה. טוב לי ליצור מתוך הפחד הזה. גם עם למעשה כל מה שאתם קוראים זה בעצם אני, רץ באמוק, בכיוון ההפוך ממה שנמצא כל הזמן לפניי.

מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת - מה זו חברה?

אחרי הפרקים הקודמים, אולי כדאי שנקדים מעט מילים לפרק הזה בשביל להסביר מה זה בדיוק "מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת", הכותרת של כל הסדרה הזו. במונח "מחשבות מכולכלות" אני מתכוון לאותן תפיסות שדווקא בגלל שאנו רואים אותם באספקלריה כלכלית, אנו מגיעים לכדי אמונות שגויות. כפי שאמרתי כבר, ועוד אחזור על כך פעמים רבות - אני לא כלכלן. נקודת המבט שלי הנה פילוסופית. אני בוחן מושגים ואת אופן השימוש במושגים. לאחר מכן, אני נוקט בנקודת מבט אבולוציונית ורואה איך ההבנה הזאת השפיעה עלינו. מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת במובן זה הן כמו דעות קדומות, תפיסות שגויות ואמונות טפלות - אופן הבנה שגוי של מושגים שבעקבות ההבנה השגויה ההתפתחות שלנו מעוכבת.

ברור לנו מדוע ישנה חשיבות עליונה להגדרת מושגים באופן ברור ומובחן בתחומי-ידע כמו אתיקה, פיזיקה, חינוך, מטאפיזיקה, מתמטיקה וכו'. אבל, כאשר אנו מגיעים לכלכלה, דומה שאותם מושגים מוסברים באותו אופן כבר למעלה ממאה שנים.

בסדרת מאמרים זו אני מבקש לבחון את אופן הבנת המושגים הכלכליים מתוך כוונה למצוא האם הם יציבים. זאת מכיוון שבעוד שפילוסופים וסופרים יכולים לברוא עולמות בעזרת מילים מבלי להידרש להרבה יותר מסגנון ועקביות, כלכלנים מעצבים היום את מוחותיהם של אנשים שההשפעה שלהם על חיי היומיום היא מהותית במובן המיידי של המילה. כדי להסביר נקודה זו בצורה מדויקת נמשיך לפרק הזה בסדרה שעניינו הוא "מה זו חברה?"

למושג "חברה" בשפה העברית יש שני מובנים שונים לראשון קוראים באנגלית Society ולשני Company. הראשון הוא סוציולוגי והשני הוא כלכלי. חברה במובן הסוציולוגי זה קבוצה של אנשים החיים יחדיו באיזו שהיא קהילה מסודרת, את אופן ההבנה הזה של המושג נשים בצד לעת עתה. חברה במובן הכלכלי זו התאגדות של אנשים לכדי שיתוף פעולה מקצועי למטרת השגת יעד משותף.

מה הוא היעד הזה? כאן אנו מגיעים לבעיה מסוימת. שכן, מנקודת המבט של הכלכלן ישנה רק סיבה אחת להתאגדות של פרטים בחברה - רווחים. מנקודת המבט הזו השכירים מגיעים לחברה על מנת לקבל שכר והמנהלים נמצאים בעבודה על מנת להרוויח. יש בזה כמובן מידה של אמת, ואפשר להצביע על שכירים רבים בחברות רבות שנמצאים בעבודתם בדיוק בשביל זה. אבל ישנם גם, כמובן אנשים הנמצאים במקום עבודתם מתוך רצון כן לעסוק בזה, בין אם זה מתוך סקרנות ילדותית, עניין מקצועי, או תחושה של שליחות. 

אם נסתכל על עיר ממעוף הציפור, ונרד לבחון "חברה" כלשהי הנמצאת על בניין משרדים, לא נוכל לראות את ה"רווח" הזה בשום מקום. זאת משום שבעוד שהוא ה"לשם מה" של הרבה מהפרטים בחברה, הוא לעולם לא הדבר שהוא "חברה" בעצמו. אם נבקש להגיד מה הוא היש שהוא חברה? ניתן לומר שישנם שלושה דברים מהותיים המרכיבים כל חברה: עובדים, לקוחות ומוצר או שירות. כסף הוא הדבר המחליף ידיים בתוך המערכת הזו (בין אם כתשלום או כמשכורות), אבל, בעוד שכל אחד משלושת המרכיבים האחרים הוא מהותי לקיומה של חברה, הכסף יכול להיות מוחלף בכל דבר אחר בעל ערך כלשהו. אנשים עובדים בשביל ניסיון או בשביל תעודה, או בשביל אישור למחלקת עבודות שירות במשטרה, ניתן לשלם על מוצרים גם באמצעות בארטר או באמצעות עבודה. כסף הוא השמן הכי טוב שעד כה אנחנו, כחברה אנושית, מצאנו להניע את גלגלי השיניים של החברה אבל הוא לא הכרחי באופן שבו חברה חייבת שיהיו לה מוצר או שירותים, עובדים ולקוחות.

ההבדל בין שני האופנים השונים האלה להבנת המושג "חברה" משפיע ישירות על מה שאנו מגדירים כ"חברה מצליחה". אם אנו רואים הצלחה במושגים מונטיריים בלבד אזי חברה מצליחה היא חברה השומרת ומגדילה את רווחיה, אם לעומת זאת אנו מגדירים חברה במושגים הומניטריים - כדבר המורכב מעובדים, לקוחות ומוצר או שירות, אז "חברה מצליחה" היא חברה העומדת בשלושה קריטריונים שונים: 1. מספקת שכר לעובדיה, 2. שומרת על קהל לקוחותיה ואף מגדילה אותו, 3. מספקת מוצר או שירות איכותיים. 

ההגדרה של חברה כדבר הקיים למטרות רווח בלבד היא ההגדרה המנחה את הגוף המטאפיזי הגדול ביותר שהאדם יצר - הבורסה. באמצעות ההשקעות בבורסה אנו יכולים לראות לבנות חברות במהירות גדולה יותר וביעילות גדולה יותר, אנחנו יכולים לגייס כספים ולאמוד שווי של מנגנונים ענקיים במונחים מוניטריים בלבד. עבור הבורסה חברה מצליחה, ולפיכך חברה שיש להשקיע בה, היא חברה אשר עקומת הרווחים שלה גדלה. במילים אחרות חברה יכולה להיות רווחית, כלומר להצליח להישאר עם רווח עודף אחרי שהיא שילמה לעובדיה וסיפקה את מוצריה, אבל כל עוד עקומת הרווחים שלה לאורך זמן תגדל, היא לא תיחשב כחברה מצליחה בעיני אנשי הבורסה.

.הבעיה כאן היא שאנחנו מכניסים גורם זר לתוך נקודת השוויון ביחסים שבין ביקוש והיצע. חברה הרוצה לשמור על עצמה כחברה מצליחה במושגים אלה, תהיה חייבת להגדיל את רווחיה באופן עקבי. שמירה על עקומת רווחים קבועה אינה אטרקטיבית למשקיעים. הם לא רוצים להשקיע במשהו שפשוט עובד - הם רוצים לראות איך הכסף שהם משקיעים מניב תשואה, תשואה זו אינה אלא תרגום מוניטרי לשיפור בעקומת הרווחים.

מכיוון שנכנס כאן גורם זר למשוואה, ישנו צורך לפצות על כך - החברה צריכה לייצר רווחים. תחילה ישנו תהליך נפלא של ייעול - החברה בוחנת את תהליך ייצור המוצר שלה ואת איכות העבודה של העובדים ומשפרת אותו בהתאם לתגליותיה. אבל גם לתהליך כזה ישנה נקודת שוויון - המקום שבו לא ניתן יותר לשפר את עבודתם של העובדים ולקצץ בעלויות ייצור המוצר. אבל ההגעה לנקודת שיוויון זו לא מבטלת את הדרישה המתמדת לשיפור בעקומת הרווחים.

לכן יש לייצר רווחים חדשים, והפעם - על חשבון הרכיבים המהותיים של החברה. מורידים את שכר העובדים, מורידים באיכות המוצר, מעלים את המחיר ללקוחות כל פעם קצת. וכן הלאה וכן הלאה, קצת מהשכר, קצת מהמוצר, קצת מהמחיר, עד שאנחנו מגיעים למציאות שבה חנות בגדים מבקשת מלקוחותיה מחירים מופקעים במאות ואלפי אחוזים, בשביל מוצר שנמצא בתחתית הערימה מבחינה איכותית, ומשלמת שכר מזערי לכל עובדיה. כך הגורם הזר הזה, שנובע בראש ובראשונה מהגדרה שגויה של מושגים, הורס את אותה מערכת שהוא ביקש לבנות.

הסופרמרקטים הם עוד דוגמה מעולה - עובדיהם הם מהמוחלשים ביותר במשק, ספקיהם נחנקים מחדש בכל שבוע מתוך דרישה למחיר קמעונאי נמוך יותר, לקוחותיהם משלמים סכומי עתק בכל שבוע עד כדי כך שההוצאה החודשית של בית על מוצרים מהסופר עולה על ההוצאה החודשית שלו למשכנתה. 

זו אינה שאלה של נטל כלכלי, זו שאלה של אופיה של הכלכלה שאנו רוצים לטפח. אנחנו רגילים לחשוב על ראשי התאגידים האלה כחבורה של עסקנים תאבי בצע, מבלי להבין שהמערכת כולה דורשת מהם לפגוע באופן עקבי. אנחנו רואים את המשכורות הגבוהות להן הם זוכים ולא מבינים שהמשכורות האלה הם פשוט תמריץ לשיפור בעקומת הרווחים.

מה עושים? איך יוצאים מהפלונטר הזה? אפשר לנקוט בגישה השלילית - להחרים חברה, או תאגיד שהתנהלותם מצביעה על פגיעה מגמתית בעובדים, בלקוחות ובמוצרים שהם מספקים. אבל גישה זו רק תזיק לשוק, ומהר מאוד נגלה שלא נשאר לנו ממי כן לקנות. אפשרות שנייה, שנראית לי עדיפה בהרבה, היא הקמת תו תקן חדש - "התו המשולש", אשר ניתן אך ורק לחברות הצליחות לספק מוצר איכותי, תוך שמירה על שכר עובדים מכבד ועל לקוחות מרוצים. לאחר מכן, אפשר לצאת בדרישה לחברות ההשקעות שאנו רוצים שתיקי ההשקעות שלנו, הפנסיות שלנו וקרנות ההשתלמות שלנו יהיו מושקעים אצל חברות אשר זכו לתו המשולש. 

בדרך זו אנחנו מגדירים מחדש את את המושג "חברה מצליחה", מספקים תמריץ לחברות לעמוד בסטנדרט החדש הזה, ומשפיעים לטובה על האופן שבו הכלכלה שלנו מתנהלת. דמיינו לעצמכם חדשות כלכלה שבהן, במקום להראות רק מי עלה ומי ירד במדד רווחים, יסופר לנו על החברה הזו והזו שהפכה את כל עובדי הקבלן שלה לעובדים מן המניין ועכשיו נשאר לה רק לשפר את איכות השירות שלהם על מנת להיות זכאים ל"תו המשולש".

נניח שישנם שני סופרמרקטים מתחרים - אחד זול יותר מהשני בעשרה אחוזים והשני מחזיק בתו המשולש - איפה תקנו? האם לא תהיו מוכנים להשקיע את הכסף הזה בחברה טובה יותר הן במובן הסוציולוגי והן במובן הכלכלי?

לעולם לא עם עט

אני המשורר ההולך תמיד עם מחברת

ולעולם לא עם עט.

כך תמיד קורה לי שדווקא

כשההשראה שורה עם

בשורה או שירה או שורה

אני יוצא אל העולם

בחיפוש אחר כלי כתיבה
ופוגש זרים

כשהם רואים אותי כך

עם ברק של טירוף מאושר בעיניים

ועל מצחי חרוט - חירות,

הם מתחילים להאמין שהמשוררים

חיים בתוך סוג של חופש

ומתחילים לתהות מה אם?

מה אם הייתי נשאר בלהקה?

מה אם לא הייתי חותך מהנבחרת?

מה אם הייתי נרשם לתואר המעניין במקום לזה היעיל?

מה אם הייתי מסרב לתוספת שכר בתמורה לתוספת אחריות?

מה אם הייתי מביא ילדים לעולם?

מה אם הייתי משורר?

מה אם לא הייתי נכנע לחרדה?

אז הם עוזבים את כל נסיבות החיים

ויוצאים לתור אחר מסיבות החיים.

מפסיקים לרדוף אחר התוצאות

ומתחילים לעקוב אחר התופעות.

אז גם הם,

כמו משוררים,

שוברים שורות.

אני המשורר שתמיד הולך עם מחברת

ולעולם לא עם עט.

את שירי לא אכתוב לעולם.

מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת - מה זו כלכלה?

לפני שניתן לקיים איזה שהוא דיון רציני בנושא כלכלה (או בכל נושא אחר למען האמת), יש לוודא שכל המתדיינים נמצאים בתוך אותו מרחב דיון. שכן, אם במסגרת דיון כלכלי נגלה שכל אחד מהצדדים מבין את הנושא עצמו בצורה אחרת לחלוטין, לא נוכל לצפות שתיתכן איזו שהיא התקדמות הנקודה הראשונית הזו הלאה. על מנת למנוע מצב זה, יש לייחד פרק בתוך הדיון שלנו לענות על השאלה "מה זו כלכלה?"

על מנת להבין מה זו כלכלה, כדאי אולי להתחיל באופן שבו כלכלנים מבינים כלכלה. כפי שאתם יודעים, או וודאי תגלו תוך כדי קריאה במאמר הזה, אינני כלכלן. אינני מבין כלכלה כפי שהכלכלן מבינים אותה. על פי מחקרים עדכניים וכל עוד לא יתגלה אחרת בימי חיינו, נראה לבינתיים שכלכלנים הנם בני אדם. (אמנם, בני אדם שבחרו דרך עגומה מאוד להעשיר את ימיהם, אבל היא מספקת להם איזה שהוא עונג מסוים, למיטב הבנתי, ומי אני שאבקר את עונגו של אחר?) כאשר אנחנו מסתכלים על השאלה - כיצד כלכלנים מבינים את המושג 'כלכלה'? - מתוך ההנחה הזמנית שכלכלנים הנם בני אדם, התשובה המתבקשת לשאלה הינה -  באופן שונה אחד מהשני.

תשובה כזו אינה יכולה לעזור לנו בשום צורה להבין כיצד כלכלנים מבינים כלכלה ולכן אנחנו צריכים להסתכל במקום אחר - מה לומדים בלימודי כלכלה? שכן, לימודי כלכלה הוא המקום המבקש להבין באופן הטוב ביותר מה היא הכלכלה, ולו רק מתוך הנחה שלקוחותיו העתידיים הנם אותם האנשים הרוצים לדעת מה זו כלכלה. היות שאנשים אלה משלמים בעבור השירותים שלך, והיות שנמצאות בפניהם יותר מאפשרות אחת ללמוד את התחום הזה, אנו רואים כיצד ישנו תמריץ ברור למוסד לימודי לכלכלה להחזיק בהגדרה הטובה ביותר של "מה היא כלכלה?" באשר לפרטי השיעור, לאיכות התוכן והמרצים, לעומס הלימודי שהמוסד דורש ולדרישות הקבלה לתוכו, לכל אלה ישנו מקום חשוב אבל משני לצה ההגדרה הראשונית הזו של הנושא עליו אנו מדברים.

בתי הספר לכלכלה, נכון לכתיבת מילים אלה מגדירים כלכלה כך: כלכלה הנו תחום הדעת המבקש לבחון את הייצור, הצריכה וההעברה של שירותים, מוצרים והון. זאת, תוך שימת דגש על שני "מבטי-על" על הנושא: מיקרו-כלכלה העוסקת במרחב של בני אדם פרטיים, עסקים, חברות ותאגידים, ומקרו-כלכלה המבקשת לזרוק מבט רחב על הכוחות וההשפעות השונות של התנהגות כלכלית, בין אם של מדינה או של קבוצות קטנות יותר על מושגים רחבים יותר כמו אינפלציה, אבטלה, מדד מחירים וכו'.

בחצי השני של המאה ה19, סטודנט צעיר לפילוסופיה בקופנהגן בשם סורן קירקגור הביט על שני הזרמים הגדולים של פילוסופיה ששלטו בימיו ונתקל בבעיה קשה. מצד אחד היה את המבנה המונומנטלי של היגל וחסידיו אשר ניסה (ויש אומרים שהצליח) להכליל את כל הדברים בעולם בתוך מערכת אחת אבסולוטית ואובייקטיבית, מהצד השני, היו אותם פילוסופים רומנטיים כמו שלגל ושלינג שהצביעו על האדם המסתכל כבסיס לכל מה שישנו וסברו שהעולם שאינו אלא סובייקטיבי. בעייתו של קירקגור, בזמן שהוא ניצב שין שני הזרמים הענקיים האלה האלה, הייתה שלא משנה איפה הוא הסתכל, הוא בשום שלב לא יכול היה למצוא את עצמו - את סורן קירקגור, שם פרטי ושם משפחה.

זאת הבעיה המהותית שאנו נתקלים בה אם אנחנו מאמצים את הראיה הדיכוטומית של הכלכלנים. בין אם אנחנו מסתכלים דרך האספקלריה של המיקרו-כלכלה או של המאקרו-כלכלה, אנחנו, אני ואתם מאבדים מיד את העור העוטף את גופנו ונהפכים באופן מיידי למעין אקסטרפולציה סטטיסטית שבעוד שהיא נוחה מאוד לצורך הכנסה למשוואות ולחיזוי הסתברות של דפוסי התנהגות במקרים קיצוניים, היא לא צריכה לקום איתנו בבוקר, לדבר בשמנו עם הבנק, לריב עם אשתך עוד פעם על איזו שטות בגלל שהלחץ הקיומי של היותו של האדם נתין למערכת דורסנית שהשקיעה מאמצים רבים כדי שהוא לא יבין אותה.

פעם שאלו את ג'ואן רובינסון, אחת הכלכלניות הבולטות של החצי הראשון של המאה ה20, מדוע אנשים צריכים ללמוד כלכלה? תשובתה הייתה - "ללמוד איך שלא להיות מרומים על-ידי כלכלנים."

אופן ההסתכלות של כלכלנים על השאלה מה היא כלכלה הינו יעיל וחד, כמו סכין שיש לה ידית שרק הם יודעים להחזיק, אבל למרות יעילותה הברורה, היא חוטא לאמת היות והיא מוציאה מתוך ההגדרה של כלכלה בדיוק את הדבר שהכלכלה היא. 

כפילוסוף ענייני הוא העולם עצמו, ולא איזה אוסף של אקסטרפולציות ורעיונות יעילים. כאשר אני ניגש לשאלה כמו "מה היא כלכלה?", אני שואל "מה הוא היש אשר הכלכלה הינה", במילים אחרות, איפה בעולם הזה ישנו משהו שלוקח חלק בדבר הזה שנקרא כלכלה. מנקודת המבט הזו, השואל נזרק באופן כמעט מיידי, אל התנועה הראשונה הזו החולפת כרוח בתוך כל בחירותנו כבני אדם בחברה. אינני מתכוון כמובן לאיזה אבסולוטיזציה אבסורדית שטענת שהכלכלה היא הכול, או שהחיים הם כלכלה. זה אידיוטי. אלא שכלכלה מתרחשת בכל מקום. בכל רגע שאדם מבצע בחירה - של מקצוע, של תחום עניין, של מותג אהוב, או סגנון מוזיקלי מועדף, של סוג הלחם המיטיב עם קיבתו, או של אופן ההתנהגות המקובלת עליו בעולם העסקים - בכל פעם שאדם מבצע בחירה, הוא לוקח חלק בכלכלה. והכלכלה, אם היא ישנה, הינה בראש ובראשונה סך כל הבחירות האלה ותוצאותיהן.  מתוך מאגר מידע עשיר זה, ניתן לסדר ולנתח, ללמוד ולדרוש על כלכלה. ברגע שעוזבים את הנושא הזה, את הבחירה המיידית והחד פעמית של הפרט בכאן ועכשיו של חייו, עוזבים את מרחבי הכלכלה. 

עכשיו הבה נכיל את ההבנה הזאת על כלכלה כנושא - כאשר המוסדות השונים בוחרים ליישר קו ולהציע מערכת לימודים המתרחשת בתוך מרחב המכיר ב(אך למעשה מתעלם מ)-שדות כמו היסטוריה, פילוסופיה, ביולוגיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, ניורולוגיה, טכנולוגיה ושפת תכנות. הוא מזמין אליו אנשים אשר, אם יבחרו להישאר וללמוד אצלו, יצרו בסופו של דבר כוח שוק מסוים של אנשים המספקים שירות בתחום אותה ה"כלכלה", מכיוון שהם גם כלכלנים הם ידרשו על שירותיהם מחיר אשר יצדיק את בחירותיהם, ואז מי שיבחר להעסיק אותם, יהיו אלה חברה פרטית, אוניברסיטאות, או גופים ממשלתיים, הם יגיעו למצב פרדוקסלי שבו - ככל שהם ירצו יותר להצדיק את ההשקעה שלהם בכלכלנים, הם יבחרו לפעול בצורה אשר תרחיק אותם יותר ויותר מהכלכלה עצמה. הם יבחרו לפעול באופן הרואה באדם הפרטי סטטיסט ובעסק הקטן נתון בעל מקבילה נומרית.

מתוך הפער הזה בין מה שהכלכלה היא ומה שכלכנים חושבים שהיא הכלכלה נוצר הניתוק בין האדם והמערכת הפיסקלית שהוא נתון בתוכה - האדם הפרטי לא יכול שלא להבין את הכלכלה במושגים של חייו שלו. במושגים של האשראי שבארנקו, החוב שבחשבונו, והמכונית שבחנייתו. ואילו עבור הכלכלן הדברים האלה הנם רק משתנים אותם הוא צריך לנתק מהווייתם לכדי מושגים של תנועה טהורה, חסרת טעם וריח. קרה. 

כלכלנים משועשעים מכל מצב שבו אנשים פונים לנגיד בנק ישראל ואומרים לו "איננו עומדים במחירי המשכנתה!", ואז מתעצבנים שכל מה שהוא עושה זה לשנות את הריבית. הם יודעים שהנגיד מדבר בשפה של ריבית, ושמלבד זה אין לו ממש השפעה על כלום. הם יודעים שהוא לא יכול לענות על חמדנותם של בנקים ושהוא לא צריך לענות על חמדנותם של בנקים, כי הם יודעים שחמדנותם של בנקים היא נתון קבוע מאז שמישהו החליט לשים שק של מטבעות מאחוריו, להציב אשנב בינו לבין ההולכים ושבים, ולדרוש ריבית על ההחזר.

מה שלא ברור לכלכלן זה שהוא אחראי באופן ישיר על ההשלכות של הטמעת תפיסה זו של כלכלה המנותקת כל כך מהחיים. מתוך התובנה הכלכלית שבני אדם מושפעים מתמריצים, יצרנו עולם שבו אין צורך לדבר אל שכלו אחר, ולמעשה אין צורך לטפח את שכלו של אחר, אלא רק להציב בפניו פרסומת שתעצב את התמריץ המתאים בשבילו. מתוך ההבנה שבני אדם נוטים לפעול מתוך דאגה לאינטרסים שלהם בלבד, יצרנו עולם של אינטרסים מהלכים שבו כל אחד רואה רק את טובתו וטובתו היא הדבר היחיד שמוצג לו מהעולם. עולם של קופים אנוכיים שנוהגים בכביש כאילו אין עוד מלבדם ושכועסים עליך שאתה נמצא במעלית שהם רוצים להיכנס אליה.

האופן שבו אנו מגדירים מה היא כלכלה, אינו שאלה אקדמית יבשה, שכן מתוך ההבנה הזו אנחנו מנהלים את הבחירות שלנו, אנחנו מנצלים את כוחנו, אנחנו לוקחים חלק בתוך הכלכלה. יותר מדי זמן נתנו לכלכלנים להכתיב לנו את הכלכלה, הגיע הזמן שנלמד את הנושא הזה כמו שצריך וניצור כלכלה אחרת, אחת שנובעת מתוך ההבנה שלא ניתן להפריד בין העלויות של עובדי קבלן והערכים הנלמדים בבית הספר. שרואה שמאחורי כל מאמר מגובה סטטיסטית שטוען שעלייה בשכר המינימום מובילה לעלייה באבטלה, יושב שמוק שקיבל הרבה מאוד כסף כדי לספק את הסחורה שתשאיר אותנו עניים.

אפשר לומר שאני מדבר על סוג של התפכחות, יקיצה טבעית אם תרצו, ממצב שבו ראינו בכלכלה איזה משהו מפחיד שנמצא אי שם ומורכב ממתמטיקה קשה וממילים לועזיות ארוכות, למבט שרואה את הכלכלה בכל פעולה של חיינו. אתה שונא את הסופר כי הוא גוף לא מוסרי? לאף אחד לא אכפת מזה כל עוד אתה ממשיך ללכת אליו. מישהו מייצר אלטרנטיבה מוסרית יותר למוצר שאתה צורך? לאף אחד לא אכפת שאתה מאמין שהוא נשמה טובה כל עוד אתה לא הולך וקונה את המוצרים שלך אצלו.

כלכלן מחזיק במבט מפוכח כזה, רק שבמקרה שלו, במקום להסתכל על הדברים במבט ישיר, הוא רואה אותם מתוך פזילה מטרידה שבה עין אחת פונה למעלה ונעה בתנועות ארוכות ועין שנייה פונה למטה בתנועה תזזיתית והמוח מתאמץ לייצר השערה לגבי העולם באמור להיות אי שם באמצע. 

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 31

הלוואי ויישאר רק חלק מעצמי-
החלק, אדוני, שהוא אתה.
הלוואי ואוכל לראות את כל הנקודות במצפן,
הלוואי והכול יתמזג לכדי אחדות,
הלוואי והאהבה שלי אליך תבער לנצח
ניזונה בכל מה שעודף
בתוכי-
החלק, אדוני, שהוא אתה.

הלוואי שרק מה שאינני מסתיר יישאר
החלק, אדוני, שהוא אתה.
הלוואי שזה יהיה מה שמחזיק ונשאר,
והלוואי ורוח השטות שלו תמלא את ימי,
הלוואי וכל מה שנשאר ירכיב
את הצמיד שהאהבה קושרת
בתוכי-
החלק, אדוני, שהוא אתה.

(29)
תשאיר רק את המעט שיש בי שבעזרתו אוכל לקרוא לך כל כולי. תשאיר רק את מעט הרצון שלי שבו אני מרגיש מרגיש אותך בכל פני, שאהיה מסוגל לבוא אליך בכול, לזבוח את אהבתי לך בכל רגע.
תשאיר רק את המעט שבעזרתו לעולם לא אוכל להחביא אותך. תשאיר רק את כבלי המעטים שאוכל לקשור עצמי עם רצונך ותכליתך תמלא את חיי- אלה הם כבלי אהבתך.

שעת סיפור, מתוך 'מבקר בתרבות'

מאמר זה פורסם בכתב העת המכוון לספרות ילדים ונוער "הפנקס", הוא מיועד גם להיות נספח בסוף הכרך הראשון של אגדות אמתיות.

 1. האם יש מקום לשעת הסיפור בעולם המודרני?

למעלה ממאה שנה חלפו מאז חזונו של דיואי שבית הספר ימלא את החלל שההורים בעולם המודרני לא יכולים למלא, בין אם מטעמים כלכלים או חברתיים.[1] חזון זה יכול לסמן עבורנו את ראשיתה של הצפייה שבית הספר ישלים את המשפחה כגוף החינוכי המרכזי בחברה. עם זאת, לאחר מאה שנה של מחקר וניסיונות חינוכיים, מתבהרת יותר ויותר התמונה לפיה מקומה של המשפחה בתוך המערכת החינוכית הוא לא רק חשוב, אלא הוא הגורם המשמעותי והמשפיע ביותר על חינוכו של הילד. זאת לא רק בהיבט של חינוך לערכים, אלא גם ברכישת המקצועות השונים הנלמדים בבית הספר.[2]

עם זאת, לצד ההכרה ההולכת וגוברת של עובדה זו, דומה שהעולם המודרני נוטל לעצמו יותר ויותר מהזמן המשותף של ההורים עם ילדיהם; ראשית, קשה יותר ויותר למצוא משפחות שרוצות, או מצליחות, להתקיים ממשכורת של מפרנס אחד, כך שהתמונה השגורה של אמא מחכה בבית לילדיה כמעט ונעלמה מהעולם. שנית, ההתפוצצות של מציאות המסכים שהחלה בחצי השני של המאה העשרים וגדלה באופן אקספוננציאלי בזמננו יצרה מצב שבו, גם אם כל המשפחה מוצאת את הזמן להיות ביחד, כל אחד מהם שוקע בבהייה בעולמו שלו.

כך אנו מגיעים למצב הפרדוקסלי שבו ככל שאנחנו מכירים יותר בחשיבות העליונה של המשפחה כמחנך, [3]כך אנו מאבדים יותר מזמן האיכות של המשפחה יחדיו. המאמר הזה מבקש לעזור ליצור מחדש את הזמן והמרחב המתאימים האלה, על ידי החזרה של המוסד המשפחתי הישן והמוכר של "שעת סיפור".

חלק מהקוראים של מאמר זה יכולים להתקומם בשלב זה ולטעון ששעת הסיפור עדיין קיימת, ושבבתים רבים נקראים סיפורים לפני השינה. עם זאת, קיימים בחברה שלנו פערים רבים בין בתים שבהם מתקיימת שעת הסיפור לבין בתים שלא –המקבילים באופן לא מפתיע עם הפערים הסוציואקונומיים בחברה שלנו.

בנוסף, הרוב המוחלט של ספרי הילדים המודפסים בארץ נוטלים דוגמא מהמודל האמריקאי לספרות ילדים מודרנית: ספרים דקים מאוד, עם מעט דפים ומעט מילים. בעוד שאלה עשויים בהחלט להיות איכותיים ומהנים ביותר, רובם נגמרים אחרי חמש או עשר דקות של קריאה. ספרים כאלה הופכים את שעת הקריאה למעין מעשה ידי חובה, אשר משרת יותר להשקטת מצפונם של ההורים מאשר לניצול הפוטנציאל הרב הנחבא בשעת הסיפור.

לפני שנמשיך לתאר מה היא שעת הסיפור, כדאי שנראה קצת מה המחקר החינוכי בנושא שעת הסיפור יכול ללמד אותנו, ואילו תכניות פועלות בעולם בעקבות הממצאים המפליאים של המחקר הזה.

ב-2012 פרסם ארגון הOECD- את המחקר המקיף ביותר בנושא השפעתה של שעת הסיפור על התפתחות ילדים.[4] את המחקר ערך ארגון PISA (התכנית הבינלאומית להערכת תלמידים), שהשווה בין 13 מדינות שונות ובחן תלמידים ממצבים סוציו-אקונומיים שונים. התברר כי קיים יחס ישיר בין קריאת סיפורים לילדים בגיל הרך להצלחתם בגילאי התיכון ואף לאחר מכן.

תוצאות המחקר הראו כי לא זאת בלבד שילדים שהוריהם קראו להם סיפורים רכשו מיומנויות לשוניות טובות בהרבה מאלה שנרכשו על ידי ילדים שלא הוקראו להם סיפורים לפני השינה, אלא גם שאותם תלמידים נהנו מחדוות קריאה ומאהבה לרכישת ידע, אשר השפיעה בסופו של דבר על ציוניהם בתעודת הבגרות, על סיכויי קבלתם לאוניברסיטה ועל איכות לימודיהם האקדמיים.

עוד נתון מפליא היה העובדה שלהיבטים הסוציו-אקונומיים הייתה השפעה יחסית על הצלחה בלימודים קטנה יותר מאשר לקיומה של שעת הסיפור בבית. אמנם נמצא שמשפחות ממצב סוציו-אקונומי גבוה יותר נוטות לספר יותר סיפורים לילדיהם, אך אנו יכולים לייחס לממצאים האחרונים האלה רפלקטיביות: היות ואנו יודעים שילדים שנהנו משעת סיפור בצעירותם הופכים להורים המנסים לשמור על המסורת הזו ולספר סיפורים לילדיהם, ושילדים שהוריהם מספרים להם סיפור נוטים להצליח בלימודים, ניתן לשאול האם מצבם הסוציו-אקונומי המשופר של ההורים עצמם לא הושפע מכך שהם נהנו משעת סיפור בצעירותם.

ההכרה המתעוררת בעולם לגבי החשיבות של שעת הסיפור הביאה למספר פרויקטים מעניינים בנושא. ב-2002 החל בפולין פרויקט בשם "כל פולין קוראת לילדיה", שבו הוקדש שבוע שלם לחגיגת הקריאה לילדים, תוך מתן הסברה להורים דרך קליפים, פרסומות וסרטים קצרים בהם נראו סלבריטאים קוראים לילדיהם. הפרויקט החל ב250 ערים וכפרים, ותוך מספר שנים גדל להקיף 2500 רשויות. הוא היה כה מוצלח שתחילה הועתק גם לצ'כיה, ולאחר מכן הפך לפרויקט כלל-אירופי בשם "כל אירופה קוראת לילדיה". הארגון גדל עד שהפך לגוף בעל השפעה פוליטית משמעותית, וגיוס הכספים שלו תרם לשימור וטיפוח ספריות ציבוריות ואף אִפשר מלגות מחייה לסופרים צעירים על מנת לקדם יצירה איכותית של ספרות ילדים.

דוגמא נוספת ניתן למצוא בבריטניה, שם פרויקט בשם "Bookstart", מספק ספרים במתנה ל-95% מילדי אנגליה, וויילס ואירלנד, לצד חומרי הדרכה להורים לגבי שעת הסיפור ויצירת קהילות קוראים המשתפות זו את זו בחוויות ובקשיים ששעת הסיפור מייצרת. זאת, כדי להניח את היסודות לאהבת הקריאה בכלל האוכלוסייה.

2. המרחב הייחודי של שעת הסיפור

כדי להבין מדוע לקיומה של שעת הסיפור השפעה חיובית כל כך על ילדים ומשפחות, עלינו להבין את המרחב הייחודי ששעת הסיפור מייצרת. שעת הסיפור היא בראש ובראשונה מרחב אינטימי ושקט המספק הזדמנות למפגש איכותי בין הורה לילד. זוהי הזדמנות לסכם את היום ולהפוך את המעבר מעירות לשינה לתהליך טבעי ושליו, השונה לחלוטין מהתמונה המוכרת מדי של וויכוחים וחיכוכים בין ההורה לילד סביב נושא השינה.

בנוסף, בעוד שרוב הזמן במערכת היחסים בין הורים לילדים נסוב סביב דאגה לצרכים ולחובות, שעת הסיפור היא מרחב של רצונות: ילדים צריכים לקום בבוקר, צריכים לצחצח שיניים, צריכים לצאת לגן או לבית הספר, צריכים לאכול טוב ולעשות שיעורי בית, והחובה של שמירה על כל הדברים האלה מוטלת על ההורים ומעצבת חלק גדול מהמפגשים שלהם עם ילדיהם. שעת הסיפור מאפשרת לקבל את הזמן הזה בחזרה.

אין חובה לקרוא סיפור בסוף היום; הילדים הם שרוצים שיקראו להם סיפור, רוצים לצאת קצת מהרצף התחום של היום אל עבר האפשרויות האינסופיות של הלילה, לטייל קצת בארצות רחוקות וקסומות ולחוות דברים שהעולם המודרני, על כל הסרטונים הקצרים שלו, לא יכול לספק להם.

בעולם שבו גירויים רבים נלחמים על כל שנייה של הכרתנו, והרודנות של השעון שולטת בכל, שעת הסיפור נמצאת מחוץ לזמן. זו אינה "שעה שבה מספרים סיפור"; היא עשויה להימשך בין עשרים דקות לשעתיים, בהתאם לאירוע החד פעמי של המפגש הזה.

שעת הסיפור היא מסע משותף שבו שני הצדדים חברים למסע. ממש כמו במסע ברחבי הטבע, אנו לא אמורים להתקדם אם חברנו עצר בצד הדרך; אנו אמורים לעצור ולשאול למה אנחנו עוצרים עכשיו? מי יודע, אולי הוא רואה נוף יפהפה שאתם פספסתם? אולי הוא פשוט רוצה קצת אוויר?

הסיבה לכך שייתכנו עצירות בדרך היא ששעת הסיפור, בשל האיכות השקטה והמרגיעה שלה, היא זמן שבו דברים מתחילים לצוף לתודעה; דברים שקרו בבית או בחוץ, רגשות שהרגשתי, שאלות ששאלתי, או חוויות שחוויתי ולא היה לי זמן לעבד. שעת הסיפור היא מרחב מצוין להתמודד אתם.

במקום הבטוח הזה שכל כולו השתתפות, אפשר לדבר על הדברים ממקום אחר, פחות שיפוטי ויותר משתף. אפשר ללמוד קצת על עולמו של הילד, על מערכות יחסים שלו עם חבריו, על הדאגות שלו וההישגים שלו, ולנסות ביחד לגבש אסטרטגיה לקראת המחר.

לכן מותר, ואפילו כדאי, שלא לקדש את הספר בשעת הסיפור. הספר הוא כלי בידינו, הוא לא המטרה. מותר להניח אותו לחלוטין בצד במהלך שעת הסיפור ולהקדיש אותה לדברים אחרים, חשובים יותר. דברים שלא היה לנו הזמן, הנכונות והאינטימיות המתאימה להתמודד אתם אלמלא היינו מייצרים את ההפסקה הזו בתוך ההמולה של היום.

לא חייבים בכלל לקרוא ספר, אפשר להמציא סיפור; להניח את התשתיות וביחד לברוא עולם. כשטולקין סיפר לילדיו על עלילות ההוביטים הקטנים לבית באגינס, הוא לא חשב כלל לערוך אותם לכדי ספר, ובוודאי שלא שהספר יהיה הספר הנמכר ביותר במאה העשרים אחרי התנ"ך.

יכול להיות שהורים הקוראים מילים אלה חושבים לעצמם: יופי, הוא רוצה שנהיה מלאכי חינוך סובלניים ונקדיש את כל כולנו למפגש קסום עם הילדים שלנו, כשאנחנו (מה לעשות) גם בני אדם, וגם לנו לפעמים קשה ולא מתאים; אבל שעת הסיפור היא דווקא מרחב שבו ההורים יכולים להרשות לעצמם להיות פחות מושלמים בעיני הילדים, מרחב שבו הילדים פוגשים אותנו לא פחות מאשר אנחנו פוגשים אותם.

מותר לנו להתנצל שאנחנו לא נמצאים הערב במקום הנכון בשביל להקריא סיפור; לספר להם על היום שלנו ועל כל הדברים שקרו היום שמפריעים לנו להירגע ולהתכרבל עכשיו עם הספר. תתפלאו, לפעמים לילדים יש בדיוק המשפט שאתם צריכים כדי להשאיר את השטויות מאחור ולעסוק במה שחשוב באמת - כמו מה קרה לפיטר הארנב אחרי שעבר את הגדר?

מותר גם להודות שיש לא מעט דברים שאנחנו פשוט לא יודעים. אם פתאום במהלך הקריאה הילד שואל 'מי היו ההוגונאוטים?' או 'ממה עשוי בד מוסלין?'. אפשר להמציא איזו שטות, או לספק את המעט שאנחנו יודעים בנושא. אבל אפשר לנצל את ההזדמנות כדי לבדוק ביחד: לפתוח את אחד המסכים הנגישים האלה שיספק לנו את המידע, או אפילו את הספר שמכיל את התשובה. אם רואים שזו מסוג השאלות שצריך קצת יותר זמן לענות עליהן, אפשר לקחת "שיעורי בית" מהילד ולהבטיח לו שתבדקו את העניין ותספרו לו מחר. מותר גם פשוט להגיד "אני לא יודע", זו יכולה להיות התשובה הכי טובה שתתנו לילד, ויכול להיות שהיא תלַמד אותו יותר מכל תשובה עניינית או נכונה יותר.

שעת הסיפור היא לא מרחב מושלם, זוהי סדרה של תנאים שבתוכם ניתן ליצור זמן איכות שישליך ישירות על שאר היום. אחרי שראינו שלקיומה של שעת הסיפור השפעה חיובית על איכות הלמידה הבית ספרית של הילדים, אפשר גם לראות כיצד איכות השיח בין ההורים והילדים יכולה ליהנות ממנה.

3. שעת סיפור מהלכה למעשה

במהלך המחקר למאמר זה ניהלתי שיחות רבות עם הורים צעירים. אצל כולם היה רצון או כוונה לקיים שעת סיפור, אך אצל רבים מההורים עלו שאלות לגבי ההיבט המעשי של שעת הסיפור. אייחד מקום לשאלות הנפוצות ביותר שעלו.

א.      מתי כדאי להתחיל לקיים את שעת הסיפור?

באופן מסורתי, נוטים להתחיל לקיים את שעת הסיפור ברגע שבו ההתפתחות הלשונית של הילד מאפשרת זאת - בין גיל שנתיים לגיל ארבע, כאשר ניתן לקיים שיחה עשירה עם הילד ויש לו יכולת ריכוז להקשיב למקטעים שלמים של מלל. עם זאת, שעת סיפור אפקטיבית ביותר בגילאים גבוהים יותר – בין חמש לשמונה שנים.

אך למעשה, ניתן להתחיל לקיים את שעת הסיפור בגילאים צעירים הרבה יותר, כחלק אינהרנטי מתהליך ההרדמה. לפי שיטה זו מתחילים לקיים את שעת הסיפור ברגע שהרגלי השינה של העולל מתייצבים דיים כדי לייחד מקום להשכבה בערב. כך הילד מתרגל לחוויה לפני שאפשר ליצוק לתוכה תוכן: לקול השקט המדבר אתו אל תוך השינה ואל המקצב הנעים של הדיבור, גם בלי להבין את המילים. הורים שהצעתי להם לעשות כך הביעו תמיהה לגבי האפקטיביות של קיום שעת סיפור לפני שהתינוקות מתקשרים באופן מילולי; אך לאחר שהתנסו בזה מספר פעמים הם דיווחו על תהליך נעים יותר של מעבר אל השינה, שינה ארוכה יותר וטובה יותר; ואפילו היה זוג שדיווח על שיפור בהתפתחות הלשונית של התינוק.

ב.       מתי כדאי להפסיק את שעת הסיפור?

התשובה לשאלה זו מורכבת. מצד אחד אפשר להמשיך את שעת הסיפור כל עוד הילדים וההורים נהנים ממנה. מצד שני, אפשר ליצור תהליך לפיו עם רכישת כישורי הקריאה של הילד, אט אט מתחלפים בתפקידים עד שהילד קורא את הסיפור להורה.

אבל למעשה, התשובה האמתית לגבי הגיל שבו מפסיקים את שעת הסיפור לא ניתנת על ידי חוקרים או על ידי מאמרים, אלא על ידי הילדים עצמם: כשהם אומרים לנו שהם גדולים מדי בשביל שעת סיפור והם רוצים ללכת לישון לבד, או לקרוא בעצמם לעצמם סיפור לפני השינה – זהו הזמן המדויק.

ג.         בהנחה שלא התחלתי לקרוא לילדיי סיפורים בגיל צעיר, מתי כבר מאוחר מדי?

שאלה זו עלתה במהלך המחקר המקיף של ארגון PISA, אחרי שהראו את האפקטיביות המדהימה של שעת הסיפור על התפתחות הילד, הם קיבלו פניות רבות מהורים שלא קיימו שעת סיפור בביתם ותהו אם לא מאוחר מדי.

המסקנה הייתה חד-משמעית – אף פעם לא מאוחר מדי. הורים לילדים בגילאי היסודי המאוחר החלו לאמץ את שעת הסיפור, ותוך מספר חודשים דיווחו על שיפור משמעותי ביכולות הוורבליות של הילדים, באהבה שלהם לספרים ובשיפור איכות הדיאלוג בינם לילדיהם.

ד.       איך יודעים אילו ספרים מתאימים לאיזה ילד?

ההנחיה הרשמית של מוכרי ספרים בחנויות היא שגיל הגיבור של הספר מקביל לגיל הקוראים. הנחיה זו יכולה להוות עבורנו בסיס ראשוני בתהליך בחירת ספרים; אך היא עלולה להיות גם מגבילה ביותר. אין מוכר בחנות ספרים שמכיר את ילדכם טוב מכם; אתם יודעים הכי טוב מה מתאים לילדכם מבחינת התכנים והשפה.

בנוסף, אם היו אומרים לכם "זה מתאים לגיל 7", האם זה צריך לשנות לכם? יש ילדים שבגיל הזה ימצאו את הספר משעמם ופשטני, ויש כאלה שייהנו ממנו רק כשיגיעו לגיל 11. יכולת ההנאה מספר כמו "הרפתקאותיו של תום סוייר" או "שלושת המוסקטרים" נוגעת ליכולת להתמודד עם התכנים והלשון שבה הספרים כתובים, ועם אורך הפרקים, ואין לה כך קשר למספר הסיבובים שהכוכב שלנו ביצע סביב השמש מאז שהילד נולד.

אפשר להתחיל עם ספרי הילדים הקטנים ששוק הספרים שלנו רווי בהם ולהתקדם משם. כאן יש להדגיש נקודה חשובה: תהליך הקריאה הוא תהליך של התפתחות. ילדים יכולים ליהנות מאוד מספריה של ג'וליה דונלדסון, או מספרי הילדים של מאיר שלו; אבל תפקידנו כהורים הוא להתקדם מנקודה זו, אל סיפורים עשירים יותר ומורכבים יותר. בבתים רבים אנו רואים כיצד "ננעלים" על ספרים במידה מסוימת, ולמרות שכל המשפחה כבר מכירה את הספר בעל פה, לא מתקדמים ממנו הלאה. גם אם הספר אהוב על כולם, זו לא סיבה להישאר בו, העולם מלא בספרים טובים. מלבד זאת, אם הספר חוזר למדף, תמיד אפשר לחזור אליו.

בסופו של דבר, כמו כל תהליך, בחירת הסיפורים מכילה הרבה ניסוי וטעייה, אך למרבה המזל יש לנו מדד ברור לגבי מה נכון ומתאים – הילדים עצמם. כבר אמרנו ששעת הסיפור היא מרחב של "רוצה" ולא של "צריך". אנו יכולים לבקש מהילדים "לתת צ'אנס" לספר; אך הם כבר יגידו לנו אם הם רוצים להמשיך עם הספר או לעבור לספר אחר. אמנם זה עלול להיות מאוד מתסכל להורים, שממש רוצים לקרוא כבר את הספר שהם אהבו כילדים; אבל צריך לזכור שהספר יחכה לנו גם בעתיד. אם ננסה לדחוף אותו לילדים בכוח רק נזכה מהם להתנגדות שתשניא אותו עליהם, לפני שגילו את איכויותיו.

ה.      האם יש להבחין בין ספרים לבנים וספרים לבנות? 

בפירוש לא. אמנם ישנם ספרים שנכתבו לקהל יעד מגדרי ברור; אך אין טעם שאנו כהורים נאמץ החלטה שיווקית של סופרים או של הוצאות ספרים. ספר כמו "המצפן הזהוב" יכול לספק הנאה לכל בן, למרות שהגיבורה שלו היא בת. בנוסף, אסור לנו כהורים במאה ה-21 להגביל את החשיפה לעולם של הילדים שלנו לפי מגבלות מגדריות, מכיוון שבדרך זו הם יפתחו תפיסת מציאות משוסעת הרואה עולם נפרד לבנים ועולם נפרד לבנות. תפיסה זו קיימת יותר מדי בקרב אנשי הדור שלנו, ועלינו לעבוד קשה שלא להוריש אותה לדור הבא. כהורים אנו צריכים לדאוג לפתח דור טוב מאתנו, להוריש את המיטב של חכמת אבותינו, לא את השיניים הקהות של מורשת הורינו.

4. קצת עזרה מחברים

הרעיון להחזיר את שעת הסיפור לחיים המודרניים וליצור מחדש את המפגש הייחודי הזה בין הורים וילדים, הביא אותי לחשוב כיצד ניתן להשתמש בחידושי העולם המודרני כדי להעשיר ולשפר את שעת הסיפור של כל אחד מאתנו.

תוך כדי ההכנה למאמר ראיתי מה רב רצונם של הורים להכניס את הקריאה אל העולם שלהם, ועם זאת כמה שאלות עולות כאשר אלה מבקשים להתחיל ואינן בטוחים כיצד. מצד שני, הורים רבים מקיימים שעת סיפור, וראיתי כמה הניסיון שלהם יכול לעזור להורים אחרים. בנוסף, לכל אחד היו ספרים רבים להמליץ לקריאה לילדים, וחוויות שונות שהם שמחו לשתף בהן. לכן החלטתי שעם פרסום מאמר זה, אקים קבוצת פייסבוק בשם "שעת סיפור – הורים קוראים", שבה הורים יוכלו לשאול אחד את השני שאלות, לקבל המלצות על ספרים, לשתף תסכולים ולחגוג הצלחות.

אם הפרויקט יצליח, אני מקווה לבנות מתוך הדיונים האלה מאגר של המלצות על ספרים, טיפים שונים להורים מתחילים וקווים מנחים לשעת הסיפור, שיוכלו לעבור הלאה מניסיון של הורה אחד לאחר. ביחד נוכל ליצור חברה טובה יותר ושלווה יותר ערב אחר ערב, וסיפור אחר סיפור.

קישור לקבוצה המתהווה:

https://www.facebook.com/groups/1622830941321724/

קישור למחקר של ארגון PISA בעבור הOECD:

http://www.oecd.org/pisa/pisaproducts/Parent%20Factor_e-book-new%20logo_FINAL_new%20page%2047.pdf

---

[1] דיואי, ג'ון, בית הספר והחברה, הוצאת אוצר המורה, 1956, עמ'  6-7-

[2] ראה: פסטרנק, רחל. המעגל הראשון, המשפחה כמחנכת-חממה או מלכודת? הוצאת איתיאב, 2002, פרק ה'  עמ' 55-78

[3] ראה:   Leichter, Hope Jensen , The Family as Educator. New York: Teacher's College Press, 1975.

[4] OECD, Let's Read Them a Story! The Parent Factor in Education, OECD, 2012

ירושלים של מטה - 301 - רוחות הערבה

לקראת החזרה של 'ירושלים של מטה' לעונה רביעית באתר JLM.FM, החלטתי לערוך פלאשבק לעונה השלישית. בפרק הזה רן בנימין ואני עונים על השאלה שהטרידה את פרק סוף העונה השנייה - מה הגורם למספר הלא הגיוני של מוות בשינה, בקרב קהילת העובדים התאילנדים בערבה. למרבה הפלא פתרנו את החידה, אבל התשובה לקחה אותנו 10,000 שנה אחורה.

הרצאה בפסטיבל אייקון 2016 - סבא של טולקין

למי שלא ראה, הנה ההרצאה שלי מפסטיבל איקון האחרון.
להרצאה קוראים "סבא של טולקין - או האבות המייסדים של הפנטזיה"
צפייה נעימה...

הבעיה עם האור

כמו כל נביא
גם הוא ראה את האור.
ועיניו, שכה הורגלו לחושך
התכווצו בכאב.
הוא ידע את האמת שיש כאן
לעזאזל,
הוא הרגיש זאת בכל נים של הווייתו.
אבל,
במקום להירגע ולתת לכאב ולהתלהבות
לשכוח,
במקום לשוב ולהביט על הדברים כמו שהם
עכשיו אחרי שהוא ראה את האור.
הוא פשוט רץ בחזרה להמון שבחושך
וצעק בסמכות של יודע דבר
"הכול לבן! הכול לבן!"