דפים

יום שני, 28 בדצמבר 2015

ירושלים של מטה - 302 - כהנא צדק?

לכבוד עלייתו של הפרק הבא של "ירושלים של מטה", ביום רביעי הקרוב בשעה 20:00, בJLM.FM, אנחנו ממשיכים בפלאש בק לעונה הקודמת. והפעם פרק מיוחד במינו, הזמנו את המחזאי יואב איתמר לפתור אחת ולתמיד את החידה - האם כהנא צדק?
האזנה נעימה

יום ראשון, 27 בדצמבר 2015

למען האמת

למען האמת
איו לי מושג.

לא למען המדינה,
יש לי כמה עצות בשבילה

לא למענכם,
בשבילכם אחקור כמה שרק אפשר.

לא למען אבותיי,
מהם דווקא השכלתי.

לא למען ילדיי,
למענם אני יודע הכול.

אבל למען האמת -
למענה בלבד -
אין לי שמץ של מושג.

למען השם,
זה לא נורא.

יום שני, 21 בדצמבר 2015

על מהות התרבות - מכתב פתוח לשרת התרבות

מאז ומעולם היה השיח לגבי מהות התרבות חלק בלתי נפרד מהדיון הפילוסופי באסתטיקה ובחברה. בחצי השני של המאה העשרים הדיון הזה שקע מעט, הודות לשתי תובנות עיקריות: הראשונה היה התובנה האקזיסטנציאליסטי לגבי היות הקיום קודם למהות, אשר דחתה כל דיון מהותני באשר הוא והתובנה השנייה נוגעת לכך שהשיח האסתטי בנושא התרבות, כשדה שיח שלם, נדחה כיורוצנטרי, בעידן שביקש להרחיק את עצמו מתפיסה מערבית אליטיסטית ולאמץ את האחר והשונה בתוך החברה שלו ומחוצה לה, אחרי שהגישה הזו הוכיחה עצמה ככושלת בעשורים של קולוניאליזם אימפיריאליסטי ושתי מלחמות עולם.
העידן הפוסטמודרני בא והלך, ועתה, בעידן שאנחנו יכולים לקרוא לו "עידן הפוסט", דומה שיש מקום להשיב את הדיון לגבי מהות התרבות. אמנם עם הצניעות המתבקשת לגבי הממצאים שיתגלו, היות ואלה יכולים להוות אך ורק נקודות הסתכלות מעניינות, מלמדות, או לפחות - מהנות, להבדיל מתובנות אוניברסליסטיות לגבי המהות האחת של התרבות האחת שאין בלתה, המתאימה יותר לגישות המגלומניות של המאה ה19 ולא לרוח המאה ה21.
נקודת הפתיחה שלנו יכולה להיות זו שנגענו בה במישרין בפסקה הקודמת. באופן מסורתי, החל מהוראציוס ועד לט. ס. אליוט, נתפש תפקידה של היצירה התרבותית והאמנותית ככפול - על האמנות, לפי מסורת זו, להסב הנאה וללמד.
היום תפיסה זו נדחתה למען גישה מקיפה יותר, כגון 'האמנות היא כל דבר אשר מתבוננים עליו כאמנות', או 'תפקיד האמנות הוא לספק ייצוגים של המציאות המאפשרים אופן הסתכלות שונה או חדש עליה'. הגישה של האמנות כייצוג של המציאות עצמה, או של האמנות כחיקוי של הדברים עצמם נדחתה לחלוטין ובמקומה הגיעה העמדה הרואה ביצירה האמנותית לא יותר ולא פחות מאשר יצירה אמנותית.
יש להעיר, כי למרות דחיית הגישה הזו בשיח התרבותי האקדמי, עדיין ניתן למצוא ניסיון לעמוד בשני קריטריונים אלה (של ללמד ולבדר), כמושא השאיפה של יצירות שונות. לאחרונה נפל בחלקי לצפות במופע "הופ - מותק של פסטיבל" אשר שאף בדיוק לעמידה בשני קריטריונים אלה. לדאבוני הוא כשל בשאיפה זו. למרבה המזל, אני לא קהל היעד של המופע הזה, ובתי בת השנתיים מצאה אותו מהנה במידה מה, אם כי לא כל כך מלמד (המופע ביקש לדבר על חשיבות המיחזור והיבט זה נעלם מעיני בתי בפרץ של אורות צבעוניים ורמקולים חזקים).
כאן אנו מגיעים לנקודה נוספת בנושא זה והוא ההבדל המהותי בין אמנות לבידור. ניתן בצדק לטעון שהמופע בו צפינו לא ביקש להיות יצירה תרבותית או אמנותית, אלא רק להוות בידור לילדים, וטענה זו תהייה צודקת. במקרה שכזה, איננו מצפים ממופע בידורי שיהיה מלמד אלא רק מהנה.
נקודה זו מקבלת משנה תוקף כאשר אנו רואים כיצד מופעי הבידור נתפשים בשדה השיח התרבותי לא רק כדבר שאינו מלמד, אלא אפילו כדבר המשחית את הנפש. כך אנו יכולים למצוא ב"וידויים" של אוגוסטינוס תיאור של חברו אשר נחשף לקרבות הגלדיאטורים:
"אליפיוס סלד ממחזות אלה ותיעב אותם, אבל יום אחד נתקל בכמה מידידיו וחבריו לספסל הלימודים [...] הם גררו אותו באלימות טיפוסית, כשהוא מוחה ומתנגד בכל כוחו, אל הזירה שבה התקיימו המשחקים האכזריים והרצחניים. [...] המקום כולו היה אחוז בתאוות מפלצתיות. אלפיוס הגיף את שערי עיניו ואסר על רוחו לצאת אל רעות שכאלה. הלוואי שהיה גם אוטם את אזניו! כי כאשר נפל אחד המשתתפים בקרב, היכתה שאגת הקהל האדירה באלפיוס בעוז. מוכרע על ידי סקרנותו וכמו מוכן לבוז למה שלא יהיה הדבר לנצח אותו גם אם ייראה, פקח את עיניו. הוא הוכה בנפשו מכה קשה יותר מן המכה שספג האיש אותו השתוקק לראות. [...] ברגע שבו ראה את הדם, שתה את האכזריות. הוא לא הסב את מבטו, אלא ריתק אותו אל המראות. [...] הוא נהנה מן הקרב הנפשע והשתכר מן ההנאה האכזרית. שוב לא היה האדם שנכנס, אלא אחד מן ההמון שאליו הצטרף, שותף אמת לאלה שעל ידיהם הובל לשם." (אוגוסטינוס, וידויים, ספק 6, פרק 13, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001,  עמ' 143-144)
בציטוט הזה אנו רואים כיצד אוגוסטינוס רואה בפעילות הצפייה במשחקי הגלדיאטורים כדבר המשחית את הנשמה והופך את הצופה, בעצם הצפייה הסבילה, לאלים ושיכור מהנאה מסבלם של אחרים. ההנחה המובלעת כאן היא שישנו יחס רפלקטיבי בין הנשמה של הצופה והמושא שלה - מעצם החשיפה לבידור הזה הצופה הופך מושחת.
בדוגמה מקבילה ומאוחרת, אותה מביא מישל פוקו בספרו "לפקח ולהעניש". בפרק הראשון של הספר, הוא מתאר אירוע של הוצאה להורג פומבית כמיצג תיאטרלי: יש במה, יש קהל, יש טקסיות מוכרת אליה הקהל מורגל, יש סדרה של קודים התנהגותיים מקובלים כמו כיבוד אשליית הקיר הרביעי, ישנם השלב שבו על הקהל להריע והשלב שבו הקהל מתבקש להרכין את ראשו ולהצטלב. הכול מתוזמן ומתוכנן להוות מיצג שלם של שלטון, אשר מחנך את הקהל באותה מידה שבה הוא מעניש את הנאשם.
אבל אז פוקו מתאר מקרה שבו דבר מה השתבש בסדר המתוכנן. מה שהביא את הקהל לעצור לרגע מפעולותיו המכאניות ולחשוב. לאחר שתיקה קצרה, הקהל לפתע החל להתנגד להוצאה להורג וקרא להפסיקה מיד. המצב הפך כה קריטי שחיילי המשמר נקראו להשתמש בנשקיהם על מנת לפזר את הקהל המתלהם.
מה קרה שם? הרגע הזה של השתיקה הוא הרגע שבו הקהל החל לחשוב.
אסביר את הטענה: ההבדל המהותי בין בידור לאמנות הוא בדיוק הנקודה שבה הפרט חושב. כך, יצירה אמנותית יוצאת נשכרת ככל שמושקעת בה מחשבה, בעוד שיצירה בידורית מאבדת מערכה ברגע שהשכל נכנס לפעולה. כל המנגנון של היצירה הבידורית; החזרה, הטקסיות, המסלול המתוכנן מתחילתו ועד סופו, שפע הגירויים, הכול מכוון בשביל לדכא את השכל ולאפשר לצופה ליהנות מהמופע.
יש להבחין בנקודה זו, שאין אנו מדברים על שאלה של טעם – זו אינה הבחנה בין אמנות גבוהה לנמוכה, אבחנה פסולה ומיושנת המערבבת בין שאלות של טעם אישי לקביעות פסבדו-אוטוריטריות לגבי מה ראוי שהאמנות תהיה – אלא אבחנה בין שני תוצרים תרבותיים: הבידור והאמנות.
לפי אבחנה זו, הקו המפריד בין יצירה אמנותית ליצירה תרבותית הוא השאלה 'האם החשיבה הביקורתית על המושא מוסיפה או מפחיתה מערכו של המושא?'
מה היה קורה אם לרגע היו רואים בתכנית כמו "האח הגדול" חבורה של אנשים הסגורים בבית בזמן שצוות של אנשי הפקה מנסים לגרום להם לייצר כמה שיותר מקרים של סכסוך וכמה שפחות שיחות ארוכות ו"משעממות" על עניינים שברומו של עולם, במקום מסע משותף של כוכבים בהתהוות אל עבר התהילה הנכספת לה יזכה רק אחד מהם?
אינני יודע אם אני מסכים עם אוגוסטינוס בטענתו כי די בצפייה סבילה כדי להשחית נשמה, אינני מאמין שכל מי שרואה מרוצי מכוניות בציפייה דרוכה לתאונה הופך באופן מיידי לצמא דם. אך יש לשער שמי שמרגיל את עצמו בצפייה ביקורתית במושאים תרבותיים, ומחפש דווקא אחר המושאים אשר ייתרמו להעשיר את עולמו, יזכה לעידון טעמו ויצא נשכר מכך.
וכאן אנו מגיעים לנקודה החשובה של היצירה התרבותית – היצירה התרבותית תורמת לעידון הנשמה ומקדמת את האדם בדיוק למקום שבו הוא מותר מהבהמה. אבל, לפני שנוכל לחדד נקודה זו, יש לעמוד על שגיאה נוספת שנכנסה לשיח התרבותי של ימינו והיא הבלבול בין שני מובנים של המושג תרבות: תרבות במובן הסוציולוגי ותרבות במובן היצירה האמנותית.
בעקבות השיח הפוסט-מודרני וספציפית בעקבות הדחייה של ההתנשאות המערבית כלפי תרבויות אחרות, ומתוך ההכרה בשוויון כל אדם באשר הוא אדם, נוצרה קריאה מבורכת לקבלת התרבויות האחרות באשר הן, מבלי לנסות לכפות עליהם תהליך של היטמעות בתוך הערכים החברתיים של התרבות השלטת. קריאה נפלאה זו, לדאבוני, אבדה עם הזמן וזוקקה לכדי צורתה הרדודה ביותר האומרת "קבל את האחר כמו שהוא".
אני אומר לדאבוני בדיוק בגלל שהבנה זו שוללת את ההבדל בין שני המובנים של המושג "תרבות", ומזהה במובן החברתי של המושג תרבות את אותו דבר שהוא היצירה התרבותית האמנותית. כאילו שכל מה שיש לתרבויות האחרות להציע לעולם המערבי הוא הצורה הסטריאוטיפית של ההתנהגות שמייחסים להם.
הערך הנפלא של "רב תרבותיות", הקורא ללמוד מכל חברה את תרומתה התרבותית, מתמוסס לכדי הבנה שאסור לבקש מהאחר להתנהג בצורה מתורבתת, שכן בגסותו טמונה תרבותו.
זו אינה רק תפיסה שגוייה הנובעת מהטעות הקטגורית שהסברתי למעלה, אלא גם תפיסה גזענית גסה השוללת מתרבותו של האחר בדיוק את אותה התרומה הייחודית שהחברה שממנה הוא הגיע יצרה.
במילים אחרות, הלחימה על זכותו של הבור גס הרוח להתנהג באופן זה, רק מתוקף מקום הולדתו של הוריו, מניחה שבמקום שבו הוריו נולדו – זו הייתה צורת ההתנהגות הנעלה. כאילו שכל חכמי ספרד וצאצאי בבל המאוחרת לימדו היה הערך העליון שבדקירה הראשונה, או שהם דיברו בשבחי הזכות לקלל בדרכים.
למען האמת, אותה תרבות מזרחית היא שהביאה אל המערב את אמנות עידון הנשמה הנעלה. אמנם, הקודיפיקציה של אמנות זו, כאוסף כללי נימוסים והליכות, והנחיות לגבי התנהגות נאותה בחברה נעשתה ברנסנאס האיטלקי ולאחר מכן בחצרות צרפת המלוכנית, אך אם רק ננוע אחורה בזמן אל אותו מפגש היסטורי בין המזרח למערב – במסעות הצלב של המאה ה12 – נמצא את האירופאים כחבורה של ערסים יחפים שצוחקים על מלכם המתעקש לרחוץ עצמו לפני כל חג, בזמן שבארצות המזרח פורחות הפילוסופיה, השירה והאמנות מתוך שיח פתוח בין דתי ותוך שמירה מדהימה על תרבות מכתבים שהשתרעה מקצה ספרד ועד גבולות מונגוליה. במקביל לשימור, תרגום ואיסוף חכמת יוון, רומא, פרס ובבל, בספריות אדירות שעליהן הוותיקן לא יכול היה לחלום.
מהות התרבות, אם כן, היא מיטב היצירה האנושית בכל צורותיה החברתיות בעבר ובהווה, אשר תורמת לאמנות הכללית של עידון הנשמה והעשרת השכל.
לכל חברה יש מה לתרום למאגר אנושי זה ולכל אדם, באשר הוא אדם, יש מה ללמוד מחשיפה לעושר התרבותי של החברות הזרות לו.
מתוקף כך, תפקידה של שרת התרבות הוא קריטי – עליה לזהות את אותם המקומות בהם נוצר שיח תרבותי איכותי ועשיר ולעודד אותו. עליה לתמוך בייצוגים הנעלים של היצירה האנושית ולדחות את כל הצורות של השיח הרואות באחר ככזה שאין לו שום דבר לתרום למאגר הקולקטיבי של היצירה התרבותית.
דחיית ייצוגים של שיח תרבותי איכותי, כמו לדוגמא הסרת תמיכה בתיאטראות ערביים, מביאה רק לכך שהרגש המבקש לבטא עצמו בדרכים אמנותיות ימצא לו מפלט בדרכים אחרות.
אימוץ קודים התנהגותיים גסים, מתוך טענה ללגיטימציה לכך מתוקף זהות גזעית, אינה אלא גזענות חולה אשר מכוונת להבנה שאין לחברה שממנה אני מגיעה מה להציע לאמנות עידון הנשמה, ושאין לי כאדם שום מקום לשיפור.
אחת מתכונותיו המופלאות של האדם הוא יכולתו ללמוד כל חייו. אולי לא ניתן ללמד כלב זקן טריקים חדשים, אבל כמה סבתות נהנות מקבוצת הוואטסאפ של הנכדים?
החברה הישראלית תקועה זמן רב מדי בתוך השיח העדתי, בדיוק מכיוון שהיא לא מתעלה מעליו. הסטגנציה הזו הפכה את החברה הישראלית לחברה מלאה בשנאה, המהללת את ההפרדה הגזעית החברתית במקום לנסות להילחם בה.
אם אנו מבקשים לדחות את הגזענות, מתוך הכרתנו בכך שהיא פסולה, עלינו להדגיש את המיטב שבכל תרבות, במקום להצביע שוב ושוב על חולשותיו של הפרטים הנכשלים ביותר של הקבוצות השונות. לכן עלינו לצאת לחלוטין משדה השיח התרבותי-חברתי אל עבר השיח התרבותי-אמנותי. מנקודת מבט זו, עלינו לראות את כל העושר המופלא שהמגוון הייחודי שכל החברות השונות שהתכנסו בתוך הארץ הקטנה שלנו, יכולות להציע.
במלאכה קשה זו, ישנו מקום חשוב מאוד לשרת התרבות. עליה להוות הן פנס תרבותי המחפש אחר הייצוגים האמנותיים הנעלמים מהשיח הציבורי ולהדגיש אותם, והן דוגמא אישית להתנהגותו של האדם התרבותי.

למאמרים נוספים בנושאי תרבות הקישו כאן


יום ראשון, 20 בדצמבר 2015

אשרי החירות

מאבטח של חנות מונע פיגוע
ואין נפגעים מלבד המפגע
אז אומרים 'ברוך השם'.

אדם קם ממיטת חוליו
ויוצא מבית החולים
ואז אומרים 'ברוך השם'.

תלמיד מצליח במבחן
אחרי שכבר הפסקתם לצפות
ואז אומרים 'ברוך השם'.

השם שם מחבל לכניסת החנות.
השם שם מחלה בגוף אדם.
השם שם נשמה תזזיתית בתוך ילד.

ברוך המאבטח.
ברוך הרופא.
ברוכים התלמיד והמורה.

אשרי האדם הנלחם
במציאות שקבע לו אלוהיו.
אשרי החירות.

יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

שערו הנורא של הארולד, מתוך - אגדות אמתיות 2

הסיפור שלנו היום לוקח אותנו הרחק הרחק, אל ארצות הצפון הקרות של מערב אירופה. מקום שבו החורף שולט ביד רמה והשלג מכסה את הגבעות כמעט כל השנה. במקום הזה, לפני למעלה מאלף ומאה שנה, חיי החקלאים האמיצים שבחרו לבנות שם את בתיהם היו קשים עד מאוד. לא בגלל שעבודת האדמה הקפואה הייתה כמעט בלתי אפשרית, ולא בגלל שביערות ובערבות שבסביבה שוטטו דובים וזאבים מסוכנים. לא ולא, החיים בכפר היו כמעט בלתי אפשריים בגלל אויב פרוע ומסוכן הרבה יותר מדובים וזאבים – הוויקינגים.
הוויקינגים היו שבטים של לוחמים אמיצים שהחיים בארצות הכפור הפכו אותם כל כך קשוחים, שלעיתים הם אפילו נלחמו במהלך סופת שלגים בלי חולצה. מכיוון שהם היו כל כך חזקים בהשוואה למשפחות החקלאים שהתגוררו בסביבתם, הוויקינגים החליטו שהם לא צריכים למצוא עבודה למחייתם ובמקום זאת, בכל פעם שהם היו צריכים מזון או בגדים, או סתם כשלמישהו מהם התחשק בכך, בחרו להסתער בפראות על הכפרים שבסביבתם, לבזוז ולגנוב כל מה שמתחשק להם ולהרוס את כל מה שלא. משאירים מאחוריהם הריסות ושברים.
היחידים שהיה להם היה די כוח להתנגד לשודדים הוויקינגים האלה, היו שרי המלחמה של הצפון. ראשי שבטים חכמים שאספו סביבם את מיטב הלוחמים של הצפון. הם גרו באולמות עץ גדולים שבמרכזם תמיד בערה מדורה גדולה, ונהנו ממסיבות פרועות שבהן הבשר והיין נשפכו מהשולחנות מרוב שפע. בתוך אחד האולמות האלה, בתוך אחת החגיגות האלה, סיפורנו מתחיל.
החגיגות הפעם היו שמחות במיוחד; הלוחמים האמיצים שבו משדה הקרב כמנצחים והם הרשו לעצמם לאכול, לשתות ולהתפרע בהתאם. חזירי בר ואיילים העלו עשן מעל המדורה, גביעים שלמים של יין התרוקנו בלגימות גדולות ומעל להמולה ולשמחה נשמע קול נגינתו של המשורר המלכותי, ששר שירי ניצחון שנכתבו במיוחד לאירוע.
על הכס הגדול בראש השולחן, המלך הארולד הרשה לעצמו סוף סוף, אחרי שניצח את כל אויביו של אביו המנוח האלפדן השחור, לעטות על שיערו הגולש והיפה את כתר המלוכה. כדי להודות לחייליו האמיצים הוא חילק לכולם טבעות זהב, אותן שמר על זרועותיו.
אז לפתע ההמולה והנגינה הופסקו בשתיקה מתוחה. אחד הלוחמים שאל את הרולד: "עכשיו, משניצחנו את כל אויבנו, מה היעד הבא שירצה הוד מעלתו לכבוש?" הכל שתקו. אפילו המשורר המלכותי המתין בציפייה דרוכה לשמוע את תשובתו של הארולד.
הארולד חשב על כך היטב. הוא ירש את כסאו של אביו כשהיה רק בן עשר ומאז ועד היום הזה, כל מה שהכיר היה חיי המלחמה. עכשיו, כשהיה כבר עלם צעיר ונאה, החליט הארולד שהגיע הזמן  להתחתן ולהקים משפחה. "היעד הבא שלכם, חיילים אמיצים שלי הוא לחפש בכל ארצות הצפון אחר הנסיכה היפה והטובה ביותר בכל הממלכה, כדי שאוכל לשאת אותה לאשה." מיד אחרי-כן, רעשי ההילולה חזרו למלא את האולם, והם לא נרגעו עד שאחרון הלוחמים נרדם על בטנו המלאה.
כעבור מספר שבועות, החלו שליחיו של המלך לחזור אליו עם בשורותיהם. בזה אחר זה, הם סיפרו להארולד השמח על הנסיכות השונות בממלכות השכנות. המלך שמע את דיווחיהם אבל מיהר לדחות אותם בזה אחר זה, נסיכה אחת לא הייתה יפה מספיק, משפחתה של נסיכה אחרת לא הייתה עשירה מספיק, ונסיכה אחרת הייתה אמנם יפה ועשירה, אך נאמר עליה שהייתה נסיכה מרושעת מאוד שרדתה בכל מי שפגשה.
לבסוף הגיע תורם של החיילים שנשלחו לארץ הורדלנד. "מלכי היקר," אמר אחד החיילים, "אמנם מצאנו כי ביתו של המלך אייריק, גידה מחפשת חתן, אך אין טעם לספר לך על כך, כי יש לה בעיה"
"בעיה?" שאל המלך, "האם היא מכוערת כמו טרול?"
"בהחלט לא," השיב החייל, "היא יפה יותר מכל נסיכות הצפון!"
"אם כן, האם היא מרושעת ואכזרית כמו וויקינג?"
"ממש לא, הוד מעלתו, בכל הארץ לא תמצא עלמה טובה ומנומסת ממנה"
"אז מה הבעיה, אם כן?" תמה המלך, ומשראה שהחייל ממאן לדבר האיץ בו "דבר כבר! האם הכפור הדביק את לשונך?"
"ובכן..." מלמל החייל המפוחד, "הבעיה היא... שגידה - זה שמה של הנסיכה - היא מאוד מאוד... איך להסביר זאת... חכמה"
"חכמה?" שאל המלך הארולד שממש התחיל להתרגז, "ולמה שלי תהיה בעיה עם נסיכה חכמה?"
"הרי זה ידוע, הוד מעלתו, שיש להיזהר מאוד מנשים חכמות. הן אף פעם לא מרוצות, ותמיד רוצות שתתאמץ כדי לשפר את התנהגותך ושתגדיל נכסיך ומלבד זאת" הוסיף החייל בחשש, "נסיכות חכמות יכולות גם לסרב לחיזורים - אפילו של מלך אמיץ וגיבור שכמותך..."
"אני לא מפחד!" השיב המלך בגאווה "תראו איזה שיער יפה יש לי, אף נסיכה לא תוכל לעמוד בפני השיער היפה שלי" ועם המילים האלה, הארולד הסיר את הכתר של אביו וניער את רעמתו המרהיבה. מיד לאחר מכן, ציווה שיכינו את הסוסים למשלחת מלכותית אל ארץ הורדלנד.
המלך אייריק קיבל את הארולד לאולמו בזרועות פתוחות. הוא ציווה שיכינו את האולם למשתה מפואר לכבודו של האורח. מזה זמן רב הוא חיפש נסיך ראוי לבתו גידה והיא, בפיקחותה, סירבה לכל אחת מהצעותיו. לא עבר זמן רב והארולד הוזמן לפגישה אישית עם הנסיכה גידה, שאחריה, אם הנסיכה תסכים לנישואין, יערך המשתה.
בצעדים גדולים של מלך נכנס הארולד אל חדרה של הנסיכה. אך, משראה את גידה, כל עוצמתו המלכותית נשברה. עלמה כל כך יפה, הארולד לא ראה מימיו. הנסיכה לעומת זאת, למרות שבהחלט העריכה את יופיו של הארולד, לא התרשמה כל כך מכניסתו.
"אז מה?" פנתה אליו בקרירות "אבי שוב חושב שהוא מצא לי חתן?"
"לא סתם חתן" השיב הארולד שהצליח להשיב לעצמו את עשתונותיו, "אני הארולד מבית גודרודארסון, בנו של הלפדן השחור! ניצחתי את כל אויביו של אבי ועכשיו אני מחפש אישה שתהיה ראויה לשבת לצדי על כס המלכות"
הנסיכה נשארה אדישה לחלוטין להקדמה המכובדת הזאת, שניכר היה שהארולד התכונן רבות כדי לבצעה כהלכה. "על כס מלכותך?" אמרה בזלזול "ועל איזו ממלכה בדיוק אתה מולך?" הנסיכה, שקראה מספיק ספרים וראתה מספיק מפות כדי לדעת בדיוק מה קורה בארצות הצפון, ידעה שממלכתו של הארולד אינה אל אוסף של גבעות, שכל האיכרים בסביבתה חוששים מפשיטות הוויקינגים הנוראיות.
"אני ניצחתי את כל המלכים האחרים של ארץ ווסטפולד!" השיב המלך, גאוותו פגועה במקצת.
"ווסטפולד, אתה אומר?" חייכה הנסיכה בשעשוע, היא ידעה שווסטפול היא ארץ קטנטנה בחלקו הדרומי ביותר של ארצות הצפון, "עליך להבין שכשאמרתי ממלכה התכוונתי משהו כמו ממלכת שוודיה של אריק כובע-חזק, או כמו ממלכת דנמרק של גרום הזקן, אלה ממלכות מכובדות שמלכותיהם שוכנות בארמונות גדולים ולא באולמות עץ רעועים. המלכים בארצות האלה מספקים הגנה מפני הוויקינגים לכל השוכנים בתוך ארצם, ולא רק לחבריהם הלוחמים. אז, תודה רבה לך הארולד, אבל לא תודה, תמסור לאבי בדרכך החוצה שימשיך לחפש"
הארולד האמיץ קפא מרוב בושה, כניסיון אחרון הוא הסיר את כתרו המוזהב וניער את שיערו בתנועה שרק גרמה לנסיכה להתפקע מצחוק.
"בי נשבעתי" הוא אמר לעצמו בדרכו החוצה "שלא אחפוף, לא אסרק ולא אגזור את שערותי עד שתהיה לי ממלכה גדולה מספיק כדי להיות ראוי להתחתן עם הנסיכה גידה"
מבלי לומר מילה הוא יצא מביתו של המלך הלפדן עצוב ומושפל. כשחייליו שאלו אותו "לאן נלך עכשיו?", הוא השיב להם במילה אחת – "למלחמה!"
כך החלה המלחמה הגדולה של המלך הארולד. בזו אחר זו הוא כבש את הפיורדים הגדולים, היערות הרחבים והמישורים הרחבים של ארצות הצפון. הוא לחם ביבשה על גבי סוסו השחור ובים על ספינת הדרקון המלכותית שלו. לא עבר זמן רב והשמועה על  "הארולד בעל-השיער-הנורא" התפשטה בכל ארצות הצפון, וכולם ידעו על המלך ששערו הפרוע מתנופף מאחוריו בזמן שהוא מסתער ומחסל את כל אויביו.
כפרים שלמים, כשרק ראו את דגלו של הארולד מתנופף באופק, מיהרו להניף דגלים לבנים בכניעה, ולוחמים רבים, בחיפוש אחר תהילה, הרפתקאות ואוצרות, הגיעו מכל קצוות סקנדינביה להילחם בשורותיו של המלך.
אבל הארולד לא הסתפק בכיבוש האדמה בלבד, ומכל מחוז אותו כבש הוא דאג לגרש את כנופיות הוויקינגים, ולספק הגנה לעתיד בתמורה לכך שהם ישמרו על החוקים ועל השקט בארצו. מהמיסים שאסף הוא הפך למלך עשיר מאוד וכל מי שזכו לחיות תחת שלטונו נהנו משנים של שלום ושגשוג.
אבל הארולד לא הסתפק גם בזה, והוא המשיך את מסעותיו הלאה, עד שלאחר עשר שנים של מלחמה, הצליח לכבוש את כל ארצות הצפון ולאחד את הממלכה.
בשלב הזה שיערו היה כה ארוך ופרוע שלא ניתן היה להסיר את הכתר המלוכלך מראשו, ובין צמותיו העבות ניתן היה למצוא גם עלים יבשים, ענפים ואפילו אבן אחת או שתיים.
לבסוף, כשכל הארץ הייתה בטוחה תחת שחטונו, חייליו שאלו אותו "הוד מעלתו, הארולד בעל-השיער-הנורא, מה תרצה שנעשה עכשיו?"
"עכשיו," השיב הארולד לחייליו, "אני רוצה לעשות אמבטיה, להסתפר ולהתגלח!"   
החיילים הנאמנים שמחו לחמם את המים לאמבטיה. אף אחד מהם לא היה מוכן להודות זאת בפני המלך, אבל השיער שלו כבר ממש הסריח ולא כל כך היה נעים לעמוד בחברתו.
כשיצא המלך מאוהלו נקי ומסופר, מגולח ומסורק, כל החיילים כה התפלאו מהשינוי שהם הכתירו אותו פה אחד בשם "הארולד יפה-השיער".
כך, אחרי עשר שנות מלחמה, חזר הארולד לביתו של המלך אייריק לבקש בשנית את ידה של בתו גידה.
במשך כל השנים האלה, גידה עקבה בדריכות אחרי כיבושיו הארולד, היא התרשמה מאוד מאומץ הלב שלו, מיכולת ההנהגה שלו, ומהסדר והשלום שהשאיר בארצות אותן כבש. וכך, בשקט בשקט, גם היא התאהבה בו.
כשהשניים ראו זה זו אחרי עשר שנים, הם התחבקו כאילו מאז ומעולם נועדו זה לזו. הוא שכח את ההשפלה שספג ממנה, והיא שכחה את הפרא המגושם שמלמל בחדרה לפני עשור.
השניים נישאו בסעודה ענקית כמותה הצפון לא ראה מעולם, והם מלכו זה לצד זו באהבה וחמלה במשך שנים רבות.  
הממלכה אותה הארולד איחד בשנת 880 קיימת עד היום. אנחנו קוראים לה – נורבגיה.  

והוויקינגים? אלה שלא נפלו לרגליו של הארולד, או ברחו מפניו הרחק, מצאו סוף סוף עבודה מכובדת כשכירי החרב האמיצים והחזקים בכל אירופה. הם שמרו על הגדולים שבמלכים, לחמו במלחמות הגדולות בהיסטוריה, ואפילו השתתפו במסעות הצלב. אבל זו כבר אגדה אחרת, עליה נספר במקום אחר.  

לקריאת אגדות אמתיות נוספות לחצו כאן

יום שלישי, 15 בדצמבר 2015

טיול משפחתי - היום החמישי 05.10.2015 - הוותיקן

זה היה הבוקר של היום האחרון של המסע שלנו. למחר לא תוכנן דבר מלבד הדרך חזרה לישראל. אחרי אתמול רומא כמעט ניצחה אותנו, אחרי 16 ק"מ של הליכה. הפעם נעשה את זה נכון, החלטתי, תוך ידיעה שהיום הזה אמור להיות ארוך מהקודם. ידעתי איך להתחיל את היום הזה ברגל ימין - אין דרך טובה יותר לפתוח בוקר חדש, מכוסית אספרסו על המרפסת הפונה לכיפה של פיטר הקדוש, בעירום מלא. הוותיקן היה התחנה הראשונה במסעינו היום. לא היו לנו כל כוונות לכבוש אותו, לחרוש אותו, או לראות את כולו. רק לטייל בכמה מחדריו בהנאה.
כך, אחרי ארבעה כוסות אספרסו, יצאנו מהדירה והתחלנו ללכת לכיוון הוותיקן. בדרך ראיתי את חנות המכולת בה קנינו בערבים ובבקרים. היו נחוצים לנו כמה דברים לטיול, כמו בקבוק של מים ומשהו לקטנה, אבל לא היה לי חשק להתחיל את הבוקר בפוליטיקה של אשמה.
כישראלים, אנחנו מורגלים במבט הבוחן שאינו רושם לפניו את הנוף, אלא חוקר בעיון היכן נמצא העוקץ. בז'נבה הוא היה במסעדה על האנייה. ברומא אתמול הוא היה נעוץ עמוק בתוך הקריקטוריסט מפיאצה נבונה, ובכייסים של פיאצה דה-פופולו. אבל אפילו האנינים שבאנינים של אמנויות הקומבינה ידעו להעריך את המתרחש ברחבת שמחוץ לקתדרלה של פיטר הקדוש. עשרות של אנשים השמחים לעזור לך לדלג על התור או לזכות לסיור מודרך בזול. אנשים שלובשים את סיכת המדריך וותיקן הרשמית, וכאלה המתדהדרים בשלוש סיכות רשמיות שונות. אנשים עם תג ועליו השם שלהם מודגש עם איזה תואר רלוונטי ואנשים עם דגלים וסרטים צבעוניים הרומזים לך שהנה אנחנו בדיוק נכנסים ונשאר לנו במקרה מקום פנוי אחד לך ולאשתך.
אחרי מכת ההלם הראשונית הזו, יצאנו מהכיכר ועצרנו לסיגריה של תכנון אסטרטגי. העובדות החדשות בניצבנו מולן היו אלה: א. הכרטיס האלקטרוני שרכשתי באינטרנט מאתר הוותיקן מאפשר לנו לדלג על התור הארוך המוביל למוזיאון, אבל בסוף הסיור במוזיאון נאלץ לעמוד בתור של שעה וחצי עד שעתיים וחצי בשביל להיכנס את הקתדרה. ב. אפשר לרכוש בתוספת של עשרים יורו לאדם כרטיס לקבוצה מודרכת שמדלגת גם על התור השני. ג. אנחנו מעדיפים למות ולא לעמוד בתור של שעתיים עם ילדה בת שנתיים. ד. אנחנו מעדיפים למות בייסורים ולא לכפות על עצמנו ארבע שעות של הליכה עם מדריך. הייתה רק מסקנה אפשרית אחת - נלך למוזיאון ונשער שהקתדרה הזו תחכה לנו גם בביקור הבא. תמיד כדאי לשמור משהו ששווה לחזור בשבילו.

עכשיו, משהייתה ברורה לנו תכניתנו יכולנו לעצור ברחבה המופלאה של כנסיית סנט פיטר, להתבונן בפסלים המכתרים אותה, ולראות את המרטירים המתגאים בסימן מותם הקדוש. את הצלב של ישוע והצלב ההפוך של פיטר. בקצה הימני סימנתי לאשתי את שמעון הקנאי והמסור שלו. אותו קדוש נוסר לשניים במאה השנייה, אולי בגלל תורתו, אולי כעונש על השתתפותו במרד היהודי נגד הרומאים. אחת המסורות מספרת שהוא נוסר בעיר סוניר שבפרס. נשאתי בליבה תפילה אליו, בשם כל אותם אנשים המנוסרים עד היום באדמה הקדושה הזו.
הבטנו על האובליסק הזקור במרכז הכיכר. כל רומא בתמונה אחת. אובליסק מצרי שנלקח והוצב על-ידי הקיסר קליגולה, איש אינו יודע כיצד. סיפרתי לאשתי ובתי את האגדה על האפיפיור שרצה להזיזו. לא אספר אותה כאן, מכיוון שנראה לי שהיא תיכנס לכרך הבא של "אגדות אמתיות".
לאחר מכן הקפנו את המתחם כדי להגיע לכניסה למוזיאון. בדרך עברנו ליד תור ארוך של מבקשים להיכנס, אשר שתדלנים שונים מנסים לדרבנם לדלג על התור. הכרטיס האינטרנטי שהיה ברשותנו הוכיח את עצמו בצורה מדהימה, ולפני שהבנו לאן ללכת, הובלנו על-ידי מכווני התנועה היישר לתוך המוזיאון.
מוזיאון הוותיקן. מאות חדרים המציגים לראווה את האוצר שנאסף מאלפיים שנות ביזה. מכיוון לא ניתן לראותו בביקור אחד, ידענו שיהיה עלינו לבחור מסלול אחד מתוך השישה המסודרים. ידענו שישנם חדרים שאותם אנחנו חייבים לראות בביקור ראשון - חדרי רפאל, חדרי משפחת בורג'יה וכמובן הקפלה של מיכאלאנג'לו, ידענו גם שרוב המסלולים מכילים את החדרים האלה לכן עצרנו שוב לתכנון אסטרטגי. צמצמנו את הבחירה לשני מסלולים מובחרים ולאחר שראינו שרוב המבקרים הולכים במסלול אחד, פנינו ללכת למסלול השני.
המסלול התחיל בתערוכה של ארצות אגן הים התיכון הקדומות. פסלי אלים מבבל ופרס, תבליטים מאשור ועוד אוצרות תרבות שאין לדעת אם נלקחו במסגרת שיגעון הארכיאולוגיה של המאה ה19, או שמא נשתמרו עוד מימי הכיבוש הרומאי, אי שם כשעדיין התפללו לאלים הללו.
משם המשכנו לחדרים של מצריים הקדומה, סרקופגים וחפצי נוי הוצגו לראווה כסמלים של התרבות האבודה. לאמנות המצרית הייתה השפעה רבה על הרומאים. עוד מהימים שבהם אנתוניוס וקליאופטרה נשקו זה לזה בהתחמקם מזעמו של אוקטביאנוס. ניתן לראות את ההשפעה הזו באובליסקים המפוזרים ברחובותיה של רומא, ובצורה האמנותית שייחודית לרומאים, המשלבת את הסימבולים המצרים עם האסתטיקה של הפיסול היווני. 
ואכן, המשכנו משם הלאה לגני פסלים של אלי יוון. שיעשענו את עצמנו בניסיונות לנחש מי האלים הניצבים לפנינו, מבלי לקרוא את הכיתוב. בין הפסלים הוצבו, יצירות אמנות לכל דבר, האמבטיות של אצולת רומא.לא אוכל לפרום כאן את תחושת העודפות הנפלא של עושר תרבותי כה גדול הנדחס לתוך חללים יפהפיים. ועם זאת, בעיני דמיוננו לא היו השלטים בכלל, אלא רק החללים והפסלים וההיסטוריה החיה לנגד עיננו. מה הייתה התחושה של אלה שהלכו כאן, לפני צבאות התיירים? אכן זה הוא מקום שבו הנשמה יכולה להתנשא אל על, הרחק מההמון המתהולל.
חששתי שהטיול כאן יהיה יותר מדי, יותר מדי פסלים, יותר מדי אנשים, יותר מדי יופי נשגב. אך הנשמה, משמזינים אותה באמברוזיה המתוקה של האמנות שנעשתה בתקופה שבה עדיין אמנים ניסו ליצוק את האלוהי והנשגב לתוך צורה, אינה יודעת שובע. היא רק מגלה בתוך עצמה חללים חדשים להכיל בתוכם עוד ועוד מהנקטר הזה.
וכך הלכנו, עם הצוואר מופנה אל על והעיניים מנסות לרשום כל תנוחה של יד, כל משיכת מכחול, כל פיסת בד מרפרפת בקלילות ומושלכת ברשלנות כאילו שאינה עשויה משיש. דרך מזדרונות של ציורים ושל מפות ושל בדים עד שהעין כבר ריחפה לה בין דבר לדבר מתוך ויתור או שחרור מניסיון להכיל הכול אלא רק לנוח, פה ושם, אל עוד פיסה של חן ועושר מלכותי.
לבסוף הצלחנו להגיע לחדרי רפאל, אשר ציורו האסכולה האתונאית הנו מצוות עליה לרגל לכל איש פילוסופיה. זיהינו את אפלטון ואת אריסטו, את הרקליטוס ודיוגינס מסינופה והשתעשענו בניסיונות לנחש את אלה שאיש אינו סגור על זהותם. אבל בחדרים האלה כבר נפגשנו עם זרם הקהל הרב שמכאן כבר החל להתכנס, כפי שנוזל מתמרכז לתוך משפך, בדרכו אל הקפלה הסיסטנית. אבל, עוד לא. הייתה לנו עוד תחנה אחת בדרך, תחנה שתוציא אותנו מההמון בחזרה אל המרווח בו הנשימה שוב תהיה אפשרית - חדרי משפחת בורג'יה. בהם מיקמו את התערוכה של האמנות המודרנית.
אחרי השפע של האnנות הקלאסית, אמנות הרנסאנס וצעצועי הרוקוקו הצבעוניים, לאף אחד אין חשק או רצון לראות אמנות מודרנית, במיוחד משום שנוכח הפרספקטיבה הזו, אמנות ימינו נראית חצי-עשוייה, מתאמצת לבטא מחדש בצורה עצלה, את מה שמיטב כשרונות האנושות הקדישו את חייהם כדי להגיע אליו. 
התפלאנו לראות את הצניעות היחסית של חדרי המשפחה הידועה לשמצה בהיסטוריה, משפחה כה מושחתת שהיא גרמה אפילו לנפוטיזם - מסורת מכובדת בקרב הכס הקדוש - להיראות פסולה. אם הם לא היו ממוקמים היישר מעל הקפלה הסיסטינית, איש לא היה מבקר בהם. למעשה, נראה שבחרו לשים שם את האמנות המודרנית בחדרים אלה כי אחרת לא יהיה שם איש.
ואז, סוף סוף זכינו להיכנס אל הקפלה הסיסטינית. רדו בנו כבעיזים סוררות. ציוו עלינו לשאת תפילה בשקט בזמן שמישהו צועק לתוך המקרופון "אנשים! זהו מקום של תפילה! אנה לכבד!" ניסיתי לצלם אך האבטחה עטה עלי משל זעקתי "אללה הוא אכבר". הצלחתי להשחיל רק ציום אחד, קטן ומושלם. ובו נראה פסלו הריאליסטי של ישו ומאחוריו אחד השדים של השאול מכה בחוטאים. מהזווית שבה צילמתי, נראה כאילו השד מבקש להכות בבן האלוהים. הייתי מאוד סקרן לגבי הפסל הזה. בכל תרבות ייצודו של ישוע דומה באופן מטריד לאנשים של המרחב הגיאוגרפי בו סוגדים לו - כך לדוגמא, ניתן למצוא בכנסייה הרוסית בעיר העתיקה ישו לבן ורך שנראה כאילו איזה איוואנושקה החליט בדיוק אתמול להפסיק לשתות, ובאמריקה ג'יזס נראה כמו הגיבור הלבן והשרירי של הסרטים שלהם. ישו הזה היה קטן ופצוע וחי. צבעיו בצבע העץ של גופה שנשארה על צלב בשלהי הקיץ הירושלמי. ופניו משקפות את השלווה בפני המוות שאותה הרומאים כה העריצו.
ניסינו להביט למעלה, להבחין בסיפורים של הציורים, בפרטים, בנביאים השונים, אך האיצו בנו לשתוק וללכת - או להתפלל. רציתי לצעוק בכל גרוני "אתם חושבים שאכפת לי מהאלים שלכם? טיפה כבוד לאהלוהי הרי אנחנו בחדרו של מיכאלאנג'לו!" אבל לא נראה לי שזה היה עוזר למישהו מלבדי.
לפתע ביתי אחזה בידי ועיניה נעוצות מעלה, אולי על יחזקאל. היה בה שקט ופליאה מוקסמת ועם זאת באחיזתה בי היה משהו לחוץ כמו ביקשה לומר "אבא - אתה רואה את זה גם?" זו הייתה החוויה הדתית לה ציפיתי במקום הזה, והיא לא באה מישוע ולא מהאפיפיור, ולא מהאמנות, אלא ממבטה החד והחם של בתי. אם הייתי צריך לתת שם לאלוהי, הייתי קורא לו אהבה. 

יום רביעי, 2 בדצמבר 2015

על שירת ימינו

קָרָאתִי אֶת מַרְבִּית
הַשִּׁירָה הַעַכְשָׁיוִית
וּמַה אוֹמַר?
מִי שְׁהִתְרַגֵּל למַרְגוֹ וְלָאפִיט
לֹא יְשַׁכְנֵעַוּהוּ לֶאֱהוֹב טְרוֹפִּית.

יום שלישי, 24 בנובמבר 2015

הדרך לניצחון

אין לי ספק,
שאם נמשיך בדרך הזו
ננצח.

השאלה היא
האם, בסופה של הדרך,
נישאר משהו
ששווה להילחם עליו.

ולא רק גאווה נבובה
בלי תקווה,
מהולה בסגידה עלובה
למנהיג.
מלכים לאדמה אדומה
צמאים לדם ולנקם.

"עד שתגדל", נגיד לבנינו
ועינינו בוערות,
"לא תהיה יותר אזרחות,
ובמקום לגדל ולקצור פירות
כולם ילמדו בכיתה איך לירות"

"לא מתאים לך - תלך!"
יצעק ההמון
על השופט האחרון.

יום חמישי, 19 בנובמבר 2015

חושב בקול

למה אני כותב כל כך הרבה? למה אני מפרסם טקסטים שיש בהם שגיאות כתיב? למה אני לא עובר על הדברים שאני מפרסם? למה אני לא מסיים פרויקט אחד לפני שאני מתחיל חדש? למה יש לי תמיד ארבעה ספרים שאני כותב במקביל ושלושה ספרים שאני קורא במקביל? למה אני לא עוצר לרגע ומסיים משהו? את התיזה? את הרומן? את הספר שלי "אגדות אמתיות" שכמעט מוכן? אני חושב שהגיע הזמן להתייחס לדברים האלה.

בקשר לשגיאות הכתיב, הייתי יכול לספר לכם על הדיסלקציה שליוותה אותי כל החיים. על איך בחטיבה הגשתי מבחן שלם הפוך לחלוטין. בכתב מראה. ולא שמתי לב לזה בכלל. איך הייתי עוצר לפני שאני כותב משהו וכותב בפינה את האותיות ג' וז', ובוהה בהן עד שהייתי נזכר בצד הנכון של האותיות. הייתי יכול לספר על הקושי שתמיד היה לי להתרכז בכל דבר למשך יותר מדקה. על העובדה שלא ידעתי שאני צריך משקפיים עד כיתה ח' ואיך שגם אחר-כך הייתי מתבייש להרכיב אותן והעדפתי לשבת בכיתה מאחורה בשקט ולא לראות מילה ממה שכתוב על הלוח. או על העובדה שלא קראתי ספר עד גיל 19. 
הייתי יכול לתרץ את זה בקטע פיוטי. שקראתי איך קולרידג' אמר שכדי שהוא יוכל לכתוב את היצירה הגדולה שלו, הוא צריך להקדיש עשר שנים לקריאה ועשר שנים לכתיבה. ואיך אני הקדשתי עשר שנים שבהן לא קידמתי ולא פרסמתי שום דבר שכתבתי. רק כתבתי רשימות על גבי רשימות עד שהרגשתי שאני יכול להתחיל.
הייתי יכול לתרץ את זה בכך שיש לי בעיה עם לסיים דברים, ולקשר את זה לטראומה שאני סוחב מאז טקס הסיום של התיכון בו ניסיתי להתבדח עם ליצן והוא נתן לי אגרוף בפרצוף בתגובה ואיך לא העזתי להראות את הפרצוף הנפוח שלי בשבוע שאחרי-כן ולא הלכתי למסיבת הסיום של התיכון שלי. להראות איך זה מתקשר לעובדה שלא הלכתי לטקס קבלת התואר הראשון שלי. ולא לתואר השני. ולא לקבלת תעודת ההוראה.
הייתי יכול להבכיין עם תירוץ כמו "גדלתי בקטמון עם השם אוחיון" ובגלל זה המערכת כל הזמן הכשילה אותי ולא הבינה את הצרכים שלי וסתם הניחה שאני עוד ערס מטומטם שאין טעם לנסות לעזור לו.
או להסביר את הצורך בכתיבה בזה שאמא שלי עובדת סוציאלית ובבית תמיד הייתי צריך "לדבר על זה" בכל פעם שמשהו היה לא בסדר, ושעכשיו, באקט פבלובי אני מוציא החוצה כל פעם שמשהו בפנים לא מתיישב.
הייתי יכול להסביר את זה בכך שאני פשוט עצלן, ושאני כותב מתוך תחושה של מחויבות כלפי הקוראים שלי. שאם לא הייתי מתחייב בפניהם הייתי נשאר עם רשימות על גבי רשימות של רעיונות לספרים ולמחקרים.
הייתי יכול להסביר שאני פשוט סטלן, ושאני שם זין על השגיאות כתיב ואני פשוט עף על עצמי בכל פעם שיש לי רעיון בינוני. 
הייתי יכול להגיד שאני פשוט חושב שאני גאון שכל דבר שיוצא לו מהיד זה זהב טהור שזכות לכולם לקרוא.
הייתי יכול להסביר את זה בקטע פוסט-מודרני, שהבלוג שלי הוא שולחן העבודה שלי, המגרה החדשה אם תרצו ושאני רוצה שהתוצר הסופי יהיה תוצאה של דיאלוג עם הקורא.
אבל כל זה לא נכון.

כן. תמיד הייתה לי דיסלקציה אבל מתוך בושה הכרחתי את עצמי להתגבר עליה, ובכל משפט שאני כותב האצבע לוחצת על מקש הbackspace יותר משהיא לוחצת על הspace. תמיד היו לי קשיים בריכוז אבל במהלך התואר הראשון עשיתי לעצמי תרגילי קריאה אינטנסיביים כדי להתגבר עליה. הייתי מניח חמישה ספרים בערימה ויושב שעות קורא פרק מאחד ומחליף לשני. גם אם הייתי בוחר לשים את המשקפיים, רוב הסיכויים שהייתי עדיין מתרכז במחברת שלי וכותב בה דברים שלא קשורים בכלל לשיעור. נכון, לא קראתי ספר עד גיל 19, אבל בגיל 22 סיימתי תואר בספרות ופילוסופיה ולכן הטסקטים הראשונים שעיצבו את רוחי היו של הומרוס, גיתה, דיקארט, אפלטון, שלי, שלונסקי, עגנון ועוד רבים אחרים. למעשה הספרים ברשימה "יצירות המופת בספרות המערב" הם הדבר הראשון שקראתי בחיים שלי.
נכון עשר שנים לא קידמתי ולא פרסמתי כלום, אבל כתבתי ארבעה קבצי שירה, שלושה אוספים של סיפורים קצרים, שתי נובלות, שלושה מחזות ואת כולם גנזתי כבוסר.
גדלתי בפת עם השם "אוחיון" אבל סבא שלי פרופסור, וסבתא שלי דוקטור, ואבא שלי עובד באוניברסיטה מאז שהייתי עובר ואין שום מקום בעולם הזה שמרגיש לי כמו בית כמו האוניברסיטה העברית. ובבית הספר התייחסו אלי כמו אל ערס בגלל שרוב היסודי ותחילת החטיבה הייתי בעיקר משחק כדורגל והולך מכות. אבל אז גיליתי שיש בעולם בנות וכל הדברים האלה הפסיקו מיד לטובת מטרה נעלה יותר.
זה נכון שאני לא יכול להחזיק כלום בבטן אבל בגלל אני חופר לאשתי ולבת שלי על כל דבר קטן שעולה בתוכי. 
כן אני עצלן וכן חלק גדול מחיי הבוגרים ביליתי בחברת מטי הכרה, אבל העצלות שלי באה לידי ביטוי בזה שאני כותב במקום לעשות דברים אחרים שאני צריך לעשות עכשיו, ועם סמים מעולם לא היו לי בעיות, מלבד עם סיגריות. הסם הקשה הזה שאני מתעב בכל נשמתי, אבל חוזר אליו כל פעם שיש רגע של קושי.
כן אני מגלומן לא קטן, אבל אני לא חושב שאני כותב טוב. אני חושב שפה ושם יוצאים לי משפטים או שורות בעלות ערך, ואני מאוד אוהב את מה שאני כותב, שלא יהיה לכם בזה ספק. לפחות בשבוע הראשון אחרי שזה נכתב. אבל יש לי מספיק פרופורציה ספרותית כדי להעמיד את עצמי במקום ריאלי על הסקאלה הספרותית - יותר טוב מרוב הזבל שמתפרסם היום, אבל רחוק שנות אור מהגדולים שאני חפץ בחברתם.
קיוויתי שהקוראים שלי יגיבו על מה שאני כותב, אבל מהר מאוד הבנתי שאף אחד לא מגיב באמת על משהו ספרותי שמפורסם באינטרנט, חוץ מדברים כמו "מעולה!", או "ביג לייק". כמובן שהטקסטים שעולים על הבלוג הם טיוטות ראשונות שלא הייתי רוצה שהם יודפסו בתוך כריכה עם השם שלי בשום מצב. כמובן שכל דבר שאני אפרסם יעבור עריכה אינטנסיבית, עד שארגיש שזה ראוי לפרסום אמתי. בנוסף, רוב המחקרים שאני מעלה כאן מתפרסמים בזמן אמת, תוך כדי שאני חוקר אני כותב ורק אחרי שאני מסיים את המחקר על הבלוג, אני יכול למעשה להתחיל לכתוב את הספר ה"אמתי".
אבל, למרות שהדברים האלה נכונים, הם רק חלק קטן מהסיבה האמתית לכתיבה שלי.

למען האמת אני פשוט מפחד. מפחד פחד מוות. מהמוות. אני מפחד שפתאום הכול ייגמר ולא יישאר בעולם הזה שום דבר ממני. אני אוהב את החיים שלי, ואני מתכוון לשמור עליהם בכל רגע נתון, כי אני יודע שיש לי הרבה מה להפסיד, אבל כשזה מגיע לכתיבה, אני יודע שיש לי עוד כל כך הרבה להוציא ואני מת מפחד להתפגר פתאום בגלל איזה שטות כשכל מה שיש לי ביד זה אוסף של רשימות. וזה קשה לי ואני מתבייש במחשבה שהבלוג הזה הוא כרטיס הביקור הספרותי היחידי שיש לי כרגע. אבל כל הזמן יש לי תמונות בראש של אפשרויות בהן אני אקבל איזו מכה בראש או בגב וכל האפשרויות שלי ייגמרו ברגע. ואני לא רוצה לטפל בזה, אני לא רוצה לקחת כדור, או לנהל שיחה עם פסיכולוג, כי עמוק בפנים גם טוב לי עם הפתרון הזה. טוב לי ליצור מתוך הפחד הזה. גם עם למעשה כל מה שאתם קוראים זה בעצם אני, רץ באמוק, בכיוון ההפוך ממה שנמצא כל הזמן לפניי.

יום רביעי, 18 בנובמבר 2015

מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת - מה זו חברה?

אחרי הפרקים הקודמים, אולי כדאי שנקדים מעט מילים לפרק הזה בשביל להסביר מה זה בדיוק "מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת", הכותרת של כל הסדרה הזו. במונח "מחשבות מכולכלות" אני מתכוון לאותן תפיסות שדווקא בגלל שאנו רואים אותם באספקלריה כלכלית, אנו מגיעים לכדי אמונות שגויות. כפי שאמרתי כבר, ועוד אחזור על כך פעמים רבות - אני לא כלכלן. נקודת המבט שלי הנה פילוסופית. אני בוחן מושגים ואת אופן השימוש במושגים. לאחר מכן, אני נוקט בנקודת מבט אבולוציונית ורואה איך ההבנה הזאת השפיעה עלינו. מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת במובן זה הן כמו דעות קדומות, תפיסות שגויות ואמונות טפלות - אופן הבנה שגוי של מושגים שבעקבות ההבנה השגויה ההתפתחות שלנו מעוכבת.
ברור לנו מדוע ישנה חשיבות עליונה להגדרת מושגים באופן ברור ומובחן בתחומי-ידע כמו אתיקה, פיזיקה, חינוך, מטאפיזיקה, מתמטיקה וכו'. אבל, כאשר אנו מגיעים לכלכלה, דומה שאותם מושגים מוסברים באותו אופן כבר למעלה ממאה שנים.
בסדרת מאמרים זו אני מבקש לבחון את אופן הבנת המושגים הכלכליים מתוך כוונה למצוא האם הם יציבים. זאת מכיוון שבעוד שפילוסופים וסופרים יכולים לברוא עולמות בעזרת מילים מבלי להידרש להרבה יותר מסגנון ועקביות, כלכלנים מעצבים היום את מוחותיהם של אנשים שההשפעה שלהם על חיי היומיום היא מהותית במובן המיידי של המילה. כדי להסביר נקודה זו בצורה מדויקת נמשיך לפרק הזה בסדרה שעניינו הוא "מה זו חברה?"
למושג "חברה" בשפה העברית יש שני מובנים שונים לראשון קוראים באנגלית Society ולשני Company. הראשון הוא סוציולוגי והשני הוא כלכלי. חברה במובן הסוציולוגי זה קבוצה של אנשים החיים יחדיו באיזו שהיא קהילה מסודרת, את אופן ההבנה הזה של המושג נשים בצד לעת עתה. חברה במובן הכלכלי זו התאגדות של אנשים לכדי שיתוף פעולה מקצועי למטרת השגת יעד משותף.
מה הוא היעד הזה? כאן אנו מגיעים לבעיה מסוימת. שכן, מנקודת המבט של הכלכלן ישנה רק סיבה אחת להתאגדות של פרטים בחברה - רווחים. מנקודת המבט הזו השכירים מגיעים לחברה על מנת לקבל שכר והמנהלים נמצאים בעבודה על מנת להרוויח. יש בזה כמובן מידה של אמת, ואפשר להצביע על שכירים רבים בחברות רבות שנמצאים בעבודתם בדיוק בשביל זה. אבל ישנם גם, כמובן אנשים הנמצאים במקום עבודתם מתוך רצון כן לעסוק בזה, בין אם זה מתוך סקרנות ילדותית, עניין מקצועי, או תחושה של שליחות. 
אם נסתכל על עיר ממעוף הציפור, ונרד לבחון "חברה" כלשהי הנמצאת על בניין משרדים, לא נוכל לראות את ה"רווח" הזה בשום מקום. זאת משום שבעוד שהוא ה"לשם מה" של הרבה מהפרטים בחברה, הוא לעולם לא הדבר שהוא "חברה" בעצמו. אם נבקש להגיד מה הוא היש שהוא חברה? ניתן לומר שישנם שלושה דברים מהותיים המרכיבים כל חברה: עובדים, לקוחות ומוצר או שירות. כסף הוא הדבר המחליף ידיים בתוך המערכת הזו (בין אם כתשלום או כמשכורות), אבל, בעוד שכל אחד משלושת המרכיבים האחרים הוא מהותי לקיומה של חברה, הכסף יכול להיות מוחלף בכל דבר אחר בעל ערך כלשהו. אנשים עובדים בשביל ניסיון או בשביל תעודה, או בשביל אישור למחלקת עבודות שירות במשטרה, ניתן לשלם על מוצרים גם באמצעות בארטר או באמצעות עבודה. כסף הוא השמן הכי טוב שעד כה אנחנו, כחברה אנושית, מצאנו להניע את גלגלי השיניים של החברה אבל הוא לא הכרחי באופן שבו חברה חייבת שיהיו לה מוצר או שירותים, עובדים ולקוחות.
ההבדל בין שני האופנים השונים האלה להבנת המושג "חברה" משפיע ישירות על מה שאנו מגדירים כ"חברה מצליחה". אם אנו רואים הצלחה במושגים מונטיריים בלבד אזי חברה מצליחה היא חברה השומרת ומגדילה את רווחיה, אם לעומת זאת אנו מגדירים חברה במושגים הומניטריים - כדבר המורכב מעובדים, לקוחות ומוצר או שירות, אז "חברה מצליחה" היא חברה העומדת בשלושה קריטריונים שונים: 1. מספקת שכר לעובדיה, 2. שומרת על קהל לקוחותיה ואף מגדילה אותו, 3. מספקת מוצר או שירות איכותיים. 
ההגדרה של חברה כדבר הקיים למטרות רווח בלבד היא ההגדרה המנחה את הגוף המטאפיזי הגדול ביותר שהאדם יצר - הבורסה. באמצעות ההשקעות בבורסה אנו יכולים לראות לבנות חברות במהירות גדולה יותר וביעילות גדולה יותר, אנחנו יכולים לגייס כספים ולאמוד שווי של מנגנונים ענקיים במונחים מוניטריים בלבד. עבור הבורסה חברה מצליחה, ולפיכך חברה שיש להשקיע בה, היא חברה אשר עקומת הרווחים שלה גדלה. במילים אחרות חברה יכולה להיות רווחית, כלומר להצליח להישאר עם רווח עודף אחרי שהיא שילמה לעובדיה וסיפקה את מוצריה, אבל כל עוד עקומת הרווחים שלה לאורך זמן תגדל, היא לא תיחשב כחברה מצליחה בעיני אנשי הבורסה.
.הבעיה כאן היא שאנחנו מכניסים גורם זר לתוך נקודת השוויון ביחסים שבין ביקוש והיצע. חברה הרוצה לשמור על עצמה כחברה מצליחה במושגים אלה, תהיה חייבת להגדיל את רווחיה באופן עקבי. שמירה על עקומת רווחים קבועה אינה אטרקטיבית למשקיעים. הם לא רוצים להשקיע במשהו שפשוט עובד - הם רוצים לראות איך הכסף שהם משקיעים מניב תשואה, תשואה זו אינה אלא תרגום מוניטרי לשיפור בעקומת הרווחים.
מכיוון שנכנס כאן גורם זר למשוואה, ישנו צורך לפצות על כך - החברה צריכה לייצר רווחים. תחילה ישנו תהליך נפלא של ייעול - החברה בוחנת את תהליך ייצור המוצר שלה ואת איכות העבודה של העובדים ומשפרת אותו בהתאם לתגליותיה. אבל גם לתהליך כזה ישנה נקודת שוויון - המקום שבו לא ניתן יותר לשפר את עבודתם של העובדים ולקצץ בעלויות ייצור המוצר. אבל ההגעה לנקודת שיוויון זו לא מבטלת את הדרישה המתמדת לשיפור בעקומת הרווחים.
לכן יש לייצר רווחים חדשים, והפעם - על חשבון הרכיבים המהותיים של החברה. מורידים את שכר העובדים, מורידים באיכות המוצר, מעלים את המחיר ללקוחות כל פעם קצת. וכן הלאה וכן הלאה, קצת מהשכר, קצת מהמוצר, קצת מהמחיר, עד שאנחנו מגיעים למציאות שבה חנות בגדים מבקשת מלקוחותיה מחירים מופקעים במאות ואלפי אחוזים, בשביל מוצר שנמצא בתחתית הערימה מבחינה איכותית, ומשלמת שכר מזערי לכל עובדיה. כך הגורם הזר הזה, שנובע בראש ובראשונה מהגדרה שגויה של מושגים, הורס את אותה מערכת שהוא ביקש לבנות.
הסופרמרקטים הם עוד דוגמה מעולה - עובדיהם הם מהמוחלשים ביותר במשק, ספקיהם נחנקים מחדש בכל שבוע מתוך דרישה למחיר קמעונאי נמוך יותר, לקוחותיהם משלמים סכומי עתק בכל שבוע עד כדי כך שההוצאה החודשית של בית על מוצרים מהסופר עולה על ההוצאה החודשית שלו למשכנתה. 
זו אינה שאלה של נטל כלכלי, זו שאלה של אופיה של הכלכלה שאנו רוצים לטפח. אנחנו רגילים לחשוב על ראשי התאגידים האלה כחבורה של עסקנים תאבי בצע, מבלי להבין שהמערכת כולה דורשת מהם לפגוע באופן עקבי. אנחנו רואים את המשכורות הגבוהות להן הם זוכים ולא מבינים שהמשכורות האלה הם פשוט תמריץ לשיפור בעקומת הרווחים.
מה עושים? איך יוצאים מהפלונטר הזה? אפשר לנקוט בגישה השלילית - להחרים חברה, או תאגיד שהתנהלותם מצביעה על פגיעה מגמתית בעובדים, בלקוחות ובמוצרים שהם מספקים. אבל גישה זו רק תזיק לשוק, ומהר מאוד נגלה שלא נשאר לנו ממי כן לקנות. אפשרות שנייה, שנראית לי עדיפה בהרבה, היא הקמת תו תקן חדש - "התו המשולש", אשר ניתן אך ורק לחברות הצליחות לספק מוצר איכותי, תוך שמירה על שכר עובדים מכבד ועל לקוחות מרוצים. לאחר מכן, אפשר לצאת בדרישה לחברות ההשקעות שאנו רוצים שתיקי ההשקעות שלנו, הפנסיות שלנו וקרנות ההשתלמות שלנו יהיו מושקעים אצל חברות אשר זכו לתו המשולש. 
בדרך זו אנחנו מגדירים מחדש את את המושג "חברה מצליחה", מספקים תמריץ לחברות לעמוד בסטנדרט החדש הזה, ומשפיעים לטובה על האופן שבו הכלכלה שלנו מתנהלת. דמיינו לעצמכם חדשות כלכלה שבהן, במקום להראות רק מי עלה ומי ירד במדד רווחים, יסופר לנו על החברה הזו והזו שהפכה את כל עובדי הקבלן שלה לעובדים מן המניין ועכשיו נשאר לה רק לשפר את איכות השירות שלהם על מנת להיות זכאים ל"תו המשולש".
נניח שישנם שני סופרמרקטים מתחרים - אחד זול יותר מהשני בעשרה אחוזים והשני מחזיק בתו המשולש - איפה תקנו? האם לא תהיו מוכנים להשקיע את הכסף הזה בחברה טובה יותר הן במובן הסוציולוגי והן במובן הכלכלי?

יום שלישי, 17 בנובמבר 2015

לעולם לא עם עט

אני המשורר ההולך תמיד עם מחברת
ולעולם לא עם עט.

כך תמיד קורה לי שדווקא
כשההשראה שורה עם
בשורה או שירה או שורה
אני יוצא אל העולם
בחיפוש אחר כלי כתיבה
ופוגש זרים

כשהם רואים אותי כך
עם ברק של טירוף מאושר בעיניים
ועל מצחי חרוט - חירות,
הם מתחילים להאמין שהמשוררים
חיים בתוך סוג של חופש
ומתחילים לתהות מה אם?

מה אם הייתי נשאר בלהקה?
מה אם לא הייתי חותך מהנבחרת?
מה אם הייתי נרשם לתואר המעניין במקום לזה היעיל?
מה אם הייתי מסרב לתוספת שכר בתמורה לתוספת אחריות?
מה אם הייתי מביא ילדים לעולם?
מה אם הייתי משורר?
מה אם לא הייתי נכנע לחרדה?

אז הם עוזבים את כל נסיבות החיים
ויוצאים לתור אחר מסיבות החיים.
מפסיקים לרדוף אחר התוצאות
ומתחילים לעקוב אחר התופעות.
אז גם הם,
כמו משוררים,
שוברים שורות.

אני המשורר שתמיד הולך עם מחברת
ולעולם לא עם עט.
את שירי לא אכתוב לעולם.