מה נותר לומר? ליום הזה לא תכננו דבר. רק להגיע לשדה התעופה ולחזור לארץ. ועם זאת נותר בי משהו לא פתור. השתמשתי בתירוץ של "צריך עוד קפה" ומיהרתי להתלבש ולצאת, משאיר את אשתי והקטנה בדירה להתארגן. "אני מצטער שאני לא יכול לעזור באריזה" אמרתי לאשתי כשיצאתי מהדלת, והוספתי "I have unfinished business in Rome".
אחרי שהגעתי לרחוב, סימנתי לפני את בית הקפה שבדיוק היה בשלבי פתיחה והמשכתי אל היעד האמתי שלי - חנות המכולת עם המוכר הבנגלדשי. למרבה המזל הוא היה מאחורי הדלפק. עיניו קיבלו אותי במבט שאומר 'קח מה שאתה רוצה ותלך'. הוצאתי בקבוק מים מהמקרר והלכתי לקופה.
"רק שתדע," אמרתי לו בהזדמנות הראשונה לדו-שיח, באנגלית כמובן, "שסבי תרם להקמת האוניברסיטה בעזה. שכל חיי חונכתי ללכת בדרך הקשה של איש שלום, ושהיום יש לי חברים רבים יהודים, נוצרים ומוסלמים." הוא השפיל עיניו במבוכה לרגע ואז שינה פניו לחיוך מזמין. התלבטתי אם להכות בו על הכשל הלוגי שבלהכליל על קהילה שהיא מכלילה על הקהילה, אבל מה היה הטעם בזה? כשראה שרכישתי נסתיימה ואני פונה ללכת שאל, "עד מתי אתם נשארים פה?" כאילו מנסה להחזיר את הגלגל, לתקן את כל הבקרים הגסים. "אנחנו עוזבים עכשיו" אמרתי, הרמתי אפרסק, נגסתי בו והלכתי לקנות את הקפה שלי.
זו הנגיסה השנייה באפרסק שתיחרט בזיכרוני לנצח. הראשונה הייתה ביום כיפור, עשרים ומשהו שנים אחורה. הייתי בן שבע או שש, וכל הילדים השכנים בפת דיברו בגאווה על תכניותיהם לצום. כמובן שהתגאתי בתכנית של יממה סגפנית. אבל, מששקעה השמש והכל התפזרו להם במסלולי האפניים השונים בשכונה, ניצלתי את חסות העלטה וברחתי לביתי. הבית היה חשוך וכשדלת המקרר נפתחה, חששתי שמא האור הזה של המקרר בוהק עכשיו בכל השכונה ומסגיר אותי. מהמקרר הוצאתי בזריזות אפרסק אחד. הוא היה ממש מתוק, האפרסק הזה ברומא היה מתוק עוד יותר.
כשסיימנו לארוז, המונית שלנו כבר חיכתה למטה. למרות חששותינו, פקקים לא היו והגענו לשדה התעופה שעה וחצי לפני הצ'ק אין. כך ישבנו על ספסל בחדר המבואה של השדה, בוהים בקירות ומחפשים את עצמנו בין מבוך של זכרונות טריים. כשהחל הצ'ק-אין נחשפנו מיד למולדת.
זה לא היה רעש מופרז, או דיבור אגרסבי או משהו מהקלישאה הישראלית הישנה, אלא רק דבר קטן שחזר עליו שוב ושוב בפנים שונות - שתי עיניים מתגלגלות למעלה בתסכול מתנשא, כאילו כל ישראלי שראינו אמר בליבו "אוף הישראלים האלה". לא ראינו את העניים האלה בשכונות העשירים של ז'נבה ולוזאן, או בהיכלי הקדושה של רומא. הן לא הופיעו בספינה עם קהל הנופשים ולא בתורים ההמוניים של הקולוסיאום, והנה כאן בתור הישראלי, שוב ושוב ראית זוג מחליף זה עם זה מבט של תסכול שאומר "אלה... אנחנו לא חלק מאלה..." כך תמות הציונות. לא בפיצוץ של פצצה - אלא פשוט בבושה.
כשחזרנו לארץ שמענו שהחל גל של אירועי דקירה שרירותיים בכל הארץ. היום קוראים לזה בביטוי הפרדוקסלי "אנטיפאדת הבודדים". שמענו שאוהד איזו קבוצה תקף בגרזן אוהד של קבוצה יריבה. ראש הממשלה אמר משהו על זה שלנצח נחייה בחרב ואחר כך משהו על החומה שתרחיק מכאן אוייבים וחיות, ואני רק חשבתי על השקט של הטיילת של מונטריי, על השגשוג של הפתיחות הכלכלית של ז'נבה ועל כל הדרכים שמובילות לרומא.
מאז חלפו כבר ארבעה חודשים. יש לנו כבר ראש ממשלה מאחורי סורגים וסדרה של חוקים חדשים, כל אחד מהם נעץ בבועת הדמוקרטיה העדינה שציירנו לעצמנו. והנה אני מקשקש לעצמי. תסלחו לי, אני פשוט מתקשה לכתוב את הפסקאות האחרונות האלה, מבקש לשווא להשתהות עוד קצת, עוד טיפה - שם. מזל שכבר קנינו כרטיסים לטיול הבא. פסח, 2016, אוקראינה. צ'רניגוב וקייב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה