חופשה משפחתית, פרק 9: וויזיל

הסיבה שהיה לי חשוב לערוך טיול היסטורי בגרנובל המספר על האירועים המקדימים למהפכה הצרפתית הייתה שמספר קילומטרים דרומית לגרנובל, שכנה לה העיירה וויזיל. עיירה הידועה בדבר אחד בלבד: אחרי שהסדר הושב לגרנובל על ידי הצבא, האזרחים, אשר לא היו מוכנים לוותר על זכותם להשמיע את קולם, ערכו בטירה של ויזיל, את פגישת המועצה המקומית הראשונה בצרפת, שבה ניתנן ייצוג שווה לנציגי האצולה, הכמורה והמעמד השלישי – העם. משם יצאה ההודעה הרשמית – קנט ווי אול ג'אסט גט אלונג?
הבעיה של העם בצרפת המלוכנית הייתה פשוטה יחסית – קולם לא נשמע בקבלת ההחלטות, למרות שהם היו המעמד החברתי היחיד שמשלם מיסים. הכתר והכנסייה לא רק שלטו בעם – הם גם נהנו מהפריבילגיה של פטור ממס. זה תיסכל את האזרח במידת מה, והם החליטו לנער קצת את העניינים עם משהו קטן בשם המהפכה הצרפתית.
בעיני, אי אפשר לערוך טיול משפחתי בצרפת, בלי לספר על המהפכה הצרפתית, במיוחד עכשיו, אחרי שביססנו את הנרטיב ההיסטורי של המסע: מהרפורמציה עם קאלווין וסרווטוס, אל הנאורות עם וולטיר והאנציקלופדיה, משם אל "ליל הרעפים" בגרנובל. כך, עם קרקע רעיונית יציבה, יכולנו ללכת לאותה טירה בעיירה וויזיל, אשר למרבה המזל הפכה למוזיאון המוקדש כולו למהפכה הצרפתית.
אבל לפני כן, אי אפשר לבקר בטירה הזו בלי לנצל את הרגעים הקטנים שבהם הגשם החליט להתפוגג לו, ולטייל בפארק המופלא המקיף את הטירה. עם האגם הפרטי שלו, הברבורים, הגשרים, הנהר הקטן, החורשה המתקתקה לצייד והמדשאות הרחבות. טיילנו בפארק ארבעים דקות מאושרים, ולא ראינו עשירית ממנו. היינו שמחים לבלות שם עוד שעות, לפתוח שולחן עם איזה פיקניק קטן, או סתם לטייל שם, אבל הגשם אותת לנו למהר ולמצוא מחסה במוזיאון.
הדבר הראשון שמבחינים במוזיאון הזה הוא שהכניסה אליו היא בחינם ושאנחנו, ככל הנראה בין האורחים היחידים שפקדו את המקום. כאמור, רוב הצרפתים הוציא אפם מהחלון באותו הבוקר, ומשנרטב חוטמם החליטו לוותר על העולם. הדבר השני שמבחינים בו במוזיאון, הוא שלמרות כל הפסלים והציורים שממלאים את חלליו הרבים, לא היה שומר אחד במקום, מלבד שזקן הנחמד שפתח לנו את הדלת. זה היה כאילו המקום נתן בנו אמון מלא שננצל את זכותנו להשכלה, בלי לגעת. הקטע המוזר היה שהבנות, בקטע מוזר ולא אופייני בעליל, החליטו להשיב למתן האמון הזה בהתנהגות מופתית. הן לא נגעו בכלום ואפילו שאלו לפעמים שאלות על הדימויים הרבים שהקיפו אותנו.
בשביל פטפטן שכמותי זה היה פשוט מושלם. הייתי יכול לטייל בין פסלים של דנטון, מארה ולפייט ולספר על התהליכים שהובילו למהפכה. הייתי יכול לעצור ליד ציור של "מצעד הנשים לוורסאי", או ליד עותק של "הצהרת זכויות האדם והאזרח" ולספר על הולדתה של המדינה המודרנית. ואפילו נוצרה שם סביבה מכבדת ואיכותית כדי לדבר על הטרור ועל הסכנה הגדולה שנולדה עם הולדת המדינה המודרנית – הפוליטיקאים.
באחד החדרים, הייתה תערוכה חדשה שהוקדשה ללואי ה17. בנם הקטן של לואי ה16 ומארי אנטואנט אשר נקרע מזרועות הוריו, נכלא בתא קטן שם "חונך מחדש" על ידי סדיסט חולה שעדכן אותו ברשימת הראשים שהתגלגלו בחוץ. יורש העצר שלבסוף מצא את מותו באותו התא מורעב, חולה ומכוסה בצואה. החדר הזה אפשר לנו לראות את המהפכה מכיוון אחר, פחות הירואי ויותר אמפאתי, ועזר לנו להעביר קצת מהמורכבות העמוקה של תהליך פוליטי גדול כזה.
מאושרים, לא רק מהטיול, אלא גם מהעובדה שהוא לא עלה לנו כלום, הבטחנו לעצמנו לשוב לכאן בעתיד וחזרנו לגרנובל לבלות את שארית היום במלון הדירות שלנו, בזמן שמזג האוויר יתבהר.
תכננו לצאת לאיזו מסעדה, אבל החמימות של הדירה הקטנה שלנו הביאה אותנו לוותר על כך, לערוך גיחה קטנה לסופר ליד, ולתת לבנות ארוחת ערב משפחתית כמו שמגיע להן. עם כל הכבוד לאוכל הצרפתי, יש זמנים שסיר גדול של פסטה ברוטב שמנת ופטריות הוא זיכרון של בית. את הפסטה הורדנו עם בקבוק נפלא של מוסקדה. יין צלול, עדין ומרענן שנותן למשפט "אוויר הרים צלול כיין" אתגר קשוח לעמוד בפניו. יין, אגב, שאין לו שום קשר למוסקטו.
אחרי שהבנות נרדמו, קינחנו גם בבורדו לבן שהתהדר בארומה ברורה של צואת פרות. שמעתי שיש קטע כזה לכמה יינות צרפתיים, למרות כל הפלצנות שאני אוהב לייחס לעצמי, זה היה פחות הכיוון שלי. עם זאת, את הבקבוק כמובן סיימנו.