עידן הקרח היה תקופה שבה האדם השולט נקרא
"איש המערות". זה היה האדם הקדמון - הצייד המוחלט.
האנשים באותה תקופה לא היו כל-כך שונים
מבני האדם היום. הם הלכו זקופים, לבשו חצאיות עור, ועיניהם השקועות מאחורי מצחם
הבולט, תרו אחר צייד בדריכות.
היו להם כלים רבים ושונים למטרה זו: הם
חידדו מוטות עץ לחניתות וקשרו אבנים לידיות מעץ ובנו כך גרזנים, פטישים ואפילו
סכינים קטנות שבהן השתמשו לכל מלאכות הציד.
הצָיְד בעולם הזה לא היה כל-כך פשוט. הערבה
באותם ימים קפואים של עידן הקרח הייתה מלאה בממותות ענקיות שהתנשאו לגובה של ארבע
מטרים; והטיגריס חד השן - נמר ענקי שניביו היו באורך אמה - שוטט גם הוא במרחבים.
בנוסף, יש לזכור שלא היו לאדם הקדמון כלים
כמו הקשת ארוכת הטווח, והחניתות שהיו בידיו הכריחו אותו להתקרב אל החיה למרחק של לכל
היותר שלושה מטרים כדי להצליח לצוד אותה. ממרחק כזה קרוב, הרבה פעמים היה קורה
שהצייד היה הופך לניצוד.
אנחנו יכולים ללמוד הרבה מהאדם הקדמון.
היום, כשאנחנו אוכלים אפילו סנדוויץ', אנחנו צריכים להיפטר מהמון אשפה: השקית,
נייר העטיפה, הקשה של הלחם... האדם היום מייצר יותר זבל מאי פעם. אבל האדם הקדמון
ידע להשתמש בכל חלק מטרפו: ממותה אחת, אחרי שהיו מנקים אותה מהבשר הראוי למאכל,
הייתה מספקת עורות כדי להלביש משפחה שלמה; לכל אחת מעצמותיה היה שימוש שונה ככלי
עבודה, ואפילו את הצלעות הענקיות של הממותה אפשר היה להצליב זו אל זו ולבנות כך
אוהלים למגורים.
אנשי המערות היו אנשים נודדים. הם טיילו
בקבוצות קטנות בחיפוש אחר מזון ומחסה, ורדפו אחרי עדרים של תאואים וצבאים בחיפוש
מתמיד אחר מקורות מים ומזון.
כך הם חיו במשך שנים רבות, עד שלבסוף יצאו
מאפריקה מולדתם והמשיכו צפונה אל המזרח התיכון ואל אסיה הקטנה - היכן שהיום נמצאות
המדינות טורקיה ואירן.
שם מצא האדם הקדמון מחסום גדול אותו הוא לא
יכול היה לעבור: הרים ענקיים ומושלגים מילאו את חציו הצפוני של כדור הארץ והקור
הנורא והצוקים החלקלקים היו מעל ומעבר למה שהאדם הקדמון יכול היה לגבור עליהם.
וכך, לקראת כל קיץ, האדם הקדמון היה
מתבונן על [כל] עדרי התאו והממותות עבות הפרווה ממשיכים צפונה בחיפוש שלהם אחרי
אוכל, בעוד שהוא נשאר מאחור.
יום אחד, בעזרת מוחו המתפתח והיצירתי, האדם
הקדמון התקין לעצמו מכשיר - המצאה, המצאה אדירה! ההמצאה הגדולה ביותר שהוא אי פעם המציא!...
המצאה קטנטנה ואפילו פצפונת...
יום אחד גבר אחד, (או אולי אישה אחת - אנחנו
לא יכולים לדעת), לקח לידיו עצם קטנטנה – אורכה לא היה ארוך יותר מזרת - והחל
משייף אותה ומחדד אותה בדקדקנות. גם אחרי שהעצם הפכה לדקה-דקה וחדה מאוד,
הוא המשיך לשייפה עד שהיה לה חוד בקצה שהנגיעה העדינה ביותר בו יכלה לפצוע
עד זוב דם.
גאה ומאושר, הוא (או היא) הלך אל בני שבטו
הקטן והראה להם את המצאתו החדשנית.
חברי השבט צחקו לו, "מה אתה רוצה
לצוד? זבובים?", הם אמרו, "אנחנו צריכים נשקים גדולים וחזקים! דרדר כזה
קטן לא יפגע אפילו באצבע של הממותה".
האמת היא שהם לא אמרו שום דבר כזה, אלא
יותר צחקו ונהמו; אבל זאת לא בגלל שהם לא רצו להגיד את זה: פשוט לא הייתה אז עדיין
לאדם שפה, והוא תיקשר עם חבריו בסימנים ובנהימות גרוניות.
אבל גיבור הסיפור שלנו לא התייאש. הוא חתך
שרכים ארוכים מעץ, אסף לידיו את כל השאריות של עורות ופרוות שנאספו על ידי השבט,
והתיישב לבדו ליד המדורה. הוא לא היה מיומן כל-כך במלאכה, ולכן היא נמשכה הרבה
יותר ממה שציפה. הוא עבד ועבד והשמש שקעה וחבריו, שכבר נמאס להם לנהום לו שיפסיק
להתעסק בשטויות, הלכו לישון. מחר, הם חשבו, כשאנחנו נלך לצוד הוא יהיה עייף ולא
יועיל לנו בכלום.
אבל בבוקר, כשראשוני המתעוררים יצאו מהמערה
שלהם, הם ראו מחזה מדהים: לפניהם ניצב, ליד מדורה מעשנת שמזמן כבתה, אותו האיש (או
אותה האישה) ומראהו לא יכול היה שלא לעורר פליאה ותדהמה. במקום החצאית שכולם לבשו שרק הסתירה את מבושיהם, הוא לבש שמלה
ארוכה שירדה עד מתחת לברכיים וכיסתה את כל החזה שלו ואת כל הגב. על רגליו התנוססו
זוג מגפיים שכמותם לא נראו מעולם (כולם היו יחפים), ומעל לכל אלה הוא לבש גלימת
פרווה גדולה שאליה תפר ראש של נמר בתור קסדה.
כך, בעזרת הלבוש רב השכבות, האדם הקדמון
יכול היה לחצות את ארצות הקרח; וכמה אלפי שנים אחרי אותו יום התחילו אנשים לחיות
גם במזרח הרחוק, שם נמצאות היום הודו, סין ואינדונזיה, ובמערב הרחוק הם התיישבו
אפילו ביבשת אמריקה הצפונית, אליה הגיעו על ידי חציית האוקיאנוס הגדול שהיה קפוא
באותן שנים.
זהו פחות או יותר הסיפור, איך
האדם הקדמון כבש את העולם הגדול בעזרת המצאה קטנטנה – המחט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה