בפרקים הקודמים תיארנו תמונת מצב שבה ישנן שתי צורות ראשוניות לאמת; אמת של צמצום, אשר הינה הכרחית על מנת לבצע פעולה, ואמת של הרחבה, המכילה את כל ההיבטים האפשריים של הנקודה העומדת מבמחן. בפרק זה ברצוני לשאול, מתוך נקודת מבט זו, מה הם מקומם של שני המושגים 'שקר' ו'טעות'?
באופן מסורתי אנו מבינים את המושג 'שקר' כצידה השני של הדיכוטומיה אמת/שקר. עוד מקובל לטעון שדיכוטומיה זו הינה אנאליטית (להבדיל מסינתטית) בכך שמה שאיננו אמת הינו שקר ולהיפך.
אבל התמונה שתיארנו עד כאן מציעה אמת של הרחבה אשר יכולה להכיל גם את שלילתה בתוך אפשרויותיה. לדוגמה ישנם כלבים שאינם בני אדם, וישנם בני אדם שהם נחמדים ולא נחמדים בהקשרים שונים, או בזמנים שונים, או מבעד לעיניים של מתבוננים שונים. כך שכאשר אדם פלוני מספר לי שאדם אלמוני הינו "נחמד" בעוד אני חושב שהוא איננו כזה, הנטייה הראשונית היא לייחס למשפט "הוא נחמד" תכונה של משפט שקרי. אבל, ככל שזה נוגע לדובר, המשפט אינו שקרי כלל וכלל ואפילו שלילת המשפט הזה הינה, בעיניו שקרית.
האם ניתן לצמצם את האמת לכדי בעיני זה ובעיני אחר? האם אנו יכולים לפתור את הבעיה הזו על-ידי שינוי המשפט "הוא נחמד" לכדי "א' חושב שהוא נחמד" ובזאת לצאת ידי חובה? ומה בדבר הבנאדם המשמש כנושא לשיחה? האם לו יש מילה בדבר? האם הוא יכול להיות נחמד או לא נחמד ולא לפעמים כך ופעמים אחרת? האם ניתן לייחס תווית כלשהי על אדם אשר תוכנה יהיה אמיתי ולא שיקרי בהכרח?
ניסיונות לבוא לשאלה הזו מהכיוון הזה גוררים סיבוכים אשר יכולים להיפתר בשתי דרכים מקבילות אשר שתיהן כונסות בתוכן קשיים מהותיים. הגישה האחת היא לאמץ מעין פלורליזם חסר אופי או פוסטמודרניזם חסר עמדה ולטעון שא' הוא נחמד ולא נחמד בו זמנית או שאין דבר כזה נחמד, או שהשאלה הינה סובייקטיבית בלבד. זה מאוד נחמד בשדה השיח הפילוסופי אבל כאשר אנו יוצאים מהשדה הזה אל תוך שדה הקרב של החיים ומוצאים את עצמנו במרחבים בהם ההחלטה לכאן או לכאן צריכה לגרור פעולה אשר אינה רק פולמוס לשם הפולמוס, אנו מוצאים שהעמדה הזו אינה גוררת אלא לכדי שיתוק במישור המעשי. שכן, אם הכול כן ולא ולפעמים אולי, כל פעולה הנגזרת מכך הינה נכונה ושגוייה באותה מידה ואין כל סיכוי לפעולה משמעותית.
גישה אחרת היא לטעון שישנו עולם נתון אחד ומובחן ובו כל דבר ודבר הוא אמיתי או שיקרי ולפיכך האדם המדובר הינו או נחמד או לא ולא ייתכן אחרת. זו היא גישה מגוחחת לא פחות שכן, כיצד פתאום קפצנו מעולם שהוא מושא לחקירה מתמשכת ללא סוף אשר רב הנסתר בו על הגלוי, אל עולם נתון וידוע אשר לא רק שאנו יודעים לגביו את העובדה שהוא מכיל אדם מסויים שהוא נחמד או לא נחמד, אלא אנו גם יודעים את התנאים המטאפיזיים של העולם הזה בכך שהוא אינו מכיל סתירות ושהוא אחדותי לרמה שאם דבר הוא X אז הוא לא יכול להיות "לא-X" במקביל. (אזכיר את שאלת יוסי הנחש בהקשר זה).
גישה אחרת להתמודדות עם הבעיה הזו מגיע ממישור אחר דרך ההבנה שהשימוש במושג גוזר את המשמעות שלו. השימוש במושג "שקר" נוגע אמנם להגיית משפט שאינו אמיתי אבל כאן יש להבדיל בין הגיית משפט שהוא שקרי להגיית משפט שהוא טעות. כאשר אנו שואלים ילד "מה הוא השורש של 81" והוא משיב "8" איננו קוראים לו 'שקרן' אלא אנו אומרים לו שהוא 'טועה'. לעומת זאת, אם אנו שואלים אותו מי אכל את העוגה והוא, בפנים מלאות בעדויות, טוען שלא, או אז אנו מייחסים את הפעולה של 'לשקר' לאותו הילד. ההבדל הוא בכוונה ובידיעה של הטוען. במילים אחרות - אם האמת נתונה לי ואני בוחר להגיד משפט אשר מסווה או שולל את מה שאני יודע כאמת אזי אני משקר - יש כן כוונה לשקר וידיעה של האמת הנתונה. לעומת זאת אם האמת אינה נתונה לי ואני הוגה משפט בתום לב אזי אינני משקר - אני טועה.
מי הוא זה שאמת נתונה? כל מי שיאמר 'אני' שקרן הוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה