השערות על מטאפיזיקה, פרסי ביש שלי

1. הנפש

זו אקסיומה בפילוסופיית הנפש, שאין אנו יכולים לחשוב על דבר מה שלא תפשנו. כאשר אני אומר שאין אנו יכולים לחשוב על דבר-מה, אני מתכוון שאין אנו יכולים לדמיין דבר, אין אנו יכולים להגות בדבר, אין אנו יכולים לזכור דבר, אין אנו יכולים לחזות דבר. השילוב המדהים ביותר של שירה, הדדוקציה המעודנת ביותר של הלוגיקה והמתמטיקה, אינם אלא שילובים שהשכל עושה מרשמיו בהתאם לחוקים שלו. קטלוג כל מחשבות הנפש וכל שינוייהם האפשריים, הוא היסטוריה מקיפה של היקום.

אך, ניתן לטעון כנגד, התושבים של הפלנטות השונות במערכת השמש הזו ובמערכות אחרות; וקיומו של כוח הנושא יחסים שווים לכל שאנו תופשים ולכל שהננו, כמו מה שעושה הדבר שאנו קוראים לו סיבה למה שאנו קוראים תוצאה, מעולם לא היו מושאים לחישה, ועם זאת חוקי המוח כמעט באופן מוחלט מניחים, בהתאם לנטייה השונה של כל אחד, השערה, שכנוע או אמונה בקיומם. התשובה היא פשוטה: על מחשבות אלה להיכלל גם כן בקטלוג הקיום; אלו הם האופנים לפיהם המחשבות מחוברות; ההתנגדות רק מוסיפה כוח למסקנה, כי מעבר לגבולות התפישה והמחשבה דבר אינו יכול להתקיים.

מחשבות, או רעיונות, או מושגים, קיראו להם איך שתחפצו, שונים זה מזה, לא במין, אלא בעצמה. היה זה מקובל להניח שמחשבות נבדלות המשפיעות על מספר אנשים, ברווחים רגילים, בזמן המעבר של ריבוי מחשבות אחרות, אשר נקראות מושאים אמיתיים  או אובייקטים חיצוניים, שונות לחלוטין במינן מאלה המשפיעות רק על אנשים מועטים ואשר חוזרות ונשנות במרווחים בלתי מוגדרים, והן בדרך כלל יותר מעורפלות ובלתי מובנות, כמו לדוגמה הזיות, חלומות ורעיונות השיגעון. שום הבחנה הכרחית בין רעיון זה או אחר, או קבוצה זו או אחרת שלהם, מבוססת על אבחנה נכונה של טבע הדברים, אלא רק על התחשבות באילו מחשבות משועבדות באופן קבוע לביטחון ולאושר של החיים; ואם שום דבר אחר לא בוטא בהבחנה זו, הפילוסוף יכול להתאים את שפתו בבטחה לזו של הגסים ממנו. אך הם מתנהגים כאילו הם מניחים הבדל הכרחי, אשר אין לו יסוד מאמת, ואשר מניח תפישה צרה ושקרית של הטבע האוניברסלי, ההשערה היא האם של העויות הנוראיות ביותר. הבדל מסויים בין כל מחשבה של השכל הוא בהחלט, תוצאה הכרחית של החוק אשר לפיו הוא תופש גיוון ומספר; אך הבדל כללי והכרחי הינו שרירותי לחלוטין. העיקרון של ההסכמה והדומה בין כל המחשבות הוא שהן כולן מחשבות; העיקרון מאחורי אי ההסכמה שלהם נמצא במגוון ובאי הסדירות של האירועים לפיהם הם מופיעים בשכל. מקום ההסכמה למקום בו הם נבדלים, הינו כהכול ללא כלום. הבחנות חשובות, של דרגות שונות בעצמה, בהחלט חייבות להיות מיוסדות ביניהן, אם הם היו, כפי שהם יכולים היו להיות, כנושאים של דיון מוסרי וכלכלי; אך זו שאלה אחרת לחלוטין.

באמצעות התייחסות שכל הידע ככבול על-ידי התפישה אשר פעולותיה יכולות להיות מחוברת באופן בלתי מוגדר, אנו מגיעים לתפישה של הטבע נפלאה יותר באופן שאין לבטאו, פשוט ואמיתי, לעומת שיטות רגילות של התחשבות מסובכת וחלקית. כמו-כן להרהורים על היקום, בהיבט מקיף וסינטתי זה, איננו מוצאים את ההבחנה הדקה של שינוייו וחלקיו.

ניתן ליצור סולם, הגדל בהתאם לדרגות של יחס משולב של חיוניות, משך, קשר, זמני חזרה, ותועלת, אשר יהיה התקן, לפיו יהיה ניתן למדוד את כל הרעיונות, ושרשרת רציפה של הבחנות מעורפלות באופן מוצלח תיחשף, מהרשמים העדינים ביותר של החושים עד השילובים המובחנים ביותר של רשמים אלה; מהפשוטים שבחיבורים אלה ועד לאוסף האדיר של הידע אשר, כולל את בענו שלנו, יוצר את מה שאנו קוראים לו היקום.

אנו מכירים באופן אינטויאיטיבי בקיומנו, ובקשר של הרצף של רעיונותינו הבאים בעקבותו, אשר אנו ממשיגים כזהותנו. אנו מכירים גם בקיומם של נפשות אחרות; עם כי לא באופן אינטואיטיבי. העדות שלנו, בהתייחס לקיומן של נפשות אחרות, מתבססת של יחס מורכב ביותר של רעיונות, אשר אין ממטרת חיבור זה לנתח. הבסיס ליחס זה הוא ללא ספק, חזרה מווסתת של אוסף הרעיונות, אשר להתכוונות הרצונית שלנו, בכיוון מסויים אחד, אין כוח לצמצם או לעצור וכנגד חזרה זו אשר הם יכולים רק לספק באופן חלקי. חוקי המחשבה שאין להתנגד אליהםמונעים ממנו להאמין שהגבולות המדוייקים של רעיונותינו עצמם אינם הגבולות האפשריים של הרעיונות; החוק אשר היסקים אלוה שאובים בהתאם לו, קרוי אנלוגיה; וזהו הבסיס לכל הסקותנו, מרעיון אחד לאחר, עד כמה שהם דומים זה לזה.

אנו רואים עצים, בתים שדות, ישויות חיות בצורתנו שלנו, ובצורות פחות או יותר תואמות לשלנו. אלה משנים באופן נצחי את אופן קיומם ביחס אלינו. על מנת  גיוון האופנים האלה, אנו אומרים, אנו נעים, הם נעים; וכפי שתנועה זו מתמשכת, אמנם לא באחדות, אנו מבטאים את תפישתנו במסלול על-ידי – זה היה, זה הוא, זה יהיה. שינויים אלה הם אירועים או מושאים, והם הכרחיים, בהתייחס לרבתם לזהות האנושית, לקיום הנפש האנושית. משום שאם האי-שיוויונויות, המופקת על-ידי מה שהומשג כפעולות היקום החיצון, ייושרו על-ידי תפישת ישותנו, המאחדת וממלאת את מרווחי הביניים, תנועה ומידה, וזמן, וחלל; יסודות הנפש מופשטים כך. חישה ודמיון מופסקים. אין להתייחס לנפש כטהורה.

 

2. מהן מטאפיזיקות. טעויות בשיטות המקובלות בהתייחס אליהן.

איננו מתייחסים במידה מספקת למה שחולף בפנימיות עצמנו. או משלבים מילים אשר שולבו אלף פעם בעבר. בנפשנו אנו מדמים דיעות שלימות; ובביטוי דיעות אלה, משפטים שלמים, כאשר נתפלסף. כל סיגנון ביטויינו את הרגשותינו מטומאים בגניבה הספרותית הנדושה ביותר. מילותנו מתות, מחשבותנו קרות ושאולות.

הבה נהרהר בעובדות: הבה, בלימוד הגדול של עצמנו, נכפוף בנחישות את הנפש להתייחסות נוקשה לעצמה. איננו מסופקים עם הנחה והיסק, והיקש, במדעים המתייחסים למושאים חיצוניים. כבאלה, הבה גם, בהתייחס לתופעות הנפש, נאסוף באופן מדוקדק את העובדות האלה שלא ניתן להפריך. מטאפיזיקה תאחז כך ביתרון הבולט לעין על כל המדעים האחריםף שכל סטודנט, דרך התייחסות קשבת לנפשו,יוודא את הסמכויות עליהן כל ההכרזות המתייחסות אליהן מסתמכות. כך לא יכולה להיות שום מרמה, אנו עצמנו, בהיותנו מופקדים על עדויות הנושאים בהן אנו מתחשבים.

מטפיזיקה יכולה להיות מוגדרת כחקירה המתחשבת בדברים האלה השייכים לטבע הפנימי של האשם או מקושרת אליו.

נאמר כי הנפש מפיקה תנועה; וניתן יהיה גם לומר באותה מידה כי התנועה מפיקה נפש.