בפרק הקודם דיברנו על דיבור וראינו כיצד הדיבור הוא בורא דברים ומשנה מציאות. עם פיתוח הכישורים הוורבליים אנו מטפחים, במקביל, גם תפישת עולם שלימה. לא רק שאנו מעשירים את העולם הזה בכל יום עם גילויים חדשים של שמות ודברים אשר בפועל נושאים עימם את הטענה "בעולמך יש גם דברים כמוני", אלה גם השפה עצמה, הצליל שלה, המילים שלה, המבנים התחבירים והגמישות שלה, מעצבים את העולם.
השפה אינה עולם, (אלא אם כן אנו מתייחסים אל המילה "שפה" ובוחנים את עושרה דרך האספקלריה של הפירמידה או אז נמצא שה"שפה" היא עולם ומלואו), אבל השפה היא הכלי הראשון שלנו לתאר עולם. האמנות, לאורך חיי חקירותיה העשירות, מצאה דרכים רבות ושונות לתאר עולם ללא שימוש בשפה, אבל עדיין תמונת עולם, כמו לדוגמה מבנה מטאפיזי של היקום, או תיאור פיזיקאלי, או סיפור משלים, מוצאים בשפה ככלי הראוי לביטויים.
אין העולם של שפה אחת זהה לעולם של שפה אחרת. אדם שנולד לעולם של רוסית חווה עולם אחד בעוד שאדם שנולד לעולם של עברית, חווה עולם אחד. שורה זו אינה מבקשת לטעון שהם מתהלכים בעולמות שונים, שכן אם שניהם ילכו, אחד לקראת השני על אותו רחוב רוב הסיכויים שהם כן יתקלו זה בזה, להביל מלחלוף אחד דרך השני, אלא שהשפה צובעת את חוויותיהם בגון הייחודי שלה, וכך מפרשת את העולם לתוך עצמה.
אנו מבינים את העולם בשפתינו, ואולי כאן הנקודה החשובה. יהיו אשר יהיו רשמי החושים שלנו, הרגשותינו והאירועים העברו עלינו, כאשר אנו מנסים להבין אותם, אנו תמיד נופלים אל תוך השפה. אם ישאל הקורא, "ומה אם אני דובר שתיים או שלוש שפות?", אשיב "אז עולמך עשיר שניים או שלושה מונים".
נחזור לרגע אל הילד שמטייל לידנו בחלק זה של הגשר, הוא כבר אינו תינוק אשר כל צרכיו הם לינוק מהעולם ואת העולם, הוא כבר בתוך העולם, ועתה הוא, בלי בושה עלי לציין, שואל.
מה נשיב לילד השואל? האם אנו יודעים די כדי להשיב לו? האם ניתן לדעת די? ובכל זאת הוא שואל, בתום ותמיהה הוא שואל, ואנו נקראים להשיב. איך נשיב? נטעה. הורים יודעים שכמה שלא נדע וכמה שלא נלמד נטעה, ועם זאת נשיב לו, שכן הוא שואל.
מה אם על הקרקע הרעועה הזו אנו עומדים? מה אם אין קרקע יציבה תחתיה? מה אם כל התהליך הזה אינו אלא שרשרת מסירה של שגיאות העבר בצירוף תיקונים של שגיאות ההווה? מה אם תהליך זה הוא פשוט המשכו ההכרחי של תהליך האבולוציה שהחל כשאדם פצה את פיו לראשונה, או כשקוף הרים מקל?
נטייה אחת היא להביט קדימה ולזרוק את העבר לאחור. להסתכל, כסוס מרוצים כסוי עיניים, רק קדימה. אבל הקדימה הזה, ממה הוא מורכב אם לא מהאפשרויות שההווה שבו אנו מסתכלים מאפשר? אין איינשטיין בלי ניוטון ואין ניוטון בלי קופרניקוס. אם נביט קדימה בלבד נחטא לשמר את כל אותם שיעורים וכלים שאלפי שנים של קיום מצאו ראויים לשמר. גם אם למאה השביעית לספירה אין הרבה ללמד אותנו על ניתוח נתונים בספקטורגם של מאיץ חלקיקים, יש לה מה לומר לנו על טבע האדם. כשאומרים "קדימה" כמו הבולשביקים בראשית המאה, לא די בזה כדי למחוק את העבר, אלא רק להעלים אותו מעינייך בהווה.
גישה אחרת לפיתרון בעיה זו היא להביט לאחור בכל פעם שנחוצה לי תשובה. גישה זו נפוצה בעולמנו לא פחות מאשר זו הראשונה. זו הגישה המאדירה את שרשרת המסירה הזו במילה 'מסורת' וגוזרת מזו את המילה 'מוסר'. כמה רחוק יכול ללכת אדם אשר גבו פונה ליעדו? ומבטו להיכן הוא פונה? בעל כורחו יאלץ הנ"ל לבחור נקודה בזמן אשר אליה הוא ישאף לשוב בתשובתו, ועם זאת, דומה הדבר בעיניו כאילו בחירתו אינה עניין שרירותי. ניקח, לשם הדוגמא בלבד, אדם אורתודוקסי יהודי, בהביטו לאחור האם הוא בוחר להביט אל הרב מילובביץ', או אל הרב הירש, או אל הראי"ה קוק, או אל הבעש"ט, או אל קארו, או אל הרמב"ם, או אל התלמוד, או אל המשנה, או אל התורה? האם הוא בוחר במי מהם, במובן הפעיל של המילה? או שמא הוא חושב, כפי שתיארו זאת הפרושים במאה הראשונה, שזו שרשרת מסירה נאמנה למקור. בעל כרחו בוחר הוא, והוא מדמה לעצמו שבחירתו עתיקה וקדומה כמו האמת שבליבו. אך לא כך הוא. שכן בבחירתו, בפירושו, בתגום עולמו לשפתו הוא בורא חדש, אדם שלא היה כמותו מעולם, וכמו כל אדם אחר - דבר ייחודי שלא היה ולא ישוב להיות. וכך ישן בעולם חדש הוא עיוור לא פחות מהמביט קדימה.
דומה שאין ברירה אלא לאמץ גישה שלישית, בטוחה פחות וצנועה יותר, המודה שכך שנידונו לשגות ולכן היא מבקשת אותנו לטור ולחפש סביב בכל פעם שאנו נקראים להשיב, ואחת כמה וכמה כשאנו מחפשים תשובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה