פילוסופיה, מתוך 'אל מול שפות התהום'

מה היא פילוסופיה? הרי שאלה קדומה כמו המושג אותו היא מנסה לבחון. כמו כל שאלה קדומה תשובות רבות לה, וכמו כל שאלה טובה, על אף תשובותיה, היא עומדת בהינה. 

כיצד ניתן לענות על שאלה זו? הרי כל תשובה צריכה להוות כייצוג לפילוסופיה שעומדת מאחורי המשיב. שכן, כל משיב רואה את הפילוסופיה בדרך התואמת את הפילוסופיה שלו. גם אם יקום אדם ויאמר 'פילוסופיה היא ההבלים הנוצרים מיותר מדי פנאי ומעט מדי חובות', טענה שאינני יכול להסכים איתה, אך זו ללא ספק פילוסופיה, ועל כן יהיה עלי להשיב לו "אכן, זו פילוסופיה". גם אם זו אינה הפילוסופיה שלי.

והנה המילים האחרונות בפסקא הקודמת מעלות שאלות נוספות; האם ישנה 'הפילוסופיה?', האם ישנה 'הפילוסופיה שלי?'. האם שתי השאלות האלה ניצבות ביחס של או-או, או שמה יכול אדם להתהלך ובליבו הפילוסופיה ב-ה' הידיעה, כלומר שהפילוסופיה שלו היא הפילוסופיה. או שמא אני יכול רק להתהלך עם הפילוסופיה שלי ובאר לזו הכללית, גם אם היא קיימת, כל עוד אינה בליבי היא אינה עבורי.

האם ייתכן שהפילוסופיה איננה? האם יכול ללכת אדם בלא פילוסופיה? או שמא כל 'מובן מאליו ש...', ו'אינני מאמין ב...', ו'אני נוטה לסמוך על...', ו'בחברתי אל...' מרכיבים יחדיו את הפילוסופיה שלו?

וגם אם ניתן לדבר על מחשבות כאלה כמרכיבות את הפילוסופיה של כל אדם, עדיין כל היבטים אלו לוקחים חלק בצד המוגבל של הפירמידה של הפילוסופיה, ואכן דומה שישנה מסורת, קובץ ייצוגים מתמשכים אשר קרוי 'פילוספיה', באופן הדומה לכך שישנו אוסף מוגבל של יצירות הקרויות 'ציור אימפרסיוניסטי'. 

מנקודת מבט זו, ניתן להתייחס לשאלה 'מה היא פילוסופיה?' כך; "מה המשותף לכל הייצוגים המתמשכים הקרויים פילוסופיה אשר נוכחותו מהווה תנאי להיותם משוייכים לקבוצה 'פילוסופיה' והיעדרותו מוציאה אותם מקבוצה זו?'.

כיד לנסות להשיב על השאלה הזו, או ליתר דיוק, על מנת להציע תשובה אפשרית אחת לשאלה זו, אציע לצמצם את הדיון לאותה פילוסופיה שהיא סוגה על מדף הספרים ולא לזו שהיא קובץ אמונות, ספקות, וחלומות. לא משום שפילוסופיה נמצאת אך ורק על מדף הספרים, אלא משום שלעיתים ניתן להשתמש בפרט המכיל את הדבר שאנו מחפשים, על מנת לזהות את הדבר שאנו מחפשים.

הרי זה כמו לשאול 'מה זה שוקולד?' ולבחון עוגת שוקולד כדי להשיב אל השאלה, כמובן שלא רק בעוגה יהיה שוקולד, ושוקולד של העוגה אינו זהה לשוקולד של פולי הקקאו, אך אין ספק שעוגת שוקולד היא דבר המכיל את הרכיב המדובר באופן המאפשר לייצג אותו.

ובכן, מה נמצא בכל אותם ספרים המשתייכים לסוגה הקרויה פילוסופיה? מה מבדיל את הטקסטים האלה מאחרים? ניתן לומר שיצירה פילוסופית נכתבת בכוונה לייצר ייצוג אשר היחס המטאפורי שלו לעולם שואף להיות מצומצם ככל האפשר. ועם זאת היות והעולם אינו מילים על דף, כל פילוסופיה חייבת להיות עדיין רחוקה מרחק של יחס מטאפורי למושאה. 

אם נפשיט את המשפט הקודם לטענה הבסיסית שהוא מציג נשיב לשאלה 'מה היא פילוסופיה?' כך: 'פילוסופיה היא מטאפורה לעולם כולו'.

כאן כל אדם שהשאלה חשובה לליבו צריך לקום לצעוק "רק רגע, 'יחס מטאפורי לעולם'? גם לציור יש יחס מטאפורי לעולם, גם לשיר, לרומן, ולכל יצירה המבקשת לחרוג מהמושא שלה למרחב הרחב ביותר שבו היא מתרחשת."

לכך איןם לי מה להשיב אלא - נכון. התנאי שהוצג לשייכות לקבוצת הפילוסופיה משותף גם לאמנות ושירה ולכל יצירה אנושית. כל דבר שמראה תמונה של העולם, ושניתן בו בזמן להביט על העולם מבעד לעיניו כמבעד למטאפורה, הוא פילוסופיה.

יקותיאל

"ספק עיר, ספק עזובה.

ירושלים בעצבותה, בחורבנה המתמיד.

כל כמה שיבנו בה, תמיד יהיה בה זכר לחורבן."

                                                            א ב יהושע

א. 

זה זמן רב היה ידוע יקותיאל ברחובות ירושלים כגביר החובב את בני מינו ומדי ערב שבת היה יוצא את ביתו, מתדפק על דלת בית הילולה זה או אחר, שותה לשוכרה בחברת חבריו ופוקק את עכוזו בחברת זרים.

ב.

יום שבת אחד, הייתה זו שעת הצהריים, הקיץ יקותיאל משנתו לאור בוהק שעטף את עיניו ולכאב ראש בלתי נסבל. שמש תוקפנית חדרה את חרכי חלון חדרו, שמש קיץ ירושלמית. אודם הציף את עיניו העצומות, החולמות וכמו זיכרון הצף לפני השטח שב הוא מעולם החלומות, שב אל תוך החום, אל תוך חדרו שטוף האור בדירתו הקטנה במרכז ירושלים. עירום היה, אפילו שעון היד שמעולם לא נהג להסירו נמצא מונח לרגלי המיטה. סדין הקיץ שהיה לו לשמיכה לופָּף בפינת המיטה כסמרטוט. בעיניים מכווצות וגבות צפופות הביט בסמרטוט הזה ובמאמץ רב התרומם, שלח ידו אל הסדין ונפל חזרה על גבו, מושך את הסדין מעליו ומנסה, לשווא, לחזור לישון.

שתיתי אתמול, חשב והשלים עם כאבו. כל שזכר מליל אמש היה קצב חוזר ועמום, פיסה מוסיקאלית מיצירה פופולארית ודבר מלבדה. באותם רגעים ראשונים עולמו היה רק הרעש החוזר ונשנה ההולם הלוך ושוב בין רקותיו.

מהורהר ועדיין חולמני הלך יקותיאל אל חדר הנוחיות להטיל מימיו. שעה קלה הוא עמד שם עירום, ראשו בוהה בנקודה נעלמת בין אריחי השירותים, עמד והמתין לפורקן המיוחל אשר יבוא עליו ועל כליותיו. אך הלה מיאן להופיע.

ליל אמש פקדתי את בית ההילולה, נזכר יקותיאל כשהתחדדה הכרתו, ככל הנראה פקדתי גם מספר לא מבוטל של בקבוקי שתייה. כאב הראש העמום הזכיר לו זאת ביתר וודאות.

חלף זמן מה והנה הוא עדיין עומד שם וממתין, החליט יקותיאל לאמץ בטנו ולדרוש כי כליותיו תתרוקנה. אך כאשר חש בזרם חמים יורד את ירכו, הסיט מבטו מטה ובמורא נורא גילה כי במקום בו שכנה תאוותו נותרו אך כמה תלתלים שחורים, עירומים. משוללים את אותו המבנה הקדוש והמקודש עליו סככו.

חרדה הציפה את עיניו, ואיתה נתחלף הנמנום המעורפל שאפף אותו בערנות תזזיתית. מבולבל, גופו איטי ומנומנם וראשו מתרוצץ במחשבות כיצד יש להגיב למצב שכזה. הרי זה ברור, חולם אני חלום, חלום ותו לא, חשב, אם כן - אתעורר. עצם יקותיאל את עיניו בחזקה, גל מסחרר שטף אותו והוא  שלח יד לימינו לייצב עמידתו. אריחי השירותים שנגעו באצבעותיו הוכיחו כי אין זה כך. אצא לבית ההילולה בו ביליתי אמש, גמר בנו לבין עצמו, שם תנוח דעתי, ספקות רבים עלו בראשו אך הוא דחה אותם והרים תחתוניו מרצפת חדרו. היכן הייתי אמש? שאל עצמו בקול.

לאחר חיפוש קצר מצא יקותיאל את ארנקו ובתוכו, בתא השטרות, מספר קבלות. אחת מקבלות אלו הייתה מליל אמש ועליה נרשם סכום קטן להפליא וכתובתו של מקום. מוזר, חשב יקותיאל, מעולם לא הייתי במקום זה והנה חשבתי שמכיר אני את כל מסבאות העיר. 

בית ההילולה המדובר נח לו במרכז העיר ירושלים, כמה דקות הליכה מביתו של יקותיאל. במהרה לבש זוג מכנסיים שהיו מוטלות למרגלות מיטתו וחולצה שאסף מגבו של כיסא ויצא את ביתו. מה אשאל את הנוכחים? ראשו קדח בניסיונות לניסוח שאלה מתאימה.

ג.

שמש אחר-הצהריים פרצה דרך חגבי החלונות הקבועים בין כותל בית ההילולה המדובר והעולם החיצון. ערפל עשן סמיך עמד באוויר וגליו חולשים על אלומות קרני השמש.

שלושה אנשים ישבו על כיסאות מוגבהים, סמוך לדלפק המסבאה, כוסות ריקות מולם והם ישובים שמוטים כמחכים לחיים שישובו לגופותיהם, יושבים ומחכים לשיחה, לאירוע, לעניין. כשנפתחה הדלת ומאחוריה החל מצטייר צילו של יקותיאל, הסבו הכול מבטם אליו. אור השמש הפורץ מאחוריו העלים את פניו. עיני היושבים כווצו בכאב, ההילה הזאת מאחורי ראשו של יקותיאל עשתה את ההסתכלות בו בלתי נסבלת אך עם זאת כפתה על היושבים להביט בו. הנה באה ישועתנו, החליפו בניהם מבטים מלאי לאות (ישועה שכזו באה כבר פעמים רבות, באה והלכה).

כשעניו התרגלו אל האור הדל והפנים הזרות המביטות בו, שאל יקותיאל בקול שקט, "סלחו לי אנשים טובים, האם מישהו מכם היה כאן ליל אמש?" הכול הרכינו ראשם כמתוודים. ליל אמש וכל יממה שלפניו.

"אם כן, אולי תוכלו להיות לי לעזר?". ברק של עניין עלה כזיק בעיני היושבים והם בהו בו בעיניים עגולות. "היום בבוקר גיליתי כי איבדתי דבר מה חשוב..." החל יקותיאל שואל שאלתו המתוכננת, אך בושתו על אבדן גאוותו לא הותירה לו להמשיך והוא השפיל מבטו לרצפת בית ההילולה המוכתמת זיכרונות מאותו ליל אמש.

לימין כל היושבים ישב אדם זקן בעיניים דלוקות ועייפות, שיערו לבן ופניו חרוטות זיכרונות, הוא ראה כי הזר לפניהם כושל במילותיו ופנה להיות לו לעזר, "הדבר הזה אותו איבדת...", החל בונה סקרנות אצל מאזיניו בעוד סיגריה בה אחז אך לא עישן רקמה פתיל דק שנעלם כשקרב לפניו, "...האם מדובר בשפיותך?". חצי הסיגריה שהאפיר ולא אוּפַר נותר עומד מתמהמה ובשאול הזקן שאלתו נפל והתפזר על הדלפק. הזקן נחר בנשיפה כמבקש לצחוק אך משראה כי אין צוחקים עימו שתק.

"אני זוכר את המילה הזאת", נתעורר אדון שני כמתרדמת, היה זה גביר בגיל הארבעים לחייו וחליפה מבד משובח אשר כופתרה שלא נכונה הייתה לבושה לגופו. "הקשבתי לה פעם, היא נשמעת מתקתקה, מתגלגלת, כמו שריקה המסתיימת בנשיקה – שפייייייי-יות", הגה האדון בעליצות עייפה.

שלישי, נמוך שמן וקרח קימט מצחו בעודו בוהה בדלפק, כף ידו חלפה על פניו מנגבת סנטרו שוב ושוב וניצני זקנו בקעו כחטטים על לחייו התפוחות. "אוח, כשאני חושב עכשיו, מדפדף לאחור בין כרכי זכרוני..." החל השמן מדבר והכול הסתובבו אליו בעניין (איש לא הניח דעתו על יקותיאל העומד ועיניו מושפלות). "אני נזכר בימים בהם הייתי טורח להילחם על מילה זו, מאמץ אותה לחיכי. אני זוכר כיצד הייתי, בימי עלומי, גאה מספיק כדי לעמוד מאחורי מילה זו, לשאת אותה על דגלי, לשפוט ולסלוח בשמה. אבל כיום..." הוא העביר במטו סביב כמצביע על המובן מאליו, הכול הנהנו בהבנה. "כיום כל שנותר לי ממילה זו הוא זיכרון, כמו ערפל, כמו פניו של חבר ילדות שהפכו מטושטשות..." שקט שרר כשסיים דבריו שקט הכופה שיפצה מי מהם את פיו.

"יש לי קעקוע דהוי בתחתית גבי." פרץ האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה, לחלוטין מתעלם מנושא השיחה המדובר, "האם הוא סמל לחיי הקודמים, חיי הנעורים אותם בזבזתי בשתייה והוללות?" כשסיים את דבריו הביט הלה סביב והבין כי דבריו מזכירים לחבריו את אשר העדיפו לשכוח, עיניו שבו לכוסו הריקה והוא נדם.

"כפי שאתה רואה..." סיכם הזקן בפנותו אל יקותיאל, "כולם מחפשים. תבורך על שהזכרת לנו נשכחות אך הריני מבטיח לך, אין לאיש פה שימוש בשפיותך, מכור אמתחתך במקום אחר." עיני הזקן היו כה חמות ומלאות הבנה כך שיקותיאל לא רצה להעמידו על טעותו, אך צרתו לא היתירה לו לסוב לאחור בלי תשובה.

"לא, זה לא זה. אינני רוצה למכור דבר..." אמר בשקט, עדיין חושב על מילים בהם ינסח שאלתו. "איבדתי את..." הוא הרים מבטו כמביט בכולם יחדיו ושלח ידיו לפתוח מכנסיו.

רעש מי אסלה פורצים, שבר את הדממה והסקרנות באופן לא צפוי.

גבר רביעי רזה וגמלוני, לבוש מכנסיים לבנות וחולצה מלוכלכת, נכנס אל החדר מחדר השירותים מנגב ידיו בחולצתו. תחת אפו התנוסס שפם עבות, "דבר מה מוזר ביותר קרה לי..." אמר בקול בריטון עמוק ותחת שפמו התנוסס חיוך שליו. שלושת היושבים שינו את מבטם מהציפייה פעורת העיניים המכוונת אל יקותיאל למבט בוחן ומתעניין המכוון אל חבריהם ההולך לכיסאו, כאילו בין רגע איבדו עניין בבעל הצרה ומצאוהו בסיפור חדש.

כשראה האדון כי עיני הכול נסובו אליו, התיישב על כיסאו המוגבה בדילוג (מתעלם מיקותיאל כמתעלם מרחש ברקע) והחל מדבר והוא בוער מהתרגשות; "עסקתי בפעילות מעיים מבורכת כאשר שמעתי צליל מוזר מתחתי..."

"האם זה היה מסוג הנשיפה המקוטעת המאלצת דרכה לחופשי?" נכנס השמן הנמוך לדבריו ועל שפתיו חיוך עסיסי וסמוק.

"או אולי היה זה כצלילו של דגיג קטן מדי למאכל העושה דרכו בחלקלקות חזרה אל המים?" שאל האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה בטון פיוטי וגבות מורמות.

"לא. זה נשמע יותר כתפיחה עמומה ושקטה, כמו אגרוף על כרית", גזר האדון השדוף.

יקותיאל כחכח בגרונו כדורש תשומת לב. האדון הרזה שילח בו מבט ששיקף כי ניפגע עמוקות מהיעדר נימוסיו של הלה והמשיך בדבריו.

"ובכן..." הוא היסב ליקותיאל מבט מלא לאות, "לא נתתי לזה לעצור אותי ממעשי אך בכל זאת זה לא נשאר אותו הדבר מאותו רגע." הוא רכן מעט קדימה ועניו הצרו, בלחישה המשיך את דבריו "הקול העמום הזה הדהד בראשי ולא נתן לי את הפנאי והנחת הנדרשים לריכוז העדין של ביצוע המעשה כהלכה..." שלושת מאזיניו הטו אוזן כבדה בסקרנות מתגברת. יקותיאל נדם, מכבד את המעמד.

"קמתי" פתח האדון הרזה, הרים קולו וראשו יחדיו והמשיך, "מקפיד שלא לנגב טרם אביט... והסבתי מבטי לאחור..." הוא קפץ מכיסאו ונסב לאחור ובטון כמעט מאשים שלח יד פשוקה מטה, "צף! ... מתגרה! ... הביט בי חזרה בגאון... הכבוד העצמי שלי...". הוא התמהמה רגע קט כמתענג על השקט הנדרש למוחות הפשוטים סביבו להבין את הבדיחה וכשראה לנכון הרים ראשו בחיוך עיניו פעורות וגבותיו מורמות בהבעה מרוצה. אך בטרם החלו הנוכחים לצחוק (אם אכן לזאת ציפה) נשמע קולו של יקותיאל "כן!"

"כן?" שאל הגמלוני המשופם בכעס וזלזול.

"זה מה שאיבדתי." קרא יקותיאל והוא שמח על כך שיש לו חבר לצרה.

"את כבודך?" שאל הזקן.

"איך אפשר לאבד כבוד?" שאל השמן.

"אפשר... אפשר..." התוודה האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה והכול הסבו אליו מבט מרוגז. איש מהם לא רצה לזכור את מה שהוא, בעקשנות, ניסה להזכיר.

"בחור צעיר" פסק האדון המשופם והוא כעוס וממורמר. "איני יודע מי אתה או מדוע אתה נמצא כאן, אך כבוד לא מאבדים בין לילה. אני עמל זה שנים רבות לאבד את שלי והיום, בעודי יושב בבית הכיסא, אחת ההנאות המעטות בהן התגאיתי עד כה, גיליתי כי אף הנאה זו אבדה ממני ואיתה אבד לי אחרון הטעמים לחיי. עכשיו, ברצון לשתף חוויה שכזו עם חברי הקרובים, חוויה שהכול יסכימו איתי שאינה חפה מהטראגי, מצאתי לנכון לספר זאת כבדיחה. בדיחה אותה אתה, עם חוש תזמון מהנוראיים בהם נתקלתי בחיי, קלקלת".

"הייתה זו בדיחה?" שאל הזקן.

"הייתה זו בדיחה!" השיב השמן.

"בדיחה... כן, כן, עכשיו אני מבין, הייתה זו בדיחה!" קרא האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה והחל צוחק באילוץ.

הסובבים, שלא רצו להיחשב כאנשים חסרי הומור החלו צוחקים גם הם ובמהרה החל הצחוק להתגלגל בין כתלי  המסבאה.  המשופם הגמלוני הביט סביב. כה חושש היה מפני חשיפה שתביא עמה כאב נוסף, לבל יקדימו מי מהמסובים וישחק על כאבו שמיהר להקדים תורופה למכה ואמר כי בדיחה הייתה בפיו, להבדיל מווידוי. ובראותו כי הכול צוחקים חייך אליהם בעיניים מבריקות והצטרף לצחוק עם חבריו. כדרכו של צחוק חדל זה להיות מאולץ על שפתי הנוכחים ובמהרה החלו כולם צוחקים יחדיו בכנות, אינם יודעים מדוע אך שמחים על ההקלה הרגעית שיש בדבר.      

יקותיאל שהבין כי לא כאן ימצא פתרון לבעייתו הנהן בינו לבין עצמו ופנה לצאת, מוחו לא ניסה להבין את פשר הבדיחה התמוהה, אם אכן הייתה זו בדיחה. מאחוריו עוד שמע את צחוקם של השיכורים ואת הגביר הרזה קורא בקול מאושר "אני חייב לומר שאין לעמוד על ההקלה שאני חש מאז..." והכול פרצו בצחוק בשנית כמקהלה.

מאוכזב, יצא יקותיאל את בית ההילולה. האם כאן שתיתי לשוכרה ליל אמש? שאל בינו לבינו, והנה נדמה לי כי לא הייתי פה מעולם.

ד.

השמש עדיין עמדה בשמיים, עמדה וקפחה. ירושלים, ארץ תלאובות, נצרבה תחת הרקיע, נסדקת ונפערת נוכח השרב. יקותיאל, ראשו מורכן מטה להקל על עיניו הצורבות, החל חש בחמיצות מבחילה עולה בגרונו. עיניו נעו כמטוטלת בין המדרכה וגופו הלוך ושוב והוא רכן מטה, משעין ידיו על ברכיו לבל ייפול בפרץ הסחרחורת שאחזה בו.

נגיעה מקרית זו במכנסיו גילתה לו בליטה רבועה וקשה שהציצה מתוך כיסו. מופתע בחן יקותיאל את מכנסיו וגילה כי לא שלו הם ובעצם, קטנות הם עליו במידה לפחות (מצבו לא הביאו להבחין בכך ואי הנוחות שחש נכללה עם שאר תחושותיו). הוא פתח כפתור מכנסיו להקל על רוחו והוציא מכיס מכנסיו הזרות את קופסת הסיגריות שהוטמנה שם.

למרות שמעולם לא היה מעשן חשב כי אין שום סיבה שלא להתחיל עכשיו ותחב סיגריה אחת לפיו. טעם נשיקה מליל אמש, נשיקה מרה ויבשה, דבקה לזיכרונו. הייתה זו הפיסה היחידה שראשו הדואב הצליח לזכור, מלבד שתייתו המרובה והקצב, אותו קצב עמום החוזר על עצמו בלולאה בתוך ראשו.

ואש? חשב יקותיאל ובפיו ניצבת זקופה הסיגריה, דבר אינו כשורה.

לפתע צל סכך על פניו, רעש ניצוץ וחום להבה הופיעו ומאחוריהם, אוחז במצית, עמד נער צעיר ונאה.

"תודה" ענה יקותיאל, מנסה להיזכר מדוע נראה נער זה כה מוכר לו כך כשהוא מדליק ראשה של סיגריה הנזקפת מפיו.

"אבל אמרת לי שאתה לא מעשן" אמר הנער וקולו היה כמעט נעלב, הוא דיבר אל יקותיאל לא כזר ולא כמכר, כחבר דיבר עימו, חבר  טוב. "תמיד הם משקרים לי" מלמל הנער בינו לבינו, מבטו מכונס.

לאחר שתיקה ארוכה הבחין הנער באי נעימותו של יקותיאל ופנה אליו בהבנה "אתה באמת לא זוכר?" ובהשפילו עיניו בשנית הוסיף, "לפעמים הם לא זוכרים אחר-כך...". במבט בוחן שאף יקותיאל מלא ריאותיו עשן.

"לא..." ענה יקותיאל כמתוודה. "אינני זוכר דבר" קולו כמפוהק היה מפאת העשן היוצא ומתבולל באוויר העומד.

"לא את הלילה? לא את הבוקר? ולא את המתנה?"

"דָבָר", ענה יקותיאל, ראשו נע לשלילה בעוד הוא גולל במוחו את פשר המילה 'מתנה'. ראשו פעם בכאב, יום זה על כל מאורעותיו הכביד עליו והשמש הסוככת הוסיפה משקל על משקל.

שמש ערב החלה מאדימה בין שני מבנים אפורים וסנוורה את יקותיאל. אבני ירושלים שכיסו אותם היו לחומות הסוגרות עליו. טעם אפר הסיגריה דבק לחיכו, מר ויבש. שיעול עלה בגרונו אך נאטם בלועו כמסרב לצאת. כל ששתה ליל אמש שטף כגל את זיכרונו, ראשו הלם ובחילה נוראה תקפה אותו. הוא שמט את הסיגריה מידו והשפיל זוג עיניים זגוגיות שסימן שאלה נשלח מהן על הקרקע, מחפש אחיזה.  

"בחילה?" שאל הנער. קולו השיב את קיומו לעולמו המעורפל של יקותיאל. "לפעמים הם מקיאים וזה עוזר להם". המילים האחרונות נאמרו בקור.

עוד לא סיים הלה את המשפט שהגה והנה רכן יקותיאל מטה ושיחרר מפיו שצף קצף של נוזלים מרירים.

"התרופה, מרה היא ולפעמים הם מקיאים בגללה." הנהן הנער ואחז בכתיפו של יקותיאל שנתה ליפול על צידו.

השתעל יקותיאל, חוטי מזון עוד תלויים משפתיו והוא מנגבם בשרוול חולצתו. "דיברת על מתנה" כחכח יקותיאל, "איזו מתנה?".

"בגלל התרופה הם לא זוכרים. את שנתתי לך נתת לי." אמר הנער ומילותיו נשמעו כסיסמא סתומה, "לפעמים הם רוצים להשיב את מתנתם לחיקם. האם גם הוא רוצה?" קולו של הנער היה נוגה וזר מילותיו היו כמילים לא  שלו אשר נאמרו במעין הסכמה עם כורח ארור.

יקותיאל, שהבין במה מדובר (עד כמה  שניתן היה להבין), הרים עיניו בבעתה אל הנער. הלה הביט בו חזרה במבט כה שקט ושליו עד שחלחלה עלתה בגרונו של יקותיאל ושוב רכן הוא. אך קיבתו ריקה הייתה ומלבד טעם מר וחמוץ שמילא את לועו, לא פלט דבר.

הנער עמד, מביט בגביר המרוקק מולו בעין בוחנת שעה קלה ולבסוף הנהן בהשלמה מאוכזבת החל ממלמל בינו לבין עצמו "את שנתתי להם לעולם לא אוכל להשיב והנה הם מבקשים להשיב את שנתנו לי" ולאחר הוסיף, פונה ליקותיאל כשראה כי הלה השיב נשימתו "בוא". עוד לא שמעוֹ יקותיאל המשתעל, נסוב הנער והלך לו.

כשראה יקותיאל כי הנער הולך לו ונעלם החל עוקב אחריו בשתיקה כנועה.

ה.

הלכו הילכו  להם בינות רחובות ירושלים והנה פנה הנער ימינה אל תוך סמטא צרה שאין קרני השמש מגיעות אליה. לאחר שחצוה השניים, נעמד הנער דום והישיר מבטו.

תלים תלים של חול נעמדו לצידה האחד וחצץ ואבן נערמו לצידה השני. האדמה מולם נחפרה ופיגומים פיגומים ניצבו אילמים מברכים לשלום את השמש השוקעת בברק אחרון מקרניה. "הרי לך ירושלים", אמר הנער, "היות ומדי שנה אומרים בגולה 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה' ובכל זאת לא פוקדים אותה אף לא לביקור – היא בשלה נבנית וגדילה ונבנית. משל הייתה מחכה שתבוא השנה בה תהיה כבר בנויה ויבואו כל מבטיחי ההבטחות" ובשקט הוסיף, "שנה זו, כך נראה, לא תבוא לעולם". יקותיאל חייך, אמנם דר בירושלים כל חייו אך תל-אביב הייתה משאת נפשו. רוחות הים הנעימות, האוויר הסמיך וריח הזיעה נעמו לו יותר מרוחות ההרים. איפה שבירושלים עומד לו כותל בתל-אביב יש חוף, היה עונה כששואלים לדעתו בנושא.

"האם אי פעם נסעת בהרים המוליכים לירושלים מתל-אביב בשעת הזריחה?" שאל הנער הצעיר  "פתאום האופק הירושלמי, שער הגיא וההרים נצבעים זהב בעוד שלגבך מתגלה תל-אביב בחד-גוניותה האפורה, זו מתגלה רק בשעות שקטות אלה של הבוקר, בלילה העיר הזו כולה מתגייסת להסוות אפרוריותה בצבעים מלאכותיים". יקותיאל חייך, הרי זו השעה בה היה נוהג לחזור לירושלים, "לבלות את הלילות בעיר האשליות ובבוקר לעלות אל עיר המנוחות" הוא אמר בשקט. משפט זה, שהיה יוצא מפיו ברגעי אושר,  נאמר עכשיו בפנים קפואות וכמעט ללא קול.

"נלך" אמר הנער בניעור כתפיו ושב על עקבותיו חזרה אל הרחובות המפולשים והצרים של שכונות עיר הקודש.

הילכו השניים עוד מספר דקות והשמש הלכה ונעלמה לה ורק אלומות ארד בשולי הענן היו לה לזכר. רוחות ההרים של ירושלים שרקו בין המשעולים הצרים והכבישים.

תריס חנות עלה ונפתח. שבת יצאה עזבה לה והנה אנשים לבושים בחליפות עטורות גיהוץ ולובן יצאו את פתח בית תפילתם והם משיחים בינם לבין עצמם ושיחתם קורנת שלווה. יקותיאל רצה לקרוא להם, לצעוק את כאבו להולכים ושבים אך אלה מעולם לא ראו בו בן אנוש, רק בוז וניכור הכיר מדמויות אלו המתהלכות בצאת השבת כקדושים, מדוע עכשיו יוכל לפנות אליהם לעזרה? כל מה שהכיר מקדושים אלו אמר לו כי אם יפנה אליהם כל מה שיקבל בתשובה יהיה רק מילות שטנה ושמחה לאיד. ומדוע? חשב, האין שפתי כשפתם? האין שמי כשמם? התשובה לשאלות אלה תמיד הייתה ברורה לו אך מעולם לא הייתה בה הקלה.

פנסי הרחוב דלקו ואורם עודנו זעום ליד קרני השמש המשתהות באוויר בלעדיה. ליד שער ברזל נמוך המוביל לחדר מדרגות של בית דירות קטן נעצר הנער ויקותיאל עימו.

ו.

כשהגיעו לשער ביתו של הנער, דלת עץ רעועה ופרוצה, שאל אותו יקותיאל "כאן אתה גר?" מתעלם ענה הנער בעודו פותח את הדלת, "הם מרעישים כי אינם יודעים שאבי ישן, ידעו זאת מעתה ויסכיתו".

נכנסו השניים בפתח הדלת והנה הם בחדר לא חדר, ריק מתוכן ומלא זוהמה ושקט שרר בו כבחדר תפילה לאחר התפילה. ריח חריף ומר חדר אל אפו של יקותיאל והוא על-אף שמאומה לא היה בקיבתו רכן בשלישית ופלט כאדם שאכל לשובע.

"זה קורה" הנהן הנער באישור ולקח מטאטא מעופש שעמד ליד ארון ריק שדלתותיו הפתוחות שעונות היו על ציריהן העקומים כנוטות ליפול. את אשר טאטא דחף הנער אל מפתן ביתו. מבעד לתריסים המוגפים הציץ לובן אורו של פנס רחוב. תחת החלון, מיטה חסרת מצעים עמדה עירומה.

מוזר, חשב יקותיאל, אמר הנער כי אביו ישן והנה ראיתי את כל ביתו ואין פה איש מלבד שנינו.

הנער פנה לשידת מגירות שבלטה בין רהיטי הבית בניקיונה וניצבה כחדשה מאירה את החדר, על השידה הוצבה תמונה דהויה של גבר מזוקן היושב על כורסה ועיניו עצומות וזקנו ופאותיו הלבנות מוכתמות בצהוב הטבק. "יסלח לי כבודו", פנה הנער לתמונה, "גבר רצית ולגבר בכית והנה שוב נלקחת גבריותו של בנך". קולו של הנער רעד מפחד והוא פתח את העליונה שבמגירות השידה "אם יבקשו מתנתם בחזרה ייקחוה וילכו", סינן. המשפטים האלה נאמרו בהסכמה כנועה, משל היה הוא אסיר מוכה המקבל את דינו.

מבועת, צעד יקותיאל קדימה אל פי המגירה ומולו, זה ליד זה, ניצבו מספר אברי זכרות רפויים. כל אחד שונה בגודלו וגונו.

"ייקחו את שלהם וישאירו את השאר", לחש הנער והתיישב על מיטתו בעיניים מושפלות מטה וידיים כמוסות בין ברכיו, כילד מוענש היושב בפינת הכיתה ומאמץ גבותיו שלא לבכות.

"איזה מהם שלי?" שאל יקותיאל בקול חרד. "איזה מהם אקח?" הוסיף בשקט.

הנער לא ענה, נראה היה שהוא מנסה להיעלם אל תוך מיטתו, כתפיו כונסו קדימה וגבו התקמר מטה כמצייר סימן שאלה. יקותיאל הסב מבטו אל הנער, עדיין מחכה לתשובה אך כל שראה הוא את הילד המתכדרר הזה מתנדנד הלוך ושוב.

מיואש גולל יקותיאל בתוך פיסת בד שהייתה זרוקה לרגליו את האבר הראשון שידו אחזה בו ופנה ללכת בזריזות.

בהגיעו אל הדלת היוצאת מהבית אל עולם השפיות עצר יקותיאל מתמהמה והביט בנער. הנער הרים מבטו, כמו חש כי מביטים בו ובעיניים נוצצות שאל וקולו קולו של ילד, מלא תום ותהייה; "מדוע אתה לובש את מכנסיי?" יקותיאל הביט בו ולא השיב.

"הם שלי, תחזיר לי אותם! אסור לקחת בלי רשות!".

עיניו של יקותיאל נפערו לרווחה, נחיריו התרחבו, הוא שמט מידו את החבילה שאחז בה ופנה אל הנער. מעולם לא היה אדם אלים, הוא לא זכר אפילו סתירה שסתר אך הנה הוא רוכן מעל הנער ובאגרופים קמוצים הולם בפניו בחוזקה, הוא לא יכול היה לעצור זאת, לא יכול היה לחשוב, כל היום הזה שתק ועכשיו הגיע תורו לדבר. "אסור לקחת בלי רשות?" צווח בעודו מנער את הנער בחזקה בכתפיו וסותר לפניו, "מה איתי?!" הוא הלם באגרופו בפניו של הנער. "מה עם הכבוד העצמי שלי?" דם זלג מפרקי אצבעותיו אך הוא לא חש כל כאב. "מה עם השפיות שלי?!" המשיך זועק ומכה, מכה וזועק "מה איתי?!".

מתנשף הוא עצר. הילד ישב וראשו מוטל לאחור בשיעול קטוע הרים ראשו מעט והסיט עיניו אל יקותיאל, עיניו נראו כמבקשות להיבלע בארובותיהם וצבעם שחור וסגלגל, אפו היה לבן ונפוח ודם ניגר מנחיריו. שקט שרר בין השניים. עיני היוקדות של יקותיאל ננעצו בפניו של הנער והנה הוא מחייך. "גבר מכה, גבר לא בוכה", לחש הנער בקול לא שלו. כבשיכרון קרב התחיל מכה יקותיאל את הנער שנית ובכל מכה נטה כל גופו לעברו, לא ידע עוד אם הוא הולם באגרופיו או אם כל גופו היה לאגרוף אחד כל שידע היה צחוקו של הנער שבקע מגרונו עת הלה רכן כדי לירוק דמו.

ש.

כששכך הצחוק ושבה הדממה אל החדר חזר יקותיאל אל גופו, הוא הביט סביב והחל צועד לאחור מבוהל, לקראת צאתו רכן מטה ואסף לידיו החבולות את החבילה שלו.

הוא לא זכר דבר מאותם רגעים, רק נשימתו הכבדה ואצבעותיו האדומות היו לו לעד. הוא לא ידע מה היה על הנער, האם הוא מת? הוא חשב על אביו של הנער, הקם משנתו לגלות את בנו שרוע פרקדן, אך האם היה לו אב? מיותר לחשוב על כל אלה, ככל שאחשוב על כך יותר, יותר אתקרב לשיגעון.

כשיצא את הבית היה הכול חשוך סביבו, פנסי הרחוב כבו. הוא רץ ברחוב מבלי לדעת לאן, פונה בכל פניה שהוא רואה.

לפתע הבין שהחושך מקיפו מכל עבר זה זמן רב, ושהוא לבד, רק הוא והבתים על אבניהם הכסופות באור הלבנה. הוא המשיך לרוץ אנה ואנה וגילה שהחושך והבדידות נעים איתו.

הוא פנה אל סמטא חשוכה שריחה היה לו מוכר, אולי כאן ימצא אור, אולי כאן ימצא עזרה אך גם שם היה לבדו.

הוא המשיך חוצה את הסמטא. רגליו כשלו והוא מעד, נפל והתגלגל. ראשו נחת על ערימה של חול. הוא הרים את ראשו וראה עצמו מוקף, סביבו עמדו בגאווה פיגומים פיגומים והם בורקים באור הלבנה, מביטים עליו, שופטים אותו. הוא השפיל מבטו מפניהם ביראה, בבושה. במאמץ להתחמק, לנצח, הוא טיפס על תל החול עליו נחת ונשכב על גבו כאילו הייתה זו פסגה כבושה. רוחות ההרים של ירושלים שרקו באזנו, חדרו לעצמותיו, אידו את זיעת מאמציו. העיר הזו, העיר שכה שונאת אותו לכדה אותו בין סמטאותיה הצרות. לכדה אותו בכשפיה העתיקים והנה הוא שלה ושפתו שפתה. "איני מבין" אמר "איני מבין דבר".

העיר, פרק אחד עשר - פירנצה, חלק ב'

לתחילת הספר

תיארנו לעיל את שיטת השלטון הפאודאלית כאחד השינויים המהותיים שהתרחשו בימי הביניים המאוחרים. בפירנצה הונהגה שיטה כלכלית מודרנית יותר לתקופתה, הבנויה על פי הגילדות השונות של בעלי המלאכה. דעה קדומה מתארת את הגילדות כראשית השיטה הקפיטליסטית; אך כאן יש שיטה אחרת לחלוטין, שבהחלט האמינה ברגולציה אך דרשה מכל פלח בשוק התעסוקה להיות אחראי לעובדיו ולאיכות עבודתו. הכניסה כחבר בגילדה דרשה להיות בתחילה שוליה של מאסטר בתחום המבוקש. השוליה היה אחראי קודם כל לענייניו הפרטיים של המאסטר - ניקיון, שליחויות וסידורים. רק לאחר שאפשר היה לתת בו אמון, היה מורשה לקחת חלק בעבודות הסדנה. לאחר סיום תקופת ההשתלמות ולאחר תשלום של מס כבד מאוד לגילדה, השוליה הפך לחבר בגילדה. הגילדות לא רצו תחרות בתוכן, והן שלטו לחלוטין בכל ההיבטים של הסדנאות שתחת פיקוחן: שכר העובדים היה מוגדר לכל גילדה, כמו גם איכות העבודה. היום אנו נוטים לחשוב שרגולציה מסוג זה דואגת רק שאיכות העבודה לא תהייה ירודה וששכר העובדים לא ירד מסכום מסוים; אבל בשיטה הכלכלית של מערכת הגילדות הרגולציה דאגה לכך שלא ישולם לעובדים פחות מדי ולא יותר מדי, שכל מפעל לא ייצר באיכות ירודה מדי אבל גם לא באיכות גבוהה מדי.

לצד המערכת המקצועית הזו ניצבה האצולה, אשר הורכבה בפירנצה ממספר משפחות שנהגו להילחם אלו באלו בקרבות רחוב. לאצולה לא היה כל עניין בפיתוח מפעלים עסקיים; הם היו אנשים חסרי השכלה ואלימים, אשר כל עניינם היה בטיפוח כבודם האישי. הם היו מתהלכים בעיר עם משמר פרטי ומחפשים להתחיל קטטה שתבסס מחדש את כבודם; או מטפסים על אחד המגדלים בעיר, וברוח שטות משליכים משם סלעים אל עבר יריביהם ואל מי שנקלע לאזור בטעות. הם הרשו לעצמם ליהנות ולהתנהג כך מכיוון שהחוק באותה תקופה דאג להעמיד כל בעל מלאכה במקומו, אך לא דאג כלל לבני האצולה - הם ניצבו מעל לחוק.

מתחים אלה הגיעו לשיאם באחת מההפיכות הראשונות של מעמד הפועלים (הראשונה הייתה באנגליה, ושרדה כיומיים). ההפיכה הונהגה על-ידי הגילדה הנמוכה ביותר בעיר - הצ'יומפי, גילדה של בעלי המלאכה שהיו אחראים על סירוק הצמר שהגיע לעיר, שחרור הקשרים שבו והובלתו לעיבוד.

העיר פירנצה התבססה כמעט לחלוטין על תעשייה אחת - תעשיית הצמר והבדים. כל הגילדות הגדולות, ורוב הקטנות, היו קשורות בדרך זו או אחרת לתעשיית הבדים. הגילדה הגדולה והחזקה ביותר בעיר - זו של הבנקאים - הוקמה במיוחד לניהול עסקי המסחר בבדים. גילדה זאת הייתה אחראית לכמה מהחידושים הכלכליים החשובים ביותר בענף; לדוגמה, היא הקימה סניפים בכל אירופה שבהם אפשר היה להמיר כספים ממטבע אחד לשני, וכן את הדרכון – כדי לאפשר תנועה חופשית של סוחריה.

מעמד הבנקאים צבר כוח פוליטי רב. הם מימנו מלכים ואפיפיורים, והמטבע הפלורנטיני הפך למטבע היציב ביותר, ולפיכך המכובד ביותר באירופה כולה.

לאחר משבר כלכלי - שנגרם מכך שמלך אנגליה, אדוארד השני, סירב להחזיר הלוואה גדולה שניתנה לו על-ידי פירנצה בשל ההוצאות הכבירות של מלחמת מאה השנים נגד צרפת - שני בנקים פלורנטיניים גדולים פשטו את הרגל, לראשונה בהיסטוריה. בנק אחר, של משפחה בשם מדיצ'י, הצליח לשרוד את המשבר בעקבות המצאה בנקאית נוספת: איגרות חוב מדיניות אשר נקראו 'מונֶטה', והזמינו את כל אזרחי העיר להשקיע בחיזוק כלכלת העיר בתמורה לריבית לא גבוהה אך יציבה. דרך נוספת לחיזוק הכלכלה הייתה ניצול אהבתם של הפלורנטיניים להימורים, והקמת מוסד הקיים עד היום בשם הלוטרייה - לוטו.

בעקבות המהפכה של הצ'יומפי הוקמה בעיר מערכת שלטונית רפובליקנית, שהורכבה מנציגים של כל שבע הגילדות החזקות (ובראשן זו של הבנקאים). דרישתה הראשונה הייתה שוויון בפני החוק - ואצילים רבים מצאו עצמם לפתע נדרשים לשלם על התנהלותם הפוחזת. בעקבות זאת האצולה כולה ברחה או גורשה מהעיר. 

התעוררה עתה בעיה חמורה: אנשי האצולה חונכו לנהל את העיר, בעוד אזרחי העיר לא ידעו דבר וחצי דבר על ניהול עיר - מלבד שאיפתם לחירות. בשלב זה עלתה לדיון הגותו של פטרארקה. כזכור, הוא טען שאפשר ללמוד הרבה מאוד מהיוונים והרומים הקדומים על הדרך לאזרחות טובה.

כך החלה בעיר רפורמה גדולה בחינוך, אשר סיפקה לכל האזרחים השכלה בראש ובראשונה ברטוריקה - כך שכל אחד יוכל לנסח את דבריו כהלכה - ובתורת המוסר, אשר התרכזה במציאת פתרונות אתיים לבעיות אזרחיות (מעניין להעיר בהקשר זה שדווקא שני תחומים אלו נעדרים לחלוטין מהחינוך בימינו). מלבד זאת, הופעל חינוך בתחומים המעשירים את הנפש - התחומיים הקרויים הומניים, או מדעי הרוח - ומכאן שמה של תקופה זו כראשית ההומניזם.

העניין בעולם הקדום של רומא ויוון הוביל לחקירה מחודשת וענֵפה של העת הקלאסית. ספרים וכתבי יד נאספו והועתקו בעותקים רבים. כל בית המכבד את עצמו החזיק ספרייה גדולה של ספרים שהועתקו ביד. אמנם בזמן הזה כבר הופץ החידוש הגרמני של הדפוס; אך עבור הפלורנטיניים, ובעיקר העשירים בהם, ספר מודפס נתפס כנחות בהשוואה לספר שנכתב בידו של אמן. אחד האמנים בתחום הכתב פוג'יו בארצ'וליני, אשר כתב ידו היה נאה עד כדי כך שבתי הדפוס השתמשו בו כמודל לפוֹנְט הספרותי (היום קיים זכר לבך בכפתור הקטן בתוכנות הכתיבה, הקרוי Italics - או 'בסגנון האיטלקי'. החינוך בפירנצה היה כה מוערך באירופה, שהיא החלה במהרה לייצא לא רק בדים אלא גם מורים לשירה, לרכיבה על סוסים, למוזיקה ולאתלטיקה.

חקירת הכתב הלטיני המשתנה הביאה לכך שחוקרים יכלו לזהות מיד לא רק מתי נכתב מסמך מסוים, אלא לעתים אפילו על-ידי מי נכתב. החוקר לורנזו וואלה הוכיח ללא כל צל של ספק שמסמך חשוב לכנסייה בשם "תרומתו של קונסטנטין" - שבו קונסטנטין לכאורה נתן לאפיפיור שליטה על מערב אירופה כאשר העביר את מרכזה השלטוני של אירופה לקונסטנטינופול - היה זיוף אשר נכתב בלטינית של המאה התשיעית.

כתוצאה מרפורמה חינוכית זאת, פירנצה הייתה להיות פלא עולם: כל אזרח יכול להתקדם בהתאם ליכולות המיוחדות שלו. אם היית משורר או פסל טוב, לא היה אכפת לאיש מאיזה מעמד אתה. כל שכבות האוכלוסייה ידעו קרוא וכתוב, ואפילו מסופר לנו על מנקי רחובות שבמהלך עבודתם שרו משיריו של דנטה. רטוריקה הייתה  שלטת עד כדי כך שכמרים קודמו בזכות יכולתם לנאום, ובנאומיהם נכחו אנשים מכל שכבות האוכלוסייה – כדי ליהנות מאמנות הנאום יותר מאשר מהתוכן.

אנשים התהלכו ברחובות כיצירות אמנות בפני עצמם - אפילו נזירות השתמשו באיפור, בתכשיטים ובבשמים שלא היו מביישים היום אפילו ברונית זקנה. 

למעלה מאלף בניינים הוקמו, כל אחד פלא של אדריכלות, ומעל לכולם היתמרה כנסיית סנטה מריה דל-פיורֶה, שבראשה הוקמה הכיפה המפורסמת של ברונֶלֶסקי. כמה מילים על כיפה זאת: הפלורנטיניים רצו שהכנסייה הגדולה שלהם תתהדר בכיפה, אך לא ידעו כיצד לבצע זאת מבחינה אדריכלית – אם כי ידעו שהדבר אפשרי, בגלל הכיפות המפורסמות ברומא ובקונסטנטינופול. הם עשו כדרכם בכל פרויקט אמנותי מונומנטלי: קיימו תחרות. מנצח התחרות היה ברונלסקי והוא הקים את הכיפה הזו בדרך שכמותה לא נראתה מעולם - ללא פיגומים חיצוניים. היה זה פלא מרהיב לתושבים, שראו כיצד כיפת הכנסייה מתרוממת מעלה אט  אט, כמרחפת (יש להעיר בהקשר זה שברונלסקי יצא לרומא לחפירות ארכיאולוגיות, כדי לשפר את הטכניקה הארכיטקטונית שלו).

כנסיית סנטה מריה דל פיוריו

אי אפשר לדבר על פירנצה ועל הרנסנאס האיטלקי מבלי להזכיר את האמנות, אבל דומה בעיני שדיברתי יותר מדי בשביל היום אז בחלק הבא נדון באמנות הרנסנאס ובנפילת העיר מזוהר ההומניזם החדש לחושך של הדתיות הישנה. 

לפרק הבא

נשמה, מתוך 'אל מול שפות התהום'

אם כן, טועה אני. ועם זאת, צרת רבים היא הטעות הזו. מדוע אנו כך אצים ורצים אחר תשובה בו ברגע שבו אנו למדים שטועים אנו? האמנם הידיעה הזו שבתוך ראשנו שוכנת לה סברה שגויה, די בה להדיר שלווה מראשינו? אם היינו רצים בעקבות האמת ומחליפים טעות בתשובה נכונהניחא, אך רובנו לא עושים כך רוב הזמן.

אנו מחליפים סברה איתה הרגשנו בנוח, תמונת עולם שבו משום מה יכולנו לחיות, בתמונה של מקור בר סמכה. מקור אשר, מטעמים שאינם מובנים מאליהם, אנו רואים כאוטוריטה. בין אם המקור הזה הינו מאדם שתיקן את טעותינו, או ספר שהציע תשובה, או דמות של אדם מבוגר וחכם, או אתר אינטרנט בעל אופי סמכותי.

לאותוריטות, או לכותבים אשר נתברכו במתת האל הנקראת כריזמה, ישנה השפעה גדולה על תמונות העולם בהן אנו חיים. המגע  שלהם בעיצוב השימושים במושגים הינו רב יותר מאשר זה של אנשים אחרים. ועם זאת, הניסיון מלמד שכל אמת של היום היא הטעות של מחר, אם כך מדוע אנו עדיין מצוטטים את החכמים של שלשום? 

קל להתמודד עם הבעיה הזו בשאלות להן ישנה תשובה מוגדרת כמו, כמה רחוק הירח מכדור הארץ? או, מה היא תוחלת חייו של עורב? אבל אלו אינן אלא תשובות אשר אם ישתנו המספרים המשיבים להן עולמנו יישאר, פחות או יותר כפי שהוא. אלה הן גם תשובות אותן ניתן לבדוק, למדוד ולהפריך, אך לא אלה התשובות בהן אנו חיים.

אני מתכוון לשאלות אשר בתוכן חיים, כמו 'האם אינני אלא קובץ של חומרים אשר נידון לפעול בצורה קבועה מראש?', או 'האם יש לי נשמה אשר תתקיים אחריי?', או 'האם ישנה דמות אב משותפת לכולנו?', או 'מה היא דמותו של הטוב?', או 'מה חשוב יותר אדם או אדמה?', או 'אילו פעולות משקפות נכונה את אמונתי?'.

לשאלות אלה יש משיבים רבים מספור, אך אף אחד מהם לא צריך לחיות מתוך עיניי שלי, ועם זאת, כמה פעמים אנו נותנים לאדם אשר סמכות אב או סמכות רב לו, להחליט עבורינו באיזה עולם נחייה. אכן אנו פונים אליו כי לא די בידיעותינו בשביל לספק תשובה לשאלות אלו, אך גם אם נרכז את כל ידיעות העולם לא יהיה בכך די כדי להשיב עליהן.

בנוסף לקושי זה, יש להוסיף את הקושייה הבאה: מדוע אני יודע בתוך איזו תשובה אוכל לחיות? מדוע אני יודע בבואי לבקש תשובה לשאלה הישנה של דטרמיניזם מול רצון חפשי (דיכוטומיה סינטתית אם אי פעם הייתה אחת), אני יודע שאינני יכול, בשום פנים, לקבל תמונה דטרמיניסטית. יבוא הקדוש ברוך הוא בעצמו ויאמר "כך הוא העולם", אשיב לו "כך הוא עולמך שלך, השאר לי את שלי", יבוא גדול המדענים ויוכיח לי שאין אפשרות מלבד היעדר האפשרויות, אשיב לו "אתה בוחר לחשוב כך ואני אחרת". 

אינני מתכוון שלכולנו התשובות כולן אלא שישנו פער בין אדם לחבירו, מרחק שי יחס מטאפורי, או מרחק של חיים שלמים, בין העולם כפי שהוא מתקיים בעיני ובין העולם בעיניו של אחר. מין יחודיות כזו שכל אדם מחזיק בה, הקובעת כי זה יאהב גבינות וזה יאהב נקניקים, שזה יצהל למגינה טכנולוגית בעוד זה יישב מרוגש לצלילי מיתר קדומים. פער המאפשר לאדם אחד להיות מאושר בתוך תא של ניירת בעוד אחר דומע מעצם המחשבה על כך.

אינני יודע מדוע אני כך ולא אחרת, וכל ההסברים לא סיפקו אותי, אולי זה משום שביחודיותי שלי נשמתי פורחת אל מול השאלה ושוקעת מול תשובות שהן כל כך טובות שהן הורגות את השאלה שהולידה אותן.

ואולי דווקא כאן ניתן למצוא מושג אשר יכול להניח את דעתנו. אולי דווקא כאן ישנה תשובה לייחודיות המקודשת של כל אדם. במושג החמקמק הזה הקרוי נשמה.

כמה סברות קיימות על המושג הזה, שהוא קיים לנצח, שהוא עובר בין גוף לגוף, שהוא השאר אחרי הגוף, שהוא נידון לנצח כזה או אחר, או שהוא אינו אלא שום דבר.

אך אם אנו מסבים שת המבט השואל על זהותה של זו הנשמה מריבוי התשובות הסותרות האלה, שאין ולא יכולה להיות דרך להוכיחן מלבד המוות, אל צורות השימוש במושג הזה, הרי כאן אנו מוצאים תמונה אחרת של נשמה. זו הרואה באדם אהוב, ובילד משוש חיים, זו אשר נפעמת ממנגינה או משורות של שיר, זו אשר רואה בציור יותר מסכום חלקיו, ובפסל דומם חיים. זו המפתחת בכל אחד ואחד מאיתנו טעם משלו. טעם מאמנות כמו טעם באמונות.

צא וראה נשמות אדם, זה חובש כיפה לראשו ומורד בה כלוחם חופש, זה חובש כיפה אחרת והרי הוא חופשי. כל אחת ואחת מנשמותינו חפצה באושר ועם זאת האושר שונה מכל אחת לאחת. ובעוד שלא ניתן לכפות על אדם הנאה מדבר אשר ממנו נשמתו סולדת, האושר הזה, דומה שהוא לא יכול להתקיים מבלי האישור החבוי בתוכו, מבלי אותו אישור החבוי בתוכו. 

אדם מאושר הוא אדם שאישרו אותו, אדם שקיבל מהעולם קבלה של תמונת עולמו. והנה אנו חוזרים לראשיתו של פרק זה, לחיפוש המוטרד אחר תשובה טובה לשאלה אשר תשובתו הקודמת לה הוכחה כשגיאה. אולי משום כך איננו יכולים לחיות בתוך טעות, לא משום שהטעות הינה תא צר מדי מכדי להכיל את נשמתנו, אלא מפני שעם הטעות מגיעה הדחייה של האחר את עולמנו, ועם הדחייה הזו אובד האישור, ואיתו האושר.

חתולו של רבי מאיר בן חיים

"מה ערכו של אלוה,

כביכול שאין לו אלא דרך אחת לעובדו?"

                                  מרדכי מרטין בובר

מעשה ברבי מאיר בן חיים, זכר צדיק לברכה, שהיה נותן כל שעה משעות ערותו לאהבת השם יתברך, ואף אם ניעור מן השינה ומצא כי חלומותיו הרחיקוהו מהקב"ה, היה הרב גוזר על עצמו מאותו הבוקר להגדיל ולעשות לילותיו כימיו ולא היה שב למיטתו שלושה ימים ולא ישן שלושה לילות מאותו הלילה.

באחד מאותם לילות של ערות, בשעות בהן מתכווצים האישונים אף לאורו של נר זעיר ועל שום כך נקראים הם לילות לבנים, היה יושב רבי מאיר בן חיים, נוצה בידו, וכולו כוונה לשקוד על פיוט חדש. כוונה ולא מעשה, שכן אין צולחת ידו להפיח רוח חיים בפיוט. והיה כותב שורה ומוחקה, וכותב מילה ומוחקה עד אשר היה הדף כה שחור מדיו שאין על הדף מקום לא לעוד שורה ולא לעוד מילה והיה עליו להוציא מהארון נייר קלף חדש ולהביא את זה השחור בגניזה משום שייתכן ונשתייר בו ניצוץ של אהבת השם יתברך ועל כן אין להשליכו.

והנה ניצב רבי מאיר בן חיים אל מול קלף ריק בשנית ולפתע, כברק בזיכרונו, הבהיק פסוק פתיחה מושלם, וכשם שהופיע, נעלם ונשתכח מליבו.

לשווא ניסה הרב לחפש בזיכרונו אחר הפסוק והוא מחטט בין קפלי מוחו כעיוור המלטף כתלי מבוך אליו נקלע.

ניסה הרב לפתוח בספרים רבים, בחיפוש אחר אותו פסוק נעלם, אך לשווא, ולא מצא דבר ולא חצי דבר אשר יעורר את מוחו למשות ממעמקי מחסניו את הפסוק שזה עתה ניצב מולו. עוד הוא הוגה בדבר, והנה פיסה מן התשובה ריחפה במעורפל בהכרתו – הוא זכר את מיקומו של הפסוק בספר התורה – כלומר, לא את הפרק והפסוק זכר אלא את עוביו של כל צד של המגילה הסגורה בארון המקודש בבית הכנסת.

וכך, בשעת לילה בודדה זו, יצא הרב מאיר בן חיים את ביתו והוא יחף וכותנתו דבוקה אליו כתכריך והוא חובק בידיו את נייד הקלף הריק, ואת הנוצה ואגרופו השני ונעול על כסת הדיו לבל ייפתח חותמה ויוכתם הקלף הצחור.

דלת בית הכנסת חרקה כשפתח אותה הרב, כאישה זקנה התוהה מי פוקד את ביתה ולא הוזמן. בדומיית הליל רעמה החריקה כה חזק שהיא הדהדה בין כתלי ההיכל כאילו רוח נורתה מהרב אל ארון הקודש וחזרה.

בצעדים שקטים נכנס הרב אל ההיכל וליבו רוטט בקרבו משל לא היה מעולם רבה של הקהילה, אשר בית כנסת זה הותקן למענה. ליבו לחש כי שיעור נמצא כאן; אין הוא רבה של הקהילה ובית זה לא הותקן למען הקהילה, ואין הקהילה של איש, אלא כל אדם ובית ואדמה אינם של איש אלא של הקב"ה. לאחר תובנות אלו לא עצר הרב את כניסתו אלא נכנס כגנב באישון ליל, מטופף בצעדיו לבל ישמיעו רחש.

לאחר שנשא תפילה חרישית, נישק הרב את דלתות הארון כנשק מזוזה, פתח את דלתותיו והוציא את מגילת ישראל ממשכנה המקודש. על-אף שזיעה נצטברה על אפו וליבו הלם בחרדה, ידיו לא משו, ובהרימו את המגילה היו הן יציבות כשני עמודי התווך אשר הבית נכון עליהם.

זמן רב גולל הרב את המגילה על כנה עד ששני הגלילים לצידיה נמצאו בעובי החרוט בזיכרונו. עתה, הוא ידע, פרוש לפני הפסוק שלי, כאן בין הפסוקים האלה. וכך, לאט ובעיון החל הוא קורא במקום בו פתח.

אך, אבוי על זה הרב, כה נלהב היה בכניסתו לזה ההיכל ששכח לחתום את שערי המבנה והנה חתול צעיר ומדושן פסע לאיתו אל פנים ההיכל, זנבו מורם וצעדיו גאים, משל היה כפיר בשדות כוש, החולש על ממלכתו.

רבי מאיר בן חיים, שהיה עסוק באותה שעה בין המילים, לא נתן ליבו לאורח הזר, מה גם שלצעדיו של זה החתול, כמו לצעדיו של השטן, לא היה קול.

היה זה רק לאחר שחש הרב ליטוף קל לאורך רגלו, שהסיט הלה את עיניו מן המגילה והנה גילה לתדהמתו כי חתול מתרפק ומתפנק על רגליו, שער זנבו של החתול מתחכך על שערות שוקיו של הרב, כאילו היה הרב בעליו.

"מי אתה?" שאל הרב ובת שחוק סומקת על לחייו. אך החתול רק השיב בתנועה רכה של ערפו לאורך קרסולו החשוף של הרב.

בדיוק באותו הרגע הבחין הרב בזוית עינו את תחילתו של אותו הפסוק הנכסף.

היה זה משום שלמרות שחלקו הגלוי של הרב היה כל כולו נתון למפגש עם החתול, חלקו הנסתר של הרב, שנתרומם לכדי מלאכת הפיוט, שמר על כמיהה לעיסוקו הקודם וכך שמר החלק הנסתר על זווית עינו של הרב שבלא תשומת ליבו תהא זו ממשיכה בחיפושה אחר הפסוק.

אך ברגע שהבחין הרב בזה הפסוק נשכח מעליו החתול וכל הווייתו שבה לקיומה הקודם כאילו מעולם לא סרה ממנו, ובין רגע היא נשאבה חזרה על בין המילים.

החתול, שלא אהב את יחסו של מכרו החדש הביט בטרוניה כלפי הענק לצידו, וכדי להשיב אליו את תשומת ליבו של בן האנוש החצוף אמר בינו לבינו "אלך אל המקום שבו מרוכז בן האנוש וכך שוב אהיה במרכז מעייניו". ובמחשבה זו, קפץ החתול על הכן הניצב מעליו, על המגילה הפרושה אל מול הרב, נישק במצחו את סנטרו של הרב המופתע, כידר עצמו לכדי כדור קטן ופרוותי, רכן ונרדם.

והיכן נרדם? היישר על הפסוק המבוקש של הרב. הרב, שנזדעזע מחילול הקודש של החתול, ניסה תחילה לפנות אליול בדברי חיבה וחנופה – אך הלה מיאן להשיב. לאחר שדברי מתק לא הועילו ניסה הרב לפנות אל החתול בדברי חימה וזעם אך לאחר שגם אלה לא הועילו צעק וצווח הרב עד שניעורו משנתם כל היהודים הטובים הדרים בסמיכות לבית הכנסת והם החלו מעירים זה את זה באמרם זה לזה "צעקות נשמעות מבית הכנסת!"

הרב, שלא ידע כל אותה העת מה היה מחיר צעקותיו נכנע לבסוף לכעסו ובפרץ של זעם הכה את החתול כה חזק שהלה נבהל ונאחז במגילה בטפריו. וכשהועף החתול של ידי הרב נמשכו ציפורניו מעל המגילה וקרעוה לשניים.

הרב עמד נדהם מול תוצאות מעשיו והביט דומם במגילה הקרועה מולו. הקרע, יש להוסיף, נוצר בדיוק על הפסוק המבוקש ולא ניתן היה לקרוא אותו בשום פנים.

באותו הרגע פרצו את ההיכל הגבירים החסונים שבקהילה, אגרופיהם קמוצים ועיניהם עוד נפוחות מהשינה שנתלשה מעליהם.

אך משהבחינו ברבם הזקן המתייפח חרישית מעל תורת ישראל והנה זו קרועה תחתיו, הכול נשתתקו.

"אני חיפשתי... חיפשתי..." מלמל הרב באין מילים.

"מה חיפשת?" שאלו חסידיו שכן חפצים היו בהסבר לתמונה הפרוסה לפניהם.

"חיפשתי..." לחש הרב ואינו יודע איך ממשיכים את המשפט מכאן.

"מה חיפשת?" הפצירו בו החסידים.

"איני זוכר" אמר הרב והחל מתייפח.

לפתע יצא מבין הכיסאות החתול הצעיר והמדושן וצעד אל הרב. כה כמהה היה הרב לחמלה ורחמים, כה זקוק היה לחום ולהבנה שדקות רבות חלפו בטרם הבחין הרב שהוא יושב ומחבק את החתול המתרפק על ברכיו ומגרגר בקול.

חואנה אינס דלה קרוז מוצאת את אלוהים

השאלה "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" היא שאלה מסובכת לרוב הילדים. יש כל כך הרבה אפשרויות שלא קל להחליט; אבל לילדה המקסיקנית חואנה אינס דלה קרוז, כבר בגיל שלוש, התשובה לשאלה הזו הייתה ברורה כשמש: "אני רוצה ללמוד!".

היום אנחנו חושבים שלימודים זה המקצוע של הילדים בבית הספר; אבל במאה ה-17 לא היו עדיין בתי ספר, וילדים היו אמורים לצאת לעבוד ביחד עם ההורים שלהם.

חואנה אינס דלה קרוז מאוד רצתה ללמוד, ובגלל שלא היו בתי ספר ומורים היא נאלצה ללמוד בעצמה. הדבר הראשון שלימדה את עצמה היה כמובן לקרוא - אי אפשר ללמוד מבלי לדעת לקרוא. תוך זמן קצר קראה את כל הספרים בספריה של סבא שלה, גם את אלה שלא מתאימים לילדה בת חמש.

כשהייתה בת שש שמעה על 'האוניברסיטה של ניו-מקסיקו' - מקום שכל כולו מוקדש ללימודים. במקסיקו של אותה תקופה, רק לבנים היה מותר ללכת לאוניברסיטה. חואנה הצעירה החליטה לגזוז לעצמה את השיער ולהתחפש לבן כדי שירשו לה ללמוד באוניברסיטה. אבל היא הייתה רק בת שש - ובגיל הזה לא מקבלים אף אחד לאוניברסיטה.

חואנה אינס הקטנה לא הייתה מוכנה ללמוד רק לבדה, כי כך אין מי שיתקן אותנו כשאנחנו טועים. היא דרשה מהאחים הגדולים שלה שיביאו אליה את המורה הטוב ביותר מבית הספר שלהם, כדי שילמד אותה כל מה שלא הצליחה ללמוד לבד.

המורה היה משועשע מאוד מההזמנה לפגוש ילדה קטנה שרוצה ללמוד; אבל כשהוא פגש אותה בפעם הראשונה לא האמין עד כמה היא לומדת מהר ואיזה זיכרון מדהים יש לה. כל דבר שסיפר לה פעם אחת כבר הייתה זוכרת. לאחר מכן הקפיד להגיע בכל ערב כדי לתת לה שיעורים פרטיים.

אחרי שלושה שבועות שבהם לימד אותה לטינית, המורה הגיע אל הבית של חואנה הקטנה ומצא על שולחן הכתיבה שיר קצר שנכתב כולו בלטינית עתיקה.

"איזה שיר יפה" הוא צהל, "איזה מהמשוררים הקלאסיים כתב אותו?" המורה היה בטוח שזהו שיר של משורר גדול כמו קאטולוס,  אובידיוס או ורגיליוס; אבל חואנה הקטנה פשוט אמרה לו, "זה כלל לא שיר של משורר - זה שיר של משוררת".

המורה היה מבולבל; הוא הכיר רק משוררת קלאסית אחת - סֶפְּפוֹ - וזו כתבה ביוונית ולא בלטינית. כשחואנה ראתה את הבלבול בעיניו של המורה שלה, מיהרה להסביר לו: "זה שיר שלי".

השנים חלפו וחואנה אינס דלה קרוז גדלה להיות נערה יפהפייה ומשכילה. המורה היה גאה בה כל כך עד שיום אחד ארגן מסיבה לכבודה, והזמין אליה את האנשים החכמים ביותר שהכיר, כדי לבחון את הידע של הנערה.

היו שם מורים למתמטיקה, לפילוסופיה, להיסטוריה ולמדעים, וכל אחד בתורו הציג לה שאלות קשות מתחום ההתמחות המיוחד שלו. למרבה הפתעתם הנערה הצעירה לא רק השיבה על שאלותיהם, אלא גם הוסיפה הערות משל עצמה.

המרצים המכובדים היו כל כך מופתעים מכישרונה של הנערה, שמיד הזמינו אותה לגור בעיר הגדולה ניו-מקסיקו.

בניו מקסיקו היה לחואנה אינס דה לה קרוז הכול. היא הייתה משוררת מוערכת, היא הוזמנה לכל המסיבות בעיר, ומחזרים רבים הרעיפו עליה מתנות יקרות כמו בגדים יפים ותכשיטים יקרים.

אבל לחואנה אינס לא היה כל עניין בבגדים ותכשיטי, והיא מיהרה להחליף את כל המתנות האלה בדבר היחיד שהיא באמת אהבה - ספרים. במהרה רכשה הנערה הצעירה את הספרייה הגדולה ביותר בדרום אמריקה,  שכללה למעלה מ-4,000 ספרים.

השנים חלפו, המסיבות נמשכו, והמחזרים לא הפסיקו להתדפק על דלתה. וכך חואנה אינס דה לה קרוז מצאה את עצמה עם כל הספרים שבעולם, ובלי פנאי בכלל ללימודים.

מלבד זאת, אנשים התחילו להגיד שהיא חייבת להתחתן, כי לא ראוי שבחורה צעירה, במיוחד יפה וחכמה כמוה, לא תהיה נשואה. אבל לחואנה לא היה כל עניין בנישואין. אם אתחתן ואלד ילדים, היא חשבה, מתי יהיה לי פנאי ללימודים?

חואנה אינס דלה קרוז חשבה וחשבה, כיצד תוכל להשתחרר מהמחזרים הרבים ומהצקצוקים של נשות החברה הזקנות. פתאום התבשל במוחה רעיון.

להפתעתם של כל אצילי מקסיקו, בגיל תשע-עשרה החליטה חואנה אינס לעזוב את העיר ולהפוך לנזירה. כך לא תצטרך להתחתן, ויהיה לה כל הזמן שבעולם ללימודים - או לפחות זה מה שהאמינה...

היא לא חשבה על כך שגם לנזירות יש יום עבודה עמוס במיוחד: לא רק שצריך להתפלל כמה פעמים בכל יום, צריך גם לבשל, לנקות, לעבוד בגינה ולעזור לקהילה. עם כל המטלות האלה, למי יש זמן ללמוד?

בנוסף לכך, במנזר גילתה עולם שלם של לימודים שלא הכירה קודם - תיאולוגיה, או לימודי הדת - והיא החליטה שהיא רוצה לדעת כל מה שאפשר לדעת על אלוהים.

במהרה הבינה שלנזירה במנזר גדול ומכובדיש הרבה מטלות: אוכל שצריך לבשל, רצפות שצריך לשטוף, ושיחים רבים שצריך לגזום. [על כן ארזה את כל ספריה, ועברה למנזר קטן וצנוע יותר.

במנזר החדש הייתה לה אפשרות ללמוד כאוות נפשה. אבל איך בכלל לומדים על אלוהים? היא התחילה, כמובן, בקריאת כל ספר שנכתב על אלוהים; וכשסיימה את האחרון שבהם, הבינה שהיא יודעת על אלוהים בדיוק מה שידעה לפני כל הספרים – לא כלום.

היא החליטה לנקוט בגישה אחרת: אם אינני יכולה ללמוד על אלוהים ישירות –אלמד על אלוהים בדרך עקיפה. היא בנתה לעצמה מעבדה קטנה בתוך המנזר, והתחילה לעשות ניסויים שונים ומשונים כדי ללמוד על הבורא מן העולם שהוא ברא. אבל גם זה לא עזר לה כלל לדעת מה זה אלוהים. ואז קרה דבר נורא.

במקסיקו הכתה מגיפה נוראה, ואנשים בכל מקום החלו להיות חולים מאוד. המגיפה לא וויתרה על כל פינה במקסיקו, ובמהרה הגיעה גם למנזר הקטן של חואנה אינס דלה קרוז ולכפר הסמוך לו.

יש זמן שבו צריך ללמוד ויש זמן שבו צריך לעבוד. חואנה אינס ידעה שעכשיו אין זה הזמן ללימודים, והחלה מטפלת בחולים שהגיעו למנזר לבקש עזרה (עדיין לא היו אז בתי חולים מסודרים).

חואנה אינס לא חשבה פעמיים, היא מכרה את כל הספרים בספרייתה, את אוסף כלי הנגינה שלה ואת כל הכלים במעבדה שלה, במטרה להשתמש בכסף כדי לעזור לחולים.

בתוך כל הרעש וההמולה, חואנה אינס ראתה את המנזר הקטן שלה הופך לבית חולים. היא ראתה את המגיפה הנוראה ואת קורבנותיה, ואת אחיותיה למנזר שמתאמצות לאזור כוחות כדי לעבור מחולה לחולה.

כך, בתוך כל האסון הנורא הזה, היא פתאום הבינה את אלוהים. איזו טיפשה הייתי, אמרה לעצמה, אני חיפשתי את אלוהים בספרים ובניסויים מדעיים, כשכל הזמן הזה הוא היה ממש לידי - באנשים שאני יכולה לעזור להם.

כך למדה חואנה אינס דלה קרוז את השיעור האחרון בלימודיה. היא נשארה במנזר לשארית חייה, עוזרת לכל מי שהיה זקוק לעזרה.