מון בלאן, פרק 4. מארש

לתחילת הספר

לפרק הקודם

4. מארש

זה היה יום קצר במיוחד. משהו ביום הזה גרם לדניאל לרצות לזרז את כל הדברים החשובים שהיו על הפרק, ושלא יהיה ספק, היו דברים חשובים על הפרק. דניאל מנהל מותג אופנה שאם נתייחס באופן אובייקטיבי לנתוני הכנסותיו בלבד, הרי הוא מנהל מותג מוצלח במיוחד.

אמנם, בעברו המופקר, הוא נטה להתייחס אל עצמו כאמן ומעצב, ובימיו הפוחזים יותר, כמעצב אופנה. בימים הרחוקים ההם, הוא היה מייסר את עצמו באופן מאולץ, להתבונן שוב ושוב בדגמים ולשנות אותם ולנסות להגדירם מחדש. הוא ראה עצמו אמן וככזה הוא פעל – כלוא במאמץ הבלתי נלאה של שבירת המוסכמות, ניתוץ המסגרת ובמרדף אובססיבי אחר גילוי החדש, המצאת השונה, ייפוי המכוער וכיעור היפה.

אך עכשיו, מעמדו הרחיק אותו יותר ויותר מהבגדים עצמם. למרות שהוא עדיין אוהב להגיד לעצמו שיש לו חזון, שיש לו עוד מה לחדש, את רוב זמנו הוא מבלה בדאגה לחלקים היותר עסקיים של ההרפתקה שלו.

למרות שהוא לעולם לא יודה בכך, ולמרות שזה זועק מבגדיו החדשים, הוא התחיל להתייחס לתוצרתו פחות כאמנות, ויותר ויותר, מתוקף תפקידו, כהשקעה אשר, אם תהייה מוצלחת, תניב רווחים. הוא לא היה אשם, הוא לא היה מסכן והוא לא חש לא ממומש, היו אלה מנגנוני החיים החדשים שלו שדורשים יעילות מעל לכל ומודדים את זו ברווחים.

היו אלה בעלי המניות אשר, בכל ישיבת דירקטוריון, הזכירו לו שהסיבה האמתית שהוא עדיין נמצא בחברה נוגעת לכך ששמו עדיין מחזיק במשקל מסוים בקהילת האופנה. אבל שלא יהיה ספק, דניאל לא היה מסכן בשום צורה. הוא היה בחור צעיר ומצליח, הוא עבד בתחום שהוא אהב, והוא אפילו נהנה מהאתגר שבניהול חברה, למרות שהוא לא היה מודה בזאת לעולם.

העכבר שלו טקטק בעליזות כשהוא דפדף בין ההודעות החדשות שלו בדואר האלקטרוני ופתאום התקתוק נעצר אל מול אחת ההודעות; לאחרונה הוא החליט להעסיק יועץ ארגוני מתוך מחשבה שזה יהיה כמו בדיקה רפואית לחברה שלו. הוא ציפה שיוגש לפניו דו"ח ובו עצות לשיפורים מבניים או פשוט הכוונה תיאורטית. הוא ציפה לחוות דעת מאיש מקצוע שחושב אחרת, איש שלמד לשים לב לפרטים שהוא למד להזניח.

אך, לאחר שהוא גילה שממרום התואר השני בכלכלה של היועץ, ראיית העולם החדשה שלו הורכבה בעיקר מניתוח קר של מספרים שאין בהם לא צבע ולא גזרה. היועץ טען שעל ידי פיטור עשרה אחוזים מהעובדים בדרגים הנמוכים (דרגים נמוכים – אלה התופרות שלי), וקיצוץ אחד מכל חמישה אנשים בדרגים הגבוהים (דרגים גבוהים – אלה החברים שלי), החברה תגדיל את רווחיה בחצי אחוז לרבעון.

דניאל הביט במסקנות הדו"ח ובטבלאות הצבעוניות שגיבו אותן, ולאחר מחשבה הגיע למסקנה שעליו לעשות את החישובים שלו בעצמו. לאחר תקתוקים שונים במחשבון השולחני שלו, הוא  הגיע למסקנה שפיטורי היועץ עצמו יביאו לעליה ברבע אחוז ברבעון הנוכחי ולעליה של עשרה אחוזים במצב הרוח הכללי שלו. כך, ללא היסוס, הוא החל לנסח את תשובתו והמשרד שלו התמלא בקול הנקישות הנחושות של ניסוח מכתב פיטורין.

יאמר לזכותו של דניאל שהוא לא הגזים בהתפתחות העסקית שלו עד כדי ניתוק מוחלט מהבגדים ובכל יום הוא נהג לערוך סיבוב ידידותי בין התופרות והמעצבים והתעקש ללוות את התהליך של כל קולקציה, גם אם ממרחק מסוים.

בצעדים זריזים הוא ירד את המדרגות אל הקומה השנייה להעביר מבט חטוף בהתקדמות של קולקציית הקיץ. הוא רפרף בין הבגדים על המתלים לקול ציפייתן הדרוכה של התופרות ואז פנה אל הלוח להביט על הרישומים האחרונים. הוא עצר על אחד מהם, חצאית פליסה מעל הברך אשר אליה הותאמה חולצה הדוקה עם שרוול שלושה-רבעים וצווארון חצי-גולף ולאחר מבט רכון שאל את התופרת הקרובה אליו אם ניתן להרחיב את החלק התחתון של החצאית כדי להשוות לה מראה פחות אורבני ויותר מאוורר. התופרת כמובן לא היססה לאשר ובזמן שדניאל פנה לענות לנייד שלו, שהרטט השקט שלו נשמע בכל הסטודיו, היא החלה לחשוב ולחשב כמה זמן הבקשה החדשה הזו תגזול ממנה, שכן היא כבר גזרה את הבד והתכוונה עוד היום להתחיל לתפור.

בטלפון היה אחד מספקי הבדים שלו, הוא התקשר מתוך המפעל שלו בהודו ודניאל לא יכול היה לשמוע אותו מבעד לרעשי המכונות מאחוריו אך הטון המתנצל של הספק הבהיר לו את תוכן המילים שלא שמע. הוא ניתק את השיחה, פנה לעובדיו בחיוך, אמר להם שהם עושים עבודה מצוינת ויצא מהסטודיו כשרעש מכונות התפירה מתעורר לחיים מאחוריו.

בזאת דניאל חש שאת המטלות שלו להיום הוא עשה, והוא פנה להיפרד מדפנה כשבדיוק הטלפון של זו צלצל. על הקו הייתה עורכת של מגזין אופנה אנגלי שביקשה לשאול אותו כמה שאלות שתכניס לכתבה שהם עושים על צורות ישנות שחוזרות לסילואט העכשווי, דניאל סימן לדפנה בפנטומימה לחתוך אותה וזו עשתה זאת במיומנות ויעילות שהזכירו לו למה הוא שומר עליה מרוצה.

לאחר מכן הוא ביקש מדפנה לחזור עבורו שוב על ענייני היום והתנצל בחיוך מבויש שמקודם הוא לא היה מרוכז. מיד כשהיא סיימה את דבריה הוא אמר, "בסדר, אז אתם לא באמת צריכים אותי היום, אני אלך".

הפיטורין אינם מאורע מבורך של שחרור וחופש בעבור רוב האנשים. יש אנשים (והם לא מעטים) שרואים באירוע כפיטורין משהו דרמטי מאוד, הם מתערערים מכך ונפגעים. יש כאלה הבוחרים אפילו להיפגע מהמעסיק המפטר, ואפילו יש כאלה המפתחים טינה וכעס כלפי מעסיקם הקודם. אבל היועץ הארגוני לא השתייך לאותה קבוצה של אנשים, לפחות לא הייתה לו שום כוונה להשתייך אליה. הוא פשוט נשם נשימה ארוכה והלך לכיוון היציאה. כל כולו נמנע להביט לאחור. ונכון שהוא הלך כך, בעולם הדינאמי של ימינו, אין כל סיבה להביט לאחור. המבט הזה, המבקש להשהות, הוא המחליש אותנו, כך חשב היועץ קר הרוח. רק אידיוט משתהה מול  מפטרו, אידיוט גמור אפילו שואל "אבל למה?" או גרוע מזה "אולי לא?".

לא אדם כזה היה היועץ הארגוני, הוא היה אדם מסודר, אדם עם כוונות, אדם עם תכניות, כבר כשהוא יצא מהבניין הוא החל לחשוב על הפרויקט הבא, על המעסיק הבא. כשהוא נכנס אל הרכב הוא הגיע למסקנה שבעצם – מי צריך מעסיק? יש לו את הכישורים, את היכולות, את הניסיון, להתחיל לקדם את עצמו לבדו, באופן עצמאי. שנים שהוא יועץ לאחרים, אולי הגיע הזמן לייעץ לעצמו? עם הידע שלו הוא יכול לייעץ את דרכו להצלחה במהרה.

בזמן שהוא נסע לכיוון ביתו הוא הרהר שבעצם, עם המצב היום בשוק כשהוא רווי במאמנים אישיים ויועצים פיננסים, זה לא הזמן הכי טוב להתחיל להיכנס לשוק כעצמאי, מה גם שהוא יוותר על כל הנוחיות של להיות חלק ממשהו גדול יותר.

כשהוא הגיע לביתו הוא חשב שאם כבר להיכנס לאיזו חברה ולשמש שם בתפקיד המכובד של היועץ הארגוני אז הוא יכול לפנות אל החברות הכי מוצלחות והכי רציניות, הוא מכיר שם אנשים, הוא מכיר את העבודה, הוא יכול ואין מה שיכול לעצור אותו.

אבל כשהוא הלך לישון הוא הבין שאין לו למה לקום מחר, וכך רגע לפני ששקע בשינה עמוקה, התחיל להסתנן לראשו העלבון, ואחריו לא איחרו להגיע גם הכעס והטינה.

בחזרה בסטודיו התופרת נשארה לבדה, רק השומר והמנקה אירחו לה חברה. היא לא רצתה להישאר אבל היא כבר הייתה רגילה להישאר ואם נודה על כך, לעיתים היא גם אהבה את זה. אולי היה זה השקט של הבדידות ואולי הרעש של מכונת התפירה שלה אשר הדהדה בחלל הריק, משהו גרם לה אושר בשעות האלה, והאושר הזה רק התגבר שכן היא ידעה, שבמצבים האלה של הלחץ והעייפות היא מייצרת את העבודה הטובה ביותר שלה.

אבל, כשהיא יצאה מהסטודיו וראתה באופק את דמדומי הזריחה היא החלה לחוש את רגליה כואבות ומיהרה למיטתה, מחר היא לא תגיע לעבודה, אבל לפחות החצאית המתוקנת תהיה שם במקומה.

כל הלילה העורכת של הירחון הבריטי התאמצה לסיים את הכתבה בכתיבה קדחתנית המומרצת מלאכותית ממספר כוסות קפה, היא קיוותה כל-כך שאת החלל שנותר על הדף היא תמלא בציטוטים של דניאל אבל ידעה שהוא לא ענה לה כי הוא כועס שהיא לא הגיעה למסיבה שלו אתמול. מה רצית? היא שאלה את עצמה, את בחרת את המקצוע שלך. היא ידעה שהיום עבודה זה כבר מזמן לא רק עבודה, במיוחד בתחומים כאלה, לעיתים חשוב הרבה יותר לבלות מאשר לעבוד.

אבל כשהשמש זורחת והכתבה לא מוכנה והמילים מתחילות לרקוד על המסך, איזה מקום יש לבחירות שלך? "נוותר על הכתבה." היא חרצה לפתע, לתדהמתם של עמיתיה, "אנחנו ממשיכים לעבוד עליה כי אנחנו רוצים לעשות משהו טוב ואנחנו לא מצליחים לעשות משהו טוב כי הנושא עצמו של הכתבה הוא לא טוב" עמיתיה שתקו, עמוק בפנים הם אולי כעסו, אבל עכשיו הם רק רצו לישון, ושמחו על כל סיבה שלא תבוא.

"לא נורא" היא אמרה לכולם, כבר ערכנו מגזין ביומיים". ועם המילים האלה כל אחד החל אוסף את עצמו ואת חפציו וחושב איך היום, או מחר, הם יתחילו לכתוב מחדש.  

לפרק הבא

הסיפור של אלכסנדר דיומא, מתוך 'אגדות אמתיות'

במאה השמונה-עשרה צרפת כולה רעשה וגעשה מהמצאה חדשה ומהפכנית – העיתון! אמנם עיתונים היו קיימים כבר לפני כן - אבל אלה היו בעיקר כתבי עת לאנשים רציניים מאוד, שהם בדרך כלל גם אנשים משעממים מאוד. הם היו מודפסים במהדורות מוגבלות והיו יקרים מאוד לקורא הפשוט. אבל בתקופה שבה סיפורנו מתחיל, המכונות החדשות החלו לייצר עיתונים במחיר זול מספיק ובכמות גדולה מספיק, והפכו נגישים לכול.

מנהלי העיתונים הראשונים רצו שכמה שיותר אנשים יקראו דווקא את העיתונים שלהם; אבל הייתה להם בעיה גדולה: מה נכתוב בעיתונים האלה? חדשות? רכילות? מי רוצה לקרוא רק חדשות ורכילות? מי יהיה מוכן לשלם בעבור משהו שאפשר להחליף בחינם בחצי שעה של רכילות במספרה?

מנהל עיתון אחד חשב על רעיון מצוין: סיפורים בהמשכים! העיתון יעסיק סופר שיפרסם בכל שבוע פרק חדש מהרומן שלו. בדרך זו, הקוראים שיאהבו את הרומן לא יוכלו שלא לקנות את העיתון החדש בכל שבוע. לצורך המשימה הזו, בחר להעסיק מחזאי צעיר בשם אלכסנדר דיומא.

כמו כל סופר מאז ועד היום, אלכסנדר דיומא שמח לקבל עבודה קבועה שתשלם לו על כתיבתו. הוא שמח לקבל את המשרה, עוד לפני שידע כמה היא תדרוש ממנו...

לכתוב רומן בהמשכים זה לא פשוט כלל: צריך לבחור דמויות ועלילה, צריך גם למצוא עלילות משנה, עניין בסיפור, ואחר-כך צריך לתקן את כל מה שכתבת. וחשוב ביותר – צריך כל הזמן לזכור מה קרה בשבוע שעבר ובשבוע שלפניו, כדי שהפרק של השבוע הזה ימשיך את הסיפור ויהיה שובה ומרתק כמו הפרקים הקודמים.

אלכסנדר דיומא בילה זמן רב בספריות וארכיונים בחיפוש אחר סיפור שיכול לשמש בסיס לרומן שלו. תמיד אהב לקרוא על ההיסטוריה, אבל הייתה לו בעיה חשובה: רוב ספרי ההיסטוריה היו מלאים בתאריכים, בשמות ובפרטים מיותרים במקום בעלילה. בקיצור, רוב ספרי ההיסטוריה היו אז, כמו רובם גם היום, משעממים עד מאוד.

דיומא רצה לכתוב רומן היסטורי שיספר על האירועים הגדולים של העבר - אבל לא בצורת ספר היסטוריה משעמם אלא כמו שההיסטוריה הייתה באמת: הרפתקה מרתקת שתוצאותיה הביאו לעולם שבו אנו חיים היום.

בארכיון הלאומי, דיומא נתקל בחבילה של מסמכים שסיפרה על בחור צעיר בשם ד'ארטניאן, שעזב את ביתו בכפר והלך אל העיר הגדולה כדי להצטרף למשמר המוסקטרים. המסמכים סיפרו כיצד הבחור הצעיר הזה הצליח לקחת חלק בכמה מהאירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של צרפת.

הנה הסיפור שלי! חשב דיומא, ומיד כתב מכתב לעורך העיתון בו אמר שמצא עלילה לרומן שלו: הוא מתכוון לכתוב רומן הרפתקאות היסטורי, שיתרחש בצרפת המלכותית שלפני המהפכה. העורך שמח על הרעיון והציע לו סכום מכובד שיאפשר לו לעסוק אך ורק בכתיבת הרומן לעיתון מבלי לדאוג לפרנסה.

מיד עם פרסומו של הפרק הראשון כולם ידעו שמדובר בלהיט ענק! סוף סוף נמצא סיפור שהכניס את הקורא לתוך ההיסטוריה מבלי לשעמם אותו! הקוראים אהבו כל כך את הדמויות ואת העלילה שכל מהדורה של העיתון נמכרה מיד.

דיומא כתב בשמחה פרק אחר פרק מדי שבוע, ובסופו של דבר היה לעולם רומן נפלא שסיפר על ד'ארטניאן ושלושת חבריו המוסקטרים אתוס, פורתוס וארמיס, ועל הרפתקאותיהם בחברת משפחת המלוכה והנהגת הכמורה בצרפת. עייף ומרוצה, דיומא ביקש לצאת לחופשה ולחגוג את הצלחת הרומן שלו.

"השתגעת?" אמר לו עורך העיתון. "הסיפור עוד לא גמור, הקהל שלך רוצה עוד!" הוא הראה לו חבילות של מכתבי קוראים שדרשו שהסיפור הזה יימשך.

לא הייתה לדיומא ברירה אלא להיענות לדרישת הקהל. הוא המשיך את הסיפור של דרטניאן ושלושת המוסקטרים, עד שסיים רומן עב כרס בשלושה כרכים, שקרא לו "שלושת המוסקטרים". רומן זה הוא עד היום אחד מספרי ההרפתקאות הנפלאים ביותר שנמצאים בידינו. הרומן הפך את אלכסנדר דיומא לכוכב גדול בצרפת ובעולם כולו.

עכשיו, חשב דיומא, אני יכול לקחת חופשה קצרה.  "מה פתאום!" אמר לו עורך העיתון, ופתח לפניו שקים על גבי שקים של מכתבים מכל רחבי צרפת, שסיפרו על אהבתם הרבה לשלושת המוסקטרים, ודרשו מדיומא שהסיפור לא ייגמר.

שוב לא הייתה לדיומא ברירה, והוא התיישב לכתוב המשך לרומן שקרא לו "עשרים שנה אחרי". סופר בו על המוסקטרים שהיו כבר אנשים בוגרים. גם לספר זה הייתה הצלחה אדירה; וגם אחריו הקהל לא הרשה לו להפסיק. דיומא נאלץ לכתוב רומן נוסף בשם "עשר שנים אחרי", שבו מתוארים המוסקטרים כאנשים מבוגרים שנותרו עדיין חברים טובים.

אמרנו כבר שלכתוב רומן זו עבודה קשה מאוד - עתה נסו לדמיין כמה קשה היא עבודת הכתיבה של שלושה רומנים בזה אחרי זה. דיומא כתב בכל רגע פנוי שהיה ברשותו, ביום ובלילה, בזמן הארוחה ואפילו בזמן שאירח חברים. הוא תמיד היה אדיב ונחמד לאורחיו והתנצל בפניהם שאינו יכול להישאר אתם זמן רב, כי הוא חייב להמשיך בכתיבה.

השכנים היו מספרים כיצד, אפשר היה לראותו באמצע הלילה בחלון חדר העבודה שלו, נלחם בחרב דמיונית וקורא בקול את סיפורו.

דיומא ידע שלכל סיפור טוב חייב להיות סוף. אז כתב את הספר האחרון בסדרה: האיש במסכת הברזל. בספר זה המוסקטרים עדיין חברים טובים, אבל הם כבר זקנים ואפילו להם כבר לא היה כוח להמשיך בהרפתקאות המטורפות שדיומא כתב בשבילם.

כשסיים את הספר, דיומא נשען לאחור. שנים רבות עברו מאז שהתחיל את ההרפתקה של ד'ארטניאן ושלושת המוסקטרים (ושלו יחד איתם) - והנה הגיעה לסופה. פתאום קרה דבר מוזר ביותר: אלכסנדר דיומא החל לבכות ולבכות.

עד לאותו רגע הוא לא שם לב שלא רק הקהל שלו התאהב בדמויות האלה אלא גם הוא בעצמו, וגם לו היה קשה עתה להיפרד מחבריו. הוא הבין מדוע קהל הקוראים האיץ בו כל כך להמשיך את הסיפור, והודה לו עמוק בלבו.

אהבתם את האגדה ואתם לא יכולים בלי אגדה נוספת? לחצו כאן לעוד אגדות אמיתיות

שירת זעמי המתוק #03

אני מוצא את זה מצחיק,
או עצוב, או שניהם,
שהיום מותר לומר משפטים כמו:
"אמא של אלוהים מוצצת לרב"
ואסור לומר משפטים כמו:
"לבשר של 'יחיעם' יש טעם של סויה מעובדת"
שמותר לומר לבחורה
"מותק, את פנויה לקשר - לולאה?"
ואסור להגיד שלבירה 'מכבי'
יש טעם של שתן דליל.

שלטי חוצות של 'קסטרו'
שורפים לי בעיניים כמו שמפו 'פינוק'
ואני צוחק כי הם מוכרים חולצות
במאה שקל, שנראות כמו אגורה.
וזה בסדר כי המתחרה שלהם
החליט לשווק לכונלנו ש'בייסיק זה ביוטיפול'
כאילו לא שמנו לב שהוא החליט לקצץ
בעיצוב, תכנון ויצירה של משהו חדש
ופשוט למכור לנו זבל סיני
שהסינים לא היו לובשים לנקות את הביוב.
לאחרונה אני חושב שבכל פס ייצור סיני של בגדים
יש ארגז מאחורה של בגדים פגומים,
על צידו שלט "ישראל".

כבר שנים שאני לא מסוגל לאכול נקניקיות.
במיוחד לא 'טירת צבי'.
רק רגע.
נזכרתי בהן.
אני הולך להקיא.

אבל מה יש לצפות ממדינה
שאת המדים של הצבא שלהם
תופר הכובש הזר?
היום זה לא מוזר
לראות חברות שולחות ידיים
ישר לכיס במכנסיים
כמו סוטה זקן במסיבת כיתה
מעקלות חשבון בגלל חשבון שלא שולם
שבוע אחרי ההתראה האחרונה
(שבמקרה הייתה גם ההתראה הראשונה)
נתקבלה.
תשמרו על הקבלה!

רק היום!
מבצע של פעם בחיים!
קנה ספר שרצית
ועוד שלושה שלא,
וקבל סופר ישראלי
שלא סוגר את החודש.

אני רוצה קצת חופש מחסויות
אני רוצה קצת הפסקה מפרסומות.

קחו לדוגמא את שי לי,
מבשלת חרא בצלחת,
אבל הסכין חדה והתנור חכם
והנייר אפייה חזק במיוחד
והגבינות של 'גד'
והסיבים תזונתיים.
ספרתי,
16 מותגים לכל מנה.
כל הכבוד לך שי-לי,
מכרת את הנשמה.

עם כזה תקציב פרסום,
איך זה שכל הקופירייטרים,
המאיירים, הצלמים, האמנים,
הבימאים, והדוגמנים שפגשתי
לא מצליחים לשלם שכר דירה.
עם כזה מנגנון מיתוג,
מה הפלא שהכול פה עולה יותר מהחיים?

אני בחוב?
אתם בחוב!
אתם חייבים לי נוף ותוכן איכותי,
רגע תרבותי ושקט אמיתי.
אתם חייבים לי שיחה כנה
וסבלנות.

לתשדיר הזה אין חסות.
תלונות יש להפנות
למאה העשרים.

בחזרה לשירת זעמי המתוק

מון בלאן, פרק 3. סוויטה

לתחילת הספר

לפרק הקודם

3. סוויטה

גחמה, אותה חיה קטנה ומקסימה,

 איזה ריקוד יש לה לזו החיה התמה?

הנה אדם אחד גוחם, אם יש בכלל מילה כזו,

גוחם לו לעצמו, ולא לאיש מלבדו,

וכמו כל גוחם אחר גם הוא אינו תוהה

מדוע לגחום ולשם מי נולדו הגחמות מלכתחילה?

ובו ברגע אותה הגחמה, ככל גחמה קטנה,

קמה ומתעוררת כבתולה שלריקוד הוזמנה.

וחיה זו, ריקוד מטורף יש לה,

וכמו כל חיית מסיבות אמיתית,

איש איננו יודע מאין היא באה

ואיפה היא תסיים את הלילה.

ג'יג

הנה דניאל מבקש לצאת למסע.

והוא נחוש כמו ילד מול משחק חדש,

איש לא יעמוד בדרכו.

וכמו אותו הילד גם הוא עסוק בענייניו ברצינות,

אך נראה שאין כל מאמץ בזו הפעילות

והוא נע בריקוד עליז, בין שיחות ופגישות

וכל אותן פעולות הממלאות את חייו המקצועיים של כל מנהל.

שיחות ופגישות.

כמה רבים הם האנשים בעולם הזה המבלים את זמנם בשיחות ופגישות?

כמה מעטים לעומתם אלה המבלים את זמנם בעשייה?

אבל דניאל,

הוא יודע לגרום להבלים האלה להיראות כעבודת קודש,

הוא לא יכול שלא לחייך לכל האנשים האלה שהוא הקיף עצמו בהם.

והם לא יכולים שלא לדבוק בקצב שלו,

לנוע איתו, הם אינם יודעים מדוע הם זזים כך,

כל אחד בטוח שהוא זז בקצב ליבו,

אבל יש משהו בהרמוניה הזו,

שחודר אל תוך העולם הגשמי,

כאילו כל לב הפועם בצלילו שלו,

משלים את פעימות חברו

וטווה כך את המקצב המרומם הכרוי חיים.

והנה דפנה והיא מוצפת בניירת,

אין לה פנאי לקצב אנושי,

אך איזו אישה תסרב להזמנה למחול?

מסך המחשב שלה מציע טבלה משעממת

אך עיניה מרצדות לאלה התווים בהנאה מרוממת.

בידה האחת היא אוחזת בטלפון הנייד

וזה מחכה לשרתה כנתין נאמן

ובידה שנייה היא מחזיקה בעכבר

בעוד זה משמיע צקצוקי גלגלת.

וכך, כאילו מישהו תכנן את זה,

טבלה יורדת מול עין מרצדת,

העין בזריזות את המספר מחפשת,

נורות המקשים של הטלפון מאירים בציפייה,

השקט שלפני הנקישה.

קשה להסביר מדוע שיחות רבות

נגמרות בדחיות וניתוקים,

אך קשה מכך להסביר מדוע אלה המנתקים

תמיד מסרבים להסביר פנים?

 

סרבנד

והנה אנטוניו לזר,

מזכירו  הזוטר של מר פרישמן,

היום שלו התרחש בעולם אחר לגמרי,

כל תנועה מהרגע שהוא התעורר,

הייתה איטית ושקטה,

שלא להעיר הכרה כאובה,

שלא להותיר לאורות ולצלילים

לצרוב את השקט ששומר הוא בפנים.

אתמול הוא יצא לבלות.

 הוא רקד ושכח ושתה ושמח

ונישק ונזכר שכבר די מאוחר,

ושהיום כבר מחר, והערב נגמר,

 ערב לא מיותר, בו התפרק ונשבר,

עד שכבר לא זכר את הכעס הזר

והלחץ הקר שהוא חש בעבר.

אך עכשיו רק נשאר אותו טעם מר,

והראש ההולם בכבדות.

שיחת טלפון שהוא לא ציפה לה

מבטלת לו יום שהיה מסודר,

ודורשת ממנו לקום לאלתר

ולהתקשר למר פרישמן, ומה לו לומר?

אלמנד

והנה מר פרישמן נוהג ברכבו המפואר

המרחף על הדרך משל לא הייתה קרקע,

ההילוכים לא אומרים לו דבר רק מתחלפים בתנועה חלקה,

החלונות הכהים לא מאפשרים לשמש לשלח ברקה,

המזגן שלו שומר באדיקות דתית ובשקט מופתי שמר פרישמן יחוש רק ברוח רכה.

הרדיו שולח לרמקולים המקיפים אותו

את האוסף הראשון של מוסיקת הסעודה של טלמן,

והוא נהיה רעב וחושב אולי בערב הוא יאכל במסעדת "לה קרוֹקה",

הכולסטרול שלו יחכה למחר,

היום הוא במצב רוח דקדנטי.

הרדיו פוסק והוא מכיר את הצלצול,

המזכיר שלו לא אמור להתקשר עכשיו,

משהו בוטל, כנראה אין פגישה,

לא צריך לענות, המוסיקה חייבת להימשך,

 בלחיצה קלה הוא מקיש על "ביטול"

ובחיוך מאושר הוא מסובב את ההגה

ומשנה את כיוון הנסיעה.

קוּרַנְט

והנה אַרִיָה הקטנה, והיא לבד בגן,

לא מזמן הוריה עברו לכאן,

והיא עדיין לא מכירה אף אחד בגן.

וכל הילדים רוקדים במעגל

לצליליו של שיר שמעולם לא שמעה,

אך ראו איזה פלא, הדלת נפתחת ואבא מופיע,

והוא מחייך ומסמיק וקורא "הפתעה"

והיא רצה אליו בעיניים בורקות מתודה

והוא מרים אותה ומאמץ אותה

לתוך הכרס השמנה שלו

והנה גם היא חושבת על אוכל מתוק,

בדיוק כשהוא לוחש לה באוזן "גלידה?"

ומניף אותה על הכתפיים ויוצא אתה מהגן במחול

בזמן שהיא מקפצת על כתפיו וצוחקת. 

ואריה מאושרת כי פתאום אבא בא,

ומר פרישמן מאושר כי הוא נח לו עם בתו,

ואנטוניו לזר מאושר כי עוד לא מאוחר

ומחר כבר נדאג לבעיות של מחר,

ודפנה מאושרת כי המזכיר של מר פרישמן זכר

להתקשר מאושר ובין כל השיחות הקשות,

במקום לנסות לבכות או לסחוט הוא פשוט מתקשר להודות.

 ודניאל מאושר,

סתם כך.

הוא פשוט מאושר,

והכל בגלל ריקוד של גחמה.

לפרק הבא

שירת זעמי המתוק #02

עיניים מתות בוהות

במילים של שיר

שמשתקפות מתוך חלון בתוך מסך.

יד אחת סופגת קרם ידיים.

גרון יבש.

כן,

אני מדבר אליך.

בחזרה לשירת זעמי המתוק

מון בלאן, פרק 2. ליד

לפרק הקודם

2. לִיד

 

למחרת בבוקר, בקומה העשרים ושלוש של בניין המשרדים החמישי בגודלו בעיר, דפני, העוזרת האישית של דניאל, התיישבה על רצפת המסדרון, מחוץ למעלית. כפות רגליה כאבו מליל אמש, ואת טיפת הכוחות שנותרו בהן, היא הצליחה לכלות בפסיעה הלוך ושוב לאורך המסדרון, בציפייה לדניאל.

איפה הוא? לא אכפת לי מה הוא יגיד, איזו שטות הוא ימצא כדי לגעור בי היום, איזו סיבה חדשה הוא ימציא כדי להוכיח לי כמה אני מטומטמת. לא אכפת לי, מה שלא יהיה התירוץ שלו, אני הגעתי לפה בשבע וחצי. אם הוא רק יפתח את הפה שלו בצורה שהיא שונה מחיוך אני אביט על השעון, כן זה מה שאני אעשה, אני אביט על השעון, והוא, הוא בטח יתעצבן, כמה שהוא יתעצבן, ולמה שהוא לא יתעצבן? אחרי הכול זו די חוצפה, בסדר, אני לא אסתכל על השעון אבל אני אגיד לו, בטוח שאני אגיד לו, מה שלא ייקרה אני אגיד לו. אלא אם כן הוא יהיה נחמד אלי.

איזו פתטית את, את יכולה לקלל אותו לילה שלם והוא זורק לך חיוך או מילה טובה ואת כבר מתפייסת כמו אחרונת המזכירות. יופי לך תמשיכי להגיד לעצמך כמה שאת פאתטית, כמה שעכשיו, בסיטואציה הזו, את זהה לבחורה שהבריזו לה, רק שהיא בטח מחזיקה תיק יפה ואת מחזיקה פולדר עם חיים של מישהו אחר.  מה השעה עכשיו? נו באמת...

זה לא היה איחורו הצפוי של דניאל שגרם לדפנה להתבונן בשעונה שוב ושוב, זה גם לא היה הוא שהביא לכל הכעס הזה שהצטבר בה וביקש ביטוי כמפלט. האובססיה הזו, אם יורשה לכותב שורות אלו להשתמש במילה זו שמזוהה כל-כך עם עולם הפסיכואנליזה למרות שאין בידיו את הכלים וההשכלה הראויים לשם כך, לגבי הזמן ולנציגו עלי אדמות – השעון, נבעה מסיבות הרבה פחות פוליטיות מיחסי עובד מעביד, הרבה פחות שמימיות מחשיבותה של מנוחה, הרבה פחות קדושות מקנאה פשוטה.

זה זמן רב שדפנה מצאה קושי להיכנס אל מיטב בגדיה וסלידה בלתי מובנת מלבישת השמלות היפות שדניאל כה מתעקש לקנות לה במחירים שגורמים למשכורת שלה להחוויר. לא שיש בזה תירוץ, אבל דפנה הזניחה את שגרת האימונים השבועית שלה ומצאה עצמה יותר ויותר קונה אוכל במקום לבשל, מה גם שסוף החגים עוד נראה באופק והיא ביקרה בהם לא רק את ההורים אלא גם מספר דודים שהיא נשבעה לעצמה שתזניח בעתיד.

טוב דפנה תפסיקי להמציא תירוצים למה את עצבנית? את השמנת, ככה קוראים לזה. אני לא יודעת מה נכנס בי אף פעם לא הייתי מיליטנטית בנושא הזה, זה רק עכשיו, כשהקיץ מתקרב, אני פתאום משתגעת. חבל שאין לך את הגנים הרזים האלה ששומרים על אחותך, תעשי ספורט מדי פעם בהמה. איך זה היה קל פעם, הייתי פשוט מדלגת על ארוחות מדי פעם ובלי להשקיע הרבה מחשבה בנושא הייתי מגיעה בקלות למשקל הרצוי.

על מי את עובדת? תמיד הייתה לך ביקורתיות על אוכל. תמיד הרגשת בחילה ליד אנשים ענקיים שישבו לידך במסעדה והזמינו פי שלוש ממך. אבל אף פעם לא אמרתי להם כלום, תמיד השתדלתי להימנע מקשר עין עם החזירים האלה שלא יראו שאני הולכת להקיא. איזו מגעילה את. אם מישהו היה שומע את המשפטים שעוברים לך בראש מזמן היו זורקים אותך לכלא. או לבית משוגעים. אולי לא לכלא, גם לבית משוגעים זה מופרז, מה שבטוח הוא שהיית בודדה, אם מישהו היה שומע את השטויות שאת חושבת עליהם בינך לבין עצמך, אף אחד לא היה רוצה בקרבתך.

אבל אני כבר בודדה. עסוקה מאוד זה נכון, כל הזמן, אבל אחרי כל הרעש הזה אם רק היה לי שקט ללכת אליו, לא הייתי כזו שמנה מתוסכלת. שוב את עושה את זה, מכה את עצמך בשוט כשמספיקה נזיפה. את יודעת שאלה סתם מחשבות. לכולם יש אותם. כולם היו בודדים אם אחרים היו שומעים מה עובר להם בראש.

מיותר להגיד, שדפנה החליטה להצטרף אל העדר ולהקריב את עצמה על מזבח הדיאטה, ואני משתמש במילה 'עדר' שמזכירה את עולם הבקר אך ורק בגלל הקשר לאכילת עלים ירוקים.

כפי שכל אחד יודע, הכוח הקוסמי שמאחורי היכל הדיאטה הוא שברגע שאת נכנסת לתוכו את נהיית רעבה כפי שלא היית מעולם. דפנה התכוננה לכך ולכן בכל יום הכינה לעצמה, לפני שיצאה את ביתה, סנדוויץ' אחד (לחם קל, מיונז קל, נקניק דל וחסה עייפה) וקופסת פלסטיק ובה פרי, יוגורט וביצה קשה. ועם ארסנל שכזה קשה לחוש בלתי מצוידת. או לפחות ככה היא חשבה.

הבעיה החלה באיחורו של דניאל, מצב חירום בלתי צפוי שהביא מיד לשתייתו של היוגורט, שהשאיר טעם חמוץ מדי בפה ולכן דרש אכילה של הפרי, ולמרות השעה המוקדמת יחסית, ולמרות שהיא הבטיחה לעצמה שלא תאכל דבר עד הצהריים, ורק בגלל שהיא כבר פתחה את הקופסא, היא אכלה גם את הביצה ומיד אחר-כך החלה מפנטזת, במובן הלא פרוידיאני של המילה, על הסנדוויץ'. וכך היא החלה להוציא את הכריך מתיקה, למרות שהיא ידעה זה יוביל בסופו של דבר לקניה של ארוחת צהריים נוספת, שמכיוון שהיא תהיה קנויה היא תהיה תעשייתית, ומכיוון שהיא תהייה תעשייתית כדאי שהיא תהיה מפנקת כי מי יודע מתי הפעם הבאה שיזדמן לך להתפנק במשהו קנוי שכן ממחר, היא הבטיחה לעצמה, את מדביקה את הרגל לדוושת הגז בכל מה שקשור לדיאטה.

בדיוק ברגע הזה, פעמון המעלית צפצף בקולו הייחודי ומאחורי דלת המעלית הנפתחת הופיע דניאל בחיוך עדין שהתרחב כשהלה שמצא את העוזרת האישית יושבת על רצפת המסדרון, כשסביבה מפוזרים קלסר עור, קופסת פלסטיק ריקה, ושקית עטיפה של סנדוויץ'. הוא לא יכול היה להתאפק מלזרוק מילה לאוויר.

 

"אוגרת?" ככה הוא קרא לי? "אוגרת?", איך הוא מעז? די, את לא יכולה להאשים אותו על ההערה הזו, מכוערת ככל שתהיה, לפחות עד שתבלעי. אבל איך הייתי יכולה לדעת שדווקא עכשיו הוא יצא מהמעלית ויראה אותי עם חצי סנדוויץ' מציץ לי מהפה, בעוד שאריתו תחובה לה אי שם בתוך הלחיים. איזה מטומטמת את, למה את תמיד מוצאת את עצמך במצבים האלה? אל תתפרקי. תבלעי. עכשיו תחייכי. אני מסמיקה? לא חשוב. תיכנסי בו! תגידי לו מה את חושבת על הטיול שלו ועל האיחור שלו ועל איך שהוא תמיד נראה כאילו הוא אחרי מקלחת ואני תמיד נראית אחרי מלחמה. מטומטמת פשוט תתחילי לעבור איתו על סדר היום שלו.

בוקר טוב דניאל, או אולי אני צריכה להגיד, צהריים טובים. לא אני לא מבינה, היה לך את האירוע הזה אתמול, אז היום אפשר לזרוק חצי יום על העוזרת שלך? כאילו לא מספיקה הפצצה שהפלת עלי אתמול, ואגב – מתי? עד מתי? שבוע הבא? אתה רציני? טוב אז בוא נגיד שאני לא סולחת לך אבל אני אסתפק בעבודות שירות. מעכשיו אתה חייב להקשיב לי עד שאני אסיים ורק אחרי כן אתה תורשה לדבר.

הנחתי שאתה התכוונת למה שאמרת באירוע, אז הזמנתי לך טיסה בחמש עשרה, שאחריה תחכה לך הסעה לעיירה מקסימה שראיתי בזמנו אתמול באמצע הלילה באינטרנט בשם 'סאן לוארדד' או משהו כזה, ששם תהיה גם ההכנה לטיפוס. יש לך שם חדר שפונה ישירות למונט בלנק, איך אומרים 'מונט בלנק' או 'מון בלאן'? לא חשוב, משם יש סיור מאורגן שלוקח שלושה שבועות אל הפסגה וחזרה. כולם מקצוענים, המלצות חמות, מה לא בסדר?

היה משהו בצורת הדיבור הזו, משהו באופן שבו דניאל שתק והקשיב לה, שנתן לדפנה תחושה של ניצחון. תחושה שרק התגברה לאור מבטו של דניאל שחשף ששטף המילים הזה גדול עליו, שהוא, שכל-כך שוחה בעולם הזה של מילים, אין לו את הכוחות כדי לשלוט בשיחה הזו, כמו שהוא שלט בכל כך הרבה שיחות אתמול. אמנות המלחמה של הלשון מכילה צורות רבות של הגנות והתקפות, מנקודת מבט אסטרטגית דפנה ייצגה את שיטת ההבסה על-ידי העמסה, מלחמת התשה בין עור התוף של דניאל והלשון שלה. דניאל, לעומת זאת, בחר כתגובה לנקוט בדרך אחרת, כסייף הוא התבונן במילותיה, מחכה שתיחשף ביניהן איזו חולשה ואז בכל הכוח הוא ינעץ את מילותיו, והנה ההזדמנות – "לא צריך טיפוס, תבטלי אותו. ושהמלון יהיה בשָמוּנִי". וכך בשמונה מילים, או לחילופין בשתי תנועות הוא הצליח, אולי לא להביס אותה אבל בהחלט להרגיז אותה עד למקום בו היא תכשיל את עצמה.

מה זאת אומרת לבטל את הטיפוס? אתה לא מטפס? אה... אתה פשוט לא מטפס עם אנשי מקצוע. בטח מי אני שחשבתי שבגלל שאתה מפחד לעמוד על כיסא כדי להוריד ספר מהמדף העליון בספרייה, אתה יכול לטפס על הר לבד? זה לא הר צעצוע אתה יודע, הרבה אנשים מתו שם. מה? מי זה וורדסוורת? אז מה אם הוא שרד את זה? הרבה אנשים לא שרדו - משלחות שלמות. כדאי שתבדוק את זה. חוצמזה לא נתתי לך רשות לדבר עדיין.

היא לא נרגעה, יותר מזה, מכונות הירייה שלה לא הפסיקו להפציץ, לכל מילה שלו היא הגיבה במטח חסר רחמים, כל משפט שלו הוביל להפצצה אחרת. זה לא היה מה שהיא אמרה, זה היה האיך; היעדר הנקודות, המהירות, הניצוץ האלים בעיניה הבוערות. זה היה הכאב ראש של דניאל, לא כאב הראש שנותר מליל אמש, אלא כאב הראש של היום, כאב הראש של ראשיתו של יום, כל יום. לא היה לו כוח להמשיך, היא תקרע אותו לגזרים, "אני רוצה לטפס לבד", הוא אמר בשקט, אבל המשפט שלו, שהיה רפה וחסר נחישות, נראה כמילים של ילד שמלמל מול אמו רק כדי להישמע, בלי אמון אמתי שהוא ישנה את דעתה. וכך, למורת רוחו של דניאל, גם המשפט הזה הביא לגל חדש של ארטילריה.

לא משנה מה שאתה רוצה, אני רוצה שתחדש לי את החוזה עם סעיף פוסט-מורטם, איזה ביטוח לכל צרה שלא תהיה. כן אני מקסימה ואני מעצבנת אותך כשאתה בהנג-אובר, אני יכולה לקרוא את המבט הזה ברגע. עכשיו, בנוגע לביגוד, עשיתי כמה בירורים ואתה צריך בסך הכול שלוש שכבות איכותיות ואתה מסודר, אז הזמנתי את הגרביים הארוכים האלה שזקנים לובשים בחורף חולצה, מכנסי פליז, ומין מעיל עתידני כזה שדומה מאוד לחליפה הזאת של הצבא שנראית כמו אוברול עם שרוולים. האנשים בחנות אמרו לי שגם באוורסט אתה תזיע בתוך החליפה הזאת.

לכל דבר יש גבול, הוא סבל את החוצפה שלה, את המתקפה שלה באחת-עשרה לפנות-בוקר, את ההתנצחות המילולית שלה, אבל כאן הגבול. היא לא תיגע לו בבגדים. אופנה זה כבר התחום שלו, זה המקצוע שלו לעזאזל. מלבד זאת, כל נקודת המוצא של המסע הזה היא הכלים והביגוד, שם נמצא האתגר, שם נמצא העניין, שם נמצא הטירוף. אין ברירה, כאן צריך להעמיד אותה במקומה.

מה? מה פתאום לוותר על החליפה, אתה יודע כמה היא עלתה לך? אה יש לך חליפה כבר? מזמש עם פרווה בפנים? כמובן, זמש זה מבודד נפלא, אולי גם אתה מתכנן ללבוש גלימה וסנדלים? ברצינות, כמו שאמרתי לך קודם לכן, אני בדקתי וזה הר אמתי שאתה מטפס עליו זה לא סתם לבן יש שם קרחונים ענקיים ונקיקים עמוקים וצוקים ואנשי מקצוע שיודעים להגיד לך מה לעשות כדי שלא תתפגר. אמרתי כבר שאנשים מתו שם? שם זה לא מלחמת שלג זה מפולות שלגים, שם זה לא 'קר לי תראי יוצאים לי אדים מהפה', שם זה 'קר לי תראי נשרה לי האוזן'. משהו ממה שאני אומרת לך נכנס?

בטח שמשהו נכנס. היא לא הבינה או שהיא לא רצתה להבין. דניאל ראה שאי אפשר להמשיך בהתנצחות הזו, הוא היה עייף, והיא, היא הייתה דפנה. אין ברירה, הוא פשוט יחזור על המילים שהוא כבר אמר, הוא פשוט יסביר את ההיגיון שלו, שהיא תעשה איתו מה שהיא רוצה.

כי זה לא מהמאה התש... אתה עדיין בקטע של המאה התשע-עשרה? רק על תגיד לי שאתה עדיין בן עשרים ותשע-עשרה שוב. לא חשוב, אני עצבנית מספיק גם ככה, חסר לך שאתה לא מזמין אותי לארוחת צהריים אחרי שאני אתחיל להשתלט על היום הסיוטי הזה שהכנת לי.

דניאל יכול היה להבחין בין השורות שהיא מתחילה להירגע, הוא ריחם עליה, אבל בדרכו הנרקיסיסטית הוא נהנה לראות אותה גועשת ונרגעת. הוא ידע שהיא מכירה אותו וששניהם יודעים שהוא, בסופו של דבר זוכה בוויכוחים האלה. אבל הוא ידע גם שלמרות שהוא, מתוקף תפקידו, תמיד זוכה למילה האחרונה, הוא צריך לבחור אותה בזהירות, הוא צריך להתנצל.

לא אני לא רוצה סליחה או רחמים (למרות ש'כל הכבוד' פה ושם לא יזיק) אני רק רוצה שתיתן לי לסיים את השיחה הזאת כדי שאתחיל לעבוד על המטלות שלי להיום ולא רק על הודעות שלי בשבילך, לחלק מאתנו יש עבודה אתה יודע.

מצוין. הוא חשב, היא נרגעת. הוא ריחם עליה שהיא צריכה לסבול אחד כמוהו, אבל עמוק בפנים הוא גם נהנה מזה. אדם צריך לעבוד קשה כדי להגיע למעמד שבו אנשים צריכים לסבול אותו ומוכנים לסבול ממנו. תחייך, הוא חשב, תהנהן, היא תדבר ותלך ואתה תוכל להתכנס במשרד שלך ולהתעורר לאט.

אז הזזתי את הפגישה עם הזוג אייזנשטאדט שהתאכזבו מאוד, אבל לא הצלחתי להזיז את הגאלה של יום חמישי הבא, משהו על זה שזה אירוע במעמד הנשיא או משהו כזה, בקיצור ירדתי מזה, עכשיו, בקשר ליום שלישי...

וכאן היא חזרה אל שארית ענייני היום, היא לא אמרה לו מילה ממה שרצתה לומר אבל היא בכל זאת אמרה לו מילים וכפי שהוכיח פרויד, לדבר עם אנשים עוזר לפעמים. אבל לא ייתכן שזו הייתה הסיבה להקלה הקלה שהיא חשה לאחר השיחה, לא זו לא הייתה יכולה להיות הסיבה. שכן הסיבה לכך שיש מרפא בשיחה בין אנשים, אינה נעוצה בכך שאלה מדברים אלא גם בכך שאלה מקשיבים, ודניאל, למרות קשר העין והדומייה לא הקשיב.

אבל אני סוטה שוב, בוא לא נשכח שלפני מספר רגעים דפנה השתנקה על כריך, ופעולה כזו למרות שלעיתים נדירות היא עלולה לגרום למוות, נפוץ מאוד שהיא תגרום לשובע ושובע הרי הוא תחושת הקלה בפני עצמו. מה יפים הם בני האדם, קצת אוכל עובר את הסרעפת שלהם והם כבר מרגישים טוב כאילו מישהו הקשיב להם.
לפרק הבא

וואן גויין מצטרף לשיגעון הצבעונים, מתוך 'אגדות אמתיות'

כמה שווה משהו? שאלה מוזרה, נכון? כמה שווה הכיסא הזה שנימצא כאן בחדר? האם התשובה לכך היא כמה ששילמו עליו, או אולי כמה שעלה לייצר אותו, או כמה שעולים החומרים שלו?

השאלה הזו, שמנסה להבין את הערך של דברים, היא אמנם שאלה קשה; אבל באופן מפתיע, יש לה תשובה פשוטה מאוד: כמה שווה משהו? כמה שמוכנים לשלם בשבילו.

ניקח שוב את הדוגמה של הכיסא: אם אתם מוכנים למכור אותו רק במיליון שקלים, ואני מוכן לשלם בעבורו מיליון שקלים, הרי הוא שווה מיליון שקלים.

כל מה שנדרש כדי לקבוע את הערך של משהו הוא הסכמה הדדית של הקונה והמוכר. פעמים רבות דברים מקבלים פתאום ערך רב בהרבה מאשר זה שנראה הגיוני בעבורם. למצב כזה קוראים בועה  למה? כי כל בועה סופה להתפוצץ.

לאורך ההיסטוריה היו הרבה בועות מוזרות בועות של בתים ושל חפצי אמנות, ובועה אחת מפורסמת בבורסה; אבל אף בועה לא הייתה מוזרה כמו זאת שהופיעה בהולנד במהלך החצי השני של המאה ה-17. כדי לספר את סיפורה של הבועה הזו, בחרתי לספר לכם את סיפורו של יאן ואן גויין. לא מצאתי באינטרנט

יאןואן גויין היה אמן בראשית דרכו שחי בהולנד בזמן שהייתה המדינה העשירה ביותר בעולם, בזכות שליטתה במסחר הימי. לנמל באמסטרדם היו מגיעים סחורות מכל העולם, כסף מדרום אמריקה, תבלינים מהמזרח הרחוק, בדים יקרים מהודו, פרוות מרוסיה הקרה, ויקר יותר מכל אלה – פקעות של פרחי הצבעונים מטורקיה.

קשה להאמין שצבעונים היו כל כך יקרים; אבל בשיאם, פקעת אחת הייתה שווה יותר מפי מאה ממשקלה בזהב. הצבעונים היו כל כך יקרים עד שאנשים היו מוכנים לשלם אפילו בעבור פרחים שעדיין לא פרחו - כלומר, לקנות את הפרחים שיפרחו בשנה הבאה, או אפילו בעוד שנתיים. הדבר המפתיע מכל היה שכל מי שהשקיע בשוק הצבעונים, התעשר. כיצד? בעקבות הביקוש הרב, מחירי הפקעות עלו בכל חודש, ומי שהספיק לקנות פקעות צבעונים מצא את הונו מוכפל ואפילו משולש.

ואן גויין לא בא ממשפחת אצולה והוריו לא היו סוחרים עשירים, אבל כמו כל אחד גם הוא רצה להיות עשיר והוא ראה בשוק הצבעונים את ההזדמנות לעשות זאת. הוא לא היה היחיד שחשב כך: הולנד כולה נתפסה לשיגעון הצבעונים. בכל מקום אנשים מכרו את בתיהם ולוו כספים, רק כדי לקנות כמה פקעות. עם הדרישה הגדלה לצבעונים, מחירן רק המשיך לעלות.

ואן גויין לא רצה להיות הטיפש היחיד שאין לו מספיק צבעונים, ולעמוד מנגד כשכולם מתעשרים. הוא משכן את ביתו וקנה כמה פקעות צבעוניים. פתאום מחירן של הפקעות הכפיל את עצמו, ושוב כעבור כמה ימים. ואן גויין ראה פתאום כיצד הפקעות שברשותו הופכות אותו לאדם עשיר מאוד. הוא מיהר לבנק שלו ולווה עוד כספים, כדי שהוא יוכל לקנות עוד כמה פקעות צבעונים.

העיתונים סיפרו על אנשים שמכרו את הפקעות שלהם, והפכו בן לילה לעשירים מופלגים. 'טיפשים' חשב ואן גויין, 'הרי הפקעות האלה יהיו שוות פי שלושה בעוד כמה חודשים!'. הוא החליט לחכות עם הפקעות שברשותו. ואכן לזמן מה, ערכן המשיך לעלות. 'עם הפקעות שברשותי,' חישב וואן גויין, 'אוכל לקנות לי בית אחוזה ענק עם משרתים'.

עד שיום אחד הגיע משלוח חדש של פקעות צבעונים מטורקיה. סוחרי הצבעונים נאספו בבית המכירות הפומביות כדי לראות מה ערכן של הפקעות החדשות. למרבה הפלא, אף אחד לא קנה את הפקעות החדשות - אולי בגלל שלכולם כבר היו מספיק פקעות של צבעונים; אולי בגלל שהן היו יקרות מדי, ואולי לאנשים פשוט נמאס מכל הסיפור הזה. על כל פנים, אף אחד לא קנה את הפקעות החדשות.

הסוחרים נכנסו מיד ללחץ: כל אחד מהם השקיע כסף רב בפקעות האלה. הם ניסו למכור את הפקעות שברשותם; אבל אם כולם רוצים למכור –אף אחד לא רוצה לקנות. אם אף אחד לא רוצה לקנות –מחירן של הפקעות צריך לרדת. ואכן, המחיר החל לרדת... ולרדת.... ולרדת... פקעות שהיו שוות חמשת אלפים מטבעות זהב פתאום לא היו שוות אפילו מטבע אחד.

ואן גויין חוסל. כל הונו היה מושקע בפקעות שהיו אמורות להפוך אותו לעשיר מופלג. והנה, הפקעות לא שוות כלום והוא נותר עם חובות גדולים לבנק, למשפחתו ולחבריו. בניגוד לאחרים, הוא לא היה סוחר עשיר שיכול היה לספוג את המהלומה של נפילת שוק הצבעונים; הוא נותר בלא כלום.

כדי לצאת מחובותיו, וואן גויין החליט לחזור לתחום שהוא אכן מבין בו – אמנות. הוא החליט לצייר את דרכו החוצה ממעמקי חובותיו. הוא צייר, וצייר... וצייר... תוך מספר שנים צייר למעלה מאלף ומאתיים ציורי נוף יפהפיים. עם כל ציור מיומנותו השתפרה, והוא הופך לאחד מהציירים המפורסמים ביותר והפורים ביותר בהולנד.

היום, אם תרצו לרכוש ציור מקורי של ואן גויין תגלו שהוא עולה הרבה מאוד אפילו יותר מאלף פקעות של צבעונים. 

רוצים לקרוא עוד אגדות אמיתיות? לחצו כאן