אבל לפעמים הלב

אבל לפעמים הלב
רוצה פרפר חדש.
למרות שעכשיו
פרפר זה מצב
עם טעם של שווא,
אבל לפעמים הלב.

אבל לפעמים הלב
רואה פתאום נחש,
וגם בו בוער
להשיל ומהר
את מה ששובר.
אבל לפעמים הלב.

אבל לפעמים הלב
רפה וקצת חלש
וכל פעימה
דומעת דמה
לנהר הדממה
אבל לפעמים הלב. 

מון בלאן, חלק שני, פרק 16. ריצ'רקר

לחלק הראשון

לפרק הקודם

16. ריצ'רקר

דניאל לחץ על הערוץ עם מספר הצופים הגבוה ביותר. הספרייה נעלמה מהחלון ובמקומה הופיעה תמונה של אולם גדול שאנשים רבים, כמה מאות, נדחסו במרכזו. סביבם ניתן היה לראות גדר גבוהה המפרידה בניהם ובין שאר החלל. מחוץ לגדר ניצב מנוף גדול ומוזהב שהרים את ראשו מעל ומעבר לגדר. בראש המנוף ניתן היה לראות כף גדולה, מוזהבת גם היא מתנדנדת בדיוק מעל לקהל המצטופף בתוך הכלוב. ברקע ניתן היה לשמוע את קולו המוכר של שדרן נלהב.

"שלום לכל הצופים שלנו ותודה שהצטרפתם אלינו לעוד שידור של 'המנוף'! השעשועון הנצפה ביותר בעולם כבר ארבעה ימים ברציפות! והיום יש לנו משהו שלא נראה מעולם אצלנו בתכנית - לאור הדרישה הגוברת של הקהל, אנחנו מאפשרים גם לבני נוער שרוצים להשתתף, מגיל ארבע-עשרה ומעלה, להיכנס אל הכלוב המלכותי שלנו ולהתחרות על הזכות להיות זה שיתנשא מעל כולם! שימו לב, בעוד מספר דקות הצופר ייתקע והמנוף יתחיל להתנדנד מעל הקהל המונה היום מאתיים ושלושים, כן מאתיים ושלושים, מתחרים! שיא חדש אצלנו במנוף! לכל אחד מהם סיכוי שווה לזכות בכל מה שחסר לו בחיים. לפני שנתחיל בואו נראה מה עלה בגורלו של אדמונד פון מיקרוסופט, אדם שהייחוס המשפחתי לא מנע ממנו לבוא אלינו, להשתתף ולנצח במנוף ולזכות, שימו לב, בלילה חלומי עם דלילה שלנו - מה נותנים לאדם שיש לו הכול שאלתם? אנחנו מצאנו את התשובה! בואו נראה מה עבר על הזוג הצעיר בלילה האחרון..."

התמונה של הזירה הפכה כהה יותר ומעליה נפתח חלון חדש המראה חדר שינה ובו שני אנשים – הברון פון מייקרוסופט שעמד לצד המיטה ונראה נבוך לחלוטין מהמעמד ולצדו, שרועה על המיטה בתנוחה אדישה לחלוטין, דלילה. בזמן שהשניים החלו לנוע זה לקראת זה באי נעימות מטרידה הקריין המשיך את דבריו, "שימו לב איזה גינונים יש לג'נטלמן הזה, איך הוא מחזיק את כובעו בביישנות, ביישנות כזו לא תשבור את דלילה שלנו, היא לא מבזבזת זמן ו... כן! היא לופתת את הברון המבולבל שלנו באבזם החגורה שלו, גוררת אותו אל עבר המיטה ומתחילה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות. תרשו לי להזכיר לכם צופים נכבדים שאתם בחרתם את דלילה שלנו כאמנית המשגל מספר אחת בעיר!" קטע הווידאו של השניים מתעלסים עבר להילוך מהיר והשניים נראה מקפצים עירומים זה על זו במשך מספר שניות, "...לזה אני קורא חמש-עשרה דקות בגן עדן!" הקריין שינה את דיבורו המתלהב והוסיף בקול ענייני ומזורז: "משרד התרבות מדגיש כי הקורטיזנה דלילה הינה עוסקת מורשה של 'חברת המנוף תעשיות בידור' ובחירתה להשתתף בתכנית הייתה מוסכמת עליה מכל וכול תחת חוק שחרור העַבַדוֹת החדש. רק רגע!" קולו של השדרן חזר להתלהבותו הקודמת, "מודיעים לי שהצופר מוכן לתקיעה! והנה המנוף מתחיל להתנדנד!" חלון הזוג המשתגל נעלם ועל המסך ניתן היה לראות כיצד המנוף מתחיל לנוע מצד לצד מעל הקהל שבתגובה החל לרוץ מפה לשם, מנסה לייצב את מקומו מתחת לכף המנוף.

"שימו לב, כאמור יש לנו היום בתוך הקבוצה גם עשרים ושלושה נערים בין הגילאים ארבע-עשרה ושבע-עשרה ו... אני לא מאמין שלוש נערות בנות חמש עשרה, איך הן מוכנות להיכנס לזירה הזו? אני לא יודע, אבל הנה הן כאן! עכשיו מכניסים את שלושת מחוסרי הבית שלנו כפי שמקובל, כולנו תומכים בהם, שימו-לב עברו כבר שישה חודשים מאז שזכה אחד מהקבצנים האלה בכל הקופה ואולי היום, בגלל היתרון שיש להם על-פני הנערים והנערות הם יצליחו סוף-סוף להגיע אל המנוף. והנה המנוף יוצא לדרך, הוא נע ימינה, הוא נע שמאלה, שימו לב להמולה הזאת למטה, הנערים האלה יודעים לדחוף, אני רואה שמתחילה להיווצר גבעה בצד ימין של הזירה אבל לא המנוף פונה שוב שמאלה! כזכור לכולכם המנוף ממונע על-ידי מנגנון רנדומאלי לחלוטין - אין דרך לדעת מתי ואיפה הוא ירד, אבל הנה זה הולך להגיע ו... לא הוא זז שוב שמאלה! המנוף עומד בדיוק במרכז הזירה ו... כן! הזרוע נפתחת, האנשים מתחילים להיערם במרכז הזירה, הם מטפסים אחד על השני, כזו ערימה לא הייתה לנו מאז קרב רואי החשבון בשבוע שעבר, הקרב המפורסם שהביא אותנו לפסגת הצפיות היומיות! המנוף מתחיל לרדת, אני רואה שיש לנו קבצן בין האנשים בקצה הגבעה, מה אני אומר גבעה? יש לנו הר אדם אמתי, גבירותי ורבותי, הר אדם של ממש ו... הנה המנוף מתחיל לרדת, שימו לב רק איש אחד יכול להיכנס לתוך הזרוע המכאנית, אני רואה ש..."

איזו שטות איומה, חשב דניאל, הכול נראה כל כך מוכר. שעשועון טלוויזיה. פרס. מתחרים. זו לא הייתה האלימות בתכנית שזעזעה אותו - אלימות לא זעזעה מעולם, אולי רק אכזבה אותו ואת האשליות המתוקות שלו לגבי טוב ליבו של האדם – אלא הרמה המהוקצעת שבה הכול התנהל; המתחרים נעו כמקשה אחת, מוכנים לרמוס את כל מי שמועד. המנוף זז באופן חלק ומבוקר, השדרן לא גמגם, לא יצא מתפקידו. ואפילו הזקן והזונה נעו מתנוחה לתנוחה, ממין אוראלי, לתנוחה מסיונרית, לרכיבה פוטוגנית ומשם לתמונה נדושה של זרע על לחי – כמו שחקנים בתסריט מתוכנן וידוע. ידו נעה בנפנוף מעלה והערוצים התחלפו בזה אחרי זה, עד שדניאל החליט לעצור על ערוץ שרירותי. שוב קריין, צעיר יותר הפעם.

"היום ב'נפילות היום' החוקרים שלנו מצאו בין אלפי הזוויות של המקיף את הנפילות הכי גבוהות, הכי מצחיקות, הכי מכאיבות, הכי... מ-יו-ת-רות שהתרחשו היום. ולפני שנתחיל במצעד הנפילות מחלקת הארכיאולוגיה הדיגיטאלית שלנו הצליחה לשחזר עוד רגע בלתי נשכח ממעמקי השכחה" מתונה בלא צבעים, ככל הנראה ממצלמת אבטחה של קניון אי שם לפני מי-יודע-כמה זמן. הקריין המשיך, "...הנפילה הזו שייכת לגברת מסכנה שעלתה על המדרגות הנעות ולא חשבה להיעזר במעקה" האישה נפלה לחור והתגלגלה מטה. "אוּוּוּ!!", קרא הקריין "זה בטוח השאיר סימן! אבל ללא דיחוי הנה המצעד שלנו להיום – במקום המאה ושמונים..."

דניאל רפרף מטה, בחיפוש אחר משהו קצת פחות פופולארי. חייו בעולם האופנה לימדו אותו שאם משהו פופולארי הוא סר טעם, ואם אתה יודע שמשהו באופנה – הוא כבר לא באופנה. הוא ירד מתחום המאה מיליון צופים ובין הערוצים בעלי השמונה ספרות הוא לחץ על הראשון שתפש את מבטו. קריין חדש. דביק.

"הם היו משפחה כמו כל משפחה אחרת. אנחנו אהבנו אותם ושנאנו אותם כמו שרק אנחנו ידענו" על המסך ריצדו תמונות של אנשים שונים בדירה דומה לזו של דניאל. "ועכשיו, סבתא בקה, שלא מזמן חגגנו לה ביחד יום הולדת מאה וחמש, כבר לא קמה מהמיטה." פנים של אישה זקנה ישנה. יד מלאת קמטים נעה מעלה ומטה לאט. "איש לא יודע כמה זמן זה יימשך, איש אינו יודע איך הילדים יתמודדו עם האבדן של סבתם האהובה, אבל דבר אחד בטוח" הקול הנוגה של הקריין הפך פתאום למתלהם "איש לא יצא מזה טוב! הקרב על הירושה מתחיל!"

דניאל הניע ידו ימינה בביטול. לעזאזל, הוא חשב, כלום לא השתנה. לא באמת. למרבה ההפתעה תנועת ידו לא ביטלה את השידור, אלא רק החליפה את הקריין. תמונות המשפחה המתווכחת מעל מיטת סבתם נשארו, אבל הפעם היה קול אחר, קול של נערה צדקנית מדובב את התמונות.

"טוב אני רק רציתי להזכיר לכם שדיבי לא ביקשה סליחה משוקו על הפעם ההיא שהיא דרכה לו על המשקפיים, וחוצמזה שהיא ממש הייתה מגעילה לננה, לפני יומיים כשאבא שלה לא היה. אז אל תצביעו לה בכלל, כי לא מגיע לה כלום"

דניאל העביר ערוץ. "מאונך לערוצים, מאוזן לקריינים" הוא לחש לעצמו. הפעם הייתה זו תכנית בשם – "אני פאקינג אוהב מדע!"

"מה קורה כש..." נשמע קול של ילד כבן שמונה "זורקים חריץ גבינה ממכונית שנוסעת בשלושמאות שמונים קילומטרים לשעה?" תמונה של באונה מחרידה. "מה קורה כש..." קול של בחורה צעירה העוצרת עצמה מלהתפקע "...מנסים ללמד עכבר להשתמש בשירותים?" תמונה של עכבר צף בתוך אסלה. "מה קורה כש..." קול צפצפני של מחור מבוגר "משאירים תיק מלא בנחשים באמצע מתחם הרכישה?" תמונה של תיק בין טורים ארוכים של אנשים העומדים. |מה קורא כש..." דניאל המשיך לדפדף בין הערוצים.

בשלב מסוים הוא הבחין בכדור אור אדום וקטן, שהופיע בפינה הימנית התחתונה של המסך. דניאל העביר ערוצים והוא נשאר. הוא חשב לגעת בכדור, אבל הוא חשש שזה עלול לגרור עוד אינטראקציה עם אנשים, ולא היה לו כוח לאינטראקציה עם אנשים עכשיו. הוא המשיך לגלול את הערוצים עד שהגיע לאזור שבו לכל הערוצים היו בערך עשרת-אלפים צופים. הוא עצר על מה שהרגיש כמו ערוץ ההיסטוריה.

"הוא היה אחד הפושעים המבוקשים ביותר בצפון הפרוע של אמריקה הישנה." תמונה של איש, לפי הלבוש מאמצע המאה ה19 "כל חייו הוא הראה בוז לחוק ולסדר הקיים. הם כלאו אותו כבר פעם אחת - אבל הוא הצליח להשתחרר בעזרת חבריו שהיו להם קשרים הדוקים עם בעלי הכוח, לבסוף הם הצליחו לתפוש אותו מתחבא בבקתת עץ, עמוק בתוך היער. הנרי דויד ת'ורו – הסיפור האמתי על האיש שחשב שיוכל להשאיר את תשלום המיסים לשאר האזרחים." דניאל המשיך לדפדף מטה, אל הערוצים העלי הארבע ספרות. הכדור האדום נעלם.

"במשך למעלה מארבע-מאות שנה קראנו ואהבנו את היצירה הזו" קול נוגה של גבר צרוד וזקן "ועכשיו, לכבוד יום הולדתו של מחברה, אנו גאים להציג את ההפקה האקסטרווגנטית החדשה של התיאטרון המלכותי של לונדון, בשילוב עם קבוצת המחול "מאוזה" מקהיר ועם התזמורת הפילהרמונית של היידלברג-סיטי, בניצוחו ובבימויו של  קוצ'טה קוניס - "מילטון" מאת הנביא וויליאם בלייק"

דניאל קם מהספה. כשהסיט את מבטו מהמסך הווליום ירד והתמונה דעכה מעט. הוא החל ללכת בדרו הלוך ושוב, חושב על תעסוקה, כל תעסוקה מלבד הבהייה הזו. הוא לא היה רעב ולא צמא, ולמען האמת גם לא משועמם. אבל הצפייה בטלוויזיה גרמה לו לדיכאון. כאילו שלו הייתה אחריות במצב הנוכחי, רק מתוקף היותו חלק מעולם שקדם לזה בזמן. הוא המשיך להלך כך בחדר עד שניצוץ קטן של מתכת מכיוון השולחן תפש את עינו. הייתה זו הצרעה שאחד ההאנסים השאיר לו. כשהו הרים אותה הוא יכול היה לחוש בתנועותיו הקטנות של המנגנון של המזרק שהגיב למגעו כאילו היה יצור חי. הוא הביט על צד הצרעה והבחין בכיתוב קטן 'מת'ילפנידייט היידרוכלואוריד - 65 גרם, דימת'ילטריפטמין 0.5 גרם'. לא היה לו מושג מה לעזאזל הוא מחזיק בידו, אבל הוא למד שלא לחשוב על דברים שמצריכים רוח שטות לביצועם. הוא הניח את הצרעה על זרועו וזו נאחה בה מיד, נעמדה על ראשה ונעצה עצמה בתוך זרועו. הוא יכול היה לראות את הנוזל השקוף מתרוקן אל תוך גופו. פתאום הוא נעור. ערנות לא של קפה אלא משהו חד יותר. כשהיה צעיר הוא הסניף גרם של ספיד בשירותים של מועדון, זה גם לא היה דומה לחוויה ההיא. בגב זקוף ועיניים פקוחות לרווחה הוא הביט בחדר, חישב בזריזות את האפשריות המוצעות לו להעביר את הזמן, ולבסוף בנחישות מחודשה התיישב על הספה והשיב מבטו אל המרקע.  בשרירותיות מופגנת הוא הניף ידו מעלה ומטה עד שעצר על ערוץ אקראי.

"אלכסנדר אורביט, אחד הנרטיביסטים הגדולים של זמננו, מזמין אתכם ליהנות מהפשטות, מהחום, מהאנושיות המתפרצת של היצירה הנרטיבית החדשה שלו. 'מסדרון רכישה מספר 5'. אין במאי. אין שחקנים. אין תסריט. החיים האמתיים על המר, המתוק והתפל שלהם, מובאים, בידו הנאמנה של אורביט, לפסגות חדשות של כנות מרה. הנרטיב להיום - "גברת קונה נעליים ועתיד " סיפור סוחף שמתחיל ביומיומי ונגמר בשינוי תודעה אמתי. אלכסנדר אורביט..."

משהו קרה, הוא חש מעורפל ועם זאת ממוקד לחלוטין. כמו רוח שלוה בתוך רובוט טעון במלואו. בתנועה מכאנית הוא משך את ידו מעלה והערוצים  התחלפו בזה אחר זה במהירות של גלגל במכונת מזל, למרבה הפתעתו, למרות המהירות הוא יכול היה לראות כל תמונה מתחלפת.

 

תמונה של ספר נפתח.

"שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלי הערב לקריאה רצופה של הספר "אנקת גב...."

גלגל ערוצים.

תמונה של חדר זהה לזה של דניאל, עם אישה מבוגרת ושמנה ישובה על הספה, בוהה במסך ומתייפחת. לערוץ היה מיליון וחצי צופים. מיליון וחצי אנשים בוהים עכשיו באישה מבוגרת מיבבת, חשב דניאל, מה אפשר ללמוד מזה? הוא המשיך לבהות באישה הבוכה זמן מה, מנסה להבין מה פשר הבכי הבלתי נפסק. לבסוף אחרי מי-יודע-כמה-זמן של בהייה בבכי, העביר ערוץ.

גלגל ערוצים. תכנית של מכות. גלגל ערוצים. צילום של חולצת כפתורים מסתובבת. גלגל ערוצים. חדשות.

"שלום לכולם והנה העדכונים להיום" פנים חתומות של אישה יפה. קולה היה כמעט לא אנושי. בלי זהות, בלי אופי ובלי חום. "עדכונים עירוניים: 183 תינוקות בריאים נולדו היום. אנחנו מאחלים לכולם חיים טובים וברוכים הבאים. בחדשות אחרות 1062 גולים עזבו היום את עירנו, מתוכם 243 עזבו תוך ביטוי כעס כלפי היעדר האפשרויות המוצעות להם בעירנו. נציג מחלקת התעסוקה מסר בתגובה שהמערכת מוכנה לקבל כל אדם בכל מקצוע ושלפיכך היעדר מציאת עבודה הוא תוצאה ישירה של חוסר הנכונות של הגולים לקחת חלק בעשייה העירונית. עדכונים מהעולם: בכל ערי העולם ממתינים לשידורו החד פעמי של המופע 'פאוסט – חלק שני'. מפיק האירוע, מר אקסון-ולדז-ברנר התוודה (התמונה התחלפה לפניו של האיש המדובר "כשאמרתי להם מה אני רוצה לעשות הם קראו לי משוגע, אף אחד לא יהיה מוכן לחכות לשידור בזמן קבוע, הוכחתי להם! יש לנו היום 125 מיליון אנשים שסימנו לעצמם לצפות בשידור." פניה המתות של הקריינית חזרו. "עכשיו לדניאל: לאחר שהות ממושכת במרכזים הרפואיים המצוינים שלנו, דניאל קיבל אתמול את מגוריו הקבועים בדירתו החדש בגוש 82." תמונה של דניאל נכנס לביתו. "אחרי מאמצים קלים הוא הותקן בחדר בהצלחה ועכשיו דומה שהוא מסתדר בכוחות עצמו. "בנוסף, כאשר הגיע הוצעו לדניאל משקפיים הוא ביקש משום מה שני זוגות שונים. 95 אחוזים מהצופים לא מבינים למה צריך יותר מאחד?" פתאום משהו נשבר במעתה הקרח של השדרנית, היא הסמיקה לשנייה ואז החווירה. "רק רגע... אומרים לי שדניאל צופה בנו ברגע זה, דניאל? דניאל? אתה שומע אותי?"

דניאל בהה במרקע מספר רגעים. היו מקרים בהם הטלוויזיה שלו דיברה עליו, אך מעולם היא לא דיברה אליו. בנוסף, משהו בתוכו לא הצליח להתרגל להווה הנצחי של המציאות הזו שבה הכול קורה תמיד בדיוק עכשיו. לאחר שתיקה ארוכה של הקריינית הוא השיב אל חלל חדרו הריק "כן". הכדור האדום הקטן בפינת המסך חזר. עיניה של הקריינית ברקו " אה... שלום דניאל וברוך הבא! רק רגע, מוסרים לי להגיד לך ש... אתה כבר לא סטרילי וכדאי שתאכל משהו בזמן הקרוב. מה תרצה לאכול?"

דניאל בהה במסך. מנסה להבין את מהות האינטראקציה המתרחש מולו. הוא לא היה רעב בכלל.

"דניאל?"

"מה?"

"מה תרצה לאכול?"

"אני רוצה" הוא ניסה להיות מקורי "ספגטי בולונז". לבקש פרמזן? הוא חשב. לא חשוב. נחכה לראות מה יקרה.

הקריינית הנהנה בשמחה "בסדר גמור דניאל!" אך אחרי מספר שניות של התרגשות פניה חזרו להבעה החתומה שלהם והיא שבה למלאכת ההקראה המתה של החדשות: "עדכונים נוספים: המחלקה האוניברסיטאית מוסרת שחלק מהמכרזים עדיין פתוחים למשרות של ההרוגים בפיגוע שפקד את עירנו לפני שלושה חודשים. על המועמדים להימנע מלבוא בקשר ישיר עם נציגי האוניברסיטה ולשלוח את בקשותיהם רק דרך תגובה לקריאה המקורית..."

 

המום, דניאל ניסה להתמודד עם מה שאירע עכשיו. האם הייתה זו הזריקה? האם הוא הוזה? לא היה לו ספק שמשהו משפיע על הכרתו, אך הוא מעולם לא חש חד יותר. לא הייתה זו חדות אגרסיבית ומנופחת, כמו זו שהכיר משנותיו בחברת אנשי הקוקאין, אלא משהו אחר. כאילו כל מחשבות השווא התנקו מראשו והוא נותר רק עם מה שמונח לפניו עכשיו. הוא דפדף מטה עוד ועוד, עד שהגיע למקום שבו לכל ערוץ היו פחות מאלף צופים. בערוצים האלה המגמה הייתה ברורה. לא היו אלה ערוצים כלל וכלל אלא רק חדרים כמו שלו, עם קירות בצבעים שונים ובתוכם אנשים שונים, יושבים על ספות שונות, מעבירים ערוצים בנפנוף ידיהם, עם מבט סתום בעיניהם. היה משהו מדכא בתמונה הזו ועם זאת, כאשר דניאל הבין שגם הוא נמצא איפה שהוא בין הערוצים האלה הוא לא יכול היה להימנע מלחוש איזו מידה של הזדהות עם האנשים האלה. אם הייתי אמן, הוא חשב, הייתי מציג את התמונה הזו כתמונת המצב של הקיום האנושי. פתאום הוא חש חום ונינוחות בכורסתו. אחרי הכול, הוא חשב, אני לא לבד בכלל. הוא דפדף חזרה מעלה למרחבים של המאות אלפי צופים.

הקיר צפצף. דניאל הסב מבטו מהמרקע והבחין בריבוע שקוף במרכזו. הייתה מעין דלת של ארון. הוא קם וניגש אל החלון המוזר הזה וזה נפתח לקראתו. בפנים דניאל מצא צלחת בעליה רצועות ספגטי ספורות, שוחות בים של רוטב אדום עם גושים חומים. דניאל ניסה להציץ בדפנות הארון המוזר אך כל מה שהוא ראה היה מעין מנוף מזערי בפינת החלל. הוא הוציא את צלחת הספגטי וסגר את הדלת. בעודו מחזיק בצלחת הוא אמר "גבינת פרמזן". דרך הדלת השקופה הוא הבחין במנוף הקטן נע למרכז החלל ומתחיל להוציא מהקצה שלו חומר בצבע חרדל. לא עברו עשרים שניות והצפצוף נשמע שוב, הדלת הקטנה נפתחה וגוש של גבינת פרמזן חיכה לו בפנים. סוג של מדפסת, הוא חשב ואז הביט על ידיו האחת אוחזת בצלחת והשנייה בגבינה. "מזלג" הוא אמר בקול והתבונן ביראה במזלג הכסוף שהודפס לנגד עניו.

דניאל ניסה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה אכל ספגטי, ובאופן כללי מתי הייתה הפעם האחרונה שאכל. אף לא זיכרון אחד לא צץ במוחו. למי שמכיר את הדיאלוג הפנימי, המתרחש בתוך אדם שחווה סם חדש לראשונה, יודע שלצד הלב הפועם בהתרגשות, ישנו ניתוח מתמיד וכמעט אובססיבי של כל שינוי ברשמי ההכרה. דניאל חשב על היעדר הזיכרון שלו והחל דואג שמא הסם הזה, מה שהוא לא יהיה, פוגע במוחו באופן שלעולם לא יבחין בו – שכן, איך תדע ששכחת את מה שאתה אפילו לא יודע שאי פעם זכרת?

כן. הסם הזה סיים את השלב הראשון שלו שבא בצורת ריכוז מוגבר וערנות נקייה ועכשיו הגיע השלב הבא (מתוך כמה?) שבו ככל הנראה מתחילים בהתבוננות פנימית תהומית ובתהייה קיומית מטרידה. נשב מול הטלוויזיה, הוא חשב, נאכל ספגטי, הכול זמני בעולם הזה.

לספגטי היה טעם מובהק של ספגטי בולונז. אבל לא את הטעם הנכון של ספגטי בולונז. זה היה כאילו מישהו סיפר סיפר על הטעם של בולונז וזו הייתה התוצאה שלו הסיפור. כמו ציור של קלסתר פנים, מזהים את המקור למרות ההבדל הברור. המרקמים היו בעייתיים מאוד. לפסטה היה מרקם של פלסטלינה עם מרכז קשה כמו אורז לא מבושל, הרוטב היה כמעט ג'לטיני וחתיכות הבשר, שהיו הרבה יותר מדי גדולות, הרגישו כמו פירורים של כבש מעושן.

ואולי, הוא חשב, זה ספגטי בולונז, ואילו אני הוא מי שזכרונו מתעתע בו. אולי רק כך נראה ומרגיש ספגטי בולונז אמיתי ואילו אני ממציא לעצמי איזה משהו אידיאלי שמעולם לא היה באמת קיים. כמו כל מחשבת שווא המונעת מסמי הזייה, במהרה דניאל השתעמם מהתהיה הזו ופנה בחזרה למרקע.

הוא חייך אל הערוצים המתחלפים לפניו בעייפות, התמונות השתלבו אלה באלה והפכו במהרה לפסים צבעוניים מרחפים. פתאום התנועה הזו החלה מסחררת אותו והוא שלח את ידו לעצור את התחלופה. היה זה ערוץ עם לא פחות משבעים מיליון צופים. למרות זאת, הערוץ הזה נראה לחלוטין כמו הערוצים התלת-ספרתיים – חדר, דמות על הספה, בהייה ריקה.

רק לאחר שחלפו להן מספר דקות, דניאל הבין לבסוף שהוא זו הדמות השרועה על הספה ובוהה במסך. הוא הערוץ הזה עם שבעים מיליון הצופים. הוא זה שמנפנף את ידו ימינה ושמאלה כדי להוכיח לעצמו שהוא אכן הוא. מה עושה אדם שרואה את עצמו ביחד עם שבעים מיליון צופים? במצב הזה, אי אפשר לשפוט. כל אדם יעשה מה שנכון לו. לדניאל, ככל הנראה, היה נכון להקיא על השטיח מתחתיו את כל הספגטי בולונז, להביט מעלה לעבר דמותו המקיאה מול שבעים מיליון הצופים האלה ולהתעלף.

הנורית האדומה הבהבה בפינת המסך.

להיות זה לא

להיות זה לא אג'נדה.
זה לא אידיולוגי להיות.
יש לא מניף דגלים.
לא נוקם,
לא אחר,
לא.
להיות זה לא אג'נדה.

לא
זכות-אישה-הומו-ערס-כושית-כוסית-מלכה-זונה-גנב או תכשיט,
לא
עכבר-נסיך-סלט-זקנה-שבת-חול-יום-ים-קול-דם-כיפה או חצאית,
לא
נשמה-אדמה-היפסטר-אנטי-לאום-בשר-שמנה-זעיר-שחור או תאגיד.

לא רחם, או לחם, או פיתה, או חלה, או לאפה, או בייגל, או באגט.
לא אחיד, או מלא, או נבוט, לא צבוע ולא מלאכותי.
לא שמן דקל, לא מרגרינה ולא חמאה.
לא
להיות זה לא אג'נדה.

כשלהיות הופך אג'נדה
להיות מצטמצם כמו
ילד שטעה בפומבי.
לא
להיות זה לא אג'נדה.

להיות זה עניים נפקחות מוקדם מדי,
לימון חצי ירוק נקטף,
יד קרה נכנסת לכיס תחת שמש שקרנית.
עדשות מגע בלי מספר או צבע.
שיר,
או רגע,
זה למצוא מטבע ברחוב ואז לזרוק אותו לתוך אגם של משאלות של אחרים.
חיתוּך מוּזַר,
חיוּך מִזַר
ובית
ולא.

להיות זה לא אג'נדה
להיות זה לא
להיות זה
להיות. 

הנסיך אנריקה הנווט, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

במהלך ההיסטוריה, אנשים רבים זכו למעמד מיוחד כפורצי דרכים, מגלי ארצות ומטיילים גדולים. היום, כשיש לנו יכולת לראות מפות מפורטות של העולם ואפילו צילומי לוויין של מקומות בהם רגל אדם לא דרכה, קשה לפעמים לזכור שפעם העולם היה ברובו בלתי ידוע ונעלם מהעין. הסיפור שלנו היום מספר על אחד האנשים המשפיעים ביותר על גילוי העולם, למרות שכמעט אף פעם הוא לא יצא ממולדתו פורטוגל.

הנסיך אנריקה שנולד בשנת 1394, היה הבן השלישי של מלך פורטוגל ג'ון הראשון. הוא ידע שמכיוון שהוא הבן השלישי בשושלת הסיכויים שיום אחד יזכה להיות מלך בעצמו היו קלושים מאוד. לכן הוא החליט כבר בגיל צעיר שהוא יבנה את תהילתו בכוחות עצמו.

אבל, איך בכלל בונים תהילה? לאנריקה, כמו להרבה ילדים, לא הייתה ממש תשובה לשאלה המסובכת הזו. אז הוא פנה למקום שבו בדרך כלל נמצאות התשובות – אל עולם הספרים. שני סוגים של ספרים הוא אהב במיוחד: ספרי מדע ותגליות וסיפורי אבירים והרפתקאות, במיוחד כאלה שסיפרו את עלילות מסעי הצלב.

מסעי הצלב היו סיפור מסובך מאוד, ובמבט לאחור היו הרבה פחות מכובדים ומלהיבים ממה שנהוג לדמיין. אבל בספרים שאנריקה הצעיר קרא, האבירים היו תמיד יפים ואמיצים, והם תמיד נחלו הצלחה כנגד האויב.

אביו של אנריקה, המלך, ראה שבנו הצעיר נהנה מאוד מסיפורי האבירים האלה אז הוא הציע לילד לערוך טורניר אבירים בחצר הארמון. "נזמין אבירים גדולים מכל קצוות הארץ" אמר המלך לאנריקה, "והם ינהלו קרבות ראווה להנאתם של הצופים!"

ג'ון הראשון חשב שאנריקה הקטן ישמח לארגן כזה מפגן ראווה מיוחד, אבל זה סירב באופן מפתיע. "הצגות ראווה זה בכלל לא אמתי" אמר אנריקה, "אני לא רוצה לראות קרבות משחק, אבירים", הסביר לאביו "זה דבר רציני ומסוכן ולא צעצוע למשחק".

המלך ג'ון שמח על בגרותו של בנו הצעיר, אך הוא התאכזב מעט שלא יוכל לרצות את סקרנותו של הנער. "מה היית רוצה?" שאל האב את בנו חסר עצות.

"מסע צלב!" ענה הילד בן השבע בעניים פעורות מהתרגשות.

"לירושלים?" שאל האב בהפתעה גדולה "זה רחוק מאוד, ומסוכן מאוד"

"לא אבא" ענה הנער, אני רוצה לעשות מסע צלב משלי.

האב צחק, הוא חשב שזה וודאי משחק דמיוני שבנו רוצה לשחק, אז הוא ענה לו "בסדר גמור, תדאג לתכנונים ונראה מה אפשר לעשות".

המלך ג'ון הראשון חשב לתומו שכאן ייגמר הסיפור הזה עם מסעות צלב והרפתקאות של אבירים. אבל כעבור 12 שנים של הכנות, אנריקה, שכבר הפך לעלם צעיר בן 19, הגיע לחדרו של אביו עם תכנית עשירה ומפורטת של מסע הצלב שהוא רוצה להנהיג מעבר למצרי גיברלטר, אל תוך יבשת אפריקה, לכבוש עיר נמל מוסלמית בשם סאוטה.

אנריקה לא הסתפק בזאת, הוא ביקש לצאת לצפון פורטוגל, לעיר הנמל פורטו, שם התכוון להקים מחנה אימונים לאבירים, בית מלאכה לכלי נשק ואפילו מספנה להקים צי ספינות למשימה.

המלך הנרי הראשון של פורטוגל, היה מופתע מאוד. מצד אחד, הוא לא תכנן לצאת לשום מלחמה בזמן הקרוב, מצד שני תכניתו של בנו הצעיר הייתה כל-כך מפורטת וברורה שדומה היה שהיא עשויה אפילו להצליח.

כך נשלח הנער לעיר פורטו בחסות אביו להגשים את חלומו.

תושבי פורטו כל כך התלהבו מדיבורו הקולח של הנער, מהתשוקה שבה דיבר על המסע המיוחל ועל התהילה המצופה למנצחים, שבמהרה העיר כולה התגייסה לעבודה. הם עבדו ימים ולילות על בניית ספינות מלחמה חדישות, חישול חרבות ושריונות לאביריהם ואימון הצבא. כעבור שנתיים של הכנות אנריקה הצעיר מצא את עצמו מפקד על צי מלכותי בדרכו למסע צלב משלו.

כשהגיע אנריקה עם צבאו לעיר סטואה הנמצאת צפונית למרוקו, הוא הצליח לכבוש אותה במהירות בעזרת צבאו המאומן. אבל אז הוא גילה שתי תגליות מרעישות. הראשונה הייתה שקרבות אמתיים הם בכלל לא מה שכתוב בספרים. מלחמות בעולם האמתי מביאות לא רק תהילה למנצח אלא גם צער רב למפסידים. אבירים נלחמים לא נשארים נקיים ויפים לאורך כל הקרב, אלא הם מתלכלכים בדם ונפצעים מחצים ושדה הקרב לא מתמלא מקריאות שמחה והלל, אלא מזעקות של יגון וכאב. איך אפשר להשיג כך תהילה חשב הכובש הצעיר? איזו תהילה יכולה להיות למי שמביא כל כך הרבה כאב לעולם?

למרבה המזל, התגלית השנייה שלו בעקבות הכיבוש, עזרה לפתור את החידה. בעיר סטואה, אנריקה גילה עולם עשיר של תרבויות שונות; נוצרים, יהודים, מוסלמים ואפילו הודים השתמשו בעיר הנמל הזו עד הכיבוש לצורכי מסחר גדולים. הוא ראה איך שיירות גמלים חוצות את מדבר סהרה ומביאות בדים, ספרים וחפצים שונים מהעולם הערבי, ואיך ספינות מסחר ונציאניות יוצאות מהנמל, דרך הים התיכון, עד להודו הרחוקה ומביאות משם תבלינים, מאכלים ואוצרות שבכל חייו בפורטוגל הוא לא ראה מעולם.

כך ארכוש את תהילתי! חשב הנער. לא בכיבוש ומלחמה אלא במסחר ימי עם תרבויות העולם הגדול. אבל אז הוא נתקל בבעיה חדשה. הדרכים היבשתיות הגדולות, כמו דרך המשי ונתיבי המדבר, היו בשליטתם של סוחרים ערבים, ונתיבי הים התיכון היו בשליטת הצי הסוחר העשיר של וונציה, שלא הרשה לאף ספינה זרה לסחור במקומו.

אין ברירה, חשב אנריקה, יש למצוא דרך חדשה להגיע אל המזרח, דרך שלא נמצאת בשליטתו של אף אחד. דרך שתאפשר לו לקיים מסחר, מבלי להיכנס למלחמות מיותרות עם מתחריו בעולם המסחר.

אבל כשאנריקה התייעץ עם חבריו הספנים, אלה הסבירו לו שהרך הקיימות הן הדרכים היחידות שניתן לשוט בהם. הוא שאל "מדוע לא נשוט לאורך חופיה המערביים של יבשת אפריקה, נקיף את היבשת ונצא להודו דרך שם?"

הספנים, שמאוד היו משועשעים מרצונו הטוב של הבחור הצעיר, שהדבר בלתי אפשרי לחלוטין. חופה המערבי של יבשת הודו יוצא אל האוקיאנוס האטלנטי שגליו הענקיים שוברים את הספינות הצרות והארוכות שלהם. הספינות, כך הם הסבירו לו, הן אמנם מתאימות לשייט בים התיכון ומשם אל הים האדום, אך ברגע שהן יוצאות אל האוקיאנוס הן מתפרקות לרסיסים תחת נטל הגלים הגבוהים.

בנוסף לכך הייתה עוד בעיה גדולה. היום אנחנו רגילים לספינות גדולות הממונעות במנוע שיכול לשאת אותן כנגד הזרמים והרוח. אך הספינות של העולם ההוא הסתמכו על משב הרוח וזרמי הים. הרוח באזור קו המשווה משנה את כיוונה וכך הספינות אמנם יכולות להגיע חצי הדרך לאורך חופי אפריקה, אבל אז הן מגיעות למחסום שאותו לא ניתן לעבור. גם אם בדרך הרוחות יהיו לטובתנו, הסבירו הספנים, הרי שאיש לא שט בדרכים האלה מעולם ולכן אין לדעת אילו מכשולים חדשים יחכו לנו בדרך.

בקיצור, הספנים והסוחרים המנוסים הסבירו לאנריקה הנלהב שהרעיון שלו מאוד יפה, אבל הוא פשוט בלתי אפשרי.

אנריקה, שקרא המון ספרים בחייו, ידע שאין דבר העומד בפני הרצון. "אתם אומרים שאי אפשר?" הוא השיב להם בגאווה, "אם עכשיו אי אפשר – פשוט צריך מחקר!"

כעבור שלוש שנים, אנריקה הקים מרכז מחקר, כמותו העולם לא ראה לפני כן, בקצה הדרומי-מערבי ביותר של פורטוגל, במקום שעד כה נקרא – קצה העולם.

אנריקה זיהה שלוש בעיות עיקריות: מבנה הספינות, היעדר מפות מתאימות וחוסר היכולת של הספנים לנווט באוקיאנוס הלא מוכר.

כדי להתמודד עם הבעיות האלה, אנריקה אסף למרכז המחקר שלו את המוחות הגדולים של כל אירופה: מהנדסי ספינות, בנאים, נגרים, מתמטיקאים, משרטטי מפות ואסטרונומים. הוא בנה במרכז המחקר מספנה גדולה ומשוכללת, מצפה כוכבים, בית ספר למהנדסים, בית ספר לניווט וכמובן ספריה גדולה ועשירה שתכיל את כל המידע שנאסף.

כעבור מספר שנים של עבודה מאומצת, מרכז המחקר של אנריקה המציא סוג חדש של ספינות – הקרוולה. ספינה רחבה וקלה שיכלה לעמוד בסופות הקשות של האוקיאנוס. לצד המפרשים המרובעים, בהם השתמשו הוונציאנים, היו לספינה גם מפרשים משולשים שאפשרו לה לנצל את הרוח לתמרונים מהירים.

הנווטים שיצאו ממרכז המחקר ידעו לנצל את הכוכבים, לא רק בשביל לדעת איפה כוכב הצפון אלא אפילו, בעזרת חישובים מתמטיים, לזהות את מיקום הספינה המדויק ביחס לקווי האורך של כדור הארץ.

הספנים של הספינות האלה, לא הבינו בכלל מדוע הנווט שלהם מחזיק מכשירי מדידה אל השמיים ומצווה עליהם פתאום לשנות את כיוונם. מה שבשבילנו נראה פשוט כמו מדע, להם נראה מסתורי כמו כישוף.

בעזרת הכלים האלה, הצי הסוחר של פורטוגל הצליח לגלות נקודה סודית במרכז האוקיאנוס האטלנטי שבה הרוחות והזרמים מתחלפים. תוך ניצול המיקום הזה הספינות של פורטוגל הצליחו להקיף את יבשת אפריקה ולפתוח נתיבי מסחר חדשים עם ארצות המזרח העשירות – הודו וסין. קרוולה אחת אפילו המשיכה בטעות יותר מדי מערבה וגילתה כך את ברזיל. מסיבה זו עד היום בברזיל מדברים פורטוגזית.

הודות לחזונו של אנריקה, פורטוגל הפכה להיות הממלכה העשירה ביותר באירופה למשך מאתיים שנה. ואנריקה, שכמעט לא יצא מפורטוגל מולדתו, זכה לכינוי "אנריקה הנווט", ולתהילת עולם כאיש שבזכות האמונה שלו בכוחו של המחקר, הביא לעידן התגליות הגדול בהיסטוריה של המין האנושי. 

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 17

17

כשהחיים שבי ייבַּשוּ

בוא בזרם של עדנה

כשהחיים שבי ייבַּשוּ

בוא בזרם של עדנה

כשהמתיקות שבתוכי תעלם

בוא עם נקטר של שיר

כשהחיים שבי ייבַּשוּ

בוא בזרם של עדנה

כשעבודתי הופכת מעיקה

ודוחסת את כל סביבתי

בשאגותיה

כשעבודתי הופכת מעיקה

ודוחסת את כל סביבתי

בשאגותיה

התגנב אל תוך לבי, הו אדון שקט,

בצעדים חרישיים

כשהחיים שבי ייבַּשוּ

בוא בזרם של עדנה

כשמוחי המתייסר, כפוף לו בפינה,

נועל אותך בחוץ באכזריות

פתח את הדלת, הו אדון נדיב,

והיכנס במלוא הדרך

כשמאוויי המטופשים

מעוורים וקוברים אותי

בהררי אבק

כשמאוויי המטופשים

מעוורים וקוברים אותי

בהררי אבק

בוא, הו אדון טהור וער-תמיד,

בפיצוצים של אור

כשהחיים שבי ייבַּשוּ

בוא בזרם של עדנה

כשהחיים שבי ייבַּשוּ

בוא בזרם של עדנה

(39)

כשהלב קשה ומיובש מצמא בוא אלי בממטרי רחמיך. כשהחסד נעלם מהחיים בוא בפרץ שיר. כשסערות עמל מרימות עלי את רעשם מכל עבר וסוגרות אותי מחוץ למעבר בוא אלי, אדון הדממה שלי, בשלוות מנוחתך. כשלבי הקבצן יושב שפוף, מסוגר לו בפינה, שבור את הדלת, מלכי, והיכנס ברוב הדר מלכותך. כשתשוקה מעוורת את השכל באשליות ואבק, הו קדוש וער, בוא אלי עם אור רעמך.

מון בלאן, חלק שני, פרק 15. מינואט

לחלק הראשון

לפרק הקודם

15. מינואט

דניאל התעורר בבוקר לדמותם של שני נערים באמצע שנות העשרים שלהם, שניהם רזים, גבוהים, ואנמים, שניהם בלונדינים ושניהם לבושים בחליפת שלושה  חלקים ירקרקה עם פראק לבן ומאורך מציץ מצדי האגן של שניהם. שניהם עמדו ביציבה מושלמת, גו מאורך וישר, כתפיים משוכות לאחור וידיים שלובות לאחור במעין המתנה מנומסת.

הם לא היו תאומים ולמרות הדמיון בניהם, רוב הסיכויים שהם לא היו אחים כלל וכלל. לאחד היה אף רומאי מאורך וצר ואילו לשני היה אף קטן יותר וסולד מעלה, לאחד היו משקפיים מרובעות ובעלות מסגרת עבה ומרובעת ולשני לא היו משקפיים בכלל.

דניאל שם לב במיוחד לנקודה זו מכיוון שעד כה, ללא יוצא מן הכלל, לכל האנשים שהוא פגש היו משקפיים. אמנם, לכל אחד היו משקפיים שונות, אבל העובדה שלכולם היו משקפיים הייתה ברורה בה במידה שהיא הייתה תמוהה. כבר בבית החולים הוא הבחין בנוכחותם המוחלטת של המשקפיים, אך רק עכשיו, כשניצב לפניו בחור צעיר ללא משקפיים, הוא פתאום ייחס לכך חשיבות מיוחדת.

השניים התבוננו בו בשקט בציפייה שיתעורר בחיוך מופגן. אך ברגע שבו ראו את דניאל מתיישב על הספה ומביט עליהם, החיוכים נעלמו. הבחור עם המשקפיים החוויר וקפא על מקומו ואילו השני, שללא ספק היה יותר קר רוח מהראשון, החל לדחוף את הראשון במרפקו, מסמן לו שיתחיל לדבר.

למרות השינה הטובה, דניאל היה עייף מאוד. תמיד הייתה לו בעיה בבקרים. ללא ספק תוצאה של שנים של חוסר איזון בין הרגלי עבודה חמורים ביום והרגלי בילוי חמורים עוד יותר בלילה.  בכל בוקר היו נחוצות כמה כוסות קפה וכמה רגעים של שקט, לפני שיהיה מסוגל לפגוש אנשים באותה joie de vivre שהוא אהב לשמר.

אחרי בהייה ארוכה וחסרת אונים בשנים, תוך רישום במוחו של הדומה והשונה ביניהם, דניאל שלח את מבטו לחלון שבספרייה שבחלונו. אכן היה בוקר.

"בוקר טוב" הוא פנה לאורחיו בחיוך של מארח עייף.

"הוא מדבר אלי" אמר הממושקף לחברו מצדי שפתיו, זה ענה לו "נכון" בשקט והוסיף "אולי כדאי שתענה לו".

"ב... בוקר" אמר הממושקף לדניאל, הוא לא יכול היה לעצור את התרגשותו. "אני הָאנְס..."

"דניאל" ענה דניאל וקפץ מהספה ללחוץ את ידו. לעזאזל העייפות, הוא לעולם לא ייתן לאורח לחוש מבוכה בביתו.

הממושקף שלח יד רועדת לעבר דניאל ובחולשה של נערה הנוטה להתעלפויות, לחץ את ידו. "הַאנְס" הוא לחש ברעד.

דניאל הושיט ידו לחברו של האנס וזה, מופתע שדניאל בכלל מכיר בקיומו, הושיט יד גם הוא, לחץ את ידו של דניאל בעדינות כנה, והציג גם הוא את עצמו " הָאנְס"

דניאל הנהן בחיוך, צעד לאחור מעט ובחן בשנית את שני ההֶאנְסִים שעמדו לפניו.

"איך אני יכול לעזור לכם?" הוא שאל בנימוס. משהו בהתנהלות שלהם גרם לו לראות בהם בלתי מזיקים בעליל והוא שמח לחברה מהסוג הזה.

"אהה..." אמר האנס עם המשקפיים, "אני אמור להתאים לך VIU"

"וויו? מה אתה אומר?" אמר דניאל מבודח מחוסר המשמעות של הכול "בהחלט הגיע הזמן שיהיה לי – איך אתה קורא לזה – ווּ?", ההאנס השני צחק לרגע בקול רם ומיד עצר את עצמו וחתם את פיו.

"...כן..." אמר ההאנס הראשון, והוציא ספר גדול שהחזיק  מאחוריו.

"שבו" אמר דניאל ולמרבה הפתעתו שתי כורסאות בקעו מהרצפה בין הספה והחלון.

"יפה..." אמר ההאנס השני "אתה מתרגל מהר" ושני ההאנסים נותרו עומדים.

"אני עשיתי את זה?" שאל דניאל בזמן שהוא לוקח את הספר שהושט לו ההאנס הממושקף, והתיישב בחזרה על הספה. כשהתיישב בחזרה על הספה, שולחן קפה קטן ונמוך התרומם בין השלושה.

הספר העבה היה קטלוג של משקפיים. זו הייתה שאלה של זמן, הוא חשב. "אני צריך לבחור אחד מהם?"

"כן" אמר האנס הראשון בשמחה.

"מה ההבדלים בניהם?"

"אה..." האנס הראשון חיפש שוב את מילותיו, "הצורה?"

"אהה" דניאל הנהן בכנות והחל מדפדף בקטלוג, מסתיר את ההתרגשות שבערה בתוכו על הבחירה האופנתית הראשונה שהוא מתבקש לבצע בגלגול הזה.

הספר הכיל מספר לא רב של "דפים" עבים בעלי שקעים שונים שהכילו משקפיים מסוגים וצורות שונות. הבעיה הראשונה שדניאל ניצב מולה הייתה שלא היה שום קשר בין משקף אחד לשני - הם לא סודרו בשום סדר הגיוני; מסגרות פלסטיק עמדו לצד מסגרות זהב, עגולות לצד מלבניות ועדשות שקופות לצד עדשות כהות. לא ניתן היה לבצע סינון זריז. לא הייתה ברירה, יהיה עליו לעבור על הקטלוג כולו, משקף אחרי משקף. לבחור מילים זה קל – אתה תמיד יכול לחזור בך או להסביר לאחרים שלא הובנת כהלכה, אבל בחירות שצריך ללבוש זה דבר אחר לחלוטין, מאחורי אלה צריך לעמוד, תרתי משמע.

לאחר שדניאל עבר לעמוד השלישי הוא הבחין שהשניים עדיין עומדים באותה תנוחה. ההאנס הראשון נראה חסר סבלנות ותזזיתי.

"שבו" אמר דניאל בקול מזמין "זה ייקח לי זמן" הוא התנצל. השניים החליפו מבטים והתיישבו כל אחד על הספה שלו. "תסלחו לי שאני לא מציע לכם משהו לשתות", הוא חייך "אני לא יודע איפה להתחיל להסביר לכם למה". הם לא השיבו, אלא רק חייכו את החיוך שלהם וחיכו.

לאחר מספר דקות ארוכות דניאל צמצם את הבחירה לשלוש אפשרויות נבחרות; הזוג הראשון היו קטנים ומלבניים בעלי מסגרת שחורה ודקה ופינות מעוגלות, השני היה עדין עוד יותר מזה הראשון והכיל רק שתי זגוגיות מלבניות שנתלו על האוזניים בשני צינורות שקופים, והשלישי, היה זוג משקפי שמש שחורים וגדולים שצורתם והאופן שבו הם התעקלו כלפי הרקות השווה להם צורה של עיני זבוב גדולות, דניאל אהב את אלה במיוחד משום שנראה שהוא יוכל להסתתר מאחוריהם מהעולם כולו.

"בסדר, בחרתי" אמר דניאל

"סוף-סוף" קם ההאנס הראשון, "איזה?"

"אני רוצה את..." דניאל הגניב לבטים אחרונים, "זה." הוא הצביע על האפשרות הראשונה "וזה" הוא הצביע על האפשרות השלישית.

האנס הראשון לא יכול היה להתאפק "אתה רוצה... שניים?"

"יש עם זה איזו בעיה?" שאל דניאל בעניין.

"לא." מיהר האנס להשיב, "פשוט... למה'ת'צריך שניים?"

דניאל לא ראה לנכון להסביר את עצמו. לכל אדם יש את הגבולות שלו.

"...בסדר" אמר האנס הראשון הוא שלף את הקטלוג מידיו של דניאל, שהתאכזב עמוקות משום שהיה שמח להשאיר אותו אצלו ולדפדף בו בלי סיבה  מאוחר יותר, והלך אל הדלת.

"אתה יכול לפתוח לי?" אמר האנס הראשון, כשהוא הגיע לקיר המרוחק, בעצבנות.

"אולי..." ענה דניאל מהספה והסתכל על האזור של הדלת. לאחר מאמצים קטנים הדלת נפתחה ונסגרה. האנס הראשון עצם את עיניו בתסכול משווע. דניאל הביט בו, הביט בדלת. זו נפתחה והוא יצא.

דניאל מצא את עצמו פנים מול פנים עם מבטו המחויך של ההאנס שנותר. זה ישב בסיקול רגליים כאשר רגלו השמאלית הרזה והארוכה בלטה מעלה בצורה מחוצפת במיוחד. החיוך המתנשא מה שהתנוסס על פניו יכול לקבל את התואר הזה גם כן.

הם התבוננו זה בזה דקה ארוכה, כל אחד משועשע מהמעמד מסיבותיו שלו. לבסוף דניאל היה זה שפצה את פיו.

"אתה... גם מתקין משקפיים?"

הבעה של תדהמה השתלטה על פניו של האנס השני אך הוא התעשת במהרה, ובשלווה וחיוך מחודשים השיב "לא, אני רק מסתובב עם אחד".

"אהם..." דניאל ידע שעליו להיזהר בלשונו עכשיו "מאיזו סיבה?"

"אני לא ממש יודע." האנס השיב, "סליחריך. פעם נפגשנו בתוך חנות קטנה של אפליקציות. לא עברו כמה דקות שעמדנו זה לצד זה כשראינו שיש לנו איזה אלפיים צפיות. לא הייתה לנו ברירה אלא להתחיל לשוחח זה עם זה, ואז גילנו שבנוסף לדמיון החיצוני, לשנינו קוראים האנס, עד אז כבר היו לנו איזה עשרת-אלפים צפיות ולא הייתה לנו ברירה מאותו רגע, אלא להתחיל להסתובב אחד עם השני – עכשיו יש לנו בכל רגע נתון קרוב לשלושת-אלפים עוקבים!"

דניאל האזין לו בקשב רב, הוא לא ממש הבין את הרעיון של העוקבים, אך הוא קישר אותו לרעיון הרייטינג שהקיר מעולמו. "ואתה?" הוא פנה אליו "מה אתה עושה?"

"אני?" האנס החוויר בין רגע.

דניאל נבהל. האם שוב כשל בנימוסים? "כלומר", הוא מיהר לתקן, "אתה לא חייב לענות לי, אני לא רוצה לחדור לך לפרטיות או משהו כזה, אם אתה לא רוצה לענות אני בהחלט..."

"פסיכונאוט" עצר אותו האנס השני בגאווה.

"סליחה?" דניאל שאל עוצר את צחוקו.

"אני פסיכונאוט! " השיב האנס ודומה היה שגאוותו נפגעת.

"וזה... מקצוע טוב?" שאל דניאל.

"אני לא יודע אם זה טוב או רע, גיליתי שיש לי כישרון לזה והמשכתי ללכת בכיוון הזה"

"ומה עושה... פסיכונאוט?" דניאל שאל בסקרנות, חושש שהנה הוא שוב חודר למרחבים של הוולגריות.

"פסיכונאוט חוקר את גבולות התודעה"

"כמו אפיסטמולוג?"

"לא לא, אלוהים אדירים, אני לא בנוי לתכניות לימודים כאלה. חוצמזה, מי רוצה להיות אפיסטמולוג בימינו?"

"אז איך אתה חוקר את ה... תודעה?"

"פעם בשבוע אני נפגש עם פסיכולוג"

קו מחשבתו של דניאל נקטע לפתע "והם... משלמים לך על זה?"

"למה שהם ישלמו לי, אני משלם לו"

"וזה המקצוע שלך?"

"מה?"

"לדבר עם פסיכולוג."

"מה?" האנס התבלבל "מה פתאום! כאילו, זה לא שאני לא מדבר איתו, כאילו, אתה חייב לדבר איתו, אחרת זה מביך כזה... להפוך יחסים מהסוג הזה למקצועיים מדי", האנס ניסה לרמוז לדניאל במבט את מה שלא הצליח במילים, "יותר נוח לי ולו אם נדבר אחד עם השני קצת, אבל, כאילו, בסופו של דבר שנינו יודעים למה אנחנו נפגשים. הוא כבר יודע מה אני רוצה, ואני יודע להקשיב לו, כאילו מתוך נימוס, כשהוא מספר לי על הדברים החדשים שיש היום בשוק, עד שהוא נותן לי מה שאני רוצה ואז אני הולך. אני לא ממש אוהב את הדברים החדשים"

דניאל בהה ארוכות בהאנס השני, הוא פחות או יותר הבין על מה מדובר, אך הוא כל כך נהנה מהמבוכה של הלה שהיה חייב להמשיך בשאלותיו. "איזה מין דברים הוא נותן לך?"

"מה זאת אומרת?"

"מה שזה אומר."

"מה שאני רוצה, כאילו, עכשיו יש לי..." הוא הוציא קופסא קטנה וכסופה מכיס מעילו, דניאל הכיר את הקופסאות האלה. האנס לא שם לב לכך, הוא פתח את הקופסא והוסיף "אם יש משהו שאתה רוצה, כאילו, אם אתה רוצה משהו... אתה יכול להגיד לי ואין לי בעיה לתת את זה, כאילו, לך"

"תודה לך" דניאל הנהן, "אבל אני לא בטוח שאני רוצה משהו משם"

"למה?"

"זה אולי יישמע לך כמו המשפט הכי גרוע בעולם אבל – אני מרגיש כמו גבינה ישנה וכל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לשבת על הספה ולהסריח"

"זה לא המשפט הכי גרוע בעולם" האנס ביטל אותו בעקשנות.

"מה המשפט הכי גרוע בעולם?"

"שאלה טובה" ענה האנס ושיחק עם ידיו קצת לפניו באותו האופן שדניאל למד להכיר, ואז אמר "הנה, המשפט הכי גרוע בעולם, נכון לעכשיו, הוא – 'בבקשה תמצצי לי את הקקי מהתחת עכשיו'"

"כן זה משפט גרוע בהחלט"

"בקשר לצְרַעוֹת" האנס הוסיף בהיסוס "אתה בטוח שאתה לא רוצה כלום?"

"לא נראה לי"

"בסדר..." ענה האנס, עיניו עמוק בתוך הקופסא שלו, "סתם, אתה יודע, אני לא מציע לכל אחד מקן-הצרעות שלי, בדרך כלל, כאילו, זה נחשב משהו מיוחד. אני רציתי סתם להציע, כאילו אתה לא חייב, אבל בשבילך, כאילו רק בשבילך, אני מסכים."

"תודה רבה" דניאל השיב, הוא הרגיש שמבוכתו של העלם מוצתה וחש רצון לרצות אותו, "מה יש לך שם?" הוא שאל וזה השיב בשמחה גואה.

"וואו! טוב אז – סליחריך. יש לי מה שאתה רוצה" הוא החל מצביע על הצרעות שלו, שלא היו אלא מזרקים שקופים כמו אלה שדניאל למד להכיר יותר מדי טוב בתקופה שלו בבית החולים; "זה גולדן טיצ'ר, אם אתה אוהב משהו עדין, קצת וויזואלי, אבל בעיקר צלול כזה בתודעה, זה מוחמורה, אם אתה רוצה משהו יותר אינטנסיבי אבל פחות נקי בהרגשה שלו, יש לי אבן החכמים אם סתם בא לך, כאילו, משהו אופטימי כזה - הרבה משחקים של אור וזה, יש לי THC וקנבינואידים אם אתה בקטע יותר מֶלוֹ ויש לי..." האנס ברר בין הצרעות עד שמצא מה שחיפש, "או זה טוב! תגיד - איך אתה בקטע של האחדות הגיאומטרית של היקום?"

"אני לא בטוח שאני יודע איך לענות על זה."

"חבל כי יש לי פה DMT מצוין, אם אתה בקטע יותר רוחני וכאילו לא אכפת לך להקיא הרבה יש לי איבוגה, זה די אינטנסיבי, אני בדרך כלל עושה את זה בחורף כשמרגיש לי לבד, יש לי פה מרווה-קדושה זה קצר, אבל זה ממש חלון. איך אתה עם עולם הרוחות, אין לך בעיה איתם?"

"מה?" דניאל עצר את צחוקו הגואה.

לא חשוב, מה יש לי? מה יש לי? מסקלין... ניקוטין... קפאין, טוב זה לא מיוחד כל-כך, אתה רוצה..."

"אני רוצה..."

"כן?" האנס הביט בו בלהט מוזר. "משת'רוצה, רק תגיד, זה לגמרי, כאילו, בסדר"

"תודה לך" הוא רצה כוס קפה של בוקר, אבל – האם הוא רצה קפאין? ובקשר לרשימת המכולת הפסיכודאלית, דניאל חכך בדעתו, האם זה הזמן הנכון להזיות? מה יותר הזוי מהמצב שהוא כבר נמצא בתוכו? למה לו לעשות משהו בכלל? ובכל זאת, הוא לא יכול היה להימנע מלחוש איזו מידה של הזדמנות המתדפקת על דלתו. אך לפני שהוא הספיק לענות הדלת נפתחה והאנס הראשון נכנס עם שני זוגות המשקפיים שדניאל רצה.

האנס עם המשקפיים נכנס אל החדר בהתרגשות גואשת, הוא התיישב מול האנס השני ואמר לו, לא יכול לעצור אל עצמו "עשרים וחמש!"

"מה?" האנס השני שאל אותו.

"עשרים וחמש." חרץ האנס הראשון.

"מליון?" ווידא השני.

"מיליון." ענה הראשון.

האנס השני התרגש כל כך שהוא החוויר והסמיק חלופות. הוא קם מהכורסה, מתקשה לעצור את עצמו מלנוע, ובו בזמן, תוהה לאן ילך.

"טוב תיתן לו את הVIU ובוא נצא"

"לאן?" שאל הראשון.

"מה זה משנה? עשרים וחמש מיליון! בו נצא ללילה הכי מיותר שהם אי פעם ראו"

דניאל הסתכל עליהם, הייתה להם איזו הילה של מריונטות, משהו בהתנהלות שלהם זה מול זה גרם להם להיראות בעיניו, פחות כאנשים ויותר כדמויות בקומדיה.

"מה איתי?" דניאל שאל את השניים.

"תלבש את זה" ציווה עליו האנס הראשון, והגיש לו את המשקפיים השקופות.

דניאל לבש את המשקפיים. לא היה בהם כלום, רק זוג זגוגיות שקופות שהוצבו על אפו.

"חכה רגע" אמר הראשון, "אני רק מפעיל לך את זה, אחר כך אתה יכול לשחק עם זה כמה שתרצה לבד. הוא לחץ על שתי הפינות של המשקפיים בעדינות , הנהן בראשו ופתאום דניאל שמע צפצוף שקט בתוך ראשו והVIU שלו נפתח.

עולם של צבע שטף את חדרו, הקירות נצבעו באורות בהירים. ומתוך הסדקים הדקים שבתוכם אורות סגולים בהקו, מתווים לפניו את כל הרהיטים שבחדר. השטיח נצבע באדום וסימני צעדים בהירים, עדות לצעדיו של האנס הראשון שזה עתה נכנס ושל האנס השני שהמשיך לפסוע הלוך ושוב בחדר, הבהיקו ודעכו חלופות. הארונות בקיר קיבלו צורה, הדלת בהקה בבהירות, הספה והשולחן נצבעו גם הם בגוונים של עץ אלון. פתאום, הספרייה בחלון נראתה חדה יותר, חיה יותר ולרגע הוא חשב שהוא יכול ממש למשוך ממנה ספרים.

דניאל הביט על שני ההאנסים. בגדיהם הירקרקים נצבעו בגוונים מתחלפים, חליפתו של הראשון נראתה פתאום כחולה ופתאום כסופה, וזו של השני החליפה גוונים בין ירוק אירי בהיר וירוק עמוק וכהה והילה בוערת אפפה אותו.

"זה עובד?" שאל האנס הראשון בתזזיתיות עצבנית.

"זה מדהים!" ענה דניאל.

"או-קיי, אם יש'ך שאלות אתה יכול לפתוח חלון ולעקוב אחרי התפריטים, הם מאוד נוחים ואתה תתרגל אליהם במהירות"

"לפתוח חלון?" דניאל שאל, בוהה בחלל הסובב אותו.

"כן תעשה עם הידיים ככה-" האנס הראשון אחז בידיו של דניאל והצמיד אותם זו לזו ואז הוא משך אותם לשני קטבים אלכסוניים ולנגד עיניו של דניאל המופתע אכן נפתח חלון תכול חצי-שקוף ועליו היו כתובות מילים שתדהמתו לא אפשרה לו לקרוא, "זהו" האנס סגר את ידיו של דניאל בזריזות והחלון נעלם. "נלך?" הוא פנה לחברו.

"נלך!" ענה האנס השני, "רק דבר אחד..." הוא פנה לדניאל "אתה רוצה משהו?"

"תניח משהו על השולחן" דניאל זרק אליו כלאחר-יד.

"מה אתה רוצה?"

"מה שתחליט - זה לא משנה"

האנס השני חייך מאושר. הוא הוציא את הקופסא שלו בשנית. בהה בה כמה רגעים ולבסוף הוציא משם צרעה אחת ואמר לדניאל "שיהיה לך יום נפלא!"

"תודה" דניאל פנה אל שניהם בכנות "תודה לשניכם".

הדלת נפתחה מאחוריהם. הם הבינו את הרמז ומיהרו לצאת.

 

דניאל, מוכה תדהמה ומאושר התיישב על הספה מול החלון ושלח ידו לאוויר. תמונת הספרייה הפכה כהה וחלון קטן נפתח בצד המסך. בצידו הימני של החלון הוא ראה תור ארוך של ריבועים קטנים. שם עשרות, לא מאות, לא אלפי ערוצים התחלפו בזה אחר זה.

הצורה של סידור הערוצים נראתה בהתחלה שרירותית, כאשר בפינה של כל ערוץ היה מספר גדול שהשתנה ללא הרף, דניאל במהרה הבין שהמספר הזה מייצג את כמות הצופים בכל ערוץ  ושבזו זו נגזר גם הסדר בין הערוצים.

הדבר השני שהוא שם לב אליו היה שבכל ערוץ שהוא לחץ נראה היה שהוא לוחץ בדיוק עם פתיחת התכנית. דניאל הבין במהרה שאין זו מקריות והוא המשיך לדפדף מטה עם ידו מושטת באוויר עד שמצא את הנקודה שבה התחלפו הערוצים עם כמות הצופים הגדולה ביותר. באופן שרירותי הוא שלח ידו ולחץ ברכות על אחד החלונות.   

שוסטקוביץ'

תראו אותה יושבת
גב זקוף, סנטר מורם
עיניים נעוצות בגבו של המנצח.
לשערה המורם מעם לא אכפת
שהוא מסתיר לשכנים.
לאבנים הגדולות שעל אזניה לא מזיז
שהן מסנוורות את הכנר,
כשצווארה המפודר נסוב.

תראו איך היא יושבת
בשמלה של נשפים,
בקונצרט של שוסטקוביץ'.
עכשיו אני תרבות?
היא שואלת את עצמה.
עדיין לא סבלת מספיק
בקונצרט של שוסטקוביץ'.

אל תזוזי.
אל תסיטי את מבטך.
אל תשתעלי כמו הזקנים
שבאים בהמוניהם לשמוע שוסטקוביץ'.

אם תשרוד את השעה וארבעים האלה.
את הקונצ'רטו לכינור והסימפוניה הרביעית
(תזכרי את המספרים - זה חשוב)
אם תשרוד את כל זה
וודאי שתהיה תרבות.

אבל פתאום, ליבה שואל בחרדה
"מה אם את תרבות רק אם את נהנית
מכל השוסטקוביץ' הזה?"
איך אפשר להנות מזה?
תסבלי בשקט כמו כולם.

עם הסבל בא הכעס.
על אבא
שלא הקריא לה שוסטקוביץ' כשהייתה ילדה.
על אמא
שלא ארזה לה שוסטקוביץ' לבית-ספר.
על בית הספר והמדינה
שלא נתנו לה שוסטקוביץ' בחינוך.

ואם היו נותנים, היית לוקחת?
מה היית עושה עם כל השוסטקוביץ' הזה?
מה עושים עם כל השוסטקוביץ' הזה?

בא לי סנדוויץ'.
תסבלי.
בא לי לישון.
תשתקי.
בא לי ללכת.
תשבי.
בא לי למות.
באת למקום הנכון.

אם החברים היו רואים אותי עכשיו.
החברים ההם - לא אלה שכאן לידי.
לא אלה שהביאו אותי לשוסטקוביץ',
אלה לא חברים. לא כמו ההם.
החברים ההם.
אם הם היו רואים אותי היום
ככה.
מוקפת כולי בשוסטקוביץ'
כולי תרבות.

בא לי לקום. פשוט
לקום מהכיסא
ולצווח.
שכולם יסתובבו אלי ויסתכלו.
שהמוסיקה תיפסק וכולם יתסכלו עלי
צווחת.

תסתכלו על האשה הזאת,
עיניה רטובות והיא צווחת.
לא אכפת לה שכולם מסתכלים עליה.
לא אכפת לה שהנגנים כועסים.
מה היא צווחת שם המשוגעת הזאת?
מה יש לה? אין לה תרבות?
תראו אותה בשיער האסוף שלה,
בעגילים הנוצצים שלה
בשמלת הנשפים שלה
מה היא צועקת?

"שוס-ט-קו-ביץ'..."
"שוס-ט-קו-ביץ'."
"שוסטקוביץ'!"
"שוסטקוביץ'!!"
"שוסטקוביץ'!!"
"שוסטקוביץ'!!!"

בהמה.

גבולות הסובלנות, מתוך 'מבקר בתרבות'

אתמול, בזמן שמדינת ישראל כשלה בעוד מבחן התארגנות לסופה ולא התכוננה לשום תרחיש מלבד לזה הגרוע מכל, נרצחו בפאריז, שני שוטרים, עורך עיתון, שישה עובדים ושלושה מאיירים. זה היה פיגוע טרור מתוכנן ששם לו למטרה לפגוע בנפש בגוף תקשורת שפגע ברגישות הדתית של מחבליו. צומת הדרכים העקובה מדם בין חירות לאמונה שבתה קורבנות נוספים.

דומה בעיני שזה יהיה טמטום גמור להוסיף גינוי למה שהוא ללא ספק מעשה מגונה – רצח אלים וגס כזה של חפים מפשע מאז ומעולם היה מגונה על ידי כל התרבויות שהאנושות יכולה לזכור. לכן רציתי לייחד את התייחסותי כאן למה שאני רואה כאחד הגורמים שהביאו לפגיעה כה חמורה בחיי אדם ובערכי החירות.

מאז הכניסה לאלף החדש, ערך הסובלנות טבע בביצה הפוסטמודרנית של רוח תקופתנו ויצא ממנה נחוש מתמיד אך משולל מאותה מערכת ערכים בסיסית, שהוא עד כה היווה חלק בלתי נפרד והכרחי ממנה.

בספרי "העיר" הראיתי כיצד ההיסטוריה של תהליכי האורבניזציה האנושית, הכילה מאז ראשיתה מספר עקרונות בסיסיים אשר הנחו את האנושות במעבר מתרבות כפרית למערכת סבוכה של ערי מדינה ואימפריות. בין עקרונות אלה ניתן מקום מיוחד לערך הסובלנות.

מאז חוקי חמורבי, דרך אתונה ורומא, ועד המהפכה הצרפתית ומלחמת האזרחים בארה"ב,  דגלה של החירות התנוסס מעל כל אימפריה מתהווה. המרווח הבין תרבותי הנחוץ לקיום קשרי סחר בין לאומיים כּוּבַּד על ידי סוחרים מדרך המשי ועד ל"חברת מזרח הודו" הבריטית. בלי עקרון זה לא תיתכן התנועה הזורמת המקיימת כל תרבות גדולה. במילים אחרות – בלי רב-תרבותיות – אין תרבות.

עם תהליכי היווצרותה של המדינה המודרנית עקרונות בסיסיים אלה נשמרו ונוסחו בצורת חוקות ומגילות זכויות שונות, עד למידה שהם היום שגורים בפי כל אזרח בעולם החופשי.

היה זה לא אחר מג'ון מילטון שניסח את הנוסח הראשון של חופש העיתונות, בטענה שהדרך אל העדן המצפה לנו מעבר לזמן סלולה רק דרך ההבאה לידיעה של כל עוולה המתרחשת על פני הארץ. רק אחרי שנדע מה יש לתקן – נוכל לעבוד על התיקון.

ג'ון לוק, לאחר מכן, ניסח במאמרו "על הסובלנות" את הטענה שכל עוד לא נמצא בידינו כל המידע לגני האמת  של הקיום האנושי – איננו יכולים לכפות זה על זה את דתנו וודאי לא להרוג בשם דת זו.

 אחריו ג'ון סטיוארט מיל (שיחד עם אשתו הארייט היה לראשון שביטא את הצורך בשוויון זכויות לנשים במדינה), פרסם במאמר מופתי העונה לשם "על החירות" את הנוסח הבסיסי לפיו כל אדם זכאי לחירות מליאה עד הגבול שבו הוא פוגע באדם אחר. הן עקרונותיו של מילטון והן אלה של לוק ושל מיל נרמסו אתמול.

בתהליך ההיסטוריוסופי הקצר שפירטתי בפסקה הקודמת ניתן לראות כיצד החירות המודרנית עוצבה בשלבים מהצורך בעיתונות חופשית, דרך הצורך בסובלנות דתית ועד לחירותו הפרטית של האזרח. כל אחד משלושת הרכיבים האלה הוא אבן יסוד עליה נלחם האדם הנאור מזה שלוש מאוד שנה.

עכשיו, אחרי שבשמה של החירות הזו נערפו ראשים והתמוטטו אימפריות, אנו רואים כיצד היא מתמוססת לכדי ערך דל אשר אינו אלא תירוץ נוסף לעצלותו של האדם המודרני המוכן להילחם עד זוב דם על זכותו הטבעית לזמן המתנה קצר בטלפון ולקוטג' זול מזה שבברלין אך לא על זכותו לחירות וסובלנות. אנשי החירות והסובלנות שותקים בזמן שנשים נדחקות לאחורי האוטובוס, בזמן שכבישים נחסמים ותחבורה ציבורית נפסקת בשמה של שבת, בזמן שילדים מחונכים לשנאה ובורות, בזמן שמאיירים נרצחים.

אתקן. אנשי החירות לא שותקים. הם לא שותקים כלל וכלל. הם מקרקרים ומצרצרים ומשרשרים. הם מפרסמים גינויים, מחבבים את הגינויים האלה ומשתפים את הגינויים האלה. לאחר מכן, מדושנים מאהבה עצמית ומהסיפוק שבמעשה הראוי, הם נשענים לאחור על כורסאותיהם השונות ונותנים לעולם לנהוג כמנהגו.

באסופת מאמרים בנושא הסובלנות, אותה ערך לפני מספר שנים הפרופסור דוד הד מהאוניברסיטה העברית (David Heyd ed. Toleration: An Elusive Virtue, Cambridge 1996), ניתן לראות עד כמה חמקמק הוא אותו הערך של הסובלנות. הסיבה לכך היא שהסובלנות היא מושג עבה ועמום. אסביר, הסבלנות מתקיימת אך ורק דרך האירועים השונים הקוראים לשימוש בה ובין הגבולות המעורפלים שלה: מצד אחד אין ספק שאין זה מעניינה של הסובלנות לבקר כמה מלפפונים כדאי להכניס לשקית ניילון על מנת שזו לא תיפגם, ומצד שני אין ספק שישנן פעולות כרצח של חפים מפשע ואונס של קטינים הנמצאים בקיצון השני של הסובלנות ולעולם לא יורשו להיכנס לתוך גבולותיה של הסובלנות. בין שתי נקודות קיצון אלה ישנו שדה רחב של מקרי בוחן שונים שבהם אין זה כה ברור אם צריך או לא צריך לפעול בסובלנות.

לכן, דומה בעיני שיש לערוך בחינה מחדש וניסוח ברור של גבולות הסובלנות בעידן הפוסט-מודרני. הניסוח שברצוני להציע כאן הוא כזה: "אני סובלני כלפי כל דעה ואמונה, מלבד זו שאינה סובלנית". ניסוח ברור ופשוט זה מחביא בתוכו מרווח רחב ביותר של התנהגויות שאינם מקובלות ושכאדם סובלני עלי לגנות ולהילחם למגרן – שנאת זרים, קנאות דתית, גזענות, הומופוביה ושוביניזם, אינן תופעות חברתיות של תת-תרבויות שיש להבין – אלא תופעות אנטי-תרבותיות במובן הכי טהור של המילה. משחר ההיסטוריה לא הייתה תרבות שהצדיקה אותם שראויה לשם תרבות.

לפני שיראה האוויל הקורא מילים אלה כקריאה להתקומם כנגד האסלם, אזכיר שאותם עקרונות רב-תרבותיים עמדו ביסוד האסלם מימי מוחמד ועד פסגת האימפריה המוסלמית בבגדאד ובדמשק. היה זה מוחמד הנביא עצמו שפעל לשנות את מעמדם המשפטי של הנשים, האלמנות, היתומים והעניים בעולם בו הוא חי. הוא אמנם ניהל מלחמת קודש כנגש עובדי האלילים – אך זו זכתה לתוקף המוסרי שלה בדיוק בגלל שאותם עובדי אלילים פעלו דרך נקמות דם וקרבן אדם. זה היה הוא שטען שיש לכבד את "עמי הספר" – הנצרות והיהדות - משום שנביאיהם לוקחים חלק בלתי נפרד בהתגלות האלוהית. בימי השיא של האימפריה המוסלמית היהודים והנוצרים החיים בתרבות שילמו אמנם מס מיוחד מתוקף היותם דת חיצונית לאסלם, אך מס זה היה קטן מהמס שכל מוסלמי התבקש לשלם במסגרת המאבק הפנים מוסלמי לשיפור איכות חיי העניים באימפריה.

נטייה אנושית היא, בבואנו להתנגד לנקודת קיצון אחת, להתבצר בעמדת נגד בנקודת הקיצון המנוגדת. אדם מתנגד לאסלם הקיצוני ומתבצר מאחורי עמדה גזענית של שנאה דתית. לכן יש להישמר מפני תגובה רגשית-מידית אלא לשקול את הערכים הבסיסיים שברצוננו לשמר, ולהבין שאם חופש הדת, הסובלנות והחירות הם ערכים הקרובים ללבנו הרי ששתי העמדות הקיצוניות פסולות ומגונות באותה מידה.

אם נמשיך להישאר שאננים מתחת לשמיכה חמימה זו של אדישות, נמצא את עצמנו בעוד מספר עשורים מתדיינים על הצורך בהבנת ה"רייפוהוליסטים" – החולים המכורים לאונס שיש להבין את מחלתם משום שאינם יכולים להתאפק מלאנוס.

בעולם כשלנו הכפוף לחוקי האבולוציה ולתנועה החד כיוונית של הזמן, אין עמידה במקום. מי שמשלה את עצמו שהוא זכה לנחלה שבה הוא יכול ליהנות מפירות העבר מבלי להמשיך את החתירה המתמדת לעבר עתיד טוב יותר, נידון להתבונן מהצד בזמן שאלה הבוחרים כן להילחם על ערכיהם נוטלים את מקומו בעיצוב אותו העתיד.

אנו, הדור הצעיר שנולד לחברה ללא גבול, ללא שם, ללא דת, ללא מין וללא שפה אחת, לא נולדנו לתוך חברה ללא ערכים. הערכים הבסיסיים שבהם אנו מחזיקים הם ערכים אשר אבות אבותינו מג'יורדאנו ברונו ועד לצ'ארלס דארווין, ממונטסקייה ועד רוזה פארקס, מלינקולן ועד צ'רצ'יל,     ממרטין לותר ועד מרטין לותר קינג, לחמו כדי לזכות אותנו בהם.

לכן אסור לתת למשיכת החבל הזו בין קיצוני השנאה משני הצדדים להסיט את מבטינו מהמלחמה האמתית – המלחמה לחירות. העובדה שנולדנו זכאים לחירות זו מתוקף היותנו חלק מהמין האנושי, לא אומרת שניתנה לנו הזכות לתת לחירות הזו להתמוסס לכדי אין-אונות מוסרית.

הלחימה בזכות הזכות לסובלנות אינה היעדר כבוד לדת ולרגישות הדתית של המאמינים בה. יש לי כבוד רב לרגישות הדתית של אחי לכדור הזה, עד שבשמה של אותה רגישות הם דורשים מבתי להתלבש צנוע יותר, מאשתי לחצות את הכביש, וממני לשתוק.