הפיכת הלב של מרטין בובר, מתוך 'אגדות אמיתיות'

מרטין בובר הצעיר אהב מאוד לשמוע אגדות ולהעשיר את עולמו בסיפורי מעשיות, אותם שמע מסבו שלמה שהיה חוקר חשוב של אגדות העם היהודי.

מרטין בובר גדל בבית האחוזה של סבו בווינה, שם למד עוד ועוד על העולם היהודי ועל השפה העברית.

כשגדל, אהבתו לעולם האגדות היהודי לא שכחה, והוא המשיך לטייל ולאסוף סיפורי עמים ולכתוב אותם כדי שרבים יוכלו ליהנות מהם. במיוחד אהב את סיפורי החסידים - זרם של יהודי מזרח אירופה, שמאמין בכוחה הקסום של האמונה וביכולתו של האדם להשפיע על העולם כולו דרך התפילה, האמונה והלימוד.

בובר היה למלומד גדול, וכתב ספרים רבים על עולם החסידות, חלקם ספרי אגדות וחלקם ספרי מחקר. במהרה הפך לאחד המומחים הגדולים ביותר בעולם לזרם החסידות, שכמעט ונשכח בראשית המאה העשרים, שבה רוב האנשים העדיפו את חקר המדעים על פני חקר האגדות.

רבים באו להרצאותיו של מרטין בובר כדי לשמוע את דעתו בנושאי האמונה. ביניהם היה בחור צעיר בשם שמואל יוסף עגנון (אשר את סיפורו נספר במקום אחר).

מה שעניין בעיקר את מרטין בובר היה עולם הקסם. באגדות שלו מסופר על אנשים שהיו בעלי כוחות מיוחדים, כמו היכולת לראות את העתיד או לקרוא מחשבות. אבל הוא מעולם לא ראה במו עיניו את מעשי הפלאים האלה.

כל פעם שהתגנב לאזניו סיפור על אירוע מופלא זה או אחר שהתרחש בקרב הקהילה היהודית באירופה, מיהר להגיע לשם, או לכתוב מכתב ולבדוק אם יוכל סוף סוף לחזות בעצמו במשהו מהקסם שהילכו עליו אותן האגדות ששמע כילד; אבל אף פעם לא הצליח בתופעה כזאת.

מרטין בובר הפך לאדם ממורמר וחסר סבלנות. מצד אחד, לא רצה להאמין שאין בעולם הזה קסם, ושכל דבר בעולם כפוף לחוקי הטבע; ומצד שני, לא הצליח מעולם לראות במו עיניו משהו מהעולם הקסום.

לפעמים האמין שהצליח לפרוץ סדק אל העולם האחר הזה דרך החוויה הדתית - אבל רגעים אלה היו נדירים מאוד, קצרים ולא ברורים, ותמיד הייתה חוזרת במהרה היומיומיות של החיים הרגילים, ומכסה את הסדק שנדמה היה שפרץ. הוא ניסה להתעמק יותר ויותר בעולם הרוחני של הדת, ולהתנתק מן העולם הזה. הוא ניסה לנתק את עצמו מעצמו, מהחיים הרגילים, כדי להצליח לגלות משהו מהמופלא.

 בוקר אחד שמע דפיקה בדלת. "מי זה יכול להיות", חשב, "שמפריע לי בשעה כה מוקדמת?" וכהרגלו, התחיל להתרגז על כך שמפריעים לו בשגרת יומו: פעמים רבות היו באים לבקרו אנשים שונים ואת כולם קיבל, למורת רוחו, במצוות הכנסת אורחים נאותה.

כשמרטין בובר פתח את הדלת, ראה בחור צעיר שלא פגש מימיו. מחויב לכללי הנימוס, הוא קיבל את פניו של העלם, הציע לו כוס תה ושאל אותו לפשר הביקור. הצעיר שאל כמה שאלות ענייניות, ובובר השתדל לענות בכבוד וברצינות על כל שאלותיו. כאשר הניח שהבחור הצעיר קיבל את מבוקשו, הוא ליווה אותו החוצה ובירך אותו לשלום. אבל בחדרי לבו של הצעיר היו שאלות שאותן לא הספיק לשאול, שאלות שמרטין בובר לא יכול היה לנחשן.

כעבור מספר ימים, חברו של בובר סיפר לו שאותו צעיר נטל את חייו במו ידיו.

מרטין בובר הבין שבאותו היום היה זה הגורל שהביא את הצעיר אל פתח ביתו. "הוא בא לבקש את עזרתי" - חשב – "ואני אכזבתי אותו".

מאז אותו יום נטש מרטין בובר את העולם המופלא והקסום. הוא נשבע שלעולם לא יעזוב את העולם הזה. "אם יש דת בעולם הזה, הרי שהיא חייבת להיות בכל מקום ולא רק מאחורי קירות וסודות. אם יש משהו קדוש בעולם הזה, הרי שהכול בעולם הזה צריך להיות קדוש –  הרגעים הפשוטים של היומיום וגם החיים הרגילים והזמניים של כולנו.

הוא הבין שהחיים הם מפגש - לא ביני לבין דברים, אלא ביני ובין העולם כולו. "בכל פעם שאני מדבר עם מישהו אחר", אמר לעצמו, "אני יכול להתייחס אליו כמו אל חפץ, כמו אל דבר בין הדברים; אבל אז אני לא באמת פוגש אותו, כי כל אדם הוא עולם ומלואו. אם אני מאמין שאני, מרדכי מרטין בובר, בן אדם - ואני מאמין שאני לא רק חפץ אלא גם אדם בעל רגשות, זיכרונות וחרטות - אני צריך להבין שכל אדם, כל אדם ואדם, גם הוא עולם ומלואו".

מאז השתנו חייו של מרטין בובר לחלוטין. הוא התחיל לחקור דרך חיים חדשה - חיים מתוך מפגש אמתי עם העולם, ועם השוכנים בו.

פייסבוק - מתוך 'מבקר בתרבות'

הפרק השני בסדרת 'מבקר בתרבות' והפעם בחרתי במרחב הווירטואלי הקרוי 'פייסבוק' או בעברית פרצופספר.

אני בטוח שיהיו בניכם אלה שישאלו - "מה הקשר בין 'פייסבוק' לתרבות?", שכן פייסבוק אינו אלא ממשק הכולל בתוכו תרבויות מגוונות. אך ממשק המכיל בתוכו מערכת של קישורים לפעולות מייצר מרחב תרבותי ייחודי הפועל בין גבולותיו. כן, אפילו טוויטר.

לכל מרחב תרבותי ישנם גבולות אשר בתוכם הפעולה התרבותית מתרחשת. אצל 'פייסבוק' הגבולות אינם חברתיים, שכן זה הוא המועדון אליו כולם יכולים להיכנס, אלה יישומיים; ההפרדה בין אדם לארגון, בין 'Like' ל'Share', בין המרחב הפרטי למרחב הכללי. כל אלה מייצרים חברה ומעצבים אותה לכדי התנהגות מסויימת. אינני מתכוון שחופש הבחירה של המשתמשים נלקח מהם, אלא רק שהוא הוגבל למספר תגובות אפשריות.

חלוקה נוספת אותה אני רואה באתר זה היא ההפרדה בין ממשק חברתי, המבקש לייצר פלטפורמה לשמירה על קשריים רופפים עם מכרים ולגרום למשתמש לתחושה של שייכות לחלק מחברה, לממשק שיווקי המאפשר לכל אחד לקדם את העסק שלו, את האג'נדה שלו ואת היצירה שלו. אין לי בעיה עם אף אחד מהשימושים האלה, אבל ישנה מידה של הונאה עצמית שהמרחב הזה מייצר. 

אך, לפני הכול - גילוי נאות. אני הצטרפתי לפייסבוק לפני חודש בלבד. עשיתי זאת מכמה סיבות: בראש ובראשונה חשבתי שזו יכולה להיות פלטפורמה לקדם את האתר הזה "אופוס 31" ואכן אני יכול לומר שמאז שאני נמצא בפרצופספר ישנה עלייה של כ30% בכניסות לאתר. לצד הסיבה השיווקית ישנה גם סיבה חברתית; מאז שהאתר הזה צץ איבדתי כמה חברים שהיו נוהגים להיפגש איתי, לדבר איתי ולשתות איתי, ועכשיו גיליתי שהם פשוט 'עברו דירה' למרחב הווירטואלי הזה. סיבה נוספת, אישית יותר, היא שסיימתי להתנשא על כל מי שהתלהב מהאתר הזה ועכשיו התחלתי להרגיש כמו אדם שנאחז במכשיר הVHS שלו וטוען שהדיסק לעולם לא ייתפוס... סיבה נוספת, ארכאית לא פחות, היא המחדל הנוראי באבטחת המידע שהאתר הזה מייצג עבורי, אבל גם זה היום נראה לי כמו לוותר על מכונית בגלל האפשרות של תאונה...

נחזור למבנה הממשק כי נראה לי ששם חבוי משהו מעניין על החברה של זמנינו.

ראשית, הLIKE הידוע לשמצה. כמו כל דבר אחר בפייסבוק גם כאן ישנו דואליזם הגובל בסכיזופרניה. ישנו הLIKE הפרטי בו כל אחד יכול לייצר לעצמו תחושה של עידוד והשתתפות על ידי לחיצת כפתור אחת בלתי מחייבת. לצד זה ישנו הLIKE הממסדי: אם אינך רוצה שכל מה שירוץ על הרולר הכללי שלך הוא רק "נאדי המחשבה" של חבריך, אתה יכול "לעשות LIKE" ובזאת לאשר בעקיפין קבלה של תוכן שיווקי ושאר ירקות מידי חברות וארגונים, גם זה יוצר תחושה של שייכות למשהו גדול יותר, גם זה, בסופו של דבר, חסר משמעות. ישנה ביקורת מסויימת לגבי האופטימיות הסכרינית של הLIKE, בעיקר בגלל שאין כפתור המאפשר את שלילתו. אני לא מסכים עם הגישה הזו לדעתי לא חסרים לאנושות כלים להביע שינאה. הLIKE הוא פניו של הפרצופספר - כמו הכפתור הזה המצמם את כל הרגשות האפשריים לאחדות של חיוך ריקני - כך גם כל האתר - כולם שמחים במסיבה, כולם מטיילים בטבע, כולם מעורבים חברתית, בקיצור כולם בעד כל מה שצריך להיות בעדו ונגד כל מה שצריך להיות נגדו.

אבל, אל דאגה אלוהי הממשק דאגו לעבדיהם הנאמנים והוסיפו לצד כפתור החיבוב, כפתור שיתוף. וכאן נוצרה אינטאקציה שאיני יכול אלא לתארה כתמוהה בלשון המעטה. הShare, הינו אפשרות לשלוח דבר מה אותו מישהו אחר העלה לחבריך. לכאורה מדובר שאפשרות פשוטה, אך היחס של אנשים אליה משקף בעיני את החולי של החברה של ימינו. אנחנו מוכנים לשתף כל היבט של חוסר צדק, כל מאבק של חלשים מול המערכת, כל בקשה לעזרה, אבל איננו מוכנים לשתף דברים אחרים. כאשר אני רואה כמה אנשים מעלים שירים, ציורים, קליפים, וטקסטים, בתקווה להיחשף בפני יותר מאשר מכריהם הקרובים, רק כדי לקבל כמה חיבובים בודדים, ולהתנחם בעובדה שאם מישהו יציץ למרחבי הפרטי, הוא יוכל למצוא גם את זה... במילים אחרות הבעיה של הפייסבוק היא אותה בעיה של הכלכלה של ימינו - אנחנו רוצים Share והם רק עושים לנו Like.

עכשיו להיבט נוסף של הונאה עצמית שהאתר הזה מייצר והפעם זו הונאה הנוגעת לתפיסת הזמן של המרחב הווירטואלי. אני זוכר שבתקופה שבה הייתי סטודנט לתואר שני, עבדתי בספרייה. התפקיד שלי היה לקחת עבודות דוקטורט של אנשים מכובדים, לפרק אותן לגורמים בעזרת סכין יפאנית, מספרי פח ופלאייר, ואז להזין אותן למכונת הסריקה, הרגשי כמו אש הפניקס - הורס את הקיום של הזמני למען הקיום הנצחי של המוצר הדיגיטאלי. גם בפרצופספר ישנה אשלייה מסויימת לגבי תפיסת הזמן, מצד אחד דומה שכל פעולה שנעשית שם נשמרת לנצח - אולי זו הסיבה להימנעות משיתופים מיותרים, אבל כאשר מסתכלים על התנועה של האנשים מגלים עד כמה זה הוא מרחב של הווה בלבד. האתר מייצר תחושה של הווה חי ותוסס, שבו דברים קורים בכל רגע, עידכונים זורמים מכאן לשם בחטף, עוד לא הבעת דעתך המלומדת על היחס לנשים בסופר וכבר אתה נדרש להתרגש מתינוק של זרה. אנו נקראים לקרב בכל שניייה ומגיבים בחיבובים קפדניים.

ואולי כאן מתחבאת הבעיה האמיתי של הפייסבוק - שאלת האמת. למרות שמבחינה סמנטית אנחנו "עושים" Like ו-Share, בפועל אנחנו לא עושים כלום. הפייסבוק, בעיני, יכול להיות מצומצם במשפט הבא: "וואו איזו תמונה/רעיון/סיפור/מחשבה מעניין, אני יכול להעלות את זה לפייסבוק ולקבל לייקים ותגובוצת ואולי אפילו ישתפו את זה ואז... לא יקרה כלום." כלום לא קורא בפייסבוק. כלום לא קורא בעקבות הפייסבוק. זו רק אשלייה. ראו, כמקרה בוחן, את ה'מהפיכה החברתית' - הרי אירוע פייסבוק פר אקסלנס - הרבה אנשים עשו לייק, ושיתפו, והביעו את דעתם, ואפילו פתחו Event ועשו לו Attending ו... כלום לא קרה. כי זה המרחב אנחנו בעד עד שאנחנו צריכים להתחייב לדברים בפועל - לרפורמות במיסוי, לשינוי השיטה, וכן - גם להודות שהטענה של המפגינים היא כן פוליטית והיא כן מבקרת את ממשלת השלטון. השינוי היחיד שקרה בעקבות המחאה, בעצם המחאה היחידה שהצליחה הייתה 'מחאת העגלות' אבל אלה צעדו, הם באו בדרישה ברורה והיא לא הייתה "תעשו לייק". אם מישהו מכם, קוראים יקרים שלי,  מבקש להעלות את 'האביב הערבי" כדוגמא - גם זו דוגמא גרועה. האביב הערבי לא נפדה בלייקים - הוא נפדה בדם.

אז אולי נתייחס לדבר הזה כמו מה שהוא - פלטפורמה לשמירה על קשרים רופפים ומרחב לקידום עצמי - אם זה כך אז תעשו טובה, במקום לשמר את האשלייה שאתם חלק מאירוע חברתי גדול בגלל ששיתפתם סיפור קורע לב של עובדת זרה, תשתפו צילום שאהבתם של חבר שהוא גם במקרה צלם, או שיר של ידידה שחוטאת בשירה, תתשתפו בדיון בלי בושה, עם יותר מאשר "מזעזע" או "מהממת". ויותר חשוב מהכול - תעשו. ראיתם הודעה על אלימות משטרתית - תפגינו מול המשטרה. Share זה לא תחליף לדמוקרטיה ובדמוקרטיה (במיוחד אחת כמו שלנו) צריך לפעמים להפשיל ידיים ולעשות בשביל לראות שינוי אמיתי.

מִשְחָקִים בְּחוֹל

לַחְפּוֹר, לַחְפּוֹר, מָהֵר, מָהֵר.

לִשְנֵינוּ יש בִּקְעָה

וְאֶצְבַּע מִזְדָחֶלֶת

וְהִנֵּה מִנְהָרָה בַּקְעָה

וְהִנֵּה גֶּשֶר הַסּוֹגֵר אֶת

הַצְרִיחַ לַגִבְעָה.

לִצְחוֹק, לִצְחוֹק, לְהִתְלַכְלֵך.

לִשְנֵינוּ גּוּף אָדָם.

וְיַד הַמִּתְפַּלֶּשֶת,

הִנֵּה יַלְדָּה, הִנֵּה אִשָּה, וְהִנֵּה דַּם.

וְיֶלֶד הַמְחַפֵּש אֶת

הַתּוֹם שֶנֶעֱלַם.

צד ב', חלק שלישי - היחס המטאפורי, מתוך 'אל מול שפות התהום'

לתחילת הספר

אחרי שהצגנו בפרק הקודם את 'תורת הפירמידות', המספקת לנו כלים לניתוח מבנה של מושגים לא שלמים ופרטת לפנינו את מקורות התוכן השונים של המושגים, עתה אנו עוברים לצד השני הגשר והפעם אנו מציגים ניתוח של יחס ייחודי בשפה שלנו - היחס המטאפורי.

בפרק הנוגע לדימיון דיברנו על היקש המשל של הרמב"ם וטענו שזהו היקש שנועד להעביר מידע ולא לתאר יחס של זהות לוגית. הפעם ברצוני, באמצעות היחס המטאפורי לתאר מדוע זה שישנו קושי בהבנה לוגית של מטאפורות.

בשביל להבין נקודה זו עלינו קודם כל להגיד מה הוא יחס הזהות הלוגי. מאז פארמנידס הוגדרה המחשבה הלוגית כמבוססת על יחס הזהות - "מה שהוא הוא" והיעדר הסתירה - "לא ייתכן היות לא הווים". אחרי אריסטו נהוג לתאר את שני העקרונות האלה כ"A=A" (זהות לוגית) ו"A לא= B ו-לאB" (סתירה לוגית). בשפה פשוטה ניתן לומר שההיגיון הבריא מתבסס על כך שבהכרח מי שהוא יוסי הוא יוסי, ושלא יכול להיות שיוסי הוא אדם ולא אדם בו זמנית.

אבל, הרבה פעמים בשפה אנו נתקלים בביטויים כמו זה: "יוסי הוא נחש". כיצד עלינו להבין ביטוי כזה? 

הבה נניח לצורך העניין שיוסי הוא איש מכירות של מוצרי יוקרה ממנו אני מתכוון לרכוש מוצר. אני משתף את רצוני זה עם חבר שלי המכיר את יוסי והוא משיב לי "יוסי הוא נחש".

אם אנו מבינים את המשפט הזה כזהות לוגית, הרי שחברי אמר לי שיוסי הוא זוחל חסר רגליים המשיל את עורו. בהנחה שאיש המכירות המדובר הוא אכן בן אדם, הרי שמשפט הזה הוא שקרי. אם אני מבין את המשפט כך עלי לומר לחברי "לא נכון הוא בן אנוש" ובזאת לסיים את הדיון. אך לא כך הוא הדבר - חבר שלי ניסה להעביר לי מידע ובניסיוני להבין את המידע הזה כמשפט זהות איבדתי את המידע הזה.

דרך נוספת להבין את המשפט הזה היא שחברי אמר משפט שהוא חסר משמעות שכן אם יוסי הוא אדם והוא לא אדם בו זמנית, הרי שעל פי ההיגיון המשפט הנ"ל משולל משמעות כמו שאומר שעכשיו יורד גשם ולא יורד גשם באותו זמן ובאותו מקום. גישה זו אומציה לדוגמה על ידי הפוזיטיביזסטים הלוגיים בראשית המאה ה-20.

אבל, אם לרגע "נרד מהעץ הפילוסופי" ונדבר על האירוע המתואר הרי ברור שחברי ניסה להזהיר אותי מפני יוסי.

אם נפנה לפירמידה של המושג "נחש" אנו יכולים למצוא שימושים רבים ושונים למושג, מבחינת ההיסטוריה של המושג אפשר להזכיר את סיפור "גן העדן" אשר בעקבותו, ובעקבות סיפורים אחרים, למושג ישנו מטען אתי ולא רק זואולוגי. 

חברי ביקש לומר שיוסי הוא נחש. הוא ידע למה הוא מתכוון כשהוא אמר זאת והואציפה שגם אני אבין למה הוא מתכוון. אם אני אבטל את המשפט שלו כשקרי או כחסר משמעות, אאבד את התוכן של המשפט וכך אאבד גם את ההזהרה שחברי מבקש להעביר לי. לפני שנוכל לפתור את הקושי הזה, כמה מילים על מטאפורות.

המושג מטאפורה, מקורו בשפה היוונית משילוב המילים "להעביר-דרך" או, במילים אחרות, מטאפורה היא העברה. אריסטו בספרו "הרטוריקה" מגדיר מטאפורה כהעברה של מושג מסוג אחד לסוג אחר שאינו שלו. עם זאת אריסטו התייחס למטאפורות בהקשר הפואטי שלהם ובכוח הרטורי שלהם אבל לא במטען הלוגי הייחודי שהמטאפורות מחזיקות. על מנת להסביר נקודה זו הבה נחזור לדוגמא שהעלינו:

"יוסי הוא נחש" על מנת שהוא יהיה בעל תוכן אמיתי ועם זאת מטאפורי על יוסי להיות בו זמנית נחש ולא-נחש, עליו להיות נחש שאינו נחש, או נחש לא נחשי. אם נפנה שוב לפירמידה של הנחש נראה שהיא מכילה הרבה שימושים של המושג נחש כלפי לא-נחשים, המפשט בדוגמא שלנו הוא שימוש כזה. אין כאן כוונה להגיד שישנם בעולם שני סוגים של המושג נחש, מטאפורי וליטרלי שכן אז היה עלינו לטעון שלכל מושג ישנם שתי משמעויות, שכן כל מושג יכול להיות מטאפורה. הקושי כאן נובע מכך שעל מנת שמטאפורה תיהייה מטאפורה, תנאי מקדים לכך היא שהיא תכיל סתירה פנימית.

במילים אחרות: "A הוא B" הוא משפט מטאפורי אם ורק אם "A הוא B ולא-B". מכאן אנו מבינים שיש סתירות בשפה, שהשפה שבה אנו משתמשים והמושגים בהם אנו משתמשים מכילים דבר ושלילתו. וזה משום שהפירמידה של כל מושג היא רחבה מספיק כדי להכיל בין השימושים המרכיבים אותה גם את שלילת המושג.
מסיבה זו תמיד היה ללוגיקנים קושי לקבל את השימוש במטאפורות. מטאפורות הינן יצוריים לשוניים א-לוגיים, הם לא "לא לוגיים" כלומר מחוץ לאפשרות הדיון הלוגי שכן ההגדרה של מטאפורה יכולה להיות מוכלת בתוך השפה הלוגית, אך הם א-לוגיים שכן קיומם חותר תחת החוקים הבסיסיים של הלוגיקה.

מה מרחש כאשר מושג מוצב ביחס מטאפורי למושג אחר? הרי זה כאילו אנו מביטים במושג דרך המנסרה של  המושג האחר. היחס הזה הינו תמיד מרחוק, תמיד עקיף. עם זאת, ישנם דברים אותם ניתן לראות אך ורק דרך המבט המטאפורי. 

אם חברי היה אומר לי "יוסי הוא גנב", או "יוסי הוא רמאי" הייתי מבין דבר אחר מאשר התמונה הממארת בדמיוני כאשר אני שומע את הביטוי "יוסי הוא נחש". כל ביטוי מטאפורי מייצר תמונה שלא ניתנת לצימצום למשפט של זהות או תכונה, בלי להיות מסורבל במיוחד.