יום רביעי, 13 בפברואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 14: דיוון לס-ביינס

זהו. היום האחרון הגיע לסופו. הוא התחיל בטיול בשמוני, המשיך לפיקניק בין מפלים ועכשיו נותר לנו רק להגיע אל המלון, שממנו נצא בשלוש לפנות בוקר לשדה התעופה. מכיוון שמדובר במלון שנהיה בו רק שעות ספורות, חשבתי שיהיה חכם לחסוך קצת כסף ולהזמין משהו זול וקרוב לשדה התעופה. האתר שנבחר היה מלון קטן בעיירת הספא דיוון לס ביינס.
במהלך הטיול עשיתי לא מעט טעויות. מהטעויות באריזה, לנסיעת האופניים בפקקים של היום הראשון. לימים שהתבררו כעמוסים מידי, ולדברים רבים שחשבנו שיהיה אפשר לעשות, בלי לקחת בחשבון דברים כמו מזג אוויר, עומס, עייפות וסתם רצון לרבוץ קצת במקום להגיע לעוד תחנה. מכל הטעויות האלה למדתי והן תרמו לשפר את המשך הטיול. אבל מה יהיה על הטעות הזו של המלון הזה בעיירה הזו? שיהיה ברור. הבחירה במלון הזה, על פני האלטרנטיבות, חסכה לנו בערך שמונים יורו. סכום לא מבוטל, אבל בדיעבד, היה מדובר בחיסכון מיותר במיוחד.
דיוון לס ביינס היא עיירה מהטבעת השנייה של אגם ז'נבה. כמו אנמסה, היא קרובה לעיר ז'נבה אבל היא לא נהנית מחופו של האגם, והיא נאלצת להסתפק באגם קטן משל עצמה. במילים אחרות יש לה נתוני פתיחה טובים וכל מה שנותר זה הבחירות המוניציפליות של העירייה שלה, בקביעת האופי שהם רוצים לעיירתם. אקדים ואומר שהרושם שלי מהמקום הזה מסתמך על היכרות קטנה מאוד וייתכן מאוד שאם היה לנו יותר זמן היינו מתאהבים במקום. אבל כל חוויה היא הצצה להוויה ואני בטוח שתוכלו להבין על מה מתבססות המסקנות שלי.
דיוון לס ביינס אמנם קוראת לעצמה עיירת ספא, ויש לה כמה מלונות יוקרה בחזית הנקייה שלה. המלונות האלה מקיפים את האטרקציה המרכזית של המקום. לא. לא האגם הקטן והחמוד שלה, אלא קזינו בגודל קניון מלחה, המתגאה בשלטים כגון "מופעי צ'יפנדיילז 24/7".
כשהגענו למלון שלנו, בקצה המרוחק ביותר של העיר, ועם זאת, באורח פלא, במרחק הליכה מהקזינו, מיהרתי לרוץ אל הדלפק, כי הפקידה של המלון התקשרה להגיד לנו שהיא עוזבת בשבע והשעה הזאת החלה להקרב. דפקתי על דלת המלון, שלוש דקות לפני שבע, מאוכזב לראות שאין אף אחד בפנים. אבל, למרבה המזל היא פתאום הופיעה מחדר אחורי, גוררת טרולי קטנה מאחורי, מתהדרת בשיער מבולגן באון מחשיד ומאחוריה מזדנב בחור אסייתי עם קוקו משומן וחיוך מפוקפק. לא שופט. העיקר שהיא הייתה שם לפתוח לנו את הדלת ולהסביר לנו איפה החדר שלנו נמצא.
מסתבר שהמלון מחולק למספר בניינים, ושבמקרה בבניין שלנו אין מעלית, למרות שהחדר שלנו בקומה השנייה. בין בניין לבניין צריך לעבור מסדרון אחרי מסדרון שכל אחד מהם נגמר בדלת עם קוד בן 7 ספרות. גררנו את הבנות בין המסדרונות ולמעלה את החדר וכשפתחנו את הדלת והדלקנו את האור, כמו קלישאה מספר קומיקס ראינו חרקים בורחים לחשיכה. אחרי בחינה קצרה הגענו למסקנה שניתן לבנות לישון במיטה הזוגית (שהייתה קטנה מה"מיטה וחצי" של שנות נעוריי), ואנחנו נסתפק בספר הנפתחת שהמצעים שלה היו מתוחים מוכנים מתחת לכיסוי הספה עצמו.
אשתי קילחה את הבנות לפני שנשכיב אותן לישון ואני הלכתי למסע הארוך בחזרה אל האוטו כדי להעלות לחדר את כל המזוודות שלנו. באחת משלוש הנגלות האלה, ראיתי קבוצה של בחורים צעירים ממתינה לחבריהם שיצאו מהמלון. אינני יודע לאן פניהם היו מועדות שכן הם דיברו צרפתית, אבל בהחלט יכולתי להבחין בהישנותה של המילה "בורדל". מקץ שלושה מסעות המזוודות כולן היו למעלה, מוכנות לפרויקט האריזה המורכב לקראת הטיסה, והבנות הלכו לישון. אבל, לפני שנוכל לעשות זאת יש עוד שני דברים שצריך לסגור: היה צריך למלא דלק באוטו כדי שנשיב אותו עם טנק מלא כמו שקיבלנו אותו, ואם היה אפשר, היה נחמד גם אם אצליח למצוא לנו משהו לאכול.
השעה הייתה כבר עשר וכידוע, הצרפתים סוגרים את היקום בשבע וחצי. מסתבר שכך גם קורה עם תחנות הדלק. אבל, למרבה המזל, הייתה תחנת דלק פתוחה ממש מחוץ לעיירה – בשווייץ.
שוויץ תמיד הייתה קרובה אלינו. עברנו דרכה מספר פעמים. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצנו להנות משירותיה. מעולם לא הייתה לי הזדמנות למלא דלק בשווייץ ואני חייב להגיד שזו חוויה מומלצת לכל אדם באשר הוא. למעשה הייתי אומר שזה אחד הדברים שאדם צריך לעשות לפני מותו. לראות את הזוהר הצפוני, לבקר בפריז ולתדלק בשווייץ. ולו בשביל להבין איך העולם הזה יכול להיות.
תחנת הדלק הייתה ממוקמת כעשרה מטרים אחרי הגבול. נכנסתי אליה ועצרתי ליד האקדחים שבאופן מסורתי ממלאים דלק במכוניות. שמח וטוב לב יצאתי מהאוטו, אבל אז קיבל את פני קיר שטוח ולבן מסרט עתידני. חמישה אקדחים קיבלו את פני. שניים מסוג 95, אחד 98 ושניים של דיזל – עם או בלי האקסטה משהו המיוחד. אבל מלבד חמשת המשאבות לא היה שום דבר על הקיר. לא כפתור לתקשורת. לא מקום לאשראי. לא קודן שניתן להגביל בו סכום. כלום. מלבד ארבע אינפוגרמות. ארבעה ציורים מסודרים מהעליון לתחתון. בעליון היה ציור של יד מוציאה משאבה. בשני היה ציור של משאבה מתדלקת, בשלישי היה ציור של יד מחזירה את המשאבה למקום. ברביעי היה ציור של שטרות של כסף.
"מה זה הכישוף המוזר הזה?" תהיתי לעצמי. מתלבט אם מותר לאחד שכמותי לערוך את הפעולות שהציורים מסבירים. החלטתי לאזור אומץ ואז גיליתי להפתעתי שבצד ימין מקיר השאיבה היו גם דיספנסר של שקיות זבל, ודיספנסר נוסף של כפפות חד פעמיות, לאלה שרוצים חוויית תדלוק נקייה יותר. החלטתי להתפרע ולא להשתמש בכפפות. הוצאתי את המשאבה, כפי שהוסבר באיור הראשון, ומיד הבחנתי באחיזה היפה, הארגונומית של האקדח. לאחר מכן, הכנסתי את האקדח לפיה של המכונית ולחצתי על ההדק. אלוהים איזה זרם! בתוך פחות מדקה טנק הדלק היה מלא לחלוטין. עזבתי את ההדק והוצאתי את האקדח ממקומו. אפילו טיפה אחת לא נטפה החוצה. בהתאם לתמונה השלישית החזרתי את המשאבה למקומה ואז גיליתי להפתעתי שכל החוויה היוקרתית הזו עלתה לי בערך שלושים אחוזים פחות ממקבילתה הצרפתית.
בשלב הזה ניצבתי בפני בחירה – האם אכנס אל הרכב ואתחיל לנסוע? או אולי כדאי שאלך אל החנות הצמודה לתחנה ואנסה לברר מהאיש בדלפק איך לעזאזל משלמים על הדלק? החלטתי להימנע מלהסתבך עם השוויצרים ונכנסתי לחנות. איזה ניקיון! איזה מגוון! כמו אידיוט שאלתי את האיש בדלפק אם יש בירות, הוא הסביר לי שזו חנות לנהגים ולכן אמנם יש בירות, אבל אלה ללא אלכוהול. עם זאת, מה שכן היה בחנות זה אגף שלם שהוקדש לסוגים השונים של משקאות אנרגיה. בחרתי רדבול קלאסי וביליתי זמן מה תוהה איזו מידה של רדבול תתאים לנו בשלוש לפנות בוקר. בחרתי שלוש פחיות של חצי ליטר. שילמתי על התענוג ושבתי לצרפת, תוהה היכן אמצא עכשיו בירות ומשהו לאכול.
כזכור, חוק העיירות הצרפתיות הוא שבמרכז של כל עיירה יש מקום אחד פתוח עם אלכוהול ומולו מקום עם אוכל. המקום הפתוח היה בר אירי ששני ילדים תקלטו בו יורו-טראש-צ'יל-האוס עם נגיעות של פסיכדליה רכה. ממול לבר, בצידו השני של הכביש. המתינו לי שתי מסעדות על גלגלים – אחת לפיצה ואחת להמבורגרים. כך, עם טנק מלא, שלוש בירות, מספר רדבולים להתעוררות, וצמד המבורגרים שבתי למלון כמנצח.
בדרך לחדר עברתי בחלל שבין הבניינים, כשלפתע תפס אותי ריח מוכר ומתקתק. יישרתי מבט למקור הניחוח וזיהיה קבוצה של ילדים בראשית שנות העשרים שלהם אשר ישבו על המדרגות עם סיגריות ארוכות מגולגלות שהפיצו את ריח ברור ומובחן של בלונד לבנוני. ביקשתי להצטרף לקטנה, ואחרי מספר שכטות עזבתי את הילדים וחזרתי למלון. הרהרתי לעצמי – גם למלון זול יש את היתרונות שלו...
אכלנו, שתינו, ארזנו ונשכבנו לישון. או ליתר דיוק, לנסות להירדם. היום העמוס הזה עזר לאשתי להתרסק ולישון אבל החשיש, ההתרגשות, והידיעה הברורה והמטרידה שמשהו ששוכן בתוך המיטה הזו מטפס עלי ומגרד לי את הנשמה, הפריעו לי להירדם. כנוע, שמתי מבטחי ברדבולים שמחכים לי ופתחתי טלוויזיה. אחרי שראיתי את כל "המתקפה על הבית הלבן" מדובב לצרפתית, מופתע מכמה מעט מהסרט הפסדתי בגלל פערי השפה, הצלחתי גם לעצום עיניים.
אחרי שעה התעוררנו מהצלצולים. קפצנו מהספה ובזמן שאשתי אספה את עצמה, התחלתי להוריד את המזוודות אל הרכב. בדרך חזור ראיתי בחר מתנודד החוזר לחדרו עם ז'קט מפואר שכתוב עליו "פוקר" וחשבתי לעצמי שאנשים עושים דברים מוזרים מאוד בחופשות שלהם. אחרי המזוודות הגיעה הנגלה של הבנות וכך עזבנו את העיירה הזאת ונסענו לשדה התעופה.
מסתבר שהתקופה האחרונה חישלה את הבנות והן שמרו על מקצועיות לאורך כל התהליך המייגע של החזרת הרכב, מסירת המזוודות, מציאת השער והעלייה למטוס. אבל מיד אחרי שהמראנו, כבר לא היה לי למי להגיד "תראו – הנה המקום שבו נפגשות האבנים השחורות והלבנות".

יום שני, 11 בפברואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 13: מעגל פרסת הברזל


הגענו לסופו של הנרטיב שלנו. מהפילוסופיה של וולטיר והנאורות, למעשה המהפכה הצרפתית. מטירות האבירים, למדינה דמוקרטית ששומרת על החירות שלה כאילו שזה משהו שאפשר לאבד בקלות. מהבלי האדם לאדישותו של הטבע הכביר. מחלומות על נסיכות, לארוחות קטנות בחיק המשפחה. זה הסיפור שרציתי לספר לבנותי. על הכוח של הרעיונות, על הגבורה והסכנה שבמעשים, ועל איך הכל מתגמד בצילו של הר. עתה הגיע הזמן לקרשנדו האחרון. לא טירה, לא מבצר. אפילו לא הר. אלא פשוט משהו גדול ויפה שאפשר לטייל בתוכו ולהרגיש פיצפון.
ליעד שאחרון שלנו למסע בחרנו במקום שנקרא Cirque du fer a cheval, או מעגל פרסת הברזל. עיגול ענקי של צוקים, אשר עשרות מפלים חפרו בצלעיהם חגבים צרים. אבל לפני כן, כמו תמיד, צריך היה להגיע לשם. בקו אווירי המקום היה בערך עשרים קילומטר משמוני, אבל בין לבין היו קצת אלפים שצריך לעקוף ולהקיף. בשלב הזה התיאוריה שלנו לגבי הקושי של הצרפתים בחישוב מהירויות מותרות לכבישים הפכה לעובדה מוגמרת. במקום שבו נפתח לפנינו כביש רחב המתהדר בשני נטיבים עשרות שלטים של "50" מפוזרים בכל פנייה. במקום שבו פניה אחת לא נכונה תוביל למוות - "90" היה באופן קבוע כתוב ע ל השלטים. מכיוון שאנחנו אוהבים את חיינו נסענו 50 בכבישים של 90, ומכיוון שאנחנו אוהבים את ארנקנו, נסענו 50 גם בכבישים של 50. אחרי שעה וארבעים הגענו אל היעד.
מרחוק ניתן היה לראות את ההרים הענקיים שהיו יעדנו, אבל מרחוק הכול נראה קטן. היינו צריכים ממש להיכנס לשם כדי להבין שהכל עדיין רחוק והדבר היחיד שקטן – זה אנחנו. בכניסה למתחם הענקי קיבלה את פנינו מפה מפורטת של פעילויות ומסלולים, לכולם צמוד חישוב זמנים. "אם תלכו בכיוון הזה במשך שעה וחצי – תגיעו למפל קסום המתרסק לאגם צלול". "אם תלכו מכאן במשך שעתיים תמצאו מערה". בחרנו את המסלול הקצר – רבע שעה בחורשה קטנה שמאחוריה מתגלה שדה ירוק ענקי המוקף בפרסה האדירה של מפלים.
מסביבנו ראינו כיתות של ילדים בטיול, עלמות רצות, גברברים חתיכים רוכבים על אופניים, ולא רחוק מהמקום שבו התמקמנו – אב ובנו מתאמנים לקראת טיפוס הרים. הטיפוס על המצוקים האלה אמור להיות יפה במיוחד, אבל גם ידוע לשמצה במיוחד. בעבר האמינו שיש זהב מאחורי המפלים הגבוהים האלה. ז'אק בלמונט, הבחור שכבש ראשון את המון בלאן, מצא כאן את מותו בחיפוש אחר הזהב הזה.
אבל אנחנו לא באנו לטפס ולא לרוץ ולא לשחות. אחרי שבוע שלם מלא בהרפתקאות, כל מה שרצינו זה לנוח, ואיזו דרך טובה יותר לנוח מפיקניק במרכז השדה הירוק, כאשר רקפות מבצבצות מכל פינה מסביבנו, עם רחש המפלים ופכפוך הנחלים?
אחרי הנשנושים והרביצה הממושכת, הצלחנו לאסוף כוחות בשביל ללכת קצת, אל זוג סוסים שראינו באופק. מרחוק חשבנו שמדובר בסוסה ובסייח שלה, אבל כשהתקרבנו גילינו שהסוס השני היה פשוט פוני קטן שהצליח לברוח מסרט מצויר. בתי הקטנה, שפיתחה לאחרונה אובססיה לכל הדברים הקשורים בסוסים, ממש הייתה עצובה לגלות שהסוסים נמצאים מאחורי גדר ושאבא דורש שלא נעבור אותה בלי רשות. אז ניסינו לקרוא לסוסים ולמרבה ההפתעה הפוני הגיע להגיד שלום
למרבה הצער, לכל דבר טוב יש סוף והגיעה השעה לנסוע הלאה, עברנו כפר אחרי כפר עד שזה הפך כבר לבדיחה. כל כפר הכיל ארבעה בתים בשורה. אחריהם היו עשרים מטרים של כלום לפני שהתחיל הכפר הבא. צרפת היא אחת המדינות האחרונות בעולם הראשון שבה יש יותר תושבים בכפר מאשר בעיר. הכלכלה שלה כולה עובדת על מגוון רחב של מוצרים שמיותרים בחוות קטנות ומתמחות. הרבה יקבים קטנים, המון חוות לאינסוף גבינות. בכל העולם המערבי החיים בכפר הפכו לדבר מיותר שלא מאפשר ממש מחייה נורמלית. גם בארץ אין מקומות תעסוקה בפריפריה. אבל שם הצליחו לשמר ערכים סוציאליים מבלי ליפול לסוציאליזם. המבנה הקטן הזה מאפשר גם לשמור על איכות חיים טובה לא רק לאיכרים, אלא גם לבעלי החיים שהם מגדלים. כמובן שניתן למצוא בצרפת את המקומות התעשייתיים הגדולים שמייצרים כמות, אבל בתרבות שלמדה להעריך איכות מעל הכול, המקומות האלה לא נהנים מהכבוד והשגשוג היחסי שהם היו מקבלים במדינה אחרת.
אבל לפני שנשגה לחשוב שהכול כאן קטן וחמדמוד, בקצה השורה הארוכה של הכפרים הגענו לסופר ענקי שריכז את הקניות של המחוז כולו. עצרנו לסבב קניות אחרונות. עוד כמה גבינות להביא הביתה, עוד איזה בקבוק יין או שניים. בקופות ראינו איש עם זקן מדובלל בבגדים בלויים קונה לעצמו ארבעה בקבוקי שמפנייה וחריץ גבינה. לעזאזל, חשבתי, אפילו אלכוהוליזם הם עושים נכון
ועתה הגיעה השעה לרדת מהאלפים, אל עבר התחנה האחרונה שלנו לפני הטיסה הביתה. חזרנו אל האוטו והתחלנו לנסוע למטה בחזרה לכיוון אגם ז'נבה. בשלב הזה, לא ידענו כמה נמוך נצטרך לרדת.

יום רביעי, 6 בפברואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 12: שמוני


הגיע השעה. חלום בן למעלה מעשור הולך להתגשם. לפני שנים שאם אמנה אותן ארגיש זקן מאוד, הייתי סטודנט שרק החליט להיות סופר. התחלתי לכתוב רומן בשם "מון בלאנק". רומן שבמרכזו אדם אשר, מפחד מזקנה, מחליט לעשות איזה משהו גדול, פשוט בגלל שהוא ממש רוצה לחוות איזה משהו גדול. הוא מחליט לטפס על המון בלאן למרות שאין לו שום ניסיון בטיפוס ושם, בסוף החלק הראשון של הרומן הוא מוצא את מותו. אחרי שכתבתי את החלק הראשון נתתי לכל חברי עותק לביקורת. היא הייתה חיובית מצד כולם מלבד אחת - חברתי הטרייה אז, אחרי שנים של דונז'ואניזם פתולוגי, קטלה אותו והכריחה אותי לשכתב אותו. שכתבתי ואכן החלק הראשון של הספר זכה בפרס הירשון לספרות מטעם האוניברסיטה העברית ובפרס סמיט ליוצרים צעירים - המשכתי לכתוב את החלק השני שלו אך, בסופו של דבר, הנחתי אותו בצד. הייתי בטוח שאסיים אותו ביום מן הימים, אבל אז הייתי בחור צעיר שמפחד מהמוות ורוצה רק להרגיש איזה משהו גדול וניסיתי לטפס על רומן מבלי שהיה לי כל ניסיון רציני בכתיבה.
לאובססיה של הספר עם מון בלאן נבעה משירת הרומנטים האנגלים ומהרוח הקסומה שהמשוררים האלה השרו עלי בשנים ההן. אבל משם היא המשיכה לאובססיה לגבי הדבר הזה שנקרא "הר". קולרידג' אמר שאם הוא ירצה לכתוב את הספר הגדול שלו, יהיה עליו ראשית לקרוא במשך עשר שנים ואז לכתוב במשר עשר שנים נוספות. החלטתי שכך אעשה.
השנים חלפו והחברה ההיא אז הפכה לאשתי ולאם בנותיי, ואכן קראתי ולמדתי במשך עשור, ואכן אחריהן התחלתי לכתוב ולהרצות ולקשקש בפייסבוק, ותמיד נשאר בי הרצון הזה – לסיים את הרומן שלי, והחלום הזה – לראות את המון בלאן. ראינו אותו כבר לפני-כן, מלמעלה בטיסה הלוך, ומציץ לעברנו מרחוק במרפסת של וולטיר, אבל עכשיו, עם גבנו לטירה ופנינו לכפר שמוני, ההר הראה את פניו.
קשה לנסוע על הכבישים המטפסים את האלפים. לפחות, זה מה שסופר לנו, ובעיני רוחנו דמיינו כבישים צרים ומפותלים הכולאים אותנו בין צוק לבין תהום. ראינו כאלה בצרפת, פעם אחת כשהרב גוגל החליט שהוא מצא קיצור... אבל להפתעתנו מצאנו כבישים יפים וסלולים, נוחים ודו סטריים. הבעיה הייתה, כך למדנו, להמשיך להסתכל על הכביש כשההרים האלה מביטים עליך מלמעלה. כמו שופט עליון שרואה הכול.
כשהגענו לשמוני והתמקמנו במלון שלנו, שמחנו לגלות שההר החליט למקם את עצמו בדיוק מולנו, אבל בקטע ידידותי. מיהרנו לצלם תמונה משפחתית מול הנוף ואם תתבוננו בתמונה המצורפת (אתם כבר תדעו איזו מהן) ניתן לראות בעיני את התרגשותי הילדותית.
יש משהו בהר הזה ששם את הכול בפרופורציות. זו הייתה הבשורה הגדולה של הרומנטים. הם אמרו "כן" להשכלה, ולקדמה, ואפילו "כן" למהפכה. אבל תוך כדי הם תמיד דאגו להזכיר שהעבר עוד מלא בסודות, והיער עוד מלא בפיות וההר, ההר הזה, תמיד יביט עלינו מלמעלה.
איפה כל הטירות שביקרנו בהן ואיפה הדבר הזה? פתאום, "ישנתי בטירה" נשמע כמו בדיחה של נמלים. ולא כבשנו אותו, לא הגענו לפסגה שלו, פשוט ישבנו למרגלותיו. אולי זו הנחמה שחשים חובשי הכיפה. הנחמה שנובעת מהזכות לשכון בקרבה לשכינה. לי אין את הנחמה הזאת בדרך כלל. בעוד נשמותם של אחרים מתרוממת מתשובה, שלי נוסקת ונושקת לשאלות. תשובות יש הרבה, ורובן טובות, אבל בשבילי, הפלא של האפשרויות שמותירה הדלת הפתוחה של השאלה יפה מידי בשביל לסגור אותה. ועם זאת, ההר.
ברומן שלי כתבתי: " הכפר שמוני נראה כמו שהוא היה צריך להיראות, נדמה היה כאילו קודם מישהו צייר את הגלויה של הכפר ואז בנו את הכפר לפי ההוראות שהוא הכין." התיאור לא היה כל כך רחוק מהמציאות. מה שהוא לא לקח בחשבון זה את היצע האפשרויות המטורפות שהכפר הזה מכיל. אפשר לקחת רכבל למקום שהופך את הנוף לאלוהי, ורכבל למקום שבו נגלים אגמים. אפשר אפילו לקחת מספר רכבלים בזה אחרי זה ולהגיע לפסגה הצמודה למון בלאן. יש עשרות מסלולים רגליים, מסלולי אופניים, מסלולי טיפוס. וכולם מביאים אותך לאושר עילאי שנגלה רק לצועדים בשביליהם. אבל אנחנו הגענו עם ילדה בת שנתיים ואחת שבדיוק השבוע מלאו לה חמש. ולכן לא היה מה לדבר על הליכה ארוכה מידי, ולא על אופניים ולא על כל מיני דברים שמסכנים אותן במחלות גבהים. כישראלים, אנחנו לא חושבים על עליה ברכבל כמשהו שצריך לדאוג ממנו. אולי זו הבעיה שלנו – בארץ הקטנה שלנו יש נופים באלפים, כולם יפים, אבל אין לנו הר. אחד כזה שיעמיד אותנו במקומנו. לאירופאים יש את האלפים, במזרח יש את ההימלאיה, לאמריקאים יש את הרי הרוקי ואת רוקי, ולרוסים יש את החורף, אבל לנו? לנו כל כך חסר הר שהחלטנו להילחם על גבעה קטנה ולקרוא לה "הר" ו"בית".
והנה שוב גלשתי לפילוסופיות, זה מה שזה עושה לי, אפילו עכשיו, כשאני רק נזכר בהר. בחרנו מקום לבלות שבו הבנות יוכלו גם להנות ולא רק מ"נוף". מושג חדש שהן למדו בטיול במהלך שעות ארוכות של נהיגה כשאמא או אבא קורא להן "בנות! תראו את הנוף!". המקום היה פארק שעשועים, אבל לפני שיינו יכולים לצאת אליו, היינו צריכים לחכות לבנות. מסתבר שבזמן שאנחנו התארגנו הן הזיזו כיסאות אל המרפסת, הניחו מספר פירות וגבינות על צלחת וישבו יחדיו לפיקניק מאולתר.
נתנו להן לסיים אותו ויצאנו לפארק השעשועים של שמוני. הכניסה לפארק הייתה מוזרה: לא היה לו שער, ולא הצלחנו למצוא אנשים שעובדים במקום. מסתבר שבכל הפארק הזה, שהכיל איזה חמישה עשר מתקנים, היו אולי שני עובדים. זו שמוכרת כרטיסים למי שלא יודע להפעיל את המכונה האוטומטית, וזו שמעלה אנשים על רכבת ההרים ומסבירה להם איך – הם – שולטים על מהירות הרכבת ועל הבלמים. אחרי מחקר קצר למדנו שכל המקום הזה מופעל על ידי מטבעות ושאנחנו אחראים שהילדים שלנו יהיו קשורים על כיסאותיהם, לא ייכנסו לטרמפולינה עם נעליים ובאופן כללי שהם לא יתפגרו באחת משבעתלפים הדרכים השונות שהמקום מאפשר. מגניב.
לארוחת ערב הלכנו למסעדה. המסעדה השנייה והאחרונה שלנו לטיול הזה. הזמנו פונדו לשולחן שהיה אלוהי כמו שסיר של גבינה חמה ודביקה נשמע, וביקשנו אסקרגו כמנת הפתיחה. כל ההכנה לטיול איימנו על הבנות שהן יצטרכו לאכול שבלולים, ולא התכוונו לוותר על ההזדמנות הזו. מסתבר שאסקרגו זה משהו במרקם של מוּלים דחוסים במקצת ובטעם של פסטו וחמאה. טעם לא רע, אבל את כל הסיפור ניתן לסכם במילים "לא כזה להיט".
חזרנו למלון, השכבנו את הילדות לישון, ויצאנו למרפסת עם בקבוק של שרדונה חביב. זה לא היה אירוע לבזבז בהימורים על בקבוקים לא מוכרים. הכפר ממוקם רחוק מכל עיר ורובו חשוך בלילה. מהסיבה הזו רואים כוכבים רבים בלילה, וההר הופך לכתם שחור שתופס חצי מהנוף. עדיין לא יכולנו להוריד ממנו את העיניים. בקטע מוזר, ישבנו ודיברנו על ההר, מנסים להבין את סוד כוחו. ואז קראנו יחדיו את השיר "מון בלאן" של פרסי שלי, ואת "המנון לפני הזריחה, בעמק שמוני" של קולרידג'. הרגשנו טוב עם עצמנו עם כך שהגענו לאותן מסקנות כמו המשוררים ופנינו יחדיו למיטה.
כשהתעוררנו, ראינו איך השמש מתקשה בעצמה לטפס עד לראש ההר. הכפר כולו התעטף בערפל מנומנם ואנחנו נהננו מקפה אחר קפה, ומנוחה.
בבוקר המאוחר טיילנו שוב בין רחובות הכפר. גילינו שיש רק חנות אחת של צעצועים ולכן בעליה מרשה לעצמו לפתוח אותה רק בין שתיים לשבע, ולדרוש מאה וארבעים יורו לדובי בגודל בינוני. מצד שני יש המון חנויות כמו קולומביה, אלפיין וכל שאר החברות האלה שבפרסומות שלהן יש דוגמנים עושים ספורט עם רקע של הרים לבנים. מהסיבה הזו, חנות כמו קולומביה, שאצלנו מתמחרת את עצמה במטילי זהב, דורשת כאן מחירים נמוכים במיוחד. קטע מוזר איך שיש הגיון בין ביקוש להיצע.
עצרנו ליד פסל של דה סוסיר, וסיפרתי לבנותיי על האציל העשיר שהפך את הכפר לבירה של האלפים, אחרי שהציע פרס נדיב למי שימצא את הדרך לפסגת שמוני. הכפר קיים ככל הנראה עוד מהמאה ה15, אבל עד המאה ה18, איש לא העז לטפס אל ההר. ואם היה מי שהעז – הוא לא חזר. אנשים פירשו את הרעשים השונים שבאים מההר כנשימותיו ונהימותיו של דרקון. בפרס זכה ז'אק בלמאנט, יליד שמוני. שהצליח לטפס על ההר בשנת 1786, בעזרת חברו הרופא מישל-גבריאל פקארד. אותו השפיל ורמס בדרכו אל הפרס. אחרי שני אלה הגיע תורו של דה סוסיר בעצמו ואחריו הגיעו עוד רבים. מספיק כדי להפוך את שמוני לעיירה עשירה מאוד.
כשהגיע הטיול בכפר לסופו הלכנו בחזרה אל המלון שלנו. הגיע הזמן להמשיך את דרכנו אל היעד הבא, אבל לפני כן נותר עוד דבר אחד לעשות. פעם, בזמן שלמדתי לתעודת הוראה, היה דיון בכיתה על כמה שזוגיות ועבודה ובאופן כללי החיים זה משהו קשה שצריך להתמודד איתו. לתומי שאלתי "אבל מה עם סתם לרוץ על הגבעות ולהנות לפעמים?" וכול הכיתה הסתכלה עלי בזלזול, אשר אחת מהתלמידות הוסיפה לו "אף אחד לא באמת רץ על גבעות". מאז אנחנו דואגים לרוץ על הגבעות בכל פעם שיש לנו הזדמנות כזאת. למרבה המזל, בדיוק מאחורי המלון שלנו, הייתה גבעה מושלמת לכך.
כשעזבנו את הכפר הקטן, הבנתי פתאום שאני מוכן לסיים את הרומן.

יום שלישי, 5 בפברואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 11: שאטו דה תורנס





עזבנו את גרנובל עם תחושה קלה של החמצה. בסופו של דבר, למרות שראינו שזו עיר מרתקת וצעירה, מזג האוויר לא אפשר לנו ממש לחקור אותה לעומק. לכן, כשיצאנו מהעיר לקראת היעד הבא הבטחנו לעצמנו שנחזור לעיר ביום מן הימים.
בדרך אל היעד הבא עברנו ביחד על הטירות השונות שביקרנו בהן עד כה: הייתה את טירת המודרנית של וולטיר, טירה שהיא יותר ווילה אלגנטית בסדר גודל גרנדיוזי. הייתה את טירת האבירים שם ראינו חיילים יורים בתותח וסיווגנו חרבות בהתלהבות יתרה. הייתה את הטירה היפהפה והמרדימה של היפהפייה הנרדמת, ואת הטירה האדירה של וויזיל שהפכה למוזיאון. לכל טירה היה סיפור ואווירה, ואופן מסוים שבו הבעלים שלה בחרו לאפשר למבקרים הצצה לחייהם, או לעברם. אחרי כל כך הרבה טירות בהן רק ביקרנו, הגיע הזמן אולי לגור בטירה, אפילו אם זה רק ללילה אחד. בדרך לאל האלפים, בנקיק בין הרים, שוכנת לה שאטו דה תורנס, אשר הבעלים שלה, אדם מקסים ואדיב, הפך אגף ממנה למלון
כשהגענו אל הטירה, אחרי נסיעה ארוכה שהתארכה עוד יותר, השמש כבר החלה לשקוע ואנחנו מיהרנו לנצל את האור שנותר שלנו: ראשית, בעזרת התחפושות המאולתרות שרכשנו בגרנובל השתעשענו יחדיו בחצר, מסתחררים מידי פעם מהנוף המשכר שמקיף אותנו מכל כיוון. הטירה נבנתה במאה ה16, בסגנון הרנסאנס, סביב מגדל שמירה עגול מהמאה ה13. המגדל הזה, היה הכניסה לדירתנו. הרהיטים בדירה גם הם סיפרו על חיים אחרים משנים רחוקות, בהן בחדר הילדות היה עדיין כיסא ליד הקיר, שם האומנת ישבה והמתינה שהנסיכות יתחילו לנחור, לפני שהרשתה לעצמה להתפנות למגוריה.
ערכנו לעצמנו סעודת נישנושים, עם בקבוק של בורדו סופירייר שלא היה סופירייר בכלל וממש הזכיר מרלו ארצישארלי. בזמן הסעודה סיפרתי לבנותיי את האגדה על המקום הזה שבו אנו ישנים: מסתבר שבמהלך המאה 13, המבצר הזה היה עמדת שמירה של חיילים אשר היו אמונים על אחד המעברים החשובים מהאלפים לצרפת. זה היה מקום אסטרטגי חשוב, אבל בה במידה זה היה גם מקום מבודד מאוד, אשר בחורפים נותר חשוף לאקלים הקשה. ככל הנראה, המפקד של המבצר הזה איבד את שפיותו במהלך אחד החורפים הקשים, והחל להתעלל בפקודיו ולבצע בהם מה שהמקורות שמצאתי תיארו רק כ"זוועות שלא ניתן לדבר עליהן". המלך של המחוז, משמע על האימה, ציווה לפרק את המבצר ולשחרר את חייליו, גם במחיר הפקרת העמדה לחלוטין. כעבור מספר עשורים, המבצר ניתן לאדם מכובד שהמלך רצה בחסדו, וזה הקים שם את הטירה בה אנו שוכנים. האיש הזה היה הסבא של הסבא של הרב-רב-רב סבא, של האיש שקיבל את פנינו באותו היום
בכל הווייתי התאפקתי מלסיים את סיפורי במילים "ויש האומרים שניתן לשמוע את צווחות החיילים עד היום" אבל ממש רציתי לבלות את המשך הערב עם אשתי, ולא עם שתי ילדות צווחות מאימה. לאחר שהבנות נרדמו על מיטות נוחות של נסיכות, פתחנו לעצמנו בקבוק נפלא של ברוגוגני שרדונה שהיה מתקתק בדיוק במידה ולא יותר מכך ובכוחות אחרונים שתינו אותו, מנסים להישאר ערים עוד טיפה ולהנות מהקסם של החלל.
כשהגיע הבוקר, התעוררנו ביקיצה הטבעית השמורה לנסיכות, אכלנו יוגורט פירותי ויצאנו לחקור קצת את הסביבה של טירתנו. כל כך נהנו מהטיול הקצר שפספסנו לחלוטין את שעת העזיבה שלנו, ובחן ישראלי מפוקפק התנצלנו והודנו להם מקרב לב, משתדלים להימנע מלהציע תשלום על יציאה מאוחרת. היה קשה לעזוב את הטירה, אבל מה שחיכה לנו בהמשך היה מרגש לא פחות, ולמעשה, כך גילינו אחרי-כן, אפילו יותר...