יום חמישי, 17 בינואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 9: וויזיל



הסיבה שהיה לי חשוב לערוך טיול היסטורי בגרנובל המספר על האירועים המקדימים למהפכה הצרפתית הייתה שמספר קילומטרים דרומית לגרנובל, שכנה לה העיירה וויזיל. עיירה הידועה בדבר אחד בלבד: אחרי שהסדר הושב לגרנובל על ידי הצבא, האזרחים, אשר לא היו מוכנים לוותר על זכותם להשמיע את קולם, ערכו בטירה של ויזיל, את פגישת המועצה המקומית הראשונה בצרפת, שבה ניתנן ייצוג שווה לנציגי האצולה, הכמורה והמעמד השלישי – העם. משם יצאה ההודעה הרשמית – קנט ווי אול ג'אסט גט אלונג?
הבעיה של העם בצרפת המלוכנית הייתה פשוטה יחסית – קולם לא נשמע בקבלת ההחלטות, למרות שהם היו המעמד החברתי היחיד שמשלם מיסים. הכתר והכנסייה לא רק שלטו בעם – הם גם נהנו מהפריבילגיה של פטור ממס. זה תיסכל את האזרח במידת מה, והם החליטו לנער קצת את העניינים עם משהו קטן בשם המהפכה הצרפתית.
בעיני, אי אפשר לערוך טיול משפחתי בצרפת, בלי לספר על המהפכה הצרפתית, במיוחד עכשיו, אחרי שביססנו את הנרטיב ההיסטורי של המסע: מהרפורמציה עם קאלווין וסרווטוס, אל הנאורות עם וולטיר והאנציקלופדיה, משם אל "ליל הרעפים" בגרנובל. כך, עם קרקע רעיונית יציבה, יכולנו ללכת לאותה טירה בעיירה וויזיל, אשר למרבה המזל הפכה למוזיאון המוקדש כולו למהפכה הצרפתית.
אבל לפני כן, אי אפשר לבקר בטירה הזו בלי לנצל את הרגעים הקטנים שבהם הגשם החליט להתפוגג לו, ולטייל בפארק המופלא המקיף את הטירה. עם האגם הפרטי שלו, הברבורים, הגשרים, הנהר הקטן, החורשה המתקתקה לצייד והמדשאות הרחבות. טיילנו בפארק ארבעים דקות מאושרים, ולא ראינו עשירית ממנו. היינו שמחים לבלות שם עוד שעות, לפתוח שולחן עם איזה פיקניק קטן, או סתם לטייל שם, אבל הגשם אותת לנו למהר ולמצוא מחסה במוזיאון.
הדבר הראשון שמבחינים במוזיאון הזה הוא שהכניסה אליו היא בחינם ושאנחנו, ככל הנראה בין האורחים היחידים שפקדו את המקום. כאמור, רוב הצרפתים הוציא אפם מהחלון באותו הבוקר, ומשנרטב חוטמם החליטו לוותר על העולם. הדבר השני שמבחינים בו במוזיאון, הוא שלמרות כל הפסלים והציורים שממלאים את חלליו הרבים, לא היה שומר אחד במקום, מלבד שזקן הנחמד שפתח לנו את הדלת. זה היה כאילו המקום נתן בנו אמון מלא שננצל את זכותנו להשכלה, בלי לגעת. הקטע המוזר היה שהבנות, בקטע מוזר ולא אופייני בעליל, החליטו להשיב למתן האמון הזה בהתנהגות מופתית. הן לא נגעו בכלום ואפילו שאלו לפעמים שאלות על הדימויים הרבים שהקיפו אותנו.
בשביל פטפטן שכמותי זה היה פשוט מושלם. הייתי יכול לטייל בין פסלים של דנטון, מארה ולפייט ולספר על התהליכים שהובילו למהפכה. הייתי יכול לעצור ליד ציור של "מצעד הנשים לוורסאי", או ליד עותק של "הצהרת זכויות האדם והאזרח" ולספר על הולדתה של המדינה המודרנית. ואפילו נוצרה שם סביבה מכבדת ואיכותית כדי לדבר על הטרור ועל הסכנה הגדולה שנולדה עם הולדת המדינה המודרנית – הפוליטיקאים.
באחד החדרים, הייתה תערוכה חדשה שהוקדשה ללואי ה17. בנם הקטן של לואי ה16 ומארי אנטואנט אשר נקרע מזרועות הוריו, נכלא בתא קטן שם "חונך מחדש" על ידי סדיסט חולה שעדכן אותו ברשימת הראשים שהתגלגלו בחוץ. יורש העצר שלבסוף מצא את מותו באותו התא מורעב, חולה ומכוסה בצואה. החדר הזה אפשר לנו לראות את המהפכה מכיוון אחר, פחות הירואי ויותר אמפאתי, ועזר לנו להעביר קצת מהמורכבות העמוקה של תהליך פוליטי גדול כזה.
מאושרים, לא רק מהטיול, אלא גם מהעובדה שהוא לא עלה לנו כלום, הבטחנו לעצמנו לשוב לכאן בעתיד וחזרנו לגרנובל לבלות את שארית היום במלון הדירות שלנו, בזמן שמזג האוויר יתבהר.
תכננו לצאת לאיזו מסעדה, אבל החמימות של הדירה הקטנה שלנו הביאה אותנו לוותר על כך, לערוך גיחה קטנה לסופר ליד, ולתת לבנות ארוחת ערב משפחתית כמו שמגיע להן. עם כל הכבוד לאוכל הצרפתי, יש זמנים שסיר גדול של פסטה ברוטב שמנת ופטריות הוא זיכרון של בית. את הפסטה הורדנו עם בקבוק נפלא של מוסקדה. יין צלול, עדין ומרענן שנותן למשפט "אוויר הרים צלול כיין" אתגר קשוח לעמוד בפניו. יין, אגב, שאין לו שום קשר למוסקטו.
אחרי שהבנות נרדמו, קינחנו גם בבורדו לבן שהתהדר בארומה ברורה של צואת פרות. שמעתי שיש קטע כזה לכמה יינות צרפתיים, למרות כל הפלצנות שאני אוהב לייחס לעצמי, זה היה פחות הכיוון שלי. עם זאת, את הבקבוק כמובן סיימנו.

יום רביעי, 16 בינואר 2019

חופשה משפחתית פרק 8: גרנובל שאיבדנו










אנחנו הישראלים נמנעים מלבר על דברים שהולכים סבבה. אם ארוחה במסעדה עברה כשורה, רוב הסיכויים שלא נספר עליה כלום, או רק שהיא עברה כשורה. אם ארוחה במסעדה הייתה קטסטרופה, לא ניתן לחמש דקות לחלוף לפני שנעמיד את כל האינטרנט על הרגליים, ונדרוש ממנו לקחת חלק באסון שפקד אותנו. מהסיבה הזו, לא אמרתי כלום עד כה על מזג האוויר. הוא פשוט היה סבבה. היה נעים השמש ולא היה קר מידי כשהיא שקעה. למעשה, עד כה בטיול מזג אוויר היה מושלם, ואנחנו לא העזנו לומר על כך דבר מפאת העין הנעלמת שבשמיים שעלולה לראות אותנו גאים בשמחתנו ולהעניש אותנו על כך. אבל אז העזתי לומר דבר מה ובשקט לחשתי לאשתי "אחלה מזג אוויר היה לנו עד כה", היא מיהרה להשתיק אותי אבל לשווא. המילים כבר היו באוויר ועתה לא נותר אלא לראות כיצד, בגלל הפה הגדול שלי, השמש תתחבא מאחורי העננים. אמנם, יש כאלה שיעירו בשלב הזה שעוד כשבדקנו את מזג האוויר מהבית, ראינו שבזמן הזה יש סיכוי סביר לגשם, אבל אני יודע שהגשם הזה היה באשמת הפה הגדול שלי
כשיצאנו לנסיעה הארוכה לגרנובל כבר ניתן היה לראות את השמיים נחתמים באפור. עד שהגענו לאמצע הדרך הווישרים כבר עבדו שעות נוספות. וכל התקוות שהייתה לנו לעצור בדרך לפיקניק על שפת אגם דה בורגט, נשטפו עם הגשם. המשכנו ישר עד לגרנובל והחלטנו לבלות את שארית היום במלון שלנו. לארוחת הערב חיממנו פאיאה שרכשנו בשוק באנסי מוקדם באותו היום אליה צירפנו בקבוק של גן עדן צלול בשם קונדריו, יין עם ניחוח של פרדס אפרסקים השוכן בתוך זר של אביב.
בבוקר הייתה לנו כוונה מלאה לחקור קצת את העיר. גרנובל היא עיר גדולה יחסית והמרכז שלה גדול מאוד להליכה רגלית. מהסיבה הזו חילקתי את הביקור שלנו בעיר לשני חלקים – טיול היסטורי וטיול אורבני. הראשון תוכנן להתרחש ביום הזה וחלק השני למחרת. לא הייתה ברירה אלא לעשות כך משום שהיום הראשון שלנו בגרנובל היה יום שני ויום שני הוא יום מוזר מאוד בצרפת. למרות שלא מדובר ביום חופש או ביום דתי, הרבה מקומות מחליטים לסגור את דלתותיהם סתם כך, כי הם יכולים להרשות לעצמם. לכן, היום שאמור להיות מוקדש לפעולה המקודשת הנקראת שופינג, חייב היה להיות ביום אחר. אבל זה לא מונע מאיתנו לטייל ברחובות ההיסטוריים של העיר ולספר את הסיפורים המרתקים שיש לה לספר.
מה שכן מנע מאיתנו לעשות את כל זה היה הגשם. עם זאת, למרות שהוא מנע מאיתנו מלהגשים את החלק הזה במסע שלנו, זה לא ימנע ממני לספר לכם על כך עכשיו, כאשר אני כבר יושב בביתי החמים. לעיר יש היסטוריה עשירה שמשתרעת על פני אלפיים שנה. כמובן שלא הייתה לי כל כוונה לספר את כל הסיפור הזה לאשתי ובנותיי המסכנות, ולכן בחרתי אירוע אחד משמעותי שאפשר לטייל בתוכו תוך כדי שמספרים את סיפורו:
בשביעי ביולי, 1788, שנה לפני שכל צרפת התהפכה לה, הקריאה לייצוג הוגן של כל חלקי החברה התפוצצה בעיר גרנובל למאבק עירוני. במה שנקרא המיתולוגיה המהפכנית "יום הרעפים", תושבי העיר הצליחו לגרף את נציגי המשטר והצבא על ידי השלכה של רעפי הגגות של בתיהם. שם נשפכה טיפת הדם הראשונה של המהפכה ובאופן מסורתי רואים בנקודה הזו כיריית הפתיחה של המהפכה הצרפתית. זו הפעם הראשונה שהתושבים ראו כיצד הכוח שלהם, כאשר הם מאוחדים, עולה אלפי מונים על כוחם של נציגי השלטון.
ילד אחד שראה את המאורעות האלה מחלונו היה בנה המפורסם של גרנובל מארי-הנרי ביילה, הידוע יותר בשם העט שלו סטנדל, מחבר הרומן "האדום והשחור" ואחד הקולות החשובים בספרות הצרפתית. במסלול ההיסטורי שלנו, הייתה לנו כוונה רבה לבקר גם בביתו.
עוד תחנה שהייתה אמורה להתרחש במסלול הזה, הייתה ביקור אצל מכין כפפות. למה? משום שהעיר גרנובל, לפני שהייתה למקום הולדתה של המהפכה הצרפתית, הייתה ידועה בתוך בירת מתקיני הכפפות של אירופה, אמנות שזכרה נשאר בדמות חנות אחת ויחידה. בגלל הגשם החלטנו לוותר על שלוש שעות של צעדה ברחובות עם סיפורים היסטוריים, אבל על החנות הזאת לא רציתי לוותר, פשוט בגלל שאני כבר זמן רב מחפש כפפות טובות וחוצמזה, גוגל אמר שהיא פתוחה ביום שני. כך, לבשתי מעיל, השארתי את משפחתי בבטחת המלון החמים ויצאתי לרוץ בין השלוליות בחיפוש אחר חנות שגוגל טען שהיא פתוחה. מה שגוגל לא ידע, זה שככל הנראה הבעלים של החנות הציץ מהחלון בבוקר, ראה את מזג האוויר העגום וחשב לעצמו "למה להיות גרידי? מי יבוא לקנות כפפות במזג אוויר כזה?" 
בארץ אנחנו רגילים לגישה לפיה פותחים את החנות מצאת החמה ועד אחרון הלקוחות, ולו רק בשביל הסיכוי הקלוש שדווקא עכשיו יבוא הפריץ העשיר שיחליט לכלות את נכסיו במרכולתי. בקטע הזה, בצרפת חכמים יותר מאתנו. כך, רטוב מעט ובידיים ריקות חזרתי לחיק משפחתי בדיוק בזמן שהם היו עסוקים במלאכה המרתקת של זינוק לתוך שלוליות. אתם – מתי לאחרונה קפצתם על שלוליות בפעם הראשונה? אחרי שהחלפנו גרביים והתלבשנו בבגדים חמים, הגיע הזמן לחזור אל הרכב ולהמשיך לתחנה הבאה שלנו להיום – העיירה הקטנה וויזיל.

יום שני, 24 בדצמבר 2018

חופשה משפחתית פרק 7: שאטו דה מנטון סן ברנרד


אני לא זוכר אם הזכרתי את העובדה הזו מספיק, אבל אנסי יפה. מכיוון שזה היה היום האחרון שלנו בעיר הזו, לא הייתי מוכן לעזוב אותה בלי לצלם אותה קצת עם חברנו המעופף. אבל כאן נכנסה בעיה נוספת: הצרפתים מאוד מודאגים מתופעת הרחפנים העולמית. מבחינתם, כל רחפן שמצלם בארצם מדווח ישירות לCIA על כל החירויות והזכויות הצרפתיות שלהם. הם כל כך לא אוהבים רחפנים, שהטסה של רחפן באזור עירוני יכולה לעלות לצלם החובב עד 15 אלף יורו. מצד שני – אנסי ממש יפה. הפתרון? לצאת לצלם עם הזריחה, בשבע לפנות בוקר, שעה שהמטורפים היחידים שערים בה הם תיירים. אז בזמן שאשתי והבנות התחילו את היום שלהן בשקט, התלבשתי מהר, שמתי על גבי תיק מלא ציוד ויצאתי לחוף לצלם כמו נער בדרכו למבצע גרפיטי מפוקפק
כבר סיפרתי שאנסי מתהדרת בעיר עתיקה חביבה וציורית, ובכן ביום ראשון האחרון של כל חודש, רחובות העיר העתיקה הזו הופכים לשוק פשפשים רחב העוטף את השוק הקבוע של אנסי. שוק שאתרי התיירות השונים מכתירים כאחד השווקים היפים בצרפת. לשם פנינו היו מועדות. השוק בהחלט נחמד, אבל מסתבר שהיום ראשון האחרון של כל חודש הוא לא כזה אטרקציה בכלל. ראשית, רוב הדוכנים הם פיצ'פקס ושטויות שאין טעם לקנות אותם אם יש לך טעם. ושנית, מסתבר שהעיר החליטה שלא לשמור את יום השוק הזה בסוד ופחות או יותר כל אוכלוסיית התיירים מהמחוז באה להתקשקש שם
היה עמוס ודחוק ולחוץ ואחרי חמש דקות הדבר היחיד שרצינו זה לצאת משם. אבל, כמובן שלא נצא לפנ י שנקנה כמה מצרכים חשובים להמשך המסע – ספציפית גבינות וריבות נפלאות במיוחד.
הקטע התמוהה בשוק של אנסי, הוא שהוא ממוקם באנסי ואנסי, כידוע, היא עיר יפה מאוד. מכיוון שהיא יפה מאוד, היא גם יקרה מאוד. אבל, אחרי המסע הזה בשוק, הבנו את החוקיות המוזרה שהוא החליט לעבוד על פיה – בכל עצירה שלנו, בין אם זה כדי לקנות גבינות, ירקות, ריבות, צעיף או סלסלות חמודות כאלה של פיקניק – המחיר בקופה הגיע לפחות או יותר 20 יורו. זה היה מוזר. לכן, העצה שלנו למבקר בשוק, היא לא לחשוב מה אתה רוצה, אלא בכמה דוכנים אתה מתכוון לעצור. אחרי שהחלטת לעצור בארבעה, אתה יכול לצפות לבערך 80 יורו של הוצאות ולהעביר את הזמן בחיפוש אחר הדוכנים הכי טובים לבזבז בהם את הסכום הזה.
מרוצים קיפלנו את מטלטלנו שוב אל הרכב, אמרנו שלום לאנסי, עם הבטחה לבוא ולבקר בה שוב, פעם. כשיהיה לנו מספיק משאבים כדי להנות ממנה בלי להרגיש כאב על המחירים המופקעים (שהם אגב, קצת פחות מהמחירים בישראל).
התחנה הבאה שלנו במסע הייתה תחנה שאני, באופן אישי, מאוד התרגשתי לקראתה – טירת דה מנטון סן ברנרד. טירה שמתהדרת בהיסטוריה מטורפת לחלוטין: המשפחה שחיה בה נמצאת שם כבר 600 שנה. בזמן מלחמת העולם השנייה, אב המשפחה היה אחד מהמקימים של הרזיסטנס. היא נבנתה על מקום הולדתו של סן ברנרד, הקדוש השומר של החוצים את האלפים, והמקור מהמאה ה10 של הכלב המפורסם שזכה לשם אחרי הציל אנשים מהאלפים. אבל החלק הכי מרגש (לפחות בשבילי) הוא שני ביקורים שנערכו בטירה הזו בסוף המאה ה17 ובראשית המאה העשרים
בימי מלכותו של לואי ה14, הגיע לטירה הזו הסופר שארל פרו, ושבהשראת הטירה הזו הוא כתב את האגדה על היפהפייה הנרדמת (חשוב להעיר שגרסה אחרת, אמינה יותר, ממקמת אותו בחבל הלואר בטירת אוסיי), בגרסה שלו היפהפה נרדמת למאה השנה וכשהיא מתעוררת (לבד) היא רואה נסיך יפה תואר, בו היא זוכה כפיצוי על הגורל האכזר שעבר עליה. לנסיך, מסתבר, יש אם שהיא אוג שאוכל ילדים, והיא רוצה לאכול את הילדים שלו ושל היפהפה הנרדמת שלו. האם נכשלת הודות לטבח רחמן ובסוף מבשלים אותה.
הביקור הפחות מוטל בספר נעשה שם בראשית המאה העשרים, על ידי האנימטור וולט דיסני. הוא חיפש טירה שתהיה השראה לטירה של היפהפייה הנרדמת שלו ומצא אותה כאן. אותה טירה הפכה להיות הטירה שרואים בהתחלה של כל סרט דיסני מאז ועד היום
מיותר להגיד שהתרגשנו מאוד לטייל בטירה האמתית של היפהפייה הנרדמת. אבל גודל ההתרגשות כגודל האכזבה. שלא תבינו אותי לא נכון, הטירה בהחלט מרשימה ויפה ומלאה במסתורין, אבל הבעלים הנוכחי של הטירה החליט שהוא רוצה חוויית מבקרים מסוימת מאוד: במקום לפתוח את הדלתות של כמה חדרים ולתת למבקרים לשוטט ולצלם כמו בנאדם נורמאלי, הוא שכר את שירותיהם של ילדי להקת תאטרון חובב צרפתי ובנה מסלול שבו, בכל פעם האורחים נכנסים לחדר אחר ושם מקבלים בצרפתית הצגה בינונית עם הסבר על החלל. חלל אחד שהיה מרשים במיוחד היה הספרייה העתיקה, אשר התגאתה בכל כרכי האנציקלופדיה של דידרו ודלאמבר. ואפילו היה שם חדר שינה של נסיכה, אשר סיפרתי לביתי שזו זו היא המיטה של היפהפיה הנרדמת. אבל צריך להבין שהשהות בכל חדר הייתה מורכבת מהחובה לשמור על שקט מופתי בזמן שאיזה ילד מקשקש משהו בצרפתית תוך כדי שהוא מראה את כישורי המשחק הבינוניים שלו. לבסוף אמרה לי בתי את המשפט המנצח של הטיול: "אני חושבת שאני יודעת למה היפהפייה נרדמה – זה היה משעמום".
בקושי רב שרדנו את כל החללים, עד שהרשו לנו לצאת מהמקום הזה ולברוח כל עוד נפשנו בנו. כך יצאנו אל עבר היעד הבא של מסענו – גרנובל.


יום שבת, 8 בדצמבר 2018

חופשה משפחתית, פרק 6: שאטו דה מונטרוטייה


"עכשיו אנחנו נוסעים לטירה של אבירים. אבל לפני כן צריך לעבור את מבחן האומץ!"
הכותרת המקורית שנתנו לטיול הזה הייתה "טירות ואגמים בחבל הרון אלפ.", עד כה ראינו שני אגמים – ז'נבה ואנסי, וטירה אחת – זו של וולטיר. עתה הגיע הזמן לטירה הבאה: טירת מונטרוטייה המרשימה, הממוקמת כעשרים דקות מאנסי. 
כאשר ביררנו על טירה זו, ראינו שהיא ממוקמת ממש ליד אטרקציה פופולרית נוספת – נקיק גדול שמי נהר בצעו באדמה. לנקיק ניתן השם האלגנטי Gorges du fier, או "נקיק הגאים", מה שנתן לכל הסיפור הזה תחושה של הליכה קלילה בטבע, איטית ומחויכת כמו מצעד גאווה במדינה נאורה. לא יכולתי לטעות יותר. ומה שתוכנן להיות טיול קצר בטבע, הפך במהרה לחרדה קיומית אמתית – כמו הליכה במצעד הגאווה אבל בירושלים.
האתר מתגאה בקרוב למאה שנים של תיירות ובהחלט ניתן לראות לא מעט אנשים באים והולכים ממנו, כולם מחויכים ונעימים. בזמן רכישת הכרטיסים ההנחיה היחידה שנתנה לנו המוכרת הייתה "אל תרימו את הילדים על הידיים". הנחיה תמוהה משהו, אבל הגיונית בסך הכל.
אחרי כניסה מרשימה ומבטיחה גילינו ש"נקיק הגאים" אינו אלא גשר צר על צלה ההר הצועד עוד ועוד פנימה אל עבר מקום שבו ההרים סוגרים עליך, המים גועשים מתחתך בעומק כמה מאות מטרים, הקרשים חורקים כשאתה דורך עליהם ובנותיך בוכות לידך, כי גם הן, כמוך, הבחינו בכך שכל מה שעומד בניהן ובין נפילת למוות בטוח זה מעקה עדין בגובה מטר ואחיזה מיוזעת של הורה מפוחד.
לא אשקר, גם אני פחדתי לחיי. משהו בקונסטרוקציה של הדבר הזה הרגיש כאילו זה לא יעבור את וועדת הבטיחות של אתר בנייה בסין. שלא תבינו אותי לא נכון, זה בהחלט היה מרשים, ומעורר יראה, ומלמד דבר מה על כוחם של איתני הטבע וכל הבולשיט הזה, אבל גאד דאם איט זה היה מפחיד אחושרמוטה.
אחרי חמישים מטר של הליכה מפוחדת זה נראה כאילו זה רק הולך להיות מפחיד יותר, צר יותר ורופף יותר. למזלי, עשיתי בחירה מצויינת בבחירת בת זוג לחיים והיא, ברגע אלוהי של השראה הכריזה "מסתובבים!" הסתובבנו. ובזמן שהבת שלי בוכה שארים אותה אל הידיים ואחזיק אותה בכל הכוח, הסברתי לה שלצערי זה הדבר היחיד שאסור ושעכשיו, הודות לגאונות של אמא שלה, אנחנו חוזרים למקום המבטחים.
כל הדרך חזרה שרנו בקולי קולות, אולי כדי להסתיר את הלמות הלב הרועמות בבית החזה שלנו "כל העולם כולו גשר צר מאוד – והעיקר לא לפחד כלל!!!" מילים שעד היום איבדו לחלוטין את משמעותן – על גשר צר מאוד אי אפשר שלא לפחד. ממש. ואם מישהו יגיד לי שאלוהים, אזכיר לו שאלוהים גם עשה את הנקיק ואת הנהר הגועש מתחתיו. הבעיה שלי היא עם בני האדם שבנו את הגשר והחליטו לעשות אותו צר. צר מאוד.
אחרי שהגענו למקום מבטחים, ועצרנו לאיזה עשרים דקות לאסוף את נשימתנו וליבב בשקט, המשכנו אל היעד הבא – טירת מונטרוטייה. כשהגענו לשם הופתענו בשנית, הפעם לטובה.
מסתבר שהגענו בדיוק ביום השלישי של פסטיבל בן שלושה ימים שבו אנשים מחיים מחדש את הימים המלחמת העולם הראשונה, שהם המקום היה מבצר של הצבא הצרפתי, וכל המקום היה מלא בגברים מחופשים לחיילים עם ביונט ונשים בבגדי אחיות רחמניות. החוויה המשיכה להיות מגניבה כשהקופאית בכניסה הזמינה את בנותיי לנבור בארגז ענק של תחפושות. שכן, אם כבר הולכים לטייל בטירה ענקית, למה לא לעשות זאת בבגדי נסיכה?
הבעלים המקוריים של הטירה, ככל הנראה החליטו לגלגל את ראשם לרגלי גליוטינה, מתישהו בזמן המהפכה הצרפתית. מאז המקום היה נטוש לכמה שנים עד שלפני מאה שנה, אספן אקסצנטרי ומגניב במיוחד החליט להפוך את המקום למשכן שלו ושל האוספים הרבים שלו.
היו שם אוספים של חרסינות ושל מפות ושל כל מיני שטויות שלא התעסקנו איתם בכלל, בגלל שהיו לו אוספים אחרים הרבה הרבה יותר מעניינים – לבנאדם היה את אוסף כלי הנשק העתיקים הגדול ביותר שראינו בחיים, יותר מכל מוזיאון שביקרנו בו. היו לו תותחים בכל הגדלים, רובים ואקדחים עתיקים מכל סוג וקונפיגורציה ומעניין יותר מכל אלה –חרבות, גרזנים, קשתות, ארבלטים, פגיונות וכידונים מאירופה, ארצות ערב, אפריקה ואפילו מיפן הפאודלית. "חרב דו ידנית מהמאה ה15!!" צעקתי לאשתי בהתלהבות בזמן שהחנון החמוד ששיחק די-אנד-די בגיל החטיבה התעורר בי לחיים, והיא, שגם בילתה את השנים האלה בחברת הקוביות הצבעוניות וכרכי 'רומח הדרקון' קראה לי לבוא מהר ולבחון קאטאנות יפאניות מהמאה ה17. פאק כמה מגניב זה היה.
בחדר נוסף הייתה רחבה גדולה לאימונים, וארגז מלא בנשקים למתאמנים הצעירים. אשתי ואני התאפקנו שלא להוריד חרבות מהתקרה ולהתחיל להשתולל, אבל הבנות לא התאפקו, הוציאו נשקי צעצוע ונלחמו בהנאה זו בזו, בזמן ששיריונות חלולים הביטו בהן בגאווה.
אחרי הסיור יצאנו למרפסת של הטירה לצלם קצת עם הרחפן, לשם שינוי באישור של הבעלים של המקום – נכדו של האספן, שהסתובב עם מגבעת גבוהה כיאה לבעלים של טירה מלאה בנשקים. צילמנו קצת כשפתאום רעש מחריש מילא את החלל. החיילים התחילו לירות בתותח! רצנו להסתכל על המאורע ולפתע מטוס ממלחמת העולם הראשונה, כזה עם שני מדפים ככנפיים ופרופלור בקדמה שלו, הופיע מעלנו והחל לחוג בסיבובים, מנופף מידי פעם לשלום עם כנפיו.
באותו הערב, כששבנו מרוצים לאנסי, קנינו המבורגרים ואכלנו אותם בשקט בדירה. היום היה יום טוב, חבל לסכן זאת עם עוד ביקור מותש במסעדה.

האתר מתגאה בקרוב למאה שנים של תיירות ובהחלט ניתן לראות לא מעט אנשים באים והולכים ממנו, כולם מחויכים ונעימים. בזמן רכישת הכרטיסים ההנחיה היחידה שנתנה לנו המוכרת הייתה "אל תרימו את הילדים על הידיים". הנחיה תמוהה משהו, אבל הגיונית בסך הכל. 
אחרי כניסה מרשימה ומבטיחה גילינו ש"נקיק הגאים" אינו אלא גשר צר על צלה ההר הצועד עוד ועוד פנימה אל עבר מקום שבו ההרים סוגרים עליך, המים גועשים מתחתך בעומק כמה מאות מטרים, הקרשים חורקים כשאתה דורך עליהם ובנותיך בוכות לידך, כי גם הן, כמוך, הבחינו בכך שכל מה שעומד בניהן ובין נפילת למוות בטוח זה מעקה עדין בגובה מטר ואחיזה מיוזעת של הורה מפוחד. 
לא אשקר, גם אני פחדתי לחיי. משהו בקונסטרוקציה של הדבר הזה הרגיש כאילו זה לא יעבור את וועדת הבטיחות של אתר בנייה בסין. שלא תבינו אותי לא נכון, זה בהחלט היה מרשים, ומעורר יראה, ומלמד דבר מה על כוחם של איתני הטבע וכל הבולשיט הזה, אבל גאד דאם איט זה היה מפחיד אחושרמוטה. 
אחרי חמישים מטר של הליכה מפוחדת זה נראה כאילו זה רק הולך להיות מפחיד יותר, צר יותר ורופף יותר. למזלי, עשיתי בחירה מצויינת בבחירת בת זוג לחיים והיא, ברגע אלוהי של השראה הכריזה "מסתובבים!" הסתובבנו. ובזמן שהבת שלי בוכה שארים אותה אל הידיים ואחזיק אותה בכל הכוח, הסברתי לה שלצערי זה הדבר היחיד שאסור ושעכשיו, הודות לגאונות של אמא שלה, אנחנו חוזרים למקום המבטחים. 
כל הדרך חזרה שרנו בקולי קולות, אולי כדי להסתיר את הלמות הלב הרועמות בבית החזה שלנו "כל העולם כולו גשר צר מאוד – והעיקר לא לפחד כלל!!!" מילים שעד היום איבדו לחלוטין את משמעותן – על גשר צר מאוד אי אפשר שלא לפחד. ממש. ואם מישהו יגיד לי שאלוהים, אזכיר לו שאלוהים גם עשה את הנקיק ואת הנהר הגועש מתחתיו. הבעיה שלי היא עם בני האדם שבנו את הגשר והחליטו לעשות אותו צר. צר מאוד.
אחרי שהגענו למקום מבטחים, ועצרנו לאיזה עשרים דקות לאסוף את נשימתנו וליבב בשקט, המשכנו אל היעד הבא – טירת מונטרוטייה. כשהגענו לשם הופתענו בשנית, הפעם לטובה.
מסתבר שהגענו בדיוק ביום השלישי של פסטיבל בן שלושה ימים שבו אנשים מחיים מחדש את הימים המלחמת העולם הראשונה, שהם המקום היה מבצר של הצבא הצרפתי, וכל המקום היה מלא בגברים מחופשים לחיילים עם ביונט ונשים בבגדי אחיות רחמניות. החוויה המשיכה להיות מגניבה כשהקופאית בכניסה הזמינה את בנותיי לנבור בארגז ענק של תחפושות. שכן, אם כבר הולכים לטייל בטירה ענקית, למה לא לעשות זאת בבגדי נסיכה?
הבעלים המקוריים של הטירה, ככל הנראה החליטו לגלגל את ראשם לרגלי גליוטינה, מתישהו בזמן המהפכה הצרפתית. מאז המקום היה נטוש לכמה שנים עד שלפני מאה שנה, אספן אקסצנטרי ומגניב במיוחד החליט להפוך את המקום למשכן שלו ושל האוספים הרבים שלו. 
היו שם אוספים של חרסינות ושל מפות ושל כל מיני שטויות שלא התעסקנו איתם בכלל, בגלל שהיו לו אוספים אחרים הרבה הרבה יותר מעניינים – לבנאדם היה את אוסף כלי הנשק העתיקים הגדול ביותר שראינו בחיים, יותר מכל מוזיאון שביקרנו בו. היו לו תותחים בכל הגדלים, רובים ואקדחים עתיקים מכל סוג וקונפיגורציה ומעניין יותר מכל אלה –חרבות, גרזנים, קשתות, ארבלטים, פגיונות וכידונים מאירופה, ארצות ערב, אפריקה ואפילו מיפן הפאודלית. "חרב דו ידנית מהמאה ה15!!" צעקתי לאשתי בהתלהבות בזמן שהחנון החמוד ששיחק די-אנד-די בגיל החטיבה התעורר בי לחיים, והיא, שגם בילתה את השנים האלה בחברת הקוביות הצבעוניות וכרכי 'רומח הדרקון' קראה לי לבוא מהר ולבחון קאטאנות יפאניות מהמאה ה17. פאק כמה מגניב זה היה. 
בחדר נוסף הייתה רחבה גדולה לאימונים, וארגז מלא בנשקים למתאמנים הצעירים. אשתי ואני התאפקנו שלא להוריד חרבות מהתקרה ולהתחיל להשתולל, אבל הבנות לא התאפקו, הוציאו נשקי צעצוע ונלחמו בהנאה זו בזו, בזמן ששיריונות חלולים הביטו בהן בגאווה. 
אחרי הסיור יצאנו למרפסת של הטירה לצלם קצת עם הרחפן, לשם שינוי באישור של הבעלים של המקום – נכדו של האספן, שהסתובב עם מגבעת גבוהה כיאה לבעלים של טירה מלאה בנשקים. צילמנו קצת כשפתאום רעש מחריש מילא את החלל. החיילים התחילו לירות בתותח! רצנו להסתכל על המאורע ולפתע מטוס ממלחמת העולם הראשונה, כזה עם שני מדפים ככנפיים ופרופלור בקדמה שלו, הופיע מעלנו והחל לחוג בסיבובים, מנופף מידי פעם לשלום עם כנפיו. 
באותו הערב, כששבנו מרוצים לאנסי, קנינו המבורגרים ואכלנו אותם בשקט בדירה. היום היה יום טוב, חבל לסכן זאת עם עוד ביקור מותש במסעדה.

"אבא, לאן הולכים עכשיו?"
האם אי פעם פחדתם לחיי ילדכם? אני לא מתכוון לחדרה הקיומית המרחפת מעל לתודעה של כל הורה, או לשניות האלה על הכביש אחרי שמישהו עשה בהן משהו מטומטם. אני מתכוון לדקות ארוכות של סכנה מוחשית שבהן אתם דואגים שלא לאבד את חיי ילדכם. אני חייב להגיד, שאחרי שחווינו את הדבר הזה, אינני ממליץ זאת לאיש.