יום רביעי, 13 בפברואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 14: דיוון לס-ביינס

זהו. היום האחרון הגיע לסופו. הוא התחיל בטיול בשמוני, המשיך לפיקניק בין מפלים ועכשיו נותר לנו רק להגיע אל המלון, שממנו נצא בשלוש לפנות בוקר לשדה התעופה. מכיוון שמדובר במלון שנהיה בו רק שעות ספורות, חשבתי שיהיה חכם לחסוך קצת כסף ולהזמין משהו זול וקרוב לשדה התעופה. האתר שנבחר היה מלון קטן בעיירת הספא דיוון לס ביינס.
במהלך הטיול עשיתי לא מעט טעויות. מהטעויות באריזה, לנסיעת האופניים בפקקים של היום הראשון. לימים שהתבררו כעמוסים מידי, ולדברים רבים שחשבנו שיהיה אפשר לעשות, בלי לקחת בחשבון דברים כמו מזג אוויר, עומס, עייפות וסתם רצון לרבוץ קצת במקום להגיע לעוד תחנה. מכל הטעויות האלה למדתי והן תרמו לשפר את המשך הטיול. אבל מה יהיה על הטעות הזו של המלון הזה בעיירה הזו? שיהיה ברור. הבחירה במלון הזה, על פני האלטרנטיבות, חסכה לנו בערך שמונים יורו. סכום לא מבוטל, אבל בדיעבד, היה מדובר בחיסכון מיותר במיוחד.
דיוון לס ביינס היא עיירה מהטבעת השנייה של אגם ז'נבה. כמו אנמסה, היא קרובה לעיר ז'נבה אבל היא לא נהנית מחופו של האגם, והיא נאלצת להסתפק באגם קטן משל עצמה. במילים אחרות יש לה נתוני פתיחה טובים וכל מה שנותר זה הבחירות המוניציפליות של העירייה שלה, בקביעת האופי שהם רוצים לעיירתם. אקדים ואומר שהרושם שלי מהמקום הזה מסתמך על היכרות קטנה מאוד וייתכן מאוד שאם היה לנו יותר זמן היינו מתאהבים במקום. אבל כל חוויה היא הצצה להוויה ואני בטוח שתוכלו להבין על מה מתבססות המסקנות שלי.
דיוון לס ביינס אמנם קוראת לעצמה עיירת ספא, ויש לה כמה מלונות יוקרה בחזית הנקייה שלה. המלונות האלה מקיפים את האטרקציה המרכזית של המקום. לא. לא האגם הקטן והחמוד שלה, אלא קזינו בגודל קניון מלחה, המתגאה בשלטים כגון "מופעי צ'יפנדיילז 24/7".
כשהגענו למלון שלנו, בקצה המרוחק ביותר של העיר, ועם זאת, באורח פלא, במרחק הליכה מהקזינו, מיהרתי לרוץ אל הדלפק, כי הפקידה של המלון התקשרה להגיד לנו שהיא עוזבת בשבע והשעה הזאת החלה להקרב. דפקתי על דלת המלון, שלוש דקות לפני שבע, מאוכזב לראות שאין אף אחד בפנים. אבל, למרבה המזל היא פתאום הופיעה מחדר אחורי, גוררת טרולי קטנה מאחורי, מתהדרת בשיער מבולגן באון מחשיד ומאחוריה מזדנב בחור אסייתי עם קוקו משומן וחיוך מפוקפק. לא שופט. העיקר שהיא הייתה שם לפתוח לנו את הדלת ולהסביר לנו איפה החדר שלנו נמצא.
מסתבר שהמלון מחולק למספר בניינים, ושבמקרה בבניין שלנו אין מעלית, למרות שהחדר שלנו בקומה השנייה. בין בניין לבניין צריך לעבור מסדרון אחרי מסדרון שכל אחד מהם נגמר בדלת עם קוד בן 7 ספרות. גררנו את הבנות בין המסדרונות ולמעלה את החדר וכשפתחנו את הדלת והדלקנו את האור, כמו קלישאה מספר קומיקס ראינו חרקים בורחים לחשיכה. אחרי בחינה קצרה הגענו למסקנה שניתן לבנות לישון במיטה הזוגית (שהייתה קטנה מה"מיטה וחצי" של שנות נעוריי), ואנחנו נסתפק בספר הנפתחת שהמצעים שלה היו מתוחים מוכנים מתחת לכיסוי הספה עצמו.
אשתי קילחה את הבנות לפני שנשכיב אותן לישון ואני הלכתי למסע הארוך בחזרה אל האוטו כדי להעלות לחדר את כל המזוודות שלנו. באחת משלוש הנגלות האלה, ראיתי קבוצה של בחורים צעירים ממתינה לחבריהם שיצאו מהמלון. אינני יודע לאן פניהם היו מועדות שכן הם דיברו צרפתית, אבל בהחלט יכולתי להבחין בהישנותה של המילה "בורדל". מקץ שלושה מסעות המזוודות כולן היו למעלה, מוכנות לפרויקט האריזה המורכב לקראת הטיסה, והבנות הלכו לישון. אבל, לפני שנוכל לעשות זאת יש עוד שני דברים שצריך לסגור: היה צריך למלא דלק באוטו כדי שנשיב אותו עם טנק מלא כמו שקיבלנו אותו, ואם היה אפשר, היה נחמד גם אם אצליח למצוא לנו משהו לאכול.
השעה הייתה כבר עשר וכידוע, הצרפתים סוגרים את היקום בשבע וחצי. מסתבר שכך גם קורה עם תחנות הדלק. אבל, למרבה המזל, הייתה תחנת דלק פתוחה ממש מחוץ לעיירה – בשווייץ.
שוויץ תמיד הייתה קרובה אלינו. עברנו דרכה מספר פעמים. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצנו להנות משירותיה. מעולם לא הייתה לי הזדמנות למלא דלק בשווייץ ואני חייב להגיד שזו חוויה מומלצת לכל אדם באשר הוא. למעשה הייתי אומר שזה אחד הדברים שאדם צריך לעשות לפני מותו. לראות את הזוהר הצפוני, לבקר בפריז ולתדלק בשווייץ. ולו בשביל להבין איך העולם הזה יכול להיות.
תחנת הדלק הייתה ממוקמת כעשרה מטרים אחרי הגבול. נכנסתי אליה ועצרתי ליד האקדחים שבאופן מסורתי ממלאים דלק במכוניות. שמח וטוב לב יצאתי מהאוטו, אבל אז קיבל את פני קיר שטוח ולבן מסרט עתידני. חמישה אקדחים קיבלו את פני. שניים מסוג 95, אחד 98 ושניים של דיזל – עם או בלי האקסטה משהו המיוחד. אבל מלבד חמשת המשאבות לא היה שום דבר על הקיר. לא כפתור לתקשורת. לא מקום לאשראי. לא קודן שניתן להגביל בו סכום. כלום. מלבד ארבע אינפוגרמות. ארבעה ציורים מסודרים מהעליון לתחתון. בעליון היה ציור של יד מוציאה משאבה. בשני היה ציור של משאבה מתדלקת, בשלישי היה ציור של יד מחזירה את המשאבה למקום. ברביעי היה ציור של שטרות של כסף.
"מה זה הכישוף המוזר הזה?" תהיתי לעצמי. מתלבט אם מותר לאחד שכמותי לערוך את הפעולות שהציורים מסבירים. החלטתי לאזור אומץ ואז גיליתי להפתעתי שבצד ימין מקיר השאיבה היו גם דיספנסר של שקיות זבל, ודיספנסר נוסף של כפפות חד פעמיות, לאלה שרוצים חוויית תדלוק נקייה יותר. החלטתי להתפרע ולא להשתמש בכפפות. הוצאתי את המשאבה, כפי שהוסבר באיור הראשון, ומיד הבחנתי באחיזה היפה, הארגונומית של האקדח. לאחר מכן, הכנסתי את האקדח לפיה של המכונית ולחצתי על ההדק. אלוהים איזה זרם! בתוך פחות מדקה טנק הדלק היה מלא לחלוטין. עזבתי את ההדק והוצאתי את האקדח ממקומו. אפילו טיפה אחת לא נטפה החוצה. בהתאם לתמונה השלישית החזרתי את המשאבה למקומה ואז גיליתי להפתעתי שכל החוויה היוקרתית הזו עלתה לי בערך שלושים אחוזים פחות ממקבילתה הצרפתית.
בשלב הזה ניצבתי בפני בחירה – האם אכנס אל הרכב ואתחיל לנסוע? או אולי כדאי שאלך אל החנות הצמודה לתחנה ואנסה לברר מהאיש בדלפק איך לעזאזל משלמים על הדלק? החלטתי להימנע מלהסתבך עם השוויצרים ונכנסתי לחנות. איזה ניקיון! איזה מגוון! כמו אידיוט שאלתי את האיש בדלפק אם יש בירות, הוא הסביר לי שזו חנות לנהגים ולכן אמנם יש בירות, אבל אלה ללא אלכוהול. עם זאת, מה שכן היה בחנות זה אגף שלם שהוקדש לסוגים השונים של משקאות אנרגיה. בחרתי רדבול קלאסי וביליתי זמן מה תוהה איזו מידה של רדבול תתאים לנו בשלוש לפנות בוקר. בחרתי שלוש פחיות של חצי ליטר. שילמתי על התענוג ושבתי לצרפת, תוהה היכן אמצא עכשיו בירות ומשהו לאכול.
כזכור, חוק העיירות הצרפתיות הוא שבמרכז של כל עיירה יש מקום אחד פתוח עם אלכוהול ומולו מקום עם אוכל. המקום הפתוח היה בר אירי ששני ילדים תקלטו בו יורו-טראש-צ'יל-האוס עם נגיעות של פסיכדליה רכה. ממול לבר, בצידו השני של הכביש. המתינו לי שתי מסעדות על גלגלים – אחת לפיצה ואחת להמבורגרים. כך, עם טנק מלא, שלוש בירות, מספר רדבולים להתעוררות, וצמד המבורגרים שבתי למלון כמנצח.
בדרך לחדר עברתי בחלל שבין הבניינים, כשלפתע תפס אותי ריח מוכר ומתקתק. יישרתי מבט למקור הניחוח וזיהיה קבוצה של ילדים בראשית שנות העשרים שלהם אשר ישבו על המדרגות עם סיגריות ארוכות מגולגלות שהפיצו את ריח ברור ומובחן של בלונד לבנוני. ביקשתי להצטרף לקטנה, ואחרי מספר שכטות עזבתי את הילדים וחזרתי למלון. הרהרתי לעצמי – גם למלון זול יש את היתרונות שלו...
אכלנו, שתינו, ארזנו ונשכבנו לישון. או ליתר דיוק, לנסות להירדם. היום העמוס הזה עזר לאשתי להתרסק ולישון אבל החשיש, ההתרגשות, והידיעה הברורה והמטרידה שמשהו ששוכן בתוך המיטה הזו מטפס עלי ומגרד לי את הנשמה, הפריעו לי להירדם. כנוע, שמתי מבטחי ברדבולים שמחכים לי ופתחתי טלוויזיה. אחרי שראיתי את כל "המתקפה על הבית הלבן" מדובב לצרפתית, מופתע מכמה מעט מהסרט הפסדתי בגלל פערי השפה, הצלחתי גם לעצום עיניים.
אחרי שעה התעוררנו מהצלצולים. קפצנו מהספה ובזמן שאשתי אספה את עצמה, התחלתי להוריד את המזוודות אל הרכב. בדרך חזור ראיתי בחר מתנודד החוזר לחדרו עם ז'קט מפואר שכתוב עליו "פוקר" וחשבתי לעצמי שאנשים עושים דברים מוזרים מאוד בחופשות שלהם. אחרי המזוודות הגיעה הנגלה של הבנות וכך עזבנו את העיירה הזאת ונסענו לשדה התעופה.
מסתבר שהתקופה האחרונה חישלה את הבנות והן שמרו על מקצועיות לאורך כל התהליך המייגע של החזרת הרכב, מסירת המזוודות, מציאת השער והעלייה למטוס. אבל מיד אחרי שהמראנו, כבר לא היה לי למי להגיד "תראו – הנה המקום שבו נפגשות האבנים השחורות והלבנות".

יום שני, 11 בפברואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 13: מעגל פרסת הברזל


הגענו לסופו של הנרטיב שלנו. מהפילוסופיה של וולטיר והנאורות, למעשה המהפכה הצרפתית. מטירות האבירים, למדינה דמוקרטית ששומרת על החירות שלה כאילו שזה משהו שאפשר לאבד בקלות. מהבלי האדם לאדישותו של הטבע הכביר. מחלומות על נסיכות, לארוחות קטנות בחיק המשפחה. זה הסיפור שרציתי לספר לבנותי. על הכוח של הרעיונות, על הגבורה והסכנה שבמעשים, ועל איך הכל מתגמד בצילו של הר. עתה הגיע הזמן לקרשנדו האחרון. לא טירה, לא מבצר. אפילו לא הר. אלא פשוט משהו גדול ויפה שאפשר לטייל בתוכו ולהרגיש פיצפון.
ליעד שאחרון שלנו למסע בחרנו במקום שנקרא Cirque du fer a cheval, או מעגל פרסת הברזל. עיגול ענקי של צוקים, אשר עשרות מפלים חפרו בצלעיהם חגבים צרים. אבל לפני כן, כמו תמיד, צריך היה להגיע לשם. בקו אווירי המקום היה בערך עשרים קילומטר משמוני, אבל בין לבין היו קצת אלפים שצריך לעקוף ולהקיף. בשלב הזה התיאוריה שלנו לגבי הקושי של הצרפתים בחישוב מהירויות מותרות לכבישים הפכה לעובדה מוגמרת. במקום שבו נפתח לפנינו כביש רחב המתהדר בשני נטיבים עשרות שלטים של "50" מפוזרים בכל פנייה. במקום שבו פניה אחת לא נכונה תוביל למוות - "90" היה באופן קבוע כתוב ע ל השלטים. מכיוון שאנחנו אוהבים את חיינו נסענו 50 בכבישים של 90, ומכיוון שאנחנו אוהבים את ארנקנו, נסענו 50 גם בכבישים של 50. אחרי שעה וארבעים הגענו אל היעד.
מרחוק ניתן היה לראות את ההרים הענקיים שהיו יעדנו, אבל מרחוק הכול נראה קטן. היינו צריכים ממש להיכנס לשם כדי להבין שהכל עדיין רחוק והדבר היחיד שקטן – זה אנחנו. בכניסה למתחם הענקי קיבלה את פנינו מפה מפורטת של פעילויות ומסלולים, לכולם צמוד חישוב זמנים. "אם תלכו בכיוון הזה במשך שעה וחצי – תגיעו למפל קסום המתרסק לאגם צלול". "אם תלכו מכאן במשך שעתיים תמצאו מערה". בחרנו את המסלול הקצר – רבע שעה בחורשה קטנה שמאחוריה מתגלה שדה ירוק ענקי המוקף בפרסה האדירה של מפלים.
מסביבנו ראינו כיתות של ילדים בטיול, עלמות רצות, גברברים חתיכים רוכבים על אופניים, ולא רחוק מהמקום שבו התמקמנו – אב ובנו מתאמנים לקראת טיפוס הרים. הטיפוס על המצוקים האלה אמור להיות יפה במיוחד, אבל גם ידוע לשמצה במיוחד. בעבר האמינו שיש זהב מאחורי המפלים הגבוהים האלה. ז'אק בלמונט, הבחור שכבש ראשון את המון בלאן, מצא כאן את מותו בחיפוש אחר הזהב הזה.
אבל אנחנו לא באנו לטפס ולא לרוץ ולא לשחות. אחרי שבוע שלם מלא בהרפתקאות, כל מה שרצינו זה לנוח, ואיזו דרך טובה יותר לנוח מפיקניק במרכז השדה הירוק, כאשר רקפות מבצבצות מכל פינה מסביבנו, עם רחש המפלים ופכפוך הנחלים?
אחרי הנשנושים והרביצה הממושכת, הצלחנו לאסוף כוחות בשביל ללכת קצת, אל זוג סוסים שראינו באופק. מרחוק חשבנו שמדובר בסוסה ובסייח שלה, אבל כשהתקרבנו גילינו שהסוס השני היה פשוט פוני קטן שהצליח לברוח מסרט מצויר. בתי הקטנה, שפיתחה לאחרונה אובססיה לכל הדברים הקשורים בסוסים, ממש הייתה עצובה לגלות שהסוסים נמצאים מאחורי גדר ושאבא דורש שלא נעבור אותה בלי רשות. אז ניסינו לקרוא לסוסים ולמרבה ההפתעה הפוני הגיע להגיד שלום
למרבה הצער, לכל דבר טוב יש סוף והגיעה השעה לנסוע הלאה, עברנו כפר אחרי כפר עד שזה הפך כבר לבדיחה. כל כפר הכיל ארבעה בתים בשורה. אחריהם היו עשרים מטרים של כלום לפני שהתחיל הכפר הבא. צרפת היא אחת המדינות האחרונות בעולם הראשון שבה יש יותר תושבים בכפר מאשר בעיר. הכלכלה שלה כולה עובדת על מגוון רחב של מוצרים שמיותרים בחוות קטנות ומתמחות. הרבה יקבים קטנים, המון חוות לאינסוף גבינות. בכל העולם המערבי החיים בכפר הפכו לדבר מיותר שלא מאפשר ממש מחייה נורמלית. גם בארץ אין מקומות תעסוקה בפריפריה. אבל שם הצליחו לשמר ערכים סוציאליים מבלי ליפול לסוציאליזם. המבנה הקטן הזה מאפשר גם לשמור על איכות חיים טובה לא רק לאיכרים, אלא גם לבעלי החיים שהם מגדלים. כמובן שניתן למצוא בצרפת את המקומות התעשייתיים הגדולים שמייצרים כמות, אבל בתרבות שלמדה להעריך איכות מעל הכול, המקומות האלה לא נהנים מהכבוד והשגשוג היחסי שהם היו מקבלים במדינה אחרת.
אבל לפני שנשגה לחשוב שהכול כאן קטן וחמדמוד, בקצה השורה הארוכה של הכפרים הגענו לסופר ענקי שריכז את הקניות של המחוז כולו. עצרנו לסבב קניות אחרונות. עוד כמה גבינות להביא הביתה, עוד איזה בקבוק יין או שניים. בקופות ראינו איש עם זקן מדובלל בבגדים בלויים קונה לעצמו ארבעה בקבוקי שמפנייה וחריץ גבינה. לעזאזל, חשבתי, אפילו אלכוהוליזם הם עושים נכון
ועתה הגיעה השעה לרדת מהאלפים, אל עבר התחנה האחרונה שלנו לפני הטיסה הביתה. חזרנו אל האוטו והתחלנו לנסוע למטה בחזרה לכיוון אגם ז'נבה. בשלב הזה, לא ידענו כמה נמוך נצטרך לרדת.

יום רביעי, 6 בפברואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 12: שמוני


הגיע השעה. חלום בן למעלה מעשור הולך להתגשם. לפני שנים שאם אמנה אותן ארגיש זקן מאוד, הייתי סטודנט שרק החליט להיות סופר. התחלתי לכתוב רומן בשם "מון בלאנק". רומן שבמרכזו אדם אשר, מפחד מזקנה, מחליט לעשות איזה משהו גדול, פשוט בגלל שהוא ממש רוצה לחוות איזה משהו גדול. הוא מחליט לטפס על המון בלאן למרות שאין לו שום ניסיון בטיפוס ושם, בסוף החלק הראשון של הרומן הוא מוצא את מותו. אחרי שכתבתי את החלק הראשון נתתי לכל חברי עותק לביקורת. היא הייתה חיובית מצד כולם מלבד אחת - חברתי הטרייה אז, אחרי שנים של דונז'ואניזם פתולוגי, קטלה אותו והכריחה אותי לשכתב אותו. שכתבתי ואכן החלק הראשון של הספר זכה בפרס הירשון לספרות מטעם האוניברסיטה העברית ובפרס סמיט ליוצרים צעירים - המשכתי לכתוב את החלק השני שלו אך, בסופו של דבר, הנחתי אותו בצד. הייתי בטוח שאסיים אותו ביום מן הימים, אבל אז הייתי בחור צעיר שמפחד מהמוות ורוצה רק להרגיש איזה משהו גדול וניסיתי לטפס על רומן מבלי שהיה לי כל ניסיון רציני בכתיבה.
לאובססיה של הספר עם מון בלאן נבעה משירת הרומנטים האנגלים ומהרוח הקסומה שהמשוררים האלה השרו עלי בשנים ההן. אבל משם היא המשיכה לאובססיה לגבי הדבר הזה שנקרא "הר". קולרידג' אמר שאם הוא ירצה לכתוב את הספר הגדול שלו, יהיה עליו ראשית לקרוא במשך עשר שנים ואז לכתוב במשר עשר שנים נוספות. החלטתי שכך אעשה.
השנים חלפו והחברה ההיא אז הפכה לאשתי ולאם בנותיי, ואכן קראתי ולמדתי במשך עשור, ואכן אחריהן התחלתי לכתוב ולהרצות ולקשקש בפייסבוק, ותמיד נשאר בי הרצון הזה – לסיים את הרומן שלי, והחלום הזה – לראות את המון בלאן. ראינו אותו כבר לפני-כן, מלמעלה בטיסה הלוך, ומציץ לעברנו מרחוק במרפסת של וולטיר, אבל עכשיו, עם גבנו לטירה ופנינו לכפר שמוני, ההר הראה את פניו.
קשה לנסוע על הכבישים המטפסים את האלפים. לפחות, זה מה שסופר לנו, ובעיני רוחנו דמיינו כבישים צרים ומפותלים הכולאים אותנו בין צוק לבין תהום. ראינו כאלה בצרפת, פעם אחת כשהרב גוגל החליט שהוא מצא קיצור... אבל להפתעתנו מצאנו כבישים יפים וסלולים, נוחים ודו סטריים. הבעיה הייתה, כך למדנו, להמשיך להסתכל על הכביש כשההרים האלה מביטים עליך מלמעלה. כמו שופט עליון שרואה הכול.
כשהגענו לשמוני והתמקמנו במלון שלנו, שמחנו לגלות שההר החליט למקם את עצמו בדיוק מולנו, אבל בקטע ידידותי. מיהרנו לצלם תמונה משפחתית מול הנוף ואם תתבוננו בתמונה המצורפת (אתם כבר תדעו איזו מהן) ניתן לראות בעיני את התרגשותי הילדותית.
יש משהו בהר הזה ששם את הכול בפרופורציות. זו הייתה הבשורה הגדולה של הרומנטים. הם אמרו "כן" להשכלה, ולקדמה, ואפילו "כן" למהפכה. אבל תוך כדי הם תמיד דאגו להזכיר שהעבר עוד מלא בסודות, והיער עוד מלא בפיות וההר, ההר הזה, תמיד יביט עלינו מלמעלה.
איפה כל הטירות שביקרנו בהן ואיפה הדבר הזה? פתאום, "ישנתי בטירה" נשמע כמו בדיחה של נמלים. ולא כבשנו אותו, לא הגענו לפסגה שלו, פשוט ישבנו למרגלותיו. אולי זו הנחמה שחשים חובשי הכיפה. הנחמה שנובעת מהזכות לשכון בקרבה לשכינה. לי אין את הנחמה הזאת בדרך כלל. בעוד נשמותם של אחרים מתרוממת מתשובה, שלי נוסקת ונושקת לשאלות. תשובות יש הרבה, ורובן טובות, אבל בשבילי, הפלא של האפשרויות שמותירה הדלת הפתוחה של השאלה יפה מידי בשביל לסגור אותה. ועם זאת, ההר.
ברומן שלי כתבתי: " הכפר שמוני נראה כמו שהוא היה צריך להיראות, נדמה היה כאילו קודם מישהו צייר את הגלויה של הכפר ואז בנו את הכפר לפי ההוראות שהוא הכין." התיאור לא היה כל כך רחוק מהמציאות. מה שהוא לא לקח בחשבון זה את היצע האפשרויות המטורפות שהכפר הזה מכיל. אפשר לקחת רכבל למקום שהופך את הנוף לאלוהי, ורכבל למקום שבו נגלים אגמים. אפשר אפילו לקחת מספר רכבלים בזה אחרי זה ולהגיע לפסגה הצמודה למון בלאן. יש עשרות מסלולים רגליים, מסלולי אופניים, מסלולי טיפוס. וכולם מביאים אותך לאושר עילאי שנגלה רק לצועדים בשביליהם. אבל אנחנו הגענו עם ילדה בת שנתיים ואחת שבדיוק השבוע מלאו לה חמש. ולכן לא היה מה לדבר על הליכה ארוכה מידי, ולא על אופניים ולא על כל מיני דברים שמסכנים אותן במחלות גבהים. כישראלים, אנחנו לא חושבים על עליה ברכבל כמשהו שצריך לדאוג ממנו. אולי זו הבעיה שלנו – בארץ הקטנה שלנו יש נופים באלפים, כולם יפים, אבל אין לנו הר. אחד כזה שיעמיד אותנו במקומנו. לאירופאים יש את האלפים, במזרח יש את ההימלאיה, לאמריקאים יש את הרי הרוקי ואת רוקי, ולרוסים יש את החורף, אבל לנו? לנו כל כך חסר הר שהחלטנו להילחם על גבעה קטנה ולקרוא לה "הר" ו"בית".
והנה שוב גלשתי לפילוסופיות, זה מה שזה עושה לי, אפילו עכשיו, כשאני רק נזכר בהר. בחרנו מקום לבלות שבו הבנות יוכלו גם להנות ולא רק מ"נוף". מושג חדש שהן למדו בטיול במהלך שעות ארוכות של נהיגה כשאמא או אבא קורא להן "בנות! תראו את הנוף!". המקום היה פארק שעשועים, אבל לפני שיינו יכולים לצאת אליו, היינו צריכים לחכות לבנות. מסתבר שבזמן שאנחנו התארגנו הן הזיזו כיסאות אל המרפסת, הניחו מספר פירות וגבינות על צלחת וישבו יחדיו לפיקניק מאולתר.
נתנו להן לסיים אותו ויצאנו לפארק השעשועים של שמוני. הכניסה לפארק הייתה מוזרה: לא היה לו שער, ולא הצלחנו למצוא אנשים שעובדים במקום. מסתבר שבכל הפארק הזה, שהכיל איזה חמישה עשר מתקנים, היו אולי שני עובדים. זו שמוכרת כרטיסים למי שלא יודע להפעיל את המכונה האוטומטית, וזו שמעלה אנשים על רכבת ההרים ומסבירה להם איך – הם – שולטים על מהירות הרכבת ועל הבלמים. אחרי מחקר קצר למדנו שכל המקום הזה מופעל על ידי מטבעות ושאנחנו אחראים שהילדים שלנו יהיו קשורים על כיסאותיהם, לא ייכנסו לטרמפולינה עם נעליים ובאופן כללי שהם לא יתפגרו באחת משבעתלפים הדרכים השונות שהמקום מאפשר. מגניב.
לארוחת ערב הלכנו למסעדה. המסעדה השנייה והאחרונה שלנו לטיול הזה. הזמנו פונדו לשולחן שהיה אלוהי כמו שסיר של גבינה חמה ודביקה נשמע, וביקשנו אסקרגו כמנת הפתיחה. כל ההכנה לטיול איימנו על הבנות שהן יצטרכו לאכול שבלולים, ולא התכוונו לוותר על ההזדמנות הזו. מסתבר שאסקרגו זה משהו במרקם של מוּלים דחוסים במקצת ובטעם של פסטו וחמאה. טעם לא רע, אבל את כל הסיפור ניתן לסכם במילים "לא כזה להיט".
חזרנו למלון, השכבנו את הילדות לישון, ויצאנו למרפסת עם בקבוק של שרדונה חביב. זה לא היה אירוע לבזבז בהימורים על בקבוקים לא מוכרים. הכפר ממוקם רחוק מכל עיר ורובו חשוך בלילה. מהסיבה הזו רואים כוכבים רבים בלילה, וההר הופך לכתם שחור שתופס חצי מהנוף. עדיין לא יכולנו להוריד ממנו את העיניים. בקטע מוזר, ישבנו ודיברנו על ההר, מנסים להבין את סוד כוחו. ואז קראנו יחדיו את השיר "מון בלאן" של פרסי שלי, ואת "המנון לפני הזריחה, בעמק שמוני" של קולרידג'. הרגשנו טוב עם עצמנו עם כך שהגענו לאותן מסקנות כמו המשוררים ופנינו יחדיו למיטה.
כשהתעוררנו, ראינו איך השמש מתקשה בעצמה לטפס עד לראש ההר. הכפר כולו התעטף בערפל מנומנם ואנחנו נהננו מקפה אחר קפה, ומנוחה.
בבוקר המאוחר טיילנו שוב בין רחובות הכפר. גילינו שיש רק חנות אחת של צעצועים ולכן בעליה מרשה לעצמו לפתוח אותה רק בין שתיים לשבע, ולדרוש מאה וארבעים יורו לדובי בגודל בינוני. מצד שני יש המון חנויות כמו קולומביה, אלפיין וכל שאר החברות האלה שבפרסומות שלהן יש דוגמנים עושים ספורט עם רקע של הרים לבנים. מהסיבה הזו, חנות כמו קולומביה, שאצלנו מתמחרת את עצמה במטילי זהב, דורשת כאן מחירים נמוכים במיוחד. קטע מוזר איך שיש הגיון בין ביקוש להיצע.
עצרנו ליד פסל של דה סוסיר, וסיפרתי לבנותיי על האציל העשיר שהפך את הכפר לבירה של האלפים, אחרי שהציע פרס נדיב למי שימצא את הדרך לפסגת שמוני. הכפר קיים ככל הנראה עוד מהמאה ה15, אבל עד המאה ה18, איש לא העז לטפס אל ההר. ואם היה מי שהעז – הוא לא חזר. אנשים פירשו את הרעשים השונים שבאים מההר כנשימותיו ונהימותיו של דרקון. בפרס זכה ז'אק בלמאנט, יליד שמוני. שהצליח לטפס על ההר בשנת 1786, בעזרת חברו הרופא מישל-גבריאל פקארד. אותו השפיל ורמס בדרכו אל הפרס. אחרי שני אלה הגיע תורו של דה סוסיר בעצמו ואחריו הגיעו עוד רבים. מספיק כדי להפוך את שמוני לעיירה עשירה מאוד.
כשהגיע הטיול בכפר לסופו הלכנו בחזרה אל המלון שלנו. הגיע הזמן להמשיך את דרכנו אל היעד הבא, אבל לפני כן נותר עוד דבר אחד לעשות. פעם, בזמן שלמדתי לתעודת הוראה, היה דיון בכיתה על כמה שזוגיות ועבודה ובאופן כללי החיים זה משהו קשה שצריך להתמודד איתו. לתומי שאלתי "אבל מה עם סתם לרוץ על הגבעות ולהנות לפעמים?" וכול הכיתה הסתכלה עלי בזלזול, אשר אחת מהתלמידות הוסיפה לו "אף אחד לא באמת רץ על גבעות". מאז אנחנו דואגים לרוץ על הגבעות בכל פעם שיש לנו הזדמנות כזאת. למרבה המזל, בדיוק מאחורי המלון שלנו, הייתה גבעה מושלמת לכך.
כשעזבנו את הכפר הקטן, הבנתי פתאום שאני מוכן לסיים את הרומן.

יום שלישי, 5 בפברואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 11: שאטו דה תורנס





עזבנו את גרנובל עם תחושה קלה של החמצה. בסופו של דבר, למרות שראינו שזו עיר מרתקת וצעירה, מזג האוויר לא אפשר לנו ממש לחקור אותה לעומק. לכן, כשיצאנו מהעיר לקראת היעד הבא הבטחנו לעצמנו שנחזור לעיר ביום מן הימים.
בדרך אל היעד הבא עברנו ביחד על הטירות השונות שביקרנו בהן עד כה: הייתה את טירת המודרנית של וולטיר, טירה שהיא יותר ווילה אלגנטית בסדר גודל גרנדיוזי. הייתה את טירת האבירים שם ראינו חיילים יורים בתותח וסיווגנו חרבות בהתלהבות יתרה. הייתה את הטירה היפהפה והמרדימה של היפהפייה הנרדמת, ואת הטירה האדירה של וויזיל שהפכה למוזיאון. לכל טירה היה סיפור ואווירה, ואופן מסוים שבו הבעלים שלה בחרו לאפשר למבקרים הצצה לחייהם, או לעברם. אחרי כל כך הרבה טירות בהן רק ביקרנו, הגיע הזמן אולי לגור בטירה, אפילו אם זה רק ללילה אחד. בדרך לאל האלפים, בנקיק בין הרים, שוכנת לה שאטו דה תורנס, אשר הבעלים שלה, אדם מקסים ואדיב, הפך אגף ממנה למלון
כשהגענו אל הטירה, אחרי נסיעה ארוכה שהתארכה עוד יותר, השמש כבר החלה לשקוע ואנחנו מיהרנו לנצל את האור שנותר שלנו: ראשית, בעזרת התחפושות המאולתרות שרכשנו בגרנובל השתעשענו יחדיו בחצר, מסתחררים מידי פעם מהנוף המשכר שמקיף אותנו מכל כיוון. הטירה נבנתה במאה ה16, בסגנון הרנסאנס, סביב מגדל שמירה עגול מהמאה ה13. המגדל הזה, היה הכניסה לדירתנו. הרהיטים בדירה גם הם סיפרו על חיים אחרים משנים רחוקות, בהן בחדר הילדות היה עדיין כיסא ליד הקיר, שם האומנת ישבה והמתינה שהנסיכות יתחילו לנחור, לפני שהרשתה לעצמה להתפנות למגוריה.
ערכנו לעצמנו סעודת נישנושים, עם בקבוק של בורדו סופירייר שלא היה סופירייר בכלל וממש הזכיר מרלו ארצישארלי. בזמן הסעודה סיפרתי לבנותיי את האגדה על המקום הזה שבו אנו ישנים: מסתבר שבמהלך המאה 13, המבצר הזה היה עמדת שמירה של חיילים אשר היו אמונים על אחד המעברים החשובים מהאלפים לצרפת. זה היה מקום אסטרטגי חשוב, אבל בה במידה זה היה גם מקום מבודד מאוד, אשר בחורפים נותר חשוף לאקלים הקשה. ככל הנראה, המפקד של המבצר הזה איבד את שפיותו במהלך אחד החורפים הקשים, והחל להתעלל בפקודיו ולבצע בהם מה שהמקורות שמצאתי תיארו רק כ"זוועות שלא ניתן לדבר עליהן". המלך של המחוז, משמע על האימה, ציווה לפרק את המבצר ולשחרר את חייליו, גם במחיר הפקרת העמדה לחלוטין. כעבור מספר עשורים, המבצר ניתן לאדם מכובד שהמלך רצה בחסדו, וזה הקים שם את הטירה בה אנו שוכנים. האיש הזה היה הסבא של הסבא של הרב-רב-רב סבא, של האיש שקיבל את פנינו באותו היום
בכל הווייתי התאפקתי מלסיים את סיפורי במילים "ויש האומרים שניתן לשמוע את צווחות החיילים עד היום" אבל ממש רציתי לבלות את המשך הערב עם אשתי, ולא עם שתי ילדות צווחות מאימה. לאחר שהבנות נרדמו על מיטות נוחות של נסיכות, פתחנו לעצמנו בקבוק נפלא של ברוגוגני שרדונה שהיה מתקתק בדיוק במידה ולא יותר מכך ובכוחות אחרונים שתינו אותו, מנסים להישאר ערים עוד טיפה ולהנות מהקסם של החלל.
כשהגיע הבוקר, התעוררנו ביקיצה הטבעית השמורה לנסיכות, אכלנו יוגורט פירותי ויצאנו לחקור קצת את הסביבה של טירתנו. כל כך נהנו מהטיול הקצר שפספסנו לחלוטין את שעת העזיבה שלנו, ובחן ישראלי מפוקפק התנצלנו והודנו להם מקרב לב, משתדלים להימנע מלהציע תשלום על יציאה מאוחרת. היה קשה לעזוב את הטירה, אבל מה שחיכה לנו בהמשך היה מרגש לא פחות, ולמעשה, כך גילינו אחרי-כן, אפילו יותר...

יום שבת, 2 בפברואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 10 – פרידה מגרנובל




במהלך כל חופשה ישנה פעילות כל כך ישראלית שאנחנו משתמשים במילה לועזית כדי לתאר אותה – שופינג. יש משהו בהליכה במקום זר, תוך כדי מסירת שטרות זרים ואיסוף שקיות מוזרות, שפשוט מנחם. אולי זה בגלל שהכול בחופשה הוא כל כך חד פעמי - הנוף, מזג האוויר, הגיל של הבנות כשהן ראו טירה לראשונה – הכול חולף כמו החיים וגם רגעים שיבואו שוב בערך, לעולם לא יהיו אותו דבר. אז עושים שופינג. דואגים להחזיר איתנו כמה דברים מוחשיים שנוכל להחזיק ביד אחר כך, או ללבוש ולהגיד "זה? זה מגרנובל" ולהרגיש לרגע קטן קצת חו"ל.
יש ישראלים שבזים לזה. רואים בזה כניעה לדת הצרכנות אמריקאית. ואני מבין איך אפשר לחשוב כך. אבל בואו לא ניתמם ונכחיש שהמניעים לבוז הזה נובעים בחינוך הסובייטי מבית סבא שבז לכל מה שקשור לפעולות עם כסף. חינוך שאגב שהגיע עם מנה גדושה של מוסר עבודה ש... רק בנינו, רובנו בחרנו שלא לאמץ.
מצד שני, יש ישראלים שלוקחים את הקטע הזה של קניות כמה צעדים רחוק מידי. מעבירים חופשה בקניונים. רואים אותם אחר כך במטוס עם סירים חדשים על הברכיים. אני לא כל כך מבין את הגישה הזאת, אבל הם לא מבינים את העקשנות שלי לשאת נאומים לילדים במוזיאון. אם יש משהו שהצרפתים לימדו את כולנו, זה שזו זכותו של כל אחד לצעוד בשבילו בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר.
זה עניין של איזון. כן כדאי לפעמים לשחרר את הדאגה הפיננסית ופשוט לבזבז קצת בלי לחשוב, אבל לא כדאי לחזור הביתה בחובות. האיזון שאני מצאתי הוא להקדיש לכך רק יום אחד מהטיול. יציאה אחת מרוכזת עם תחנות מסומנות בעיר. חשוב לעשות את זה בעיר משתי סיבות, ראשית ככל שהעיר גדולה ההיצע גדל ואיתו המחיר הכללי של המוצרים יורד, שנית, לכל עיר גדולה יש את החנויות המתמחות הייחודיות שלה, שהן קצת יותר יקרות מהרשתות הגדולות, אבל הן מספקות עולם שלם של מוצרים שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. וגם אם אפשר למצוא הכל באיביי, לפעמים פשוט רוצים לעשות קצת שופינג, ואם כבר, אז שיהיה מעניין.
אבל – איך אתה יודע איפה כדאי לטייל ולקנות בעיר שלא ביקרת בה בחיים? כמובן שיש ללכת למרכז, אבל מה שנחשב "המרכז" של כל עיר זה דבר מאוד גדול ויש לו אזורים שכדאי לבדוק ואזורים ששווה להימנע מהם. אז מה עושים? פותחים בגוגל מפס מפה של מרכז העיר וכותבים בחיפוש "חנויות בגדים". במהרה ניתן לזהות מה הוא האזור הכללי שבו נמצא ריכוז חנויות הבגדים הגדול ביותר, באותו האזור יהיו גם חנויות מכל הסוגים. לאחר מכן מסמנים כמה חנויות מגניבות אחרות שיעניינו את כל חברי הלהקה שלנו, בונים מסלול הליכה קליל ומהנה בין התחנות השונות שסימנו ובום – יש לכם יום שופינג בעיר, בלי כאב הראש של הליכה תוהה בין רחובות זרים, ובזבוז זמן רב בין מדפים מיותרים.
גרנובל ספציפית מעולה למטרה הזו, משום שהיא מעין בירת היי-קט בצרפת. לכן היא מכילה קהל צרכנים צעיר, מודע כלכלית, מתקדם ואינדיבידואליסטי במיוחד. התוצאה הישירה של זה היא מבחר גדול של חנויות קטנות המתמחות בקבוצות שונות של תרבויות שוליים – חנות לחובבי Warhammer, שזה די סטנדרטי היום בערים גדולות, אבל גם חנות לאנשי קומיקס, למטאליסטים, חנות לדוש באגז שעושים ווייפינג וקוראים רק ספרות מקומית, חנות בובות ופסלים לאוהבי "משחקי הכס" ועוד ועוד ועוד...
לא נעבור על כל העצירות שלנו, אלא רק על מה שהיה מעניין. את הטיול שלנו התחלנו בחנות שוקולדים יוקרתית שעבדה בצורה הזו: על הדלפק היו חמש קופסאות וליד כל אחת מהן מחיר הנע בין 12 ל 56 יורו. אני בחרתי את הקופסה הבינונית, בערך בגודל קופסא של בושם, שעלתה 36 יורויים אלגנטיים. הנחתי את המוכרת לשים מה שבא לה, אבל להימנע משוקולד מריר ומשוקולד במילוי ליקר שאף אחד מעולם לא אהב בתולדות ההיסטוריה של הזמן, והרמתי את הבת שלי שתסתכל איך המוכרת ממלאת את הקופסא בעדינות ובנחישות.
בסוף התהליך המוכרת הנחמדה הגישה את הקופסא לבתי הגדולה שענתה לה בטבעיות של אושר אמתי "מרסי". כולנו התמוגגנו, אבל אף אחד לא התמוגג יותר מהמוכרת שהגדילה עשות ונתנה לה עוד קופסא קטנה של שוקולדים שעמדה בערמה מוכנה מראש ליד הקופה. תגידו מה שתגידו על הנימוס הצרפתי, הם יודעים להתעקש עליו, אבל הם גם יודעים להעריך אותו בכנות.
עצרנו בחנות תחפושות מסיבות השמורות עם הפרק הבא, אבל אז גילינו שזו חנות תחפושות למבוגרים בלבד ושיש לכל התחפושות אופי ייחודי של מסיבות למבוגרים בלבד. עצרנו גם בחנות גבינה ששמה הולך לפניה, ובחנות יין שבה המוכר היה מאוד גאה בי כשביקשתי בקבוק של Condrieu. "אחד מהלבנים האיכותיים ביותר" הוא אמר בזמן שארז לי את הבקבוק. "טוב יותר משבלי!" השבתי בהתלהבות שגויה, מה שהביא אותו ישר לנזוף בי: "לא טוב יותר – שונה." כמובן שהוא צודק.


האלפים עוד היו לפנינו ולי, כזכור לכם, לא היו בגדים חמים במזוודה, אז החלטנו לחפש לי כמה סוודרים. מצאנו אותם בסניף של celio, תאמינו או לא. בארץ זו חברה של אופנה מיושנת במחירים מופקעים, אבל שם זו הייתה חנות של מוצרים איכותיים במחירים מצויינים. רכשתי שני סוודרים מצמר מרינו, ווסט וקרדיגן והייתי ממשיך לקנות שם גם מכנסיים, אבל למרבה הצער הם החליטו להישאר עם הקטע הזה של גזרת סקיני לגברים ואני העדפתי להישאר עם הקטע הזה של כבוד עצמי. נפרדנו בחיבה.
אחרי כל השופינג הילדות רצו פיצה. עכשיו, בכל העולם יש פיצה, זה לא אמור להיות בעיה בכלל לקנות פיצה. אבל בצרפת הם התרגלו לאכול פיצה כמו צרפתים. שמעתי על כך לפני כן, אבל לא רציתי להאמין שזה נכון, עד שראיתי זוג חמוד בדייט עושה את זה. הם. אוכלים. פיצה. עם. סכין. ומזלג. לא רק זה, התוספות שלהם נבחרות מתוך ההנחה שתאכל את הפיצה שלך עם סכין ומזלג, ואז אתה מוצא את עצמך עם סלט באמצע המגש. תמונות מצורפות לקטני האמונה בניכם.
אחר כך התחיל שוב להיות קריר, וכולנו רצינו כבר למהר אל הרכב שלנו ולהמשיך בדרך הארוכה והיפה אל היעד הבא, שהיה כל כך מטורף שאני לא הולך אפילו לתת לכם רמז עליו עד הפרק הבא.

יום חמישי, 31 בינואר 2019

וולטיר, מתוך "אגדות אמיתיות" כרך ב'



Image result for voltaireהסיפור שלנו מתחיל בחצרו של המלך לואי ה14, השליט הגדול של צרפת שזכה לכינוי "מלך השמש" מכיוון שהאמין שכל העולם נסוב סביבו.
זה היה עידן של שקרים וחנופה, עידן שבו איש לא הראה את פרצופו האמיתי ואפילו הגברים הסתירו את פניהם מתחת לפיאות גדולות ומאחורי שכבות עבות של איפור.
הסיבה לכך הייתה כפולה – מצד אחד, מי שהשכיל להתחנף למלך זה ליהנות מחברתו והשפעתו, מצד שני, מי שהעז להגיד שמשהו רע בממלכה המושלמת של מלך השמש, זכה לראות את הצד הפנימי של תא המאסר, או שפשוט איבד את ראשו.
בעולם כזה, שבו שקרים מסתירים את כל הסודות, ספרים שמגלים את האמת מביאים למהפכות. ולכאן נולד פרנסווה-מארי ארואה בשנת 1694, בעיר פאריז.
משפחת ארואה לא היו עשירים במיוחד אבל היה להם מספיק בשביל לספק לילדיהם את הדברים החשובים בחיים: קורת גג נאה ומרווחת, מזון מזין ואיכותי, בגדים נאים וחינוך טוב בבית ספר יוקרתי ואיכותי. פרנסווה-מארי אהב מאוד את הלימודים, ועוד לפני שסיים את לימודיו פנה לאביו בהתרגשות והכריז שהוא יודע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: סופר!
אביו, פרנסוואה ארואה היה עורך דין בהשכלתו ואף הצליח להשיג משרה מכובדת כפקיד זוטר במשרד האוצר, ולכן האמין בלב שלם שהוא יודע דבר או שניים על כסף. הוא אמר בסמכות של אחד שמעולם לא שם לב שהוא שוגה שהוא מסרב בכל תוקף שבנו הצעיר יהיה סופר. הוא ידע היטב שמעולם לא היה אדם אחד שהצליח להתעשר כסופר ושלכן רוב האנשים שחוטאים בכתיבה הם או עניים ומסכנים, או בני אצולה עשירים שיכולים להרשות לעצמם לבזבז את זמנם. מכיוון שידע כי בנו אינו ממשפחת אצולה עשירה שכזו, ומכיוון שלא רצה שבנו יהיה עני ומסכן כל חייו סירב בכל תוקף שבנו ימשיך בחלומותיו הספרותיים ועוד הוסיף שהוא לא מוכן שהשם המכובד של משפחת ארואה יגיע לדפוס.
פרנסוואה מארי הקשיב לאביו ארוכות. הוא הבין את התבונה מאחורי דבריו וידע שעליו לכבד את רצונו של אביו – הוא הסכים שהשם ארואה לא יגיע לעולם אל הדפוס ומיד כשסיים את לימודיו, עזב את ביתו והתחיל לכתוב ברצינות.
כדי להיות סופר גדול באמת, לא מספיק רצון לכתוב, צריך גם שיהיה מה להגיד. פרנסוואה-מארי ידע זאת היטב, הוא ידע שמה שהוא רוצה לכתוב עליו זה לא עוד קשקושים ריקניים כמו של שאר הכתבנים – הוא רצה לכתוב על האמת, לגלות את הכסוי, לחשוף את המוסתר ולצעוק את המושתק. אבל מה הם בדיוק כל הדברים האלה? זאת לא היה לו מושג. אז הוא בילה וכילה את זמנו בחיפושים, עד שלבסוף התגנבה לאזנו שמועה שהמלך לואי ה15, יורשו הצעיר והמפונק של מלך השמש בכבודו ובעצמו מתנהג לא יפה בכלל.
מצאתי! אמר לעצמו, מצאתי נושא לשירי הראשון – ומיד התיישב לכתוב שיר לפרסום שבו הוא מכריז לכולם שהוד מעלתו לא מתנהג יפה בכלל. גאה בעצמו במיוחד, הלך לפרסם את שירו הרציני הראשון. אבל אבוי, למרות שציפה ששיר זה יביא לו תהילה ושגשוג וייקח אותו אל כל המסיבות הכי טובות בפאריז, השיר הזה הצליח לקחת אותו רק למקום אחד – לתא קטן בבסטיליה, בית הכלא הידוע לשמצה של פאריז.
במהלך הזמן שבילה בתא המאסר היה לפראנסווה-מארי די והותר זמן לחשוב על טעותו. לא מספיק להיות צודק, אמר לעצמו, חשוב גם להיות חכם. אבי צדק, חשב, כך לעולם לא אהיה עשיר, שלא לומר – מאושר. הוא החליט להתחיל מהתחלה ושינה את שמו לוולטיר. בשום פנים ואופן לא היה מוכן לוותר על רצונו לכתוב על האמת, אבל הוא הבין שמעתה יהיה עליו לעשות זאת בצורה חכמה יותר.
לכן החליט שבמקום לכתוב שיר על מלך צרפת, יכתוב מחזה על אדיפוס, המלך האגדי מיוון העתיקה. כך, אוכל להגיד את כל מה שארצה, מבלי שמישהו יטען שאני פוגע בכבוד הממלכה.
אל תוך סיפור המחזה הוא הכניס את כל הסודות והעובדות שניתן היה לגלות על המלך, אך מכיוון שכולם חשבו שמדובר במלך שחי לפני אלפי שנים, איש לא חשב שיש כאן בעיה. רק מעטים, משכילים וחכמים, הצליחו להבין את תחבולתו של וולטיר, אבל אלה ידעו לשמור על סודו.
מיד כשיצא מתא המעצר הלך אל בית התאטרון המלכותי והחל להפוך את המחזה להצגה. מכיוון שלוולטיר היה גם כישרון ולא רק רצון, ההצגה הפכה במהרה להצלחה אדירה. ואפילו המלך בעצמו הגיעה לחזות בה. תארו לעצמכם את מלך צרפת הגדול והמכובד צופה בהצגה הזו, מגלה באמצע הדרך שכל סודותיו הכמוסים הועלו על הבמה ושאינו יכול לעשות דבר בנידון שכן אם רק יעז לכעוס על וולטיר יגלה מיד לכולם שיש אמת בשמועות לגביו. כך וולטיר גילה את הדרך שבה ניתן לדבר על האמת במדינה המתקיימת על סודות – האירוניה, או  אמירת שקר כאשר האמת ידועה.
Image result for voltaire artמיד לאחר מכן כיוון את עטו, כמו שקשת מכוון את חיציו, למטרה הבאה – בימים ההם צרפת כולה געשה בגל של שנאה וקנאה דתית, מכל מקום הגיעו עדויות על אנשים הנרדפים החוצה מביתם, רק בשל אמונתם. כאדם נאור ומחונך וולטיר האמין שזו חובתו להילחם למען חופש האמונה ונגד הכפייה הדתית, אבל הוא גם ידע שהכפייה הזו זוכה להגנתו של צו מלכותי – הרי היה זה המלך לואי בעצמו שביטל את חופש הדת בממלכתו. מה יעשה? הוא החליט לכתוב את היצירה הגדולה "ההנריאדה" – אפוס לאומי גדול שכל כולו כבוד והלל לבית המלוכה הצרפתי. גיבור היצירה היה המלך הנרי הרביעי – אבא של סבא של המלך לואי ה15. השיר תיאר את גדולתו של המלך ההוא, שלחם בגאווה נגד רדיפה דתית ושהצליח להביא במו ידיו לסופן של מלחמות הדת האיומות ששררו באירופה במאה ה16, על ידי חקיקת החוק המבטיח לכל אזרח צרפתי חופש מרדיפה בשל אמונותיו. אותו החוק בדיוק שהמלך הנוכחי מצא לנכון לבטל.
היצירה הזו הצליחה מאוד בקרב העם הצרפתי, ולמרות שהיא עצבנה מאוד את הכנסייה ואת בית המלוכה, איש לא יכול היה לומר שום דבר, שכן השיר היה כולו הילולה לבית המלוכה והכנסייה. הם אפילו נאלצו לתת לוולטיר פרס ממשלתי מכובד. בין רגע וולטיר הצליח להפוך לאחד השמות המפורסמים ביותר בכל אירופה, הוא הוזמן למסיבות המפוארות ביותר וכולם המתינו למוצא פיו.
באחת המסיבות האלה, השבלייה דה רוהן, שהיה מהאצילים האלה שאין בהם שום דבר אצילי, העיר לוולטר שוודאי זה נחמד מאוד להמציא לעצמך שם חדש מתי שזה נוח. וולטיר השיב בחיוך נעים ואדיב שזה וודאי עדיף מאשר להרוס שם ישן ומכובד.
כולם צחקו. מלבד השבלייה. אבל, במקום לנסות לענות, או לחילופין להודות בתבוסה ולשתוק, הוא החליט לנקום בוולטיר בדרכם של פחדנים נאלחים: כשוולטיר יצא מהמסיבה, חבורה של ביריונים שהיו בשירותיו של האציל, התנפלו עליו והכו אותו נמרצות. עצוב ומושפל וולטיר רצה להגן על כבודו בדו קרב מול השבלייה, אבל זה שוב בחר בדרכו של הפחדן וניצל את קשריו כדי להביא למעצרו של וולטיר.
כך וולטיר מצא את עצמו שוב בבסטיליה הארורה, הפעם רק לימים ספורים. הותר לו לצאת מהמאסר בתנאי ויסכים לגלות הרחק מצרפת, מולדתו האהובה. למרבה המזל לוולטיר היו חברים באנגליה והדוקס מבולינברוק שמח להזמין אותו להתארח באחוזתו.
וולטיר נהנה מאוד מהשהות באנגליה. הוא נדהם לגלות שם הוגים שונים שאינם מסכימים על דבר ובכל זאת מסכימים לשבת זה עם זה ולנהל אחד עם השני שיחה מנומסת. שום נושא לא היה אסור או מצונזר, ובמקום בו בפריס היו שולפים אגרופים בלונדון שלפו טיעונים מנומקים.
באחד הימים וולטיר זכה להיות מוזמן להלוויה מלכותית גדולה שאליה כל מכובדי האומה התכנסו. לתדהמתו של וולטיר הלוויה לא הייתה למלך או לדוכס אלא לאדם שנולד ללא מעמד בכלל, אדם בשם אייזק ניוטון. את סיפורו המופלא של המדען הדגול הזה נשמור לפעם אחרת, בינתיים נעיר שהוא היה אחד המוחות הגדולים ביותר שכוכב הלכת הקטן שלנו זכה לאכלס ושגילוייו המדעיים שינו לחלוטין את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם.
וולטיר נדהם מהכבוד הרב שהאנגלים נותנים למדען מהאוניברסיטה. בצרפת, הדרך היחידה שמדען יכול היה לזכות לכבוד, הייתה אם יפרסם מאמר שמסביר מדוע מבחינה מתמטית ופיזיולוגית, המלך הוא הטוב ביותר בעולם.
Image result for voltaire artוולטיר נהנה מאוד מהשהות באנגליה, החברה שבה שהה כיבדה אותו מאוד, לא מתוקף איזה תואר שהירש, אלא בזכות מה שעשה ומי שהיה. הוא למד מאנגליה כל כך הרבה שהיה חייב לשתף את לימודיו עם צרפת מולדתו. כך, בסדרה של מכתבים הוא סיפר לצרפת על כל התגליות הגדולות שגילה אצל שכנתם. הוא סיפר על הסובלנות הדתית ששררה בלונדון, הודות לכך שבאנגליה חיו זה לצד זה אנשים מדתות רבות ושונות. כך, בדרכו האירונית והעקיפה ביקר את הקנאות הדתית של הכנסייה בצרפת ואת צרות האופקים של אזרחיה.
הוא סיפר לכולם על תגליות המדע והפילוסופיה שפגש באנגליה ועל האופן שבו, הודות למדע, מצילים חיים באנגליה וממגרים מגיפות בעזרת חיסונים. הגישה הכללית של ההוגים השונים באנגליה הייתה שהמילה האחרונה לא נאמרה, ולכן העולם מלא בפלא ובסימני שאלה. מנקודת המבט הזו, לא ניתן להכריע באופן מוחלט וסופי לגבי שום דבר וודאי שלא כדאי לכפות על אחרים את דעותינו שלנו, כמה שלא נאמין שהן נכונות.
בנוסף לכל אלה, וולטיר למד באנגליה שיעור חשוב נוסף: בצרפת האצולה בזה לעבודה ולעצם העיסוק בעסקים. אציל אמיתי, כך האמינו, לא צריך להתעסק בכסף ובתעשייה, אלא רק להתאמן באמנות החנפנות. לעומת זאת באנגליה וולטיר ראה שכל מי שמצליח לגייס לעצמו הון ראשוני, מיד ממהר לנהל את כספיו, להשקיע בתעשיה ובמסחר וכך להגדיל ואף להכפיל את השקעתו הראשונית. את השיעור הזה וולטיר יישם בעצמו ומאותו הרגע, את כל הכסף שהרוויח מספריו והמחזותיו, מיהר להשקיע במסחר.
אחרי שהות ארוכה של שנתיים, וולטיר החליט שהגיע הזמן לשוב לפאריז. מיד כשהגיע, מיהר לפרסם את רשמיו הרבים מאנגליה, בספר ששמו "מכתבים פילוסופיים". כצפוי, הספר עורר תגובות רבות וקשות. הממשלה גינתה אותו, הכנסייה גינתה אותו, האצולה גינתה אותו וכולם מיהרו לקנות אותו ולקרוא אותו. הספר הפך כל כך פופולארי, שלוולטיר לא הייתה ברירה אלא לברוח שוב מפאריז לפני שאנשי המלך ישלחו אותו לכלא בשלישית, הפעם לזרועותיה הפתוחות של הגבירה אמילי דה שאטלה.
Image result for voltaireלמרות שאין בידינו יכולת מעשית לבדוק זאת, ניתן לטעון עם וודאות מסויימת שמדאם אמילי דה שאטלה הייתה האישה החכמה ביותר באירופה באותה תקופה. היא אהבה ריקודים ואלגברה ויהלומים ופיזיקה ובגדים יפים וכימיה, ולא התביישה להיות גם יפה וגם חכמה. ספריה הסבירו את המשוואות המסובכות של ניוטון בצורה כה בהירה שכל מי שבאמת רצה להבין את העולם החדש נעזר בהם. כמו כל אירופה, גם היא עקבה אחרי פרסומיו של וולטיר וקראה בשקיקה את ספריו, ועכשיו, כשגילתה שהוא שוב נרדף, שמחה לפתוח את שערי אחוזתה בפניו.
השניים התאהבו מיד. היא לימדה אותו מתמטיקה, והוא לימד אותה לחייך מהלב. ובכל ערב השניים היו יושבים זה לצד זה בחדר הקריאה, לומדים ועובדים יחדיו, לעיתים מפסיקים בשביל לגלוש אל תוך שיחה קולחת בנושאים ברומו של עולם. וולטיר למד ממנה בעיקר את חשיבותה של רצינות בעבודה, הוא למד שאם ברצונו לכתוב דברים גדולים באמת, לא מספיק להסתפק בהשראה ובשנינות, אלא יש לערוך מחקר מעמיק ולתכנן את הצעדים בקפידה. 
בהנחייתה, וולטיר כתב ספרים על פילוסופיה ועל מדע, הוא כתב שירה ותיאטרון ואף פרסם מחקרים בהיסטוריה שהציבו אותו במהרה כגדול ההיסטוריונים של דורו. לא עבר זמן רב ואף זכה לתואר "ההיסטוריון המלכותי", והיה להוגה הדעות החשוב ביותר באירופה.
גם בעוגה המתוקה ביותר נחבא קמצוץ של מלח, ולא ניתן לחיות חיים מאושרים באמת, בלי לפעמים לטעום את הטעם המר של האבדן. וכך, אחרי מספר שנים מאושרות יחדיו, אמילי דה שאטלה נפלה למשכב ועזבה את העולם. וולטיר, שחיוכו המאושר היה מוכר לכל, היה עצוב מאוד. הוא מצא עצמו ללא בית, ללא מולדת ובלי החברה הנפלאה של אהובתו. 
בדיוק בזמן הזה הגיע לידיו מכתב מהוד מעלתו המהולל, קיסר האימפריה הפרוסית, פרידריך הגדול. פרידריך שיבח את וולטר על ספריו הרבים, שיבח אותו על תרומתו להפצת התבונה בעולם ועל מלחמתו בחוסר הסובלנות הפושה על הארץ והזמין אותו לארמונו להיות לו ליועץ מלכותי.
אל המכתב הקיסר צירף גם ספרון שכתב בשם 'אנטי-מקיאבלי' בו הסביר שהשליט הנאור צריך לדאוג לרווחת התושבים ולחינוכם ולא רק למיסים וכיבושים. כשסיים לקרוא את המכתב והספרון וולטיר מצא כי עיניו דומעות. הפעם, לא היו אלה דמעות של צער, כי אם דמעות של התרגשות ושמחה.
הידד! אמר לעצמו, אוכל להיות הפילוסוף האישי של הקיסר, להדריך אותו בעניינים של מוסר והשכלה ולעזור לו להביא את פרוסיה לעידן הנאורות. בעיני רוחו כבר ראה כיצד הוא עוזר להקים בתי ספר ולבסס שלום של אמת בין פרוסיה ושכניה.
מה רבה הייתה אכזבתו כשהגיע לארמונו המפואר של פרידריך הגדול, וגילה שיועד לו תפקיד אחר לחלוטין. פרידריך רצה אותו בחצרו, לא כהוגה, אלא כליצן הנקרא מידי פעם לשעשע את האורחים בשיחה או סיפור. הוא אמנם ראה בוולטיר מורה, אבל לא מורה המוביל להשכלה, אלא מורה לכתיבת שירה. מטלה שהתגלתה כקשה במיוחד, ברגע שקרא את שירתו האיומה של הקיסר. 
וולטיר היה מאוכזב מאוד מהתפקיד שייעד לו הקיסר, אבל – לאן ילך? כך נשאר בחצר הארמון כציפור שיר הכלואה בכלוב של זהב. מידי פעם יוצא לשעשע אצילים, ובזמנו הפרטי עמל על כתיבת ספרים חדשים. כעבור שלוש שנים הגיע קש ששבר את גב הגמל. הקיסר, שכתב בספרו בשבחי השלום, החליט להכריז מלחמה.
וולטיר ניסה לשווא להסביר לו שאין שום סיבה טובה לשלוח חיילים צעירים למותם, אבל הקיסר הסביר לו בעדינות אצילה, שהיום מלחמה זה פשוט באופנה.
ולטיר לא היה מוכן לשמוע על כך. הוא לא ייתן יד למלחמות מיותרות. וכך, באישון לילה, החליט לברוח מארמון המלוכה. ליתר ביטחון, החליט לקחת אתו אוסף משיריו הגרועים של הקיסר – אם רק ינסה להחזיר אותי, הוא חשב, אפרסם אותם והוא יהפוך לבדיחה של כל אירופה.
כשהקיסר גילה שוולטיר ברח וששיריו חסרים, מיד שלח בעקבותיו חייליו חמושים שהצליחו ללכוד אותו ליד הגבול ולהציב אותו במאסר.
כעבור חמישה שבועות ארוכים במאסר, הקיסר הסכים לשחרר את וולטיר ולשלוח אותו לדרכו. אבל, לאן ילך? השמועה הייתה שבעיר ז'נבה אנשים נוטים שלא להתעניין זה בענייניו של זה. שהם אוהבים לחיות איש איש את חייו בלי התערבות. זה נשמע מקום מושלם בשבילי! חשב וולטיר, ומיהר לקנות בית עירוני מרווח בז'נבה.
הוא אפילו חזר לכתוב מחזות תיאטרון ובמהרה התיאטרון של ז'נבה התכבד להעלות הצגה מקורית חדשה של הסופר הנערץ וולטיר.
אבל אז קרה לתושבי ז'נבה דבר נורא – כל אירופה שמעה שוולטיר מעלה הצגה דשה ומיהרה לקנות כרטיסים. במהרה, העיר השקטה ליד האגם הפכה למרכז שוקק של כל המי ומי, אצילים, אמנים, ומלכים הגיעו למלונותיה והביאו איתם גם פמליות גדולות של רוכלים ורכלנים.
במהרה, תושבי ז'נבה גילו שדווקא הם, שאוהבים שאיש לא מתעניין בהם, הפכו למרכז העניינים של העולם כולו. והכל בגלל איש אחד שהעלה הצגה.
Image result for voltaire artבאסיפה העירונית, חשבו תושבי ז'נבה מה אפשר לעשות? הרי אי אפשר לגרש אדם סתם בגלל שהוא מצליח. ההצגה שהעלה לא הייתה אירונית ועוקצנית ולא פגעה ברגשותיו של אף אחד ולכן, לא ניתן היה לגרשו בגללה.
לבסוף החליטו להחזיר לתוקף חוק ישן מלפני למעלה ממאה שנים. על פי החוק הזה – אסור היה להעלות הצגות תיאטרון על אדמת העיר בשום פנים.
לוולטיר נמאס. בכל פעם שחשב שהנה מצא לעצמו מקום שבו יוכל לחיות ולכתוב בשקט, הופיעה בעיה חדשה שהכריחה אותה לעזוב. עתה הוא היה כבר בין שישים וחמש. והגיע הזמן שימצא לעצמו מקום משל עצמו.
למרבה המזל, השנים בהן השקיע את כספיו בתעשייה ומסחר הניבו תוצאות מספקות ביותר ועתה היה אחד האנשים העשירים ביותר באירופה. היום ישנם סופרים רבים שמצליחים לחיות מאומנותם וחלקם אפילו מצליחים להצליח ולשגשג, אבל וולטיר היה הראשון להיות סופר שהפך מיליונר.
כך, עם כספו בכיסו, החליט לצאת למרחק של שני קילומרים מז'נבה, לעיירה הקטנה פרנה. הוא בחר בעיירה הזו משום שהים ניצבה בדיוק על הגבול שבין צרפת לשוויץ, כך אם תהיינה בעיות עם אחת המדינות, יוכל לדלג מעבד לגבול למקום מבטחים, אצל השכנים.
בפרנה הוא רכש את בית האחוזה הגדול ביותר, שהיה מוקף באדמות רבות, אותן הפך לגנים, חורשות וגינות נעימות. שם בילה את ימיו בהנאה, עובד את האדמה. לאיכרים שעבדו דאג לתת את שכר גבוה יותר מכל אחד אחר ובמהרה יצא שמו כבעל האחוזה הטוב ביותר שניתן לעבוד אצלו.
לא עבר זמן רב וביתו החדש הפך למקום עלייה לרגל של אושיות העולם. והוא אירח את כולם בהנאה וסובלנות, עם החיוך הנעים המתנוסס על פניו. סופרים צעירים שעלו לרגל לביתו מצאו פעמים רבות שק של זהב באמתחתם שהוחבא שם לפני שעזבו.
אבל יותר מהאירוח והעבודה בגינה, הוא בעיקר ישב כותב.
בפרני הוא כתב למעלה ממאה ספרים ואלפי מאמרים ומכתבים. כשהיה לו משהו מסוכן להגיד, פרסם אותו תחת שם בדוי, ואף דאג לפרסם בשמו גינוי רשמי לאותו הדבר שפרסם בשמו של אחר. כך, הבטיח לעצמו שקט מצד השלטונות, וגם הבטיח עבודה רבה לחוקרים שיבואו אחריו לאסוף את כתביו.
עם עטו כחרבו, הוא לא הפסיק להילחם – נגד קנאות דתית, נגד עינויים ועבדות, נגד מערכת משפט שמדירה חלשים לטובת בעלי ממון. הוא כתב למלכים נגד מלחמה ולראשי ערים על רדיפות דתיות במחוזותיהם. הוא כתב בעד חיסונים וקידום הרפואה המדעית להצלת חיים ובעד כל אדם שפועל למען קידום האנושות וטיפוח הגינה הגדולה שהיא עולמנו. ומעל לכול כתב בעד הערכים הגדולים של השלום, השכלה והסובלנות.
 כעבור עשרים שנים נפלאות של עשיה, מלך צרפת לואי ה15 עזב את העולם ואת מקומו ירש בנו - לואי ה16. ביחד עם מעבר השלטון נגמרו החשבונות הישנים של ממשלת צרפת, וצו המאסר של וולטיר פג מהעולם. פתאום, והוא אחרי גיל שמונים, וולטיר קיבל הזמנה מלכותית לשוב לעיר פריז אהובתו כאורח הכבוד בהפקת תאטרון של המחזה האחרון שלו.
וולטיר הסכים ובהתרגשות עלה על הכרכרה שתביא אותו לעיר הולדתו. את ההצגה הוא לא ראה. פשוט משום שברגע שהופיע בתא הכבוד של התאטרון, הקהל התזמורת וכל השחקנים מחאו כפיים לכבודו עד שהידיים לא יכלו לשאת עוד מחיאות.