יום שישי, 29 במרץ 2013

דיוגנס מסינופה, מתוך 'אגדות אמתיות'

האגדה הבאה מספרת על אחד הפילוסופים היוונים המוזרים ביותר שחיו בעת העתיקה. שמו היה דיוגנס. הוא נולד בעיירה סיפונה שבאסיה הקטנה, אבל חי מרבית חייו בעיר אתונה; ולמרות שהוא היה האיש העני ביותר באתונה, לא היה מאושר ממנו בכל יוון.
דיוגנס חי בימי הזוהר של הפילוסופיה ביוון, לפני אלפיים וארבע-מאות שנה. הסיבה לכך שהיה כל-כך מאושר נעוצה במקצועו כפילוסוף – הוא שאל את עצמו (ופילוסופים לא עושים הרבה מלבד לשאול) "מה עושה אדם למאושר?" כשלא מצא תשובה מספקת, שאל את השאלה ההפוכה: "מה עושה אדם לאומלל?"
כך, כשהשאלה הזו מקננת בראשו, דיוגנס התהלך בעיר והחל מתבונן באנשים. הוא ראה איש אחד עצוב בשל כך שהבית שלו לא גדול מספיק; ואיש אחד עצוב בגלל שהסוסים שלו לא רצים מהר מספיק; וילד אחד שבכה כי לא קיבל את הסנדלים שרצה, וכשקיבל את הסנדלים הוא התחיל לבכות כי רצה גם חולצה חדשה.
כך הגיע דיוגנס למסקנה שהחפצים של האנשים הם הסיבה האמתית לאומללותם –הרכוש שיש להם וגם הרכוש שהם רוצים שיהיה להם הוא עצמו, אם הוא רוצה להיות מאושר, צריך לוותר על כל הנכסים האלה שרק גורמים לבעיות.
ובכן, דיוגנס ויתר על הבית שלו ועל המיטה שלו ועל כל רכושו, ועבר לגור בתוך חבית. הוא אפילו ויתר על הבגדים שלו והסתובב בעיר בתחתונים בלבד. כל רכושו עלי אדמות היה קערת עץ קטנה שבה יכול היה למשות מי שתיה מהנהר.
היה לו גם כלב שהוא לא וויתר עליו, לא בגלל שהכלב היה רכושו אלא בגלל שהכלב היה חברו, ולדבריו – האדם הכי חכם שהוא מכיר. "תראו את הכלב", אמר, "אין מאושר ממנו: הוא ישן כשהוא עייף ולא אכפת לו אם זה על מיטה או על הרצפה; הוא אוכל מה שנותנים לו, וחוץ מזה מה שהוא עושה זה רק לשחק ולרבוץ בשמש". ועוד הוסיף: "אנשים טובים, מעכשיו אני הוא דיוגנס הכלב".
יום אחד דיוגנס ראה ילד קטן רוכן אל הנהר ושותה מים בעזרת ידיו. מיד הוא זרק את הקערה שלו, וכך איבד את רכושו היחיד.
משום מה בעולם שלנו, כשרואים איש עני הולך בתחתונים ובמקום להיות עצוב שאין לו כלום הוא מאושר, מיד חושבים שהוא משוגע. זהו בדיוק מה שחשבו על דיוגנס, ובשל כך שלחו אותו לכלא.
בזמן שדיוגנס היה בכלא, האנשים מסביב הבחינו במשהו מוזר מאוד: במקום לשמוע בכי בוקע מתאו הקטן הם שמעו צחוק גדול. למרות שהיה כלוא, דיוגנס עדיין היה מאושר. הוא צחק כל כך חזק עד שאנשים התבלבלו ושאלו את עצמם "אולי גם אני אלך לכלא? נשמע שכיף שם". הם שאלו את דיוגנס: "למה אתה צוחק? אתה לא מבין שאתה בכלא?" והוא רק ענה מחויך "הם יכולים לכלוא את הגוף שלי, אבל את שכלי אף אחד לא יכול לכלוא".
הוא צדק: אי אפשר לשלוט על המחשבות, לכל אחד יש ראש שרק הוא יכול לראות לתוכו ומחשבות שרק הוא חושב, ואף אחד לא יכול לדעת על מה בן-אדם אחר חושב, ובוודאי שלא לשלוט על המחשבות של מישהו אחר.
השמועה על דיוגנס החכם הגיעה לכל קצוות תבל. אפילו הכובש הגדול, אלכסנדר מוקדון, בא לראותו. אלכסנדר דיבר אתו כמה דקות ולבסוף אמר לו: "אתה כל כך חכם– כל מה שתבקש אצווה לתת לך".
דיוגנס לא ביקש בית גדול ולא אוצרות זהב ולא משרתים ולא ממלכה; אלא, בחיוכו השליו, הוא רק ביקש: "הוד מעלתך, אתה יכול בבקשה לזוז קצת? אתה מסתיר לי את השמש".

אלכסנדר תחילה התרגז; אחר כך חשב קצת, והבין שבזמן שהוא היה עסוק במסעות עם צבאו בניסיונות לכבוש את כל העולם, הנה אדם שאין לו כלום והוא יותר מאושר מאלכסנדר הגדול. הוא אמר ליועציו הקרובים אחרי הפגישה הזו: "אילו לא הייתי אלכסנדר, הייתי רוצה להיות דיוגנס".

יום חמישי, 28 במרץ 2013

עטרה ליושנה

עָטֶרֶת יוֹשַנָה, 
כּוֹתֵּרֶת יְשַנָה,
נוֹתֶרֶת שוֹנַה, 
נוֹשֶרֶת יְשֵנַה

גַחֶלֶת בּוֹעֶרֶת רַק דֶרֶך אֳֹבְדַן
בְּשֶקֶט פּוֹעֶמֶת סוּפַה אֵל הָזְמַן
בְּקֶשֶת נוֹצֶצֶת נוּרַה חֶץ מִכָּאן
אֶל עֶבֶר מֶעֵבֶר לְקֵבֶר שָקְרַן

לַּמוּת זֶה לַעָמוֹד בַּמָקוֹם
לַּמוּת זֶה לַעָמוֹד בַּמָקוֹם
לַּמוּת זֶה לַעָבוֹד תַּ'מָקוֹם
לַּמוּת זֶה לַעָמוֹד בַּמָקוֹם

הָעַבַר לֹא נִשְאָר, 
לֹא נִשְמַר, הוּא נִגְמַר
וְכֹּל מַה שֵנִזְכַּר 
לֹא נוֹתָּר מֶשוּמַר

הוּא מוּפְרָש מֶפוֹרַש מְּתוּרְגַם מֵּגוּמְגָם
כְּמוֹ מִדְרָש מְשוּבָּש שֶל אָדַם שֶנִרְדַם
שֶנִקְרַש וְיָבַש כְּמוֹ קְלָף מָלֶא דַם
מְּשוּמַש וֵנִחְלַש וְנַמֶס אֵל הַיָם


לַּמוּת זֶה לַעָמוֹד בַּמָקוֹם
לַּמוּת זֶה לַעָמוֹד בַּמָקוֹם
לַּמוּת זֶה לַעָבוֹד תַּ'מָקוֹם
לַּמוּת זֶה לַעָמוֹד בַּמָקוֹם


יום רביעי, 27 במרץ 2013

אבן החכמים

ב-19 לדצמבר, 2012, קצת אחרי השעה שמונה לפנות בוקר, שרמן, סוחר הסמים האדיב של שכונת נחלאות בירושלים, קפץ מחלון ביתו. הוא היה מוכן לסיטואציה הזו מהיום שבו הוא התחיל להרחיב את עיסוקיו והפך, מכְּיווּן לחבריו, לסוחר סמים במלא מובן המילה. הסיבה לקפיצה הייתה ברורה לכל - מספר דקות לפני הקפיצה מהחלון שמע שרמן דפיקות בדלתו ודרך העינית הוא יכול היה להבחין בשני שוטרים המחכים שיואיל הנ"ל בטובו וייפתח להם את הדלת.
הוא לא היסס, בפחות מדקה (הוא נהג למדוד את עצמו כשהתאמן לקראת הסיטואציה הזו), הוא לקח את התיק אותו ארז בדיוק בשביל מצב כזה, לבש את מעיל הגשם הארוך שלו, אץ לקופסת הצרעות מליאת המטעמים שלו ומשם שלף אבן קריסטל נוצצת שגודלה היה גדול מאגרופו. הוא לא חשב לקחת משם את סוליות החשיש, את שקיות הקוקאין ואפילו לא את קופסת הפיטריות המיובשות ששמר שם לאחד מלקוחותיו, אבל הוא ידע שאי אפשר לסמוך על השוטרים עם אבן הקריסטל הזו.
וכך, הוא תחב את האבן לכיס מעילו, הצליב את תיקו על גבו וקפץ מהחלון היישר אל המדרכה הקשה שחיכתה לו שתי קומות מטה. כשהוא החל לרוץ, צולע מהנחיתה, לאורך רחוב בצלאל לכיוון מרכז העיר, הוא יכול היה לשמוע עמומות את הבעיטה של השוטרים הפורצים אל ביתו.
מה לעשות עכשיו? הוא שאל את עצמו. בשנתיים שבהן עסק, במקצועיות יתירה יש לציין, בעבודת הקודש של סוחר הסמים, הוא התכונן רק לחלק הזה של הבריחה - לקפיצה. בתיקו היו בקבוק של מים מינרלים, שתי קופסאות סיגריות, חמשת אלפים שקלים במזומן ואצבע של חשיש.
הוא חשב לקחת אוטובוס לשדה התעופה ומשם לטוס למדינה אירופאית, אבל הוא שיער שבמדינה קטנה כמו שלנו, השוטרים יחכו לו שם. הוא צדק.
כעבור זמן מה הוא כבר הלך לו מטה במדרחוב בן יהודה, שואל את עצמו נואשות מה לעשות. אבן הקריסטל בשכיסו העיקה עליו במיוחד. לפני מספר חודשים הוא קיבל אותה מחבר שהכינהּ במעבדות הכימיה של האוניברסיטה העברית, בהן עבד כדוקטוראנט. היא הייתה אבן קריסטל במשקל שני קילוגרם של LSD טהור וחזק במיוחד. "פירור אחד של הדבר הזה", הוא זכר את דבריו של החבר, "בתוך ג'ריקן שלם של מיץ יכול להעיף מסיבה של עד שלושמאות איש ישר למאדים". הוא הביט בכף ידו, היא נצצה מהאבקה שנדבקה לידו.
עד היום, בכל פעם בה הוא נגע באבן הקריסטל הזו, כדי להשוויץ לחבריו, הוא לבש כפפות גומי, אבל הפעם הוא בכלל לא חשב על הפעולה הזו. לרגע הוא שאל את עצמו, והשאלה שטפה את הכרתו בחרדה תהומית, האם האבקה הזו יכולה להיספג דרך העור? ידיו הזיעו. אם כן - הוא מת מהלך.
שרמן המשיך ללכת על רחוב יפו לכיוון העיר העתיקה כשהבחין בשני שוטרים ההולכים מאחוריו. הוא האיץ בהליכתו וראה שאלה מאיצים גם הם,  אך עדיין שומרים על כמה עשרות מטרים מרחק ממנו. הוא חיכה להזדמנות הנכונה וכך, בכניסה לשער האשפתות, הוא חתך דרך קבוצת תיירים, שכבר התרגלו להתנהגות כזו מישראלים, והתחיל לרוץ בכל כוחו. השוטרים שאיבדו אותו לרגע התחילו לרוץ גם הם לכיוון השער.
בתוככי העיר העתיקה הוא פנה בכל פעם שפנייה נקרתה בדרכו. כל רחוב צר נראה לו כהזדמנות שאסור לפספס. הוא לא ידע אם השוטרים מאחוריו או שמא אלה נעלמו מזמן. אבל לא הייתה לו הפריבילגיה לשער אחרת. אחרי מספר פניות הוא גילה גרם מדרגות ענקי היורד מטה, לאן? הוא לא ידע.
הוא רץ למטה ומצא את עצמו בתוך מערה ענקית שכל קרקעיתה הייתה מים.
"אתה!" הוא שמע קול צועק מאחוריו. "עצור!". הוא לא היה צריך להסתובב כדי להבין מי ניצבים מאחוריו ונעים לקראתו. בלי לחשוב, הוא טחב ידו לכיסו, הוציא משם את אבן הקריסטל וזרקהּ לתוך המים. במהרה הוא חש ביד גדולה מונחת על כתפו. הוא נתפס. זה הסוף. הוא חשב, אבל נותר לו עוד קלף אחרון. בחיוך נואש וזדוני הוא הרים את כף ידו אל פניו והתבונן בה. היא נצצה אליו מלאה בהבטחות שיקריות ועולמות אלטרנטיביים. השוטרים לא הספיקו לעצור אותו, הם אפילו לא ידעו שהם צריכים, וכך, לפני שאלה הפילו אותו על הקרקע והתחילו לאזוק אותו, הוא הספיק להוציא לשון ולהעביר ליקוק תאב לאורך כף ידו.
בתוך הניידת השוטרים לא הצליחו להבין מדוע הוא צוחק כמו מטורף.

מעטים יודעים ששמה של חברת 'הגיחון', האחראית המרכזית על הספקת המים לירושלים, קרוי על שם מאגר מים עתיק ורחב המצוי מתחת לעיר. בימי היבוסים, כשהעיר מנתה פחות מאלפיים תושבים, היה מקור מים זה המקור היחידי של מי שתייה בירושלים. אבל כבר בימי שלמה המלך לא היה די במי מעיין הגיחון להרוות את צמאונה של העיר המתפתחת והחלו חפירות המרשתות את הגיחון עם מאגרי מים רבים בסביבת ירושלים. ארבעת אלפים שנה אחרי כן, בשנת 1996, קמה חברת 'הגיחון' מטעם עיריית ירושלים והוטל עליה להיות אחראית על אספת מים ושירותי ביוב לעיר. בשנת 2002 החברה הופרטה ומחירי המים הוכפלו שלושה מונים. המחירים הגבוהים הביאו לדרישה ציבורית לפתוח את שוק המים בירושלים לתחרות.
בסוף שנת 2012, בזמן ששרמן זרק את אבן הקריסטל שלו לתוך המעיין שמצא בתוך המערה, אף אחד לא חשב שיכולה להיות בעיה עם מערכת החיבורים הסבוכה שסיפקה מים לעיר. אבל, כאשר חברת 'מקורות' הארצית זכתה במכרז שיתופי לספק גם היא מים לעיר ירושלים, נדרשו עבודות תשתית רבות ששיתקו, לתקופות שונות, חלקים שונים ממערכות הספקת המים החדשות יותר של העיר. וכך, לתקופה קצרה בסוף חודש דצמבר של שנת 2012, מערכת המים של העיר חוברה באופן זמני לאותם מאגרים עתיקים.

יומיים אחרי-כן, עדינה שימעוני, פקידה ראשית במחלקת הארנונה של עיריית ירושלים, התעוררה מאוחר. בלילה הקודם הילדים שלה באו לבקר וכהרגלם אחרי הארוחה הכבדה שהיא הכינה להם, הם ישבו אצלה במרכז הסלון עם בקבוק של ערק, צחקו ושתו, שתו וצחקו עד אחרי חצות. היות וכולם כבר עזבו את הבית, היא נצרה את הרגעים האלה מאוד, ואף עשתה מאמץ רב לשבת עימם ולצחוק כשהם צוחקים, למרות שלא הבינה בדיוק את כל הבדיחות. נוסיף לכך שהיא לגמה יותר מלגימה של המשקה הארור הזה במטרה להיות 'אחת מהחבר'ה' בקרב ילדיה, למרות הפצרותיהם.
בכל אופן עכשיו היה בוקר והיא שוב הייתה לבד בביתה. מאז שבעלה עזב אותה בשביל הזונה מקנדה, הבקרים הפכו קשים יותר, אבל הבוקר הזה, עם כאב הראש, הצמא והמחסור בשעות שינה - על אחת כמה וכמה.
היא אף פעם לא הלכה לעבודתה בבניין העירייה בלי להתקלח קודם לכן, אבל הפעם היא בהחלט שקלה את זה. לא! היא גמרה עם עצמה. זה לא ייתכן. אישה בגילי, במעמדי, לבוא כך למקום עבודה, מקולפת מהמיטה? בשום פנים ואופן לא! כך, עם כוחות מחודשים, היא קמה ממיטתה, בה לפני זמן לא רב היא רק פקחה את עיניה, ומבלי לבקר אפילו בחדר הנוחיות, מיהרה להתפשט ולהיכנס למקלחת.
אחרי שהיא סיימה להתקלח, להתלבש, לבדוק את השעון התלוי על הקיר, להילחץ, לנעול נעליים, לרוץ החוצה, לחזור הבייתה, לקחת את התיק שלה ואת המפתחות לרכב, ולצאת בשנית, זה התחיל להשפיע.
היא ירדה מטה בחדר המדרגות, בודקת שוב ושוב את שעונה ומחשבת בראשה את הזמן שייקח לה להיכנס לרכבה, להניעו, לנסוע אל מרכז העיר, לחנות ולהגיע למשרדה. זה היה אמור להיות גבולי אבל מספיק.
כשהיא יצאה מהבניין אל תוך הרחוב, שמשום מה נשמעה רועש יותר מהרגיל, היא הבחינה בדוור המכניס מעטפה לתוך אחת התיבות. לכאורה היה זה עניין של מה בכך, אבל במבט שני היא ראתה שהוא מכניס שוב ושוב את אותה המעטפה לאותו התא.
היא בחנה את פעולותיו; הוא החזיק את המעטפה בידו, קרא אותה בגבות מאומצות, הביט בקיר התיבות שלפניו, מצא את התיבה הנכונה וניגש להשחיל את המעטפה לתיבה כאשר, משום מה, פניו עטו מידה של חוסר ביטחון והוא נאלץ לבדוק שוב את פני המעטפה. היא הסתכלה עליו מבצע את הריטואל הזה חמש או שש פעמים לפני שהיא נזכרה שהיא ממהרת מאוד ושבה לדרכה.
כשעדינה הגיעה לרכב היא בדקה את שעונה פעם נוספת וקראה בבהלה. מחוג הדקות החל מתפתל לנגד עינייה כתולעת. היא עצמה את עיניה, התנערה וחשבה לרגע האם ייתכן שילדיה שתו יותר מערק אתמול בלילה? כשעדינה שימעוני פקחה את עיניה השעה הייתה שבע בערב. השמש כבר שקעה ורגליה כאבו מרוב עמידה במקום.

כמה שעות לפני-כן אולגה צ'רניגוב, הגננת של 'גן נורית', הביטה מחלון הגן וראתה שהיום יום יפה במיוחד. השמש ניצבה בגאון בשמיים והעננים התערבבו זה בתוך זה בצבעי זהב וארגמן, מציירים ציורי מתחלפים שהזכירו לה את עבודותיהם של האימפרסיוניסטים הצרפתיים. זה יום מצויין לצאת החוצה, היא חשבה, וקראה לילדים להתאסף סביבה. "ילדים?" היא פנתה אליהם והאהבה שחשה אליהם הרגישה כמו ליטוף של קטיפה לאוזניהם. "אתם רוצים לצאת היום לפארק?"
כל הילדים צהלו במקהלה, הם קראו קריאות של "כן!" ו"יש!" ו"אוּיש!" ואפילו שון הקטון, שבדרך כלל לא מדבר כי ההורים שלו שולחים אותו לגן בלי אוכל, חייך חיוך גדול ואמר "אם יהיה שלום אז אבא יביא לי כלב שעשוי כולו משוקולד ויהלומים". אחרי האמירה הזו היה שקט בגן בזמן שכל הילדים ציירו בדימיונם את ניצנוץ היהלומים על הרקע המתוק והנמס של השוקולד.
כעבור חצי שעה אמרה הגננת "מי רוצה מיץ?" ומבלי לחכות לתשובה רצה למטבחון, הוציאה גיגית ממתחת לכיור, רוקנה אותה מתכולתה ושפכה אליה את כל תרכיז מיץ הפטל. לאחר מכן היא סחבה את הגיגית לכיור ופתחה את הברז.
הרעש של המים הזורמים לתוך הכיור הזכירו לה את הגלים המכים ברציף של חצי האי קְרִים, שם נהגה לבקר בקיץ, כשהיא הייתה בגילם של הילדים.
"הי כולם!" היא שמעה לפתע את קולה של אחת הבנות, "לריצפה יש טעם של תות!" היא שמעה את השימחה בקולה של הילדה וחשבה לעצמה שהקול הזה של שמחת ילדים הוא הסיבה שהיא הפכה להיות גננת מלכתחילה. היא סגרה את הברז וניסתה להרים את הגיגית אבל זו, שהייתה מלאה לחלוטין, הייתה כבידה מדי לכוחותיה של הגננת. מיואשת היא הסתובבה לראות את התמונה המקסימה של ילדי הגן המשתכשכים ומתגלגלים ומלקקים את הרצפה הרטובה.
"הא!" היא צחקה בקול ומיד שפכה את כל הקערה אל הריצפה.
"יש לי פיפי" פנה אליה אחד הילדים ועיניו הנוצצות נראו מבוהלות וקטנות במיוחד.
"זה בסדר" היא אמרה לו וחיבקה אותו בכל אהבתה "לכולנו יש פיפי לפעמים".

באותו היום, בערך בשעה שתיים עשרה אחר הצהריים, התעורר איתמר משנתו העמוקה, בדירת השותפים שלו, ברחוב יפו. כשהוא יצא מחדרו הוא ראה את שני שותפיו, אוּרי ויונתן, בוהים בריכוז תהומי בשידור חוזר של תכנית הטלוויזיה 'רן וסטימפי' בזמן שממערכת הסטריאו מתנגנת מוסיקה אלקטרונית מינימליסטית.
"בוקר טוב" אמר לו יונתן מבלי להסיט מבטו מהמסך המרצד. "טוב שקמת" הוא הוסיף "יש אסיד במים".
איתמר עמד דקה ובחן את התמונה שהתגלתה לפניו. הוא הבחין בכוס הבירה המליאה במים מהברז וכעבור היסוס קל, לגם לגימה הגונה מהמים. מניסיונו הוא שיער שנותרו לו כעשרים דקות של פעילות תבונית. "רוצים קפה?" הוא שאל.
"תשתמש בזה" השיב לו אורי, והגיש לו בקבוק חתום של מים מינרלים והוסיף "לעזאזל עם זה - אני נוסע לברלין".

בינתיים, אורית צוריאל, המוקדנית במוקד 101, חוותה את אחד הימים הנוראיים ביותר בעבודתה. לא רק שהיא נאלצה להתמודד עם כמות אסטרונומית של שיחות טלפון מבודחות שניסו למתוח אותה עם סיפורים מוזרים כמו "בעלי נעל את עצמו בארון ומסרב לצאת ממנו בטענה שהוא לא הומו", או "הילד שלי לא מצליח לעמוד על הראש יותר מארבע דקות - האם משהו לא בסדר איתו?", או "הרדיו לא מפסיק להגיד לי שאני צריכה לרזות", או "למלח שלי יש טעם של סוכר" או "תבואו מהר הייתה תאונה ברחוב המלך דוד", או "יש לי ערבים במרק והם רוצים לצרף אותי לשורותיהם" או "אני חושבת שמישהו שם לי משהו במשקה כי אני מרגישה ממש רע", עכשיו היא גם הייתה צריכה להתמודד עם יובל, עמיתה למשמרת, שנלחם בעוז נגד שפורפרת הטלפון שלו שלטענתו ניסתה לחנוק אותו.
בין הצילצולים הבלתי פוסקים היא ניסתה להסביר לו שהשפורפרת היא חפץ דומם, אבל הוא רק אמר לה שהיא לא מבינה כלום ושהקרב הזה מתבשל בינו לבין השפורפרת מזה שנים.
היא לא יכלה יותר. בדממה, היא הסירה את האוזניות מאוזניה, קמה מעמדתה והלכה לשירותים. בדרך היא פגשה במנהל שלה. חולצת הכפתורים שלו הייתה מכופתרת רק בשני מקומות ועניבתו הייתה קשורה סביב בטנו כחגורה. "ידעתי שזה ייקרה" הוא לחש לה כממתיק סוד "המאיה חזו את זה מזמן" היא התעלמה ממנו ופנתה לשירותי הנשים.
בעצם היא הייתה עצבנית מסיבה אחרת. היא הגיעה לעבודה היום היישר מביתו של החבר שלה, שמכיוון שיש לו קשיים עם מחוייבות, מסרב להרשות לה לשים אצלו מברשת שיניים. אז, במקום לצחצח שיניים בבוקר, היא נאלצה ללעוס מסטיק מנטה שטעמו התחיל לגרום לה לבחילה. בחדר השירותים היא הורידה את מושב האסלה והתיישבה עליו כעל כיסא. "אם כולם נראים לך משוגעים", היא אמרה לעצמה, "רוב הסיכויים שאת השתגעת".
אחרי כמה דקות של איסוף עצמי היא קמה מהאסלה, פנתה אל הכיור ושתפה את פניה. אני צריכה חופשה, היא חשבה, חזרה לעמדתה, השיבה את האוזניות לראשה וענתה לפנייה הבא.
"מוקד 101 שלום, שמי אורית, במה אפשר לעזור?" היא שאלה במקצועיות יתירה.
"שלום" ענה קול רציני במיוחד מהקו השני "שמי פרופסור יעקב מרוז". הוא ענה באיטיות איומה, מבטא כל הברה בנפרד כאילו יש בה משמעות.
"שלום פרופסור מרוז, במה אפשר לעזור לך" היא אמרה באופן מכאני בזמן שהיא מקלידה את פרטי השיחה.
"אני - צריך - את - עזרתכם" הוא אמר באותו הקול המונוטוני והמתסכל והוסיף "אני חושב ששברתי את הרגל שלי"
"איך שברת את הרגל פרופסור מרוז?" היא שאלה בעניניות מקצועית.
"עם פטיש" הוא ענה.
"למה שברת את הרגל שלך עם פטיש פרופסור מרוז?" שאלה אורית המוקדנית, גאה בעצמה על המקצועיות שהיא מפגינה בשיחה הזו.
"כי... היא התחילה!" הוא לפתע צעק בקול קרוע. "היא כל הזמן מנסה לעקוף את הרגל השנייה!"
"איפה אתה נמצא פרופסור מרוז?" היא שאלה, מתעלמת מחוסר האמינות של הפנייה.
"על הריצפה." הוא השיב.
"אתה בבית?" היא המשיכה לנסות לפענח את מיקום הפרופסור אך הצד השני נותר דומם. "פרופסור מרוז?"
"מדבר"
"אתה בבית?"
שתיקה.
"טוב, פרופסור מרוז..." היא אמרה "תישאר על הקו אני שולחת אליך אמבולנס"
היא לא חיכתה שהוא ישיב לה. במקום זאת היא העלתה את המיקום של הבית שלו מתוך המערכת הממוחשבת ופנתה למכשיר הקשר לדבר עם נהג האמבולנס.
"דויד?"
"כן" נשמע קולו של נהג האמבולנס, ברקע נשמעו רעש והמולה, סירנות וצעקות.
"אני צריכה שתיסע לרחביה"
"מי זה?" הנהג ענה מבולבל.
"דויד? זו אורית"
"לא ייתכן!" הוא קרא בקול אל תוך מכשיר הקשר שלו. "אורית עזבה אותי"
"זו אורית המוקדנית, דויד - אתה מכיר אותי." היא המשיכה לדבר ברצינות תהומית, מתעלמת לחלוטין מחוסר הסבירות של השיחה הזו, ושל היום הזה.
"לא נכון!" הוא צעק "אורית הייתה מלצרית והיא עזבה אותי". הוא התחיל לבכות.
אורית ניתקה את מכשיר הקשר. הורידה את האוזניות מראשה ובשקט מוחלט אספה את חפציה והחלה ללכת לביתה. מה שאני צריכה עכשיו, היא חשבה, זו אמבטיה.

אברהם פינטו, הקבצן מרחוב יפו, חשב שהוא ראה כבר הכול. הוא היה כאן כשהעיר שקקה חיים והוא היה כאן כשהעיר בערה מפיצוצים. אבל היום הוא הרגיש שמשהו מיוחד קורה. חנויות נותרו סגורות, אנשים הלכו כסהרוהורים בכל פינה, פה ושם קבוצות התגודדו בבהייה משותפת שקטה בציור קיר, או בחלון ראווה.. משהו בהחלט לא היה רגיל ביום הזה. לפתע הוא הבחין בנהירה גדולה של אנשים מטה ברחוב לכיוון העיר העתיקה. האם זה ייתכן? הוא שאל את עצמו ומיהר להצטרף לתנועת ההולכים.
כשהגיע לעיר העתיקה הוא נדחק בין ההולכים לכיוון הכותל. בתוך ההמולה הוא שמע את השמועה שמי השתייה מזוהמים ושמח שסוף סוף כולם הבינו את מה שהוא מנסה להסביר להם כבר שנים. ככל שהוא התקרב לרחבת הכותל מסת האנשים הפכה דחוסה יותר ויותר. לבסוף הוא הצליח להידחק עד למדרגות המטפסות ממול לרחבת הכותל. שם הוא הבחין באנשים עומדים להם ופניהם לשמיים.
"אתה רואה את זה?" שאל אחד מהם, שעיניו היו מקובעות ברקיע מעל הר הבית. שם מעל לעננים הוא ראה אותו, מרחף ונשגב.
כנוע, אברהם פניטו נפל על ברכיו, זה אכן היה שם בשמיים. בית המקדש.



יום שלישי, 26 במרץ 2013

פנייה לקוראים

זהו. עברנו את החורף. זו ללא ספק הייתה תקופה קשה בבלוג הזה, בין השאר משום שהתחייבתי לכתוב יותר מדי. הרבה יותר מדי. אבל שרדנו את זה ועכשיו אנחנו נכנסים לעונת האביב.
העונה הזו תהייה שונה מכל העונות הקודמות בכך שהתכנים שיועלו אליה יתחלפו משבוע לשבוע. המטרה הבסיסית של העונה הזו היא לסיים את שני הספרים "אל מול שפות התהום", ו"העיר", ובאשר לשאר; אגדות אמיתיות, שירה, מבקר בתרבות, סיפורים קצרים, תרגומים ומוסיקה - אלה יעלו באופן אקלקטי, בהתאם להחלטותיה השרירותיות של המוזה. 
הגיע הזמן גם שאספר לכם מה בדיוק קורה פה ב"אופוס 31" וזאת משום שאני רוצה את עזרתכם. בסוף העונה הזו אני מתכוון לערוך מתוך היצירות בבלוג מספר ספרים: הספר "אל מול שפות התהום" ויצירה "העיר" יעמדו בפני עצמן, כמו גם אסופה ראשונה של "אגדות אמיתיות" ולשלושת אלה תצטרף אסופה שתיקרא "אופוס 01" שתכיל סיפורים קצרים, שירים, תרגומים ואת היצירה "החיים ביחד". (אני עדיין לא בטוח אבל אולי "העיר" תוכנס לתוך האסופה הזו. את כל כתבי העט הערוכים האלה אשלח להוצאות השונות בארץ במטרה להביא אותם לפרסום.
כאן אתם נכנסים לתמונה: אני אשמח אם, כאשר אתם קוראים שיר או סיפור קצר, או כל שטות שמצאתי לנכון לכתוב, תכתבו לי בהערות האם נראה לכם שזה צריך להיכנס אל הספר או לא. אין פה מקום לרחמים או חמלה, פשוט אני רוצה לדעת אילו יצירות אתם מוצאים כחלשות יותר ואילו נראות לכם ראויות לפרסום.
עוד הערה בהקשר הזה: אני בדרך כלל כותב במהירות, מבלי להביט במסך. אחת כמה וכמה בעונה כמו החורף, בה כתבתי בכל יום כמות גדולה של טקסט. בעקבות זאת, אני לפעמים לא שם לב אם איזו אות השתחלה לה למקום לא שלה, או איזו מילה החליטה להיבלע באחיותיה. שגיאות כתיב שכאלה, בעוד שהן מביאות עימן מידה של מבוכה, יכולות להיות מתוקנות בשנייה, אם רק מי מכם הקוראים יוכל לזרוק לי הערה בנושא כדי שאדע שישנו צורך בתיקון.
חג שמח ואביב נפלא!

יום ראשון, 24 במרץ 2013

העיר, פרק שמיני - מדינה



אנחנו חוזרים למזרח. כמו שאתם שמים לב התנועה הזו מזרחה ומערבה מלווה אותנו מתחילת המסע שלנו. הסיבה לכך היא שזו התנועה הבסיסית של הסחורות ויחסי הכוחות בין המעצמות השונות. מישהו שאל אותי, "אם אתה מספר על העיר בתרבות המערב אז למה יש מקום לעיר מדינה?". בחרתי להתחיל עם השאלה הזו, בגלל שאני חושב שיש לנו נטייה בימינו לאמץ את הגישה השגויה שטוענת שלעמי ערב אין מקום בהיסטוריה של המערב, ואם הם נמצאים, אז רק מתוך מאבק והתנגדות ולא מתרומה. חשוב להתחיל בכך שלעמי ערב חלק בלתי נפרד מהסיפור של המערב, זה הוא פשוט חלק נעלם.
אני זוכר, לפני כמעט עשור, למדתי בשנים הראשונות לתואר ראשון בספרות ופילוסופיה. בקורסי המבוא של שני התחומים הללו לימדו אותנו על יוון ורומא ומיד אחרי-כן דילגו אל הרנסנאס. הגישה הזו מוכרת והיא ידועה גם מספרי מבוא לאמנות, הסיבה לכך היא דחייה כפולה - דחייה של האימפריות האימפריאליסטיות של המאה ה-19; צרפת, ואנגליה, אשר ראו בעמם את העם הנעלה, אשר מחובתו לשאת את "עולו של האדם הלבן" -  לתרבת את הפרא. בין אם הפרא הזה הוא הודי, אינדונזי או ערבי. 
הדחייה השנייה המובלעת בתוך המהלך הזה מקורה במאה ה-18 והיא נוגעת לגישה החילונית והמדעית שפשטה באירופה בשנות הנאורות וההשכלה. גישה אשר ציירה את ימי-הביניים כעידן חשוך של קנאות דתית ובורות, היו מספרים כיצד כל חכמת יוון נשכחה על ידי העולם כולו עד אשר נמצאה לפתע בידי האיטלקים במאה ה-14.

שתי הגישות האלה הן טעויות חמורות, ראשית לגבי הפרא - רק אומר שהבריטים, על מנת להסדיר את המהלך התרבותי המציאו רעיון חדשני שנקרא "מחנות ריכוז", ושהצרפתים התגאו מאוד בסמל הקדמה שלהם - הלו הוא הגיליוטינה. באשר גילוי חכמת העבר, אכן היא נתגלתה במאה ה-13 על-ידי שני מתרגמים איטלקיים, אבל מה שהם גילו היו מסמכים ערביים שנשמרו בבגדד, אחרי שהם נקראו, פורשו ונלמדו שם במשך מאות שנים. בכל הנקודות האל ניגע בהמשך מסענו, אך היה לי חשוב שנתחיל את הפרק הזה עם ההבנה הפשוטה שהתנועה של רעיונות וגישות, כמו התנועה של כוח פוליטי וסחורות, אינה מקוטעת, וכל מקום שבו מספרים לנו שישנו מקטע חסר, עלינו להבין שמישהו מנסה להסתיר את החלק, במקום לחשוב שהזמן מתקדם בדילוגים.
היום אנו נספר את סיפורה של עוד עיר ששמה 'עיר'. השם 'מדינה' הינו קיצור של "מדינה אל-נאבי" או "עיר הנביא". המילה העברית "מדינה", הינה נגזרת של המילה הזו. כפי שניתן כבר להבין מהשם של העיר, לא ניתן לספר את סיפורה, מבלי להתייחס לנביא מוחמד, אשר הקים אותה, או ליתר דיוק עיצב אותה מחדש בשנת 622. לפני כן קראו למקום 'יתריב'. אני אומר למקום ולא לעיר מפני שאני רוצה להציג את התהליך שמוחמד ביצע בעיר הזו, ולאחר מכן בעולם הערבי כולו, כתהליך של אורבניזציה. על מנת להבין את הטיעון הזה, עלינו להתחיל בתיאור של המציאות שקדמה למוחמד, לאחר מכן נספר מעט על האיש הזה ולבסוף נראה כיצד השינויים שהוא הביא הניעו את העם והתרבות המערביים ממציאות שבטית קדם-עירונית, לתרבות של ערים של חוק וחוקה.
חצי האי ערב, בעידן שקדם למוחמד, היה דומה מאוד לחצי האי ערב בעידן שקדם לחמורבי, המציאות השבטית הייתה ונשארה, ובניגוד לפעולה של חמורבי אשר העמיד חוקה מעל לכל מלך, חוק שגם המלך בעצמו כפוף לו, בחצי האי ערב החוק היה דברו של השבט השולט. המבנה החברתי היה מורכב משבטים משפחתיים אשר לחמו אלה באלה. בחברה הזו לא היה כוח פוליטי לנשים, לזקנים, ולילדים, דיני הירושה העבירו את כל הרכוש מגבר אחד לאחר, אלמנות הושלכו לרחוב, כמו גם יתומים, אם לא היה גבר להעביר אליו את הנכסים, הם הועברו אל השבט. גבר יכול היה להינשא עם כמה נשים שהוא רצה, ועל מנת לגרש אישה די היה במילה והיא מגורשת. אפילו החוק הטליוני הבסיסי שנשמר מימי חמורבי, דרך משה ועד רומא, החוק האומר "עין תחת עין" או שצריך שיהיה יחס שווה בין הפשע והעונש, לא התקיים שם, ולכן השבטים היו סגורים במעגל של נקמות דמים בלתי פוסקות.
הנקודה המרכזית הייתה מכה, היא הייתה מרכז של דתות שונות שהכירו באלים שונים. בין כל אלה היה גם האל אללא. חשוב להגיד שבאזורים האלה, לצד כל אותן דתות נשכחות, היו גם קהילות זורואסטריות, יהודיות ונוצריות. במרכז מכה ניצבה אבן שחורה גדולה אשר המיתולוגיה המקומית האמינה ששם כלאו האלים את חטאי העולם. אחד הטקסים שעשו להתגרות באלים האלה היה להקיף את האבן בריקודי, בעירום מלא, בזמן ששורקים בהנאה להראות שאין מה לפחד עכשיו. על-פי אחד המיתוסים המכוננים של מכה, האבן הוצבה שם על ידי אברהם אשר בא לאזור לבקר את בנו ישמעל ואת אימו הגר.
לתוך העיר הזו והמציאות הזו נולד מוחמד, כשהיה נער הוא עבד כסוחר ומנהל על שיירות מסחר. מקצוע המכיל בתוכו את המוטיב של התנועה מערבה ומזרחה, כמו גם את המפגשים הרבים שמסחר בינלאומי מייצר, ובעולם שבו לשדוד שיירות היה ספורט לאומי, הצורך המתמיד להגן על השיירה לימד אותו את החשיבות של הבנה אסטרטגית.
בשלב מסוים הוא נפגש עם יהודים ונוצרים ומגלה את הרעיון המונותאיסטי ואז, כפי שמסופר, הוא פגש במלאך גבריאל אשר מסר לו, בשלבים, את הקוראן.
למוחמד היו מספר חסידים אך לא היה בהם די כדי להשפיע על המנהיגים השבטיים של מכה ולכן הוא נאלץ לעזוב ולהקים עיר משלו - את העיר מדינה. ניתן לראות גם בשלב הזה שינוי מהותי באופי של כתביו: ניתן לחלק את הקוראן לשניים - החלק הראשון הינו בעל אופי יותר תיאולוגי, היבטים של העיקרון המונותאיסטי, כמו גם ההכרה בשרשרת הנבואה ממשה, דרך ישוע, ועד מוחמד. החלק השני המיוחס לתקופה שאחרי הקמת העיר מדינה ושם אנו מוצאים מספר רפורמות מהותיות אשר שיפרו באופן מוחלט את המציאות של התושבים המוחלשים באזור. ובראשן את מעמדן של הנשים והילדים. 

הוא עדכן את חוקי הירושה, כך שנשים תהיינה יכולות לקבל ירושה, הוא הגביל את מספר הנשים שגבר אחד יוכל להינשא אליהן לארבע וזאת בתנאי שיוכל לכלכל את כולן מבחינה כספית ומבחינה רגשית באופן שווה. הוא אפשר ליתומים לרשת את הוריהם המתים, ובנוסף הוא דרש מכל אזרח לשלם מס קבוע אשר יועבר ישירות לעניי העיר.
מוחמד - (כן היו ציורים שלו...)
התמונה הזו של שמירה על איזון בין הקבוצות החזקות והחלושות בחברה, מתוך הכרה בחשיבות המכרעת של כל פלג בין תושבי העיר, מוכרת לנו מימי בבל ועד רומא. וכמו בבל, פרס, יוון ורומא, אשר כולן היו פתוחות למסחר בינלאומי, גם בעולם המוסלמי שבנה מוחמד, היה מקום למאמינים מכל הדתות. זאת משום שהסובלנות היא תנאי מקדים לכל צורה של מסחר בינלאומי. כל סוחר יודע שאטימות פוגעת אנושות באפשרויות המסחר שלך, וכך גם מוחמד, שכאמור היה סוחר בעצמו, ידע את חשיבות הפתיחות וההבנה בין הדתות. 
לפני שנעזוב את מוחמד ונמשיך לפרק הבא שבו נראה כיצד המשיך האסלאם להתפשט בעולם, חשוב להפריד בין התמונה המקובלת של האסלאם כפי שהוא מוצג לנו היום והצורות השונות שהוא חווה לאורך התפתחותו. לדוגמה, אמנם לא היה שוויון לנשים ולגברים בעולם של מוחמד, הוא האמין שכולם שווים בפני האל אך הוא גם האמין, כפי שהאמינו כולם באותה תקופה, שלנשים תפקיד חברתי שונה מאשר לגברים. כך או כך אין כל ספק שמצבן של הנשים הוטב לחלוטין בעקבות פועלו של מוחמד. אז אמנם הוא לא היה גלגול של סימון דה-בובוואר אבל - מי כן היה בראשית המאה השביעית?
המציאות של האסלאם היום עברה תהפוכות רבות, רובן ממש לאחרונה, התנועה לכיוון השמרני באסלאם באה כתגובה למפגש עם הקולוניאליסטים של המאה ה19. באופן דומה לכך שהתנועה האורתודוקסית היהודית קמה בתגובה לתנועה הרפורמית ולא הייתה קיימת לפניה, בדומה לכך שהכנסייה הקתולית הפכה שמרנית יותר בתגובה לרפורמציה בגרמניה.

בפרק הבא נישאר בעולם האסלאמי ונבקר בעיר בגדד שהייתה מרכז גדול לתרבות המוסלמית והיהודית של המאות ה-9 עד ה-12.

לפרק הבא

יום שישי, 22 במרץ 2013

הורד שצמח מסדק בבטון – טופאק אמארו שאקור, מתוך 'אגדות אמיתיות'



בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, הייתה שכונת הארלם בניו-יורק מקום מסוכן מאוד לחיות בו.  ילדים יצאו מבתיהם כשסכין בכיסם; סוחרי סמים עמדו בצמתים, וכנופיות ניהלו מלחמות ירי ברחובות.
לתושבי השכונות היה קשה מאוד למצוא עבודה; שכר הלימוד באוניברסיטה היה מאוד יקר, עד שרוב האנשים העניים שגרו בהן לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח את ילדיהם ללמוד.
ב- 1971 טופאק אמארו שאקור נולד במקום הזה.
אמו קראה לו כך על שם הצ'יף האחרון של שבט האינקה, טופאק אמארו השני, שחי בפרו במאה ה-18 ולחם שם נגד הכובשים הספרדים למען זכויות הילידים (את האגדה שלו נספר בפעם אחרת).
אביו של טופאק לא יכול היה למצוא עבודה, ובלית ברירה הוא הצטרף לכנופיה והתחיל להיות סוחר סמים. כך נולד טופאק אל תוך עולם של פשע ואלימות.
באותה תקופה האמינו שגם החברה האנושית כפופה לחוקי הטבע, ומי שנולד לעולם של פשע נידון לחיות את חייו בעולם של פשע. טופאק אמארו שאקור הוכיח שאמונה זאת אינה נכונה. סיפורו הוא סיפור של אדם שניסה והצליח ללכת נגד הכוחות האדירים שניצבו לפניו, ולסלול לעצמו דרך לעתיד אחר.
איננו יכולים לבחור לאיזה עולם ניוולד. טופאק הצעיר לא רצה להיכנס לעולם מלא האלימות שלתוכו נולד. על כן, כשהיה נער, כדי שלא להסתובב ברחובות המסוכנים, הצטרף לקבוצת תיאטרון. כשאחותו נולדה, המשפחה עברה לגור בעיר בולטימור, כדי להתרחק מהסכנות בשכונתם. טופאק, שאהב מאוד את התיאטרון, נרשם לתיכון לאומנויות, שם למד משחק, מוסיקה וריקוד.
מכל הדברים שעסק בהם, האהוב עליו ביותר היה לכתוב שירים ולשיר אותם בסגנון המוסיקה החדש באותה תקופה – מוסיקת הראפ. הוא אפילו נבחר לראפר הטוב ביותר בבית ספרו. 
המגורים בשכונה היו יקרים מדי, ומשפחתו נאלצה שוב לעבור דירה- הפעם לקליפורניה, לשכונה שהייתה לא פחות מסוכנת מהמקום שבו נולד.
טופאק הצעיר היה נאלץ לעזוב את בית הספר כדי לסייע למשפחתו. הוא התחיל לעבוד בעבודה היחידה שהכיר – והיה לסוחר סמים,  כמו אביו. חבריו לכנופיה, שזיהו את כישרונו של הצעיר, הבינו שלא מגיע לו לחיות את החיים האלה. הם עודדו אותו להמשיך לשיר ולהקליט את השירים שלו, כדי שאולי יצליח להרוויח כסף מבלי להיות חלק מעולם הפשע.
כשטופאק היה בן עשרים הקליט את האלבום הראשון שלו - שהפך מהר מאוד להצלחה גדולה. וסוף סוף היה למשפחתו כסף מספיק כדי לחיות בכבוד.
היה משהו מיוחד מאוד בשירים שכתב טופאק. מצד אחד, הם הביעו תקווה  לעתיד טוב יותר לכל תושבי השכונות (לדוגמה, הוא כתב שיר שהוקדש לנשים וקרא להן ללכת בראש מורם); מצד שני, כתב על העולם שממנו בא. שיריו סיפרו את האמת על העולם שהכיר, על האלימות, הקללות, הסמים והפשע שעולם זה הכיל.
באותה תקופה, אנשים לא רצו לשמוע על הדברים האלה. הם לא הקשיבו למסרים החיוביים שהיו בתוך השירים שלו, אלא רק שמעו את הקללות והאלימות שביטא.
תחנות רדיו סירבו להשמיע את שיריו, ואימהות מודאגות התקוממו נגדו וקראו להחרים את המוסיקה שלו. טופאק לא היה מוכן למתן את שיריו. "השירים שלי מתארים את העולם האמתי שאני מכיר", אמר, "ואת האמת אסור להשתיק".
ההצלחה לא הספיקה לטופאק. הוא אסף את חברי הכנופיה הישנה שלו והפך את כולם למוסיקאים, כדי שגם הם יוכלו לצאת ממעגל האלימות. יחד הקליטו אלבומים נוספים, ולמרות שתחנות הרדיו והטלוויזיה החרימו אותם, ילדים המשיכו לקנות את האלבומים שלהם, כי הם דווקא רצו לשמוע על העולם הזה שרובם לא הכירו (ורובם גם שמחו לעצבן קצת את הוריהם).
בתוך זמן קצר, טופאק הפך להיות אחד המוסיקאים המצליחים ביותר בעולם.
תשומת הלב שקיבל לא הייתה רק חיובית. העבר שלו עדיין רדף אותו: חברי הכנופיות לא שכחו אותו, והמשטרה לא שכחה את הפשעים שביצע בעבר. 
יום אחד, כאשר הוא הלך להקליט שירים, חיכתה לו חבורת עבריינים בכניסה לאולפן שלו. הם ירו בו חמש פעמים ושדדו אותו. באורח נס, טופאק שרד את הירי. בפעם אחרת, שוטרים פרצו לביתו ואסרו אותו על פשע שלא ביצע, וטופאק נשלח לכלא לארבע וחצי שנים (שמתוכן ריצה כמעט שנה שלמה).
אנשים רבים שמגיעים לכלא  מוצאים את עצמם חוזרים לעולם הפשע, כי כל האנשים שסביבם הם פושעים. אבל טופאק ראה את הדבר כהזדמנות בזמן שבילה במאסר קרא ספרים רבים - ספרי שירה ופילוסופיה - והתחיל לחשוב כיצד יוכל לעזור לכל אותם אנשים שנשארו בשכונות הפשע.
הוא אפילו הקליט אלבום חדש בתוך הכלא, שקרא לו בשם, "אני נגד העולם". בשיר זה אמר שאף אחד לא יעצור אותו מלבטא את האמת שלו - לא הכנופיות, לא המשטרה ולא העולם כולו.
כשטופאק יצא מן הכלא אמר לכולם: "נכון שאני גס ומחוספס, שהרי גדלתי לעולם מלא בפשע; אבל אם אתם רואים ורד שצומח מתוך סדק בבטון, אל תגידו, 'תראו איך הורד הזה עקום ומכוער', אלא 'וואו, איזה פלא, ורד הצליח לצמוח מתוך סדק בבטון!'".
לאחר מכן טופאק חזר לעולם המוסיקה ואפילו, שיחק בכמה סרטי קולנוע. לרגע נדמה היה שהכול בסדר: הוא חתם על חוזה חדש, ואפילו רצה להקים בעצמו חברת תקליטים שתיתן לאמנים צעירים נוספים את ההזדמנות לצאת מעולם הפשע והאלימות.
תקוותיו נגדעו לפתע. ערב אחד, אחרי שהשתתף בטקס פרסי המוסיקה, נסע עם חבר לביתו. בדרך עצרה מולם מכונית, מתוכה יצאו כמה פושעים והחלו לירות ללא הבחנה על טופאק וחברו. השניים פונו לבית החולים במצב קשה, ושניהם נפטרו.
עד היום איש אינו יודע מי היו אלה שירו באמן הצעיר, ששימש דוגמה למיליוני צעירים ברחבי העולם שנולדו לעולם פשע ואלימות. אבל סיפורו של טופאק נשאר לנצח.
בזכותו ילדים בכל העולם שגדלו בשכונות עוני - ילדים שסביבתם חינכה אותם שאין להם סיכוי להצליח בחיים - האמינו שגם הם יכולים להתנגד למציאות שמקיפה אותם ולבנות לעצמם חיים חדשים.




יום חמישי, 21 במרץ 2013

עלייתו ונפילתו של הגנגסטר ראפ, מתוך 'מבקר בתרבות'

אני רוצה לספר את סיפורו של אחד הז'אנרים המעניינים שהיו במאה ה-20. סיגנון שקראו לו פשוט 'דיבור' או 'ראפ'. לעלייתו של הראפ היו תקדימים היסטוריים. כאשר משווים לדוגמה את המעבר מהשירה היוונית המעמידה את הדגש על המשקל והמקצב אשר הולחפה על-ידי שירת רומא אשר הדגישו את החריזה, הקצב והלהטוטנות הלשונית. משוררים כמו קאטולוס ששרים על איך שהם הקימו לעצמם גל-עד וטוענים שאף משורר לא יכול לחרוז יותר יפה מהם, הם הם המקדימים האמיתיים של הסוגה המוזקאלית שתהייה הנושא של הפוסט הזה.
אין הרבה סיגנונות שאנו יכולים להצביע על הנקודה המדוייקת שבה הם "נולדו", אבל הראפ נולד בשנת 1970 בשיר ביקורתי של משורר ושחקן תיאטרון בשם גיל סקוט הרון והחליט לבקש מחבריו, נגני ג'אז צעירים, ללוות אותו בזמן שהוא מקריא את השיר "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה".
אנחנו מדברים על תקופה של התפכחות לקהילה השחורה בארצות הברית. העידן של אחרי מלקולם X ומרטין לותר קינג, עידן שאחרי נפילת ההבטחה הגדולה של שנות השישים לעולם של אהבה ושיוויון, עידן שבו ארצ'י בנקר שנא זרים מהספה שלו בקומדיה לכל המשפחה.
גיל סקוט הרון, בן לפנתרים שחורים ומעורב קהילתי, חשף בשירו כיצד, גם אם הם יצליחו להביא את המהפיכה המיוחלת ברחובות, שדה הקרב של החירות נמצא היום על מסך הטלוויזיה וזה נשאר לבן כמו שהיה.
שנות השבעים באו וחלפו ועל מסך הטלוויזיה, אם הראו אדם שחור, הוא היה חבר בכנופיה, סוחר סמים שהשוטרים הלבנים צריכים לכלוא. אבל אי שם בתוך המרחב האורבאני של אחד הגטאות השחורים בארה"ב, קומפטון קליפורניה, קבוצה של נערים החליטה לתת קול למצוקה שלהם, הם קראו לעצמם  NWA, קיצור לNiggaz Wit Attitudes, מנכסים לעצמם כך את כינוי הגנאי שבו השוטרים פנו אליהם. הם ידעו שאין להם סיכוי להגיע למסך הטלוויזיה אבל אז החלו הקלטות להחליף את התקליטים היקרים להפקה.
מתוך ההכרה שאין להם סיכוי להגיע למרקע, הם זכו להנות מחופש ביטוי שטלוויזיה מסחרית לא יכולה להרשות לעצמה. וכך יצא השיר שיירט אותם לפסגה, שיר שאפילו את הכותרת שלו לא ניתן להגיד, שיר שיורה בחזרה, שיר שמעמיד למשפט את אותם שוטרים גזענים שרודפים את הצעירים בתוך ומחוץ לגטאות שלהם:
כך הגיעו להם שנות התשעים. שנים שבהם הבעיה של האדם השחור כבר לא הייתה מאורגנת וממוסדת כמו בעשור הקודם, אלא מוסווית יותר. הבעיה של האדם השחור הייתה בהיעדרן של אופציות, באפליה במקומות העבודה, בנתוני פתיחה אשר גרמו לכך שזה היה פחות או יותר בלתי אפשרי לאדם שחור להצליח בעולם לבן שכבר החל להתחבא מאחורי הפוליטיקלי-קורקט.
אבל אדם אחד הצליח. טופאק אמארו שאקור, משורר, מנהיג וכמובן ראפר, הצליח להוציא את עצמו, בעזרת עטו בלבד מחיים של סחר בסמים ומלחמות כנופיות להיות המוזיקאי המרוויח ביותר בתקופתו, כוכב קולנוע וסמל לאומי. אבל גם ממרומי פסגות ההצלחה שלו הוא לא יכול היה לברוח מההשלכות של צבע העור שלו. יום אחד המשטרה פרצה לביתו ללא צו וגררה אותו למעצר. בבית המעצר הוא גילה שבחורה שהוא בילה אותה במסיבה האשימה אותו באונס. ככל שהוא ניסה להגן על עצמו הוא התחיל להבין שכל הכסף שהוא הצליח לגרוף מהצלחתו לא מספיק להציל אותו מעולם שעדיין חושב במושגים של גזע. כך הוא הוציא את השיר Fuck the World אשר הדהד את שירם של NWA אך הרחיב על הבעיה הלוקאלית שלהם אל הבעיה הגלובאלית:
 טופאק השתחרר ונורה למוות על-ידי אדם שמעולם לא נתפס (פאפ דאדי?) אבל לא לפני שהוא שינה את עולם המוסיקה והפך את המוסיקה השחורה להיות הסגנון הרווחי ביותר במוסיקה הפופולארית של ארצות הברית.
אמרנו רווחים אמרנו העשור הראשון של המאה ה21. עולם המוסיקה הפך כבר להיות מכונה משומנת שמייצרת אלים ומתבוננת בהם בזמן שהם הורסים את עצמם עד שיימצאו להם מחליף. התאבדותו של קורט קוביין בשנות ה90 הייתה פרלוד לסדרה של התמוטטויות של אמנים שלא הצליחו לשרוד את המכונה. תחשבו על בריטני ספירס המגלחת את ראשה, על מותה של איימי ווינהאוס, על הניתוח בגרונה של אדל, על שחיקת הירך של הגבירה געגע ותראו כיצד האמנים הצעירים האלה שדמו לרגע גדולים מהחיים עצמם, נרמסו תחת גלגלי המכונה. 
כסף רב הושקע באמנים שחורים, MTV התפוצץ מחריזה מהירה ובאס כבד, ולתוך כל ההמולה הזו נכנס אמן ראפ חדש, אמן שהבין לחלוטין כיצד המכונה הזו עובדת, אמן שידע את הסוד השמור ביותר בתעשייה הזו - שקהל היעד הגדול ביותר של המוסיקה הזו, השמן שמניע את גלגלי המכונה, היה העיקרו ילדות לבנות בנות 12 שרצו לעצבן את ההורים, אמן לבן בשם מארשל מאת'רס, אמינאם.
בהדרכתו והפקתו של ד"ר דרה, חבר בהרכב NWA והאמן הרווחי ביותר לשנת 2012 (בעיקר בגלל חוזה לקידום אזניות הנושאות את שמו), השירים של אמינאם נבנו כשירים שאפשר לשדר בטלוויזיה למרות שאי אפשר לשדר אותם בטלוויזיה, כל אלבום שלו יצא פעמיים - פעם אחת בגרסה מקורית ופעם שנייה בגרסה מצונזרת שבה מילים כמו fuck ושמות של סמים טושטשו בתוך אפקט ומקצב. ניתן להצביע על השיר "I Just Don't Give a Fuck" כמסמן המתאים של צורת ההגשה המתוחכמת של האמן הצעיר. בפזמון של שיר זה הוא מזכיר את צעקתו של טופאק, אבל הפעם אנו רואים כיצד היא נצעקת מהגגות היישר אל עין המצלמה. שוב נשלפו האקדחים אבל הפעם רק לצורך ההפקה, לייצר תמונה טובה של ראפר, משהו שאפשר לשים על פוסטר בחדר של ילד מתבגר.
 וכך אנו מגיעים לימינו אנו, אל בן טיפוחיו של אמינאם, מוזיקאי בלי יכולת להלחין ג'ינגל, משורר שחורז כמו ילד בן שלוש, אבל אדם שניתן לשווק בצורה מצויינת. הוא היה שחור, הוא היה סוחר סמים, והוא נורה שבע פעמים. בעולם של דימויים של דימויים 50סנט נראה כמו הדבר האמיתי רק בלי התוכן. בשירו Fuck You אנו רואים כיצד האקדח שנשלף בהתחלה ככלי להגן על האזרח מפני המשטרה, אחר-כך כוון כלפי העולם כולו, ולבסוף כלפי המצלמות, כוון הפעם שוב אל עבר האדם השחור, על ידי אדם שחור אחר. המנגנון ייצר מחדש חיקוי של המציאות הנוראה בגטאות בגרסא של מחזמר לכל המשפחה. 
50סנט זכה לחוזה ה"טאלנט" הגדול ביותר בהיסטוריה של המוסיקה, חצי מיליארד דולר. בתמורה אליו הוא צריך לעשות 7 אלבומים, 7 סיבובי הופעות, שישה סרטים, ואינספור פעולות של קידום תקשורתיות. 
 וזהו הסיפור על עלייתו המטאורית ומותו בטרם עת של הסגנון המוסיקאלי הקרוי 'גאנגסטר ראפ'.

יום רביעי, 20 במרץ 2013

בְּחַפְּשִי


בְּחַפְּשִֹי אַחַר רוּחַ הַאֱלוֹהִים,
זוּ הַמְּרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
רוֹאֶה אֲנִי שִילּוש:
אֶת אוֹר הַשֶּמֶש הַצּוֹרֵב אֶת עֵינַי,
אֶת אַלְפֵי הַצְּלַליִם הַמְּצִלִים מֵעַלַּי
וְאֶת הַהִשְתַּקְפוּת
שֶלִי וְשֶל שְכֵנַי.

וּבְקֶרֶב שְכֵנַי שוֹכֶנֶת שְכִינָה;
אַך לֹא בַּאוֹר וְלֹֹא בַּשֶּמֶש מַבִּיטִים הֵם.
כִּי זוֹ הַקּוֹפַחַת מִגְּשָמִים מְקַפַּחַת,
וּבְעֵינֵיהֶם חַד הוּא כְּאֵב הַקַּרְנַיִים.
גַּם אִם בּוֹא יָבוֹא הַגֶּשֶם
הֵם בּוֹרְחִים לַצֵל.
וּבַמַחֲסֶה הֵם חוֹפְשִיִים
לְכַסּוֹת עֵינֵיהֶם מֵאֵלֶה הָחוֹסִים
לִנְעוֹל דַּלְתּוֹתֵיהֶם מִפְּנֵי זָרִים
שֵרֹאשָם
חַשֹּוּף לַשָּמַיִים.

וְגַם בַּצְּלָלִים,
נִיצוֹלֵי הַתּוֹהוּ,
יִשְזְרוּ הֵם צְלִילִים, שֶאֲחֵרִים אָז יָבוֹאוּ
וְיֵידְעוּ אָז כּוּלָם שֶיִּשְמְעוּ אֶת קוֹלָם
כִּי הָרַחַש הָפַך כְּבָר לְרָעָש
וְאֵין לַחַש לִמְשוֹך אוֹר שֶל שֶמֶש
כְּשֶהַלַּילָה נִמְתַח בֵּין הַיּוֹם לְבֵין אֶמֶש
וְהַמָּוֶות קוֹצֵר אֶת הָחַי בְּחֶרְמֵש.

וְאִם בָּבוּאֲתָם יִרְאוּ,
אוֹ אָז לֹֹא יוּכְלוּ וְיִּירָאוּ;
אוֹ אָז לֹא יֹאכְלוּ, כִּי תַּפְחוּ לְחַיַּיִם
וְיַעֲזְבוּ אֶת אֲשֶר עַבוּרוֹ הִתְקַשּוּ הַכַּפָּיִים.
כִּי עִם הַקְמָטִים לוֹחֲשִים הַמֵּתִים
שֶהַזְמָן לֹא עוֹצֵר בֵּינָתַיִים
וְאוֹתוֹ הַנָּהָר לֹא יַחֲזוֹר פְּעַמַּיִים
וְכֹל מַה שֶנּוֹתַר לְחַפֵּש עַל הַמַּיִם
הוּא רֶמֶז לָאֵש בֵּין אָדָם לַשָּמַיִם.