יום שני, 31 בדצמבר 2012

שורות (מנזר טינטרן) - וויליאם וורדסוורת'

הפעם בחרתי להביא לפניכם תרגום של שירו המפורסם של וויליאם וורדוורת', חברו הטוב של קולרידג', גם הוא מתוך ספר השירה המהפכני "בלדות ליריות" משנת 1800.
השיר הוא מעין בלדה בעלת משקל של עשר הברות לשורה (קשה מאוד להעביר לעברית משקל כזה... תנסו בעצמכם ותבינו) וללא חריזה, המתאר מפגש של משורר בתמונת ילדות שלו - מנזר שהכיר, אשר מביא אותו להגות לפתע במשמעות הזמן החולף והטבע. בעידן שהוא אובססיבי בדאגה שלו לטבע ועם זאת עולם שהוא מכור כל-כך לדלקים השונים שהוא שואב מהטבע, אני חושב שיש משהו בשירה הזו, ביחס הבלתי אמצעי הזה אל הטבע, משהו בתמימות הזו, שאבד. היום כבר לא כותבים שורות כאלה. שורות שאינן חוזרות על עצמן. שורות שנעות מכאן לשם מבלי חתירה למטרה כלשהי. שורות שאי אפשר לסכם או לקצר. שורות שצריך לקרוא לאט.
קריאה נעימה.
וויליאם וורדסוורת' (1770-1850)

שורות

שנכתבו מספר מיילים מעל מנזר טינטרן,
עם שובנו לגדות נהר הווי במהלך טיולנו,
13 ביולי, 1798

מאת: וויליאם וורדסוורת

חָמֵשׁ שָׁנִים חָלְפוּ; כָּל קַיִץ נִמְשַׁךְ
כְּחֹרֶף מַר! וְשׁוּב אֲנִי קַשּׁוּב
לַמַּיִם, הַנּוֹבְעִים מֵעֵין-הָרִים
בַּפִּכְפּוּךְ מָתוֹק. - פַּעַם נוֹסֶפֶת
חוֹזֶה אֲנִי בְּאֵלֶּה הַצּוּקִים,
הַמַּטְבִּיעִים עַל פֶּרֶא מְבֻדָּד
הָגוּת בְּדִידוּת עֲמֻקָּה; וְקוֹשְׁרִים
אֶת הַנּוֹף בְּשֶׁקֶט הַשֵּׁמִיִּים.
הַיּוֹם שָׁב כְּשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר
כָּאן, תַּחַת עֵץ שֶׁקָּמָה אָפֵל, מַבִּיט
בְּחֶלְקוֹת הַכְּפָר, מַטָּעֵי צִיצָה
אֲשֶׁר, בְּעֵת זוֹ, בֹּסֶר תְּנוּבָתָם
אוֹבֶדֶת בֵּין שִׂיחִים וַעֲנָפִים
וּבְגֹנָם הַיָּרֹק וְתָם, לֹא
טוֹרְדִים אֶת הַנּוֹף שׁוּב אֲנִי רוֹאֶה
שׁוּרוֹת קְלוּשׁוֹת שֶׁל מְשׁוּחוֹת, שׁוּרוֹת
פְּרוּעוֹת מְלֵאוֹת הָדָר; חַוּוֹת נָאוֹת
מוֹרִיקוֹת עַד דַּלְתָּן; תְּמָרוֹת עָשָׁן
נִשָּׂאוֹת, בַּלָּאט, מִבֵּין הָעֵצִים
מִבְּלִי הִתְיַחֲסוּת, אוֹ כָּךְ נִדְמֶה,
לְשׁוֹכְנֵי הַיַּעַר חַסְרֵי הַבָּתִּים,
אוֹ לַמְּעָרָה, שָׁם לְצַד מְדוּרָה
נָזִיר יוֹשֵׁב.

            לַמְרוֹת נְדִירוּתָן
צוּרוֹת אֵלּוּ שֶׁל יֹפִי לֹא הָיוּ,
כָּנוּף עֲבוּר עֵינוֹ שֶׁל עִוֵּר;
אַךְ לְעִתִּים, בֵּין חֲדָרִים, וּבֵין
סְאוֹן קְרָיוֹת וְעָרִים, חָב אֲנִי
לָהֶן, בִּשְׁעוֹת לֵאוּת, תְּחוּשׁוֹת עֶדְנָה,
שֶׁבְּדָמִי וּבְלִבִּי נחוו,
וְאַף חָדְרוּ אֶל טֹהַר מַחְשַׁבְתִּי
בַּהֲשָׁבָה שְׁלֵוָה: - גַּם רְגָשׁוֹת
שֶׁל תַּעֲנוּג נִשְׁכַּח; לָהֶם, אוּלַי,
מָקוֹם חָשׁוּב שָׁמוּר בְּתוֹךְ מֵיטָב
רִגְעֵי חַיָּיו שֶׁל הָאָדָם הַטּוֹב;
אוֹתָן פְּעֻלּוֹת קְטַנּוֹת, חַסְרוֹת שֵׁם,
שֶׁל טוּב וְאַהֲבָה. כְּמוֹ כֵּן, לָהֶן
אֲנִי אוּלַי חַיָּב גַּם אֶת מַתְּנַת
הָאֹפֶן הַנִּשְׂגָּב; מֶזֶג מְקֻדָּשׁ
שֶׁבּוֹ הָעֹל שֶׁל כָּל אוֹתָם סוֹדוֹת
שֶׁבּוֹ נִשְׁקַל מַשָּׂאָם הַמַּתִּישׁ
שֶׁבּוֹ כָּל רָזֵי הָעוֹלָם הַזֶּה
מוּאָרִים: - מֶזֶג רַךְ וּמְקֻדָּשׁ,
שֶׁבּוֹ חִבּוֹת בְּעֶדְנָה מוֹבִילוֹת
אוֹתָנוּ, עַד, שֶׁכָּל מַבָּע גִּשְׁמֵי,
וְאַף זְרִימַת הַדָּם הָאֱנוֹשִׁי
כִּמְעַט עוֹצֶרֶת, וְאָנוּ לַנִּים
בַּגּוּף, וּנְעוּרִים בָּרוּחַ חַיָּה;
כְּשֶׁהָעַיִן מִשְׁתַּתֶּקֶת בָּעֹז
נְגִינָה, וְכֹחַ עַז שֶׁל אֹשֶׁר,
אָנוּ רוֹאִים חַיּוּת בַּכֹּל.
                                   
                        אִם זוֹ
אֵינָהּ אֶלָּא דַּעַת שָׁוְא, עִם זֹאת, הוֹ!
תְּכוּפוֹת בַּחֲשֵׁכָה וּבֵין צוּרוֹת
אוֹר יוֹם עָגוּם, בּוֹ הַכַּעַס נָע
בְּלִי רְוָחָה, וְלָהַט עוֹלָם,
מַכְבִּיד עַל פְּעִימוֹתָיו שֶׁל לִבִּי,
תְּכוּפוֹת רוּחִי פָּנְתָה אֵלֶיךָ הוֹ
ווי יַעֲרִי! נַוָּד בֵּין עֵצִים הִנְּךָ
אֵיךְ תְּכוּפוֹת רוּחִי פָּנְתָה אֵלֶיךָ!

עַתָּה, בְּאוֹר מַחְשָׁבוֹת חֲצִי-כָּבוּי
וְהֵד זִכְרוֹנוֹת עָמוּם וְקָלוּשׁ
וּבְמִדָּה שֶׁל בִּלְבּוּל עָגוּם
תְּמוּנַת הַשֵּׂכֶל שָׁבָה לִתְחִיָּה:
בְּעוֹדִי נִצַּב, לֹא רַק בִּתְחוּשׁוֹת
שֶׁל עֹנֶג הוֹוֶה, גַּם בְּמַחְשָׁבוֹת
טוֹבוֹת שֶׁבְּעֵת זוֹ הֵן לִי מָזוֹן
לִשְׁנוֹת עָתִיד. וְכָךְ אֲנִי מֵעֵז
אָמְנָם שׁוֹנֶה, וַדַּאי, כְּבָר לֹא כְּמוֹ אָז,
כְּשֶׁלָּרִאשׁוֹנָה בָּאתִי בֵּין גְּבָעוֹת;
כְּשֶׁכְּאַיָּל זִנַּקְתִּי בֵּין הָרִים,
בֵּין נְהָרוֹת וּנְחָלִים בּוֹדְדִים
הַטֶּבַע מוֹבִילִי; אֶלָּא יוֹתֵר
כְּגֶבֶר הַנִּמְלָט מֵחֶרְדוֹתָיו,
מִזֶּה שֶׁתָּר אַחַר אַהֲבוֹתָיו.
מִשּׁוּם שֶׁאָז הַטֶּבַע )רִגּוּשִׁים
גַּסִּים שֶׁל עֲלוּמַי, רִגְעֵי חַיּוּת
פְּרָאִית אָשֵׁר אָבְדוּ( עֲבוּרִי
הָיָה הַכֹּל בַּכֹּל. - אֵינִי יָכֹל
לְצַיֵּר מַה אָז הָיִיתִי, קוֹלוֹת מַפָּל
רְדָפוּנִי כִּתְשׁוּקָה: הַצּוּק,
הָהָר, הַיַּעַר עָמֹק וְעָגוּם,
צְבָעִים וְצוּרָתָם הָיוּ לִי אָז
לְתֵאָבוֹן: תְּחוּשָׁה וְאַהֲבָה,
שֶׁלֹּא זְקוּקִים לַקֶּסֶם הַמְּרֻחָק,
שֶׁמְּסַפֵּק הַשֵּׂכֶל, אוֹ עִנְיָן
שֶׁלֹּא שׁוֹאֵל מֵהַמַּבָּט: - זְמַן זֶה
חָלַף, עִם כָּל הֲנָאוֹתָיו, כְּמוֹ
ענגיו המשכרים. לא לזה
אני כמהה, אבל, או בוכה,
שי אחר בא, מאבדן זה, אמנם,
פיצוי מוזנח. כי אני ידעתי
להביט בטבע, לא כְּבִשְׁעוֹת
עֲלוּמִים פּוֹחֲזִים, שׁוֹמֵעַ
אֶת הַדֹּם, נְעִימַת אֱנוֹשׁ נוּגָה
לֹא צוֹרֶמֶת אוֹ גַּסָּה, כֹּחַ לָהּ
לְזַכֵּךְ וְלִשְׁבֹּר. וְאַף חַשְׁתִּי
נוֹכְחוּת הַטּוֹרֶדֶת בָּאֹשֶׁר
מַחְשָׁבָה נַעֲלָהּ; מִן חוּשׁ נִשְׂגָּב
שֶׁל מַשֶּׁהוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר סָבוּךְ,
הַשּׁוֹכֵן בְּאוֹרָן שֶׁל הַשְּׁקִיעוֹת,
מִסָּבִיב לַיָּם, וּבָאֲוִיר הַחַי,
בַּתְּכוֹל רָקִיעַ, וּבַמַּחְשָׁבָה.
תְּנוּעָה וְרוּחַ, הַמְּדַרְבֶּנֶת
אֶת כָּל הַחוֹשְׁבִים, וְהַמֻּשָּׂאִים
וְחוֹלֶפֶת דֶּרֶךְ כָּל. לָכֵן שָׁקֵט
אֲנִי, אוֹהֵב לַמִּרְעֶה וְלָעֵץ
וְלָהָר; וּלְכָל שֶׁאָנוּ חוֹזִים
בָּאָרֶץ הַיְּרֻקָּה; בָּעֹז עוֹלָם
שֶׁעַיִן וְאֹזֶן, חֲצִי-בּוֹרְאִים
וְחוֹוִים; מְרֻצֶּה לְהַכִּיר
בַּטֶּבַע וּבִשְׂפָתוֹ שֶׁל הַחוּשׁ,
עֹגֶן לַטֹּהַר מַחְשַׁבְתִּי, אָחוֹת
מַדְרִיךְ, שׁוֹמֵר לִבִּי, וְנִשְׁמָתִי
מִכָּל אוֹתוֹ מוּסָר.

                        וְלֹא, אוּלַי,
אִם לֹא כָּךְ חֻנַּכְתִּי, לִסְבֹּל אֶת
נִוּוּן הָרוּחוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁלִּי:
מִשּׁוּם שֶׁהִנְּךָ עִמִּי, כָּאן, עַל שְׂפַת
נָהָר נָאֶה זֶה: אַתָּה, יַקִּירִי,
חָבֵר יָקָר שֶׁלִּי, וּבְקוֹלְךָ
תּוֹפֵשׂ אֲנִי אֶת שְׂפַת לִבִּי הַהוּא,
וְקוֹרֵא אֶת אֹשֶׁר עֲבָרִי בְּאוֹר
עֵינֶיךָ הַטְּרוּפוֹת. הוֹ!  לִמְעַט זְמַן
אוּכַל לִרְאוֹת בָּךְ אֶת עֲבָרִי,
אָחוֹת יְקָרָה שֶׁלִּי! תְּפִלָּה זוֹ
אֲנִי נוֹשֵׂא, כִּי טֶבַע לֹא בָּגְדָה
בַּלֵּב שֶׁאֲהָבָהּ; זוֹ הִיא זְכוּתָהּ,
דֶּרֶךְ כָּל שְׁנוֹת חַיֵּינוּ, לַזּוּז
מִטּוּב לְטוּב: כִּי הִיא כָּךְ יְכוֹלָה
לְהַשְׂכִּיל שִׂכְלֵנוּ, לְהַטְבִּיעַ
בְּשֶׁקֶט וְהָדָר, וּלְהָזִין
בְּשֶׂגֶב מַחְשָׁבוֹת, אֶת זֶה שֶׁלֹּא
לְשׁוֹן הָרַע, שִׁפּוּט פָּזִיז, לֹא בּוּז
שֶׁל אָנוֹכִיִּים, לֹא בְּרָכוֹת חַסְרוֹת
חִבָּה, וְלֹא יְבֵשׁוּת שִׂיחַת חֻלִּין,
יוּכְלוּ אוֹתָנוּ לְנַצֵּחַ, אוֹ
לִפְגֹּם בְּרֹן אֱמוּנָתֵנוּ כִּי
כָּל שֶׁנֶּחֱזֶה מַלֵּא בְּרָכוֹת, אִם
כֵּן תֵּן לַיָּרֵחַ לְהָאִיר עַל
הֵלֶךְ בְּדִידוּתְךָ; וְתֵן לָרוּחַ
הֶהָרִים לִנְשֹׁב כָּךְ נֶגְדְּךָ:
יוֹם יָבוֹא, כְּשֶׁפֶּרֶא רִגּוּשֶׁיךָ
יַבְשִׁיל לְטוּב פִּכְּחוּת, וְשִׂכְלְךָ
יְהֵא מִבְצָר לְכָל צוּרוֹת אֱהַב,
זִכְרוֹנְךָ יְהֵא כְּמִשְׁכָּן לְכָל
אוֹתָן מַנְגִּינוֹת מְתוּקוֹת; הוֹ! אָז,
אִם בְּדִידוּת, חָשַׁשׁ, כְּאֵב, אוֹ יָגוֹן
יהו מְנָתְךָ, בְּאֵלּוּ מַחְשָׁבוֹת
מָזוֹר אוֹ עֹנֶג רַךְ, כָּךְ אוֹתִי תִּזְכֹּר,
וְאֶת הַפְצָרוֹתַי, אוּלַי,
אֹכַל לִהְיוֹת, כְּשֶׁלֹּא עוֹד אֶהֱיֶה,
קוֹלְךָ, לִתְפֹּשׂ מִטֵּרוּף מַבָּטְךָ
בִּרְקֵי חַיֵּי עָבַר, הָאֵם תִּשְׁכַּךְ
שֶׁעַל גָּדוֹת זֶרֶם הַיּוּבַל הַזֶּה
עָמַדְנוּ יַחְדָּו; שֶׁאֲנִי סוֹגֵד
הַטֶּבַע מִשֶּׁכְּבָר, בָּאתִי הֵנָּה
לֹא יָגַע מִשֵּׁרוּת זֶה; אֶלָּא
אָמְנָם בַּחֹם אוֹהֵב, הוֹ! בִּמְסִירוֹת
כֹּה עֲמֻקָּה שֶׁל אַהֲבָה קְדוֹשָׁה.
אָז לֹא תִּשְׁכַּח, אַחֲרֵי רֹב נְדוּדִים
וְרֹב שְׁנוֹת מַחְסוֹר, שֶׁכָּל הָעֵצִים
הַצּוּקִים, וְהַנּוֹף הַיָּרֹק הַזֶּה, הֵם לִי
נָאִים, לְעַצְמָם וְגַם בִּשְׁבִילְךָ. 
מנזר טינטרן