יום שישי, 14 במרץ 2014

הגיבורים החדשים - פרק רביעי – אנשי זאב, חלק ב'

אנשי הזאב, כיצור מיתולוגי, מקבלים אופי קמאי ועתיק. מכיוון שאנו מקשרים אותם לעולם של מחליפי צורה ומפלצות דמויות בעלי חיים, איננו יכולים שלא לראות בהם חלק מהעולם הקדמוני של יצורי המיתולוגיה היוונית והאגדות הצפון אירופאיות. עם זאת, כאשר בודקים מתי היצורים האלה הצטרפו לעדת המפלצות והפכו, כמו שאר גיבורי מחקר זה, לגיבורי תרבות, איננו יכולים למצוא מקור קדום יותר מהחצי השני של המאה ה19.
ברוח העידן החדש שבא כתגובה לעת ההשכלה ולרומנטיקה של ראשית המאה ה19, אנו מוצאים את אנשי הזאב בראשית דרכם, לא כדמות ראשית בספר אלא, למרבה ההפתעה, קודם כל כמושא ייחודי למחקר תרבותי מודרני המבקש לתאר יצור קדמוני.
היצירה הקדומה ביותר שניתן למצוא על אנשי הזאב היא היצירה "הרומנסה האנגלית העתיקה על וויליאם ואיש-הזאב". יצירה לירית אגדתית בראשית המאה ה14 המספרת על אדם אשר קולל על-ידי אשתו הקנאית והפך לזאב.
יצירה, שהייתה כתובה באנגלית עתיקה, היא המקור הראשון למילה werewolf, ומתוך כך מסבירה כיצד המילה הזו היא המילה היחידה בשפה האנגלית שמשמרת את הצורה המקורית למילה 'איש' – were.
עם זאת, למרות שבסיפור  זה אנו פוגשים את המילה איש-זאב ואדם שהפך לזאב, לא מדובר פה באיש זאב, כפי שאנו מכירים אותו. זו מקרה בודד, בדומה למקרה של ליקאון, ולא תופעה ייחודית המכלילה קבוצה של פרטים לכדי 'גזע' אחד.
בחצי השני של המאה ה19, בתקופה שבה המיתולוגיות חוו תחייה מחודשת ועברו תהליך של מיון, סידור והסדרה מדעית, אנו מוצאים, לצד אנציקלופדיות חדשות למיתולוגיה היוונית ואסופות אגדות רבות, גם מחקרים מדעיים המבקשים להבין את היצור הקרוי 'איש זאב'.
כך קרה שבניגוד לערפדים שהחלו את חייהם כדמויות בסיפורי אימה, אנשי הזאב החלו את חייהם על שולחן המנתחים של המחקר התרבותי החדש. למחקר זה היו כמה ענפים מקבילים: הניסיון להבין את אנשי הזאב כתופעה ספרותית, חקירה מיסטית המבקשת להתחקות אחר המעמד הייחודי של אנשי הזאב בין השדים השונים של השטן, ולמרבה ההפתעה חקירה אתנוגפית שניסתה להעמיד את איש הזאב על קרקע מדעית חילונית.
בשנת 1865, פרסם החוקר סאבין בארין-גולד, מחקר עב כרס ומרתק בשם 'ספר אנשי הזאב – בחינה של אמונה תפלה נוראה'. שימו לב שכבר בכותרת המשנה של הספר אנו רואים את הנחת היסוד של החוקר הרואה בנושא אנשי הזאב אמונה תפלה. בגופו  של הספר אנו מוצאים אנתולוגיה מקיפה ומופרטת באופן מחשיד של כל מקרה מהעת העתיקה, דרך ימי הביניים ועד זמנו של החוקר שבו מישהו מתואר שהפך לזאב, או לבש פרוות זאב או הותקף ונאכל על-ידי זאב. הניסיון של החוקר כאן הייתה לבסס את אנשי הזאב כתופעה תרבותית למרות שבגוף הספר כמעט ואין אנשי זאב, כפי שאנחנו מכירים אותם. כך מוכיח החוקר את הטענה המרכזית שלו שמדובר באמונה תפלה המבוססת על קישור שגוי בין סיפורים שונים שהקו המקשר בניהם הוא הופעתה של המילה 'זאב' בגוף הסיפור.
חקירה, למרות שהיא מרתקת ומהנה במיוחד לקריאה, מפספסת את העיקרון המנחה של חקירה מדעית ולא יוצרת הגדרה ברורה ומובחנת של מושא החקירה שלה. לפיכך, סאבין תורם בפועל לאמונה התפלה אותה הוא מנסה למגר, במקום לתרום לקורא ידיעה חדשה או היכרות מעמיקה יותר עם המושא של מחקרו. ניתן לשוות זאת למחקר שמבקש לבחון את הערפדים ובמקום זאת מגיש לקורא רשימה של סיפורים ואגדות על עטלפים ולבסוף טוען "הנה הוכחנו שמדובר בסיפורי עטלפים".
בשנת 1881, החוקרת קרוליין טיילור סטיוארט, פרסמה מחקר אתנוגרפי בשם "המקורות של האמונה התפלה באשי זאב". בחקירה מרתקת זו, שאינה חפה משגיאות היסטוריות, או מרגעים של גזענות בוטה, סטיוארט מותחת קו היסטורי מהאדם הקדמון ועד ימינו ומספרת על שבטים צפון אסיאתיים שונים אשר נהגו להתחפש לזאבים כדי לצוד את טרפם בקלות. שבטים אלה, אליבא דסטיוארט, גם תקפו שבטים אחרים, ובדרך זו הביאו להולדת האמונה התפילה בזאבים שהופכים לאנשים. מכאן התופעה התפשטה והתמסדה עד שהיום אנו מייחסים רציחות ליליות שמבוצעות על ידי אנשים הלוקים בנפשם לאנשי זאב.
אם אאלץ למנות במחקר קצר זה את אוסף הטעויות ההיסטוריות והנחות היסוד השגויות שמחקרה של סטיוארט מכיל אגיע למצב בו רשימה זו תהיה גדולה ממחקרי עד כה, די בכך שנאמר שרוצחים שלובשים מסיכה של זאב אינם אנשי זאב. למרות שהניסיון לייצר 'היסטוריה-גדולה, של אנשי זאב, גם מחקר זה חוטא בכך שהוא מתאר את המקורות של האמונה התפלה במקום לתאר את התופעה. מתוך כך הוא מגיעה למסקנה שאנשי זאב הם אמונה תפלה. הרי זה כמו לבצע מחקר על האמונה התפלה בפרפרים, להביא לפני הקורא רשימה של דיווחים של אנשים שחשבו שהם ראו פרפר וטעו ואז לטעון שפרפרים אינם קיימים.
מה שמביא אותי למחקר האחרון והמעניין ביותר ברשימה זו, ספרו של אליוט אודונל משנת 1912 – 'אנשי הזאב'. ספר זה שונה משני הספרים הקודמים בכך שהוא לא מתנצל והוא לא מנסה להוכיח או להפריך את הטענה בדבר קיומם של אנשי הזאב. הספר מתחיל במאמר נפלא שכותרתו "כיצד להפוך לאיש זאב" ומשם ממשיך בתיאור התופעה.
במאמר זה אודונל מבסס את כל ההיבטים של אנשי הזאב שיהפכו עקרוניים לכל אנשי הזאב שיבואו במאה השנים הבאות. לפי אודונל, כדי להפוך לאיש זאב יש לקיים טקס מיוחד בו נשבעים אמונים לשטן בליל ירח מלא ושותים שיקוי מיוחד שאת תכולתו אודונל מפרט בגוף המאמר. בהמשך הספר אודונל מפרט סיפורים ודיווחים שונים לגבי אנשי זאב, אשר את חלקם לפחות הוא לקח משני החוקרים הקודמים שראינו בפרק זה.
מחקרו של אודונל מבסס את תכונות של איש הזאב המוכר לנו היום – האדם הפשוט ההופך לזאב או ליצור דמוי זאב בליל ירח מלא. עם השנים העסקה עם השטן תרד מהפרק אבל כמה עקרונות אחרים ישמרו לאורך השנים: הירח המלא, הטליסמן המרחיק את אנשי הזאב מהבית, כדור הכסף ההורג אותו, ומה שבעיני חשוב מכל אלה – הדו-פרצופיות של אנשי הזאב. היצור היחיד ההולך ביום כאחד האדם ובלילה כדבר אחר מאדם.
דו פרצופיות זו תהיה הנושא של החלק הבא בחקירתנו, אבל לפני-כן ברצוני לסיים את הפרק הזה בנקודה נוספת שעולה מספרו של אודונל, המייחדת את אנשי הזאב משאר היצורים. נקודה זו היא ההיבט הוולונטארי של מי שהופך לאיש זאב. בניגוד לערפדים אשר צריך "להיבחר" לשורותיהם, ההפיכה לאיש זאב היא, על פי רוב, תוצאה של בחירה חופשית של האדם.

היום נהוג להתייחס אל אנשי הזאב ככאלה שננשכו על ידי איש זאב אחר, במובן זה הם דומים לזומבים, אבל ככל שאנו נעים אחורה בתולדות אנשי הזאב אנו מוצאים יותר ויותר את ההיבט של הבחירה של הפרט להפוך לכזה. זו המפלצת הוולונטרית היחידה וכאן יכול להיות קסמה. אחת הדרכים הפחות מוכרות להפוך לאיש זאב היא לשתות מים מתוך שלולית שנוצרה בתוך טביעת רגל של איש זאב. 
לחלק הבא