העיר, פרק שישה עשר – ניו יורק, חלק ב'

לתחילת הספר

בעקבות ה'עסקה החדשה' התושבים החלו לצאת מהמשבר הכלכלי של ראשית העשור. בניו-יורק, ולמען האמת בכל עיר שדיברנו בה עד כה, לא היו רק עשירים או רק עניים - לא כאשר הייתה למושבת אחוזות וויקטוריאנית, לא כשהפכה למושבת מהגרים, לא לפני ולא אחרי המשבר הכלכלי וגם לא עכשיו. עיר אינה יכולה להתקיים בלי נוכחות של כל רבדי האוכלוסייה. ניו יורק תמיד הייתה דוגמה טובה לכך: עיר שבה בצד אחד של הרחוב מקיימים הופעת גאלה לטובת בניית בתי ספר באפריקה, ובצדו השני נוברים באשפה. הדואליות הזו שבין ניו יורק של מעלה וניו יורק של מטה, תלווה אותנו לאורך כל החלק הזה.

לפני שנוכל לבקר בניו יורק של שנות החמישים, נעיף מבט קצר על העולם בין 1939 ל-1945, כאשר שילוב של רכיבים שונים גרם להתלקחות שפגעה בעולם כולו. בין חלליה של המלחמה ההיא היו לא רק אנשים - שנהרגו בכמות ששווה לסך כל ההרוגים בכל המלחמות שליוו את סיפורנו עד כה; גם ערכים, נימוסין והליכות הושלכו מהחלון - שכן, אחרי המלחמה הזו לא נותר מי שהיה מסוגל להטיף מוסר.

גרמניה, מושפלת מההסכמים של סוף המלחמה הקודמת ומורעבת מהמשבר הכלכלי, נאחזה בחלום של חזרה לימים בהם הייתה אימפריה משגשגת. ימים כאלה לא היו באמת מעולם, אבל האתוס לא צריך עובדות: הוא פורח בחוסר הוודאות של השכחה ושל השקר.

רוסיה, שעלה בה שליט חדש בשם סטאלין, נתבקשה להוכיח את עצמה בזירה הבינלאומית, אחרי שהוכיחה שהקומוניזם טוב יותר לתקופות משבר - שכן רעב מפורר את ערכי הקפיטליזם.

צרפת ואנגליה, האימפריות הישנות, מצאו את עצמן בשליטה על שטחים כה גדולים שלא ניתן היה להחזיק בהם יותר, שלא לדבר על להגן עליהם. הן חששו לאבד את שליטתן העולמית, בעקבות הסכם מפתיע בין גרמניה לרוסיה.

שאר מדינות אירופה חשבו לשווא שהמלחמה הזו תהייה כמו כל מלחמה אחרת, ורובה יתרחש בשיחות סלון של דיפלומטים, או בזירות קרב רחוקות.

לארצות הברית לא הייתה כל כוונה להיכנס לעוד מלחמה אדירה בצדו השני של הכדור - במיוחד עכשיו, כאשר הצליחה סוף סוף להשיב לעצמה תקופה של שגשוג כלכלי - נסחפה לפתע לתוך המלחמה בעקבות מתקפה על אדמותיה (התקפה יפנית על המל פרל הרבור) - המתקפה הראשונה על אדמות בריבונותה מאז גירוש הבריטים מחופיה.

מלבד ההקשר הלאומי, השלכותיה של מלחמת העולם השנייה היו מהותיות בכל הנוגע לנושא ספרנו זה – העיר: הקורבנות הרביים ביותר היו בערים. בירות כמו ברלין, טוקיו ולונדון הופצצו ללא הכר, וכן ערים רבות נוספות. ביפן, לדוגמה, חמישים אחוז לפחות משטחן של שלושים ערים (כולן גדולות מחיפה) נהרסו כליל במתקפות אוויריות. בתוך שואה זאת, צמרת ההגנה היפנית לא ייחסה חשיבות לזוג הפצצות שהחריבו את הירושימה ונגסאקי והכניסו את ארצות הברית לתוך ארבעים שנה של חרדה קיומית.

עיר מופצצת במלחמת העולם השנייה

בגרמניה, העיר דרזדן הופצצה על ידי צעצוע חדש שיתגלה כשימושי במיוחד במלחמת ווייטנאם: פצצת הנפלם. העיר הזו ראויה לציון לא רק משום שהכנסייה העתיקה ביותר באירופה נהרסה בהפצצה; לא רק בשל שהוזכרה בספרו של קורט וונגוט 'בית מטבחיים 5'; אלא גם משום שלא היה לעיר כל ערך צבאי, מלבד מחנה שבויים אמריקני שהיה בה. יש להדגיש כאן שהיחס כלפי ערים השתנה באופן מהותי בעקבות מלחמה זו: ערים הפכו לשדה קרב לגיטימי במלחמה,  והכלים להשמדת עיר לחלוטין קיימים מאז.

סוג חדש של ערים הופיע במלחמה זאת: ערים של מוות, ובראשן אושוויץ, אשר במהלך שנות קיומה היא הושמדו בה כמיליון יהודים, מאות אלפי פולנים, עשרות אלפי צוענים, שבויים סובייטים, הומוסקסואלים ואלפי אזרחים של מדינות אחרות שנפלו קורבן למלחמה. באושוויץ מתו יותר אנשים מאשר כל תושבי בעיר רומא בשיאה.

נחזור לניו-יורק. הניצחון במלחמה הביא לגל של אופוריה, שבאה לידי ביטוי בהשקעות ענק שהוזרמו לבורסה בוול-סטריט; מגדלים רבים החלו לגבוה מעל העיר, והיא הפכה למקום שַמרן ומתנשא, שבעקבות הניצחון במלחמה העריך מחדש את עליונות הקפיטליזם על הסוציאליזם של הנאצים והסובייטים. הסוציאליזם קיבל בעבורם את הפנים של האויב; המחנות, צעדות המוות, והגולאגים. ערכים אלה הושרשו עמוק בקרב הציבור האמריקני על ידי מנגנון חדש שהוקם בניו יורק והופץ משם בעולם כולו – מנגנון השיווק.

השיווק, במכונתו הנוכחית - הכוללת מיתוג וייחוד של המוצר, חדירה לשוק ויצירת זהות נפרדת למוצר - היה המצאה של המאה ה-20. אמנם "קוקה  קולה" הייתה למוצר הראשון שנהנה משחשיפה ושילוט אינטנסיבי כבר ב-1886; וכן, עקרונות השיווק יושמו בצורה מושלמת על ידי לנין בראשית המאה, עם הקמתה של ברית המועצות. אבל מקצוע איש השיווק ככלי המהותי ביותר להשפעה על הצלחת מוצר, מבלי קשר לחוקי הביקוש וההיצע הבסיסיים של שוק הסחורות, הומצא בשדרות מַדיסון  בניו יורק.

הערכים שאנשי השיווק הפנו להמון האמריקני לא היו הערכים של ניו יורק בשנות החמישים. אלה האחרונים באו לידי ביטוי חד בכתביה של איין ראנד - מהגרת יהודייה-רוסייה, שמצאה במגדלים הגבוהים של העיר תמונה עתידית לעולם כולו. העולם שראנד הטיפה לו היה עולם של חירות ללא גבול, ללא כל התערבות ממשלתית; עולם שבו המנצחים לא חייבים להתנצל בפני איש על ניצחונם; עולם שבו שוויון הוא לא ערך אלא תכונה של חלשים. זהו עולם שמותר לו להתנשא מעלה כגורד שחקים, ללא שום התייחסות או חובה כלפי מי שחולשותיו הותירו אותו בתחתית. תפיסה זאת עדיין שולטת במחצית אחת של ניו-יורק.

באשר למחצית השנייה - קולה עלה באמצעות יללתו של אלן גינסבורג, השירה של ג'ק קרואק והפרוזה של וויליאם ס' בורוז. היצירה של מי שנקראו 'דור הביט' ציירה מתווה אחר של חירות מסמכות – זה המתרחש בסמטאות העיר ובמועדוני ג'אז, חירות של עישון ג'וינטים ושכיבה עם זרים.

תמונה זאת של החירות השפיעה עמוקות על הדור הצעיר שבא אחריהם וחיפש משהו חדש להאמין בו, אחרי שהמלחמה כילתה את רכים הישנים. דור זה השיב לחליפות בג'ינס, ולרובים בפרחים. זה היה הדור שהתאסף בוודסטוק - אירוע שאורגן על-ידי שלושה חברים ניו-יורקים שרצו להקים מופע רוק והקימו את האנטי-עיר הגדולה בהיסטוריה. רבים חושבים שזה היה חלום שבא וחלף; אך הם שוכחים שהערכים של הדור הזה הם אלה שהביאו לתיקון זכויות האזרחים; שהעניקו לשחורים זכויות זהות לאלו של לבנים ב-1964, ולתיקון בחוק אשר הבטיח תשלום שווה לנשים ב-1970. זה הדור שהתקומם כאשר, מחוץ לפאב בשם סטונוול בניו יורק, שוטרים ירו למוות בצעיר הומוסקסואל ב-28 ביוני ב-1969 - תאריך המשמש עד היום כיום מצעד הגאווה הבין-לאומי.

בשנות השמונים, הדואליות הזו של ניו יורק שינתה קצת את פניה: מצד אחד ניצב הדור החדש של אנשי העסקים, עם הסיסמא השנונה "Greed is Good";  ומן הצד השני נדחקו קהילות שלמות לתוך שיכונים חדשים שנקראו בפי תושביהם "גטאות", שבהם העוני וחוסר האפשרות לשיפור המצב בדרכים קונבנציונליות שימשו כמצע גידול לכנופיות ופשע.

ניו-יורק של סוף המאה העשרים נראתה כאילו החלום האמריקני לקה בסכיזופרניה: מצד אחד גורדי השחקים החדשים ובראשם מגדלי התאומים (שבנייתם נגמרה בשנות השבעים); מן הצד השני הייתה זאת העיר בעלת אחוזי הפשיעה הגבוהים בעולם, עיר שאיבדה את הרסן שלה; עיר שבה תמונה יומיומית הייתה אדם בחליפה שעלתה אלפי דולרים מדלג בקלילות מעל לקבצן הפושט את ידו. כדי לחדד נקודה זאת, יש להבין שהפער בין העשירים ביותר בניו-יורק לעניים ביותר מגמד את הפערים שהיו בין האיכרים בפאתי פירנצה לבין משפחת מדיצ'י.

אבל הפילוג הזה בעיר נשכח אחרי האירוע הקרוי "ה-11 בספטמבר 2001", שבו מטוסים רוסקו אל תוך מגדלי התאומים בניו יורק והפנטגון בוושינגטון. נפילתם של מגדלי התאומים - מרכז העסקים של העולם המערבי ופסגת הרקיע של ניו יורק - לא הייתה בעלת השפעה צבאית: מספר ההרוגים לא התקרב לזה של ההרוגים בחודשים הראשונים למלחמה הגדולה, שנבעה כתגובה למתקפה. כמו כן, לא הייתה למתקפה השפעה כלכלית: הבורסה בניו-יורק שבה למלאכתה תוך יום אחד. עם זאת, הייתה לה השפעה מהותית מבחינה היסטורית.

יש להבין נקודה מהותית לגבי החירות, כדי להבין את משמעותה. חירות אינה דבר שניתן לכל אדם בהולדתו; חירות אינה ניטלת או נמסרת; מי שמחזיק בדגל החירות מציב את העם מאחוריו, ומי שכופר בה אשם בהיעדרה. מן הרגע שבו אוחזים בחירות אסור להרפות ממנה, ויש להילחם על האחיזה בה. חמורבי נתן את חוקתו בשם החירות; פרס ורומא כבשו את העולם בשמה; אמסטרדם שגשגה בזכותה; צרפת ורוסיה דיממו כדי להשיב אותה לידיהם; בטהובן עורר את ווינה איתה; בריטניה ביצעה רפורמות על גבי רפורמות כדי למצוא אותה. ארצות הברית הוקמה בשמה: זוהי המדינה היחידה בהיסטוריה שהחירות שימשה כהצדקה לקיומה הבסיסי; בשם אותה חירות היא שחררה בתחילה את העבדים, ולבסוף גם את השחורים, והנשים.

בעקבות האירוע של ה-11 בספטמבר 2001, אותה חירות הייתה הקורבן האמתי. מתוך הפחד ולשם הביטחון, ארצות הברית ויתרה בעצמה על חירותה: חופש התנועה של אזרחיה הוגבל, והמדינה רשאית לרגל אחר אזרחיה בשם הביטחון הלאומי. החירות הזאת נפגעה יותר מכל באותו מרחב של תנועה שהתפרץ לקיום בראשית המאה הנוכחית: המרחב הווירטואלי (שבו ספר זה התפרסם לראשונה).

אנו מגיעים עתה לימינו אנו, למאה העשרים ואחת, עם הטלפונים החכמים והאנשים הטיפשים - ששכחו שחירות אינה החופש לחפש כל ערך בוויקיפדיה, אלא החופש לדעת שהמנגנונים שהוקמו כדי לשמור על זכויותיך אכן פועלים בהתאם; שמנגנונים כמו הערים, שבהן חיים היום תשעים אחוזים מהאוכלוסייה, אכן פועלים לטובתו של מי שהקים אותן מלכתחילה - האדם החי בתוכן.