יום שלישי, 18 בפברואר 2014

מון בלאן, חלק שני, פרק 8. אריה


8. אריה

בחדר מיוחד שהוקצה למטרה זו בלבד, שכב גופו של דניאל. תאורת אור יום הוצבה מעליו ושטפה את גופו בחום. עשרה צינורות דקים, שהיו מחוברים לנקודות שונות בגפיו, בגבו ובבית החזה שלו, הזרימו אט אט ובדומייה חיים לתוך גופו.
דלת הכניסה לחדר נפתחה ובצעדים מהוססים נכנסה ראן, המטלפת הוורבלית שהוטלה עליה המשימה הקשה לעורר את הכרתו. היא לא הייתה בטוחה בהצלחתה והעובדה שחלק נכבד מהרופאים והמטפלים שהיו אמונים על רפואתו של דניאל נספו בפיצוץ לא הועילה לכך. ובכל זאת, היא הייתה מודעת לכך שזה התפקיד שהוטל עליה ושעיני כולם נישאות אליה.
היא לא נבחרה בגלל השכלה מיוחדת בתחום, וגם לא בגלל מערכת שיווק עצמי שהציגה אותה כאשת מקצוע. בסקר שנערך במקיף לפני מספר חודשים, שמטרתו הייתה למצוא את האדם המתאים ביותר למשימה, היא נבחרה ברוב מכריע של ארבעים ושלושה אחוזים מהקולות. הסיבה לכך הייתה פשוטה ואנושית. קולה הרך של ראן, במיוחד כפי שהוא בא לידי ביטוי שעת שהיא שרה לביתהּ התינוקת שיר ערש, כבש את לבבות הצופים והביא את רובם להאמין שמתוך כל הפסיכופיזיולוגים והפנומנולוגים המקצועיים, שוודאי ידעו טוב ממנה מה צריך להגיד לדניאל על מנת שיקום, דווקא קולה של זו מתאים יותר למשימה.
בחיל ורעדה היא התיישבה על כיסא לצד דניאל. היא ידעה שמצופה ממנה שתשיר אבל כאשר היא הביטה בגוף הרזה השרוע מולה, בעיניו החתומות והבעתו השלווה, היא הרגישה ששירה, למרות שזו תספק את הצופים, אינה מתאימה למשימה המוטלת עליה.  לא. לרגע זה לא נולדו שירים ולא שיחות, לרגע זה נולדו תפילות. וכך, בעיניים עצומות היא נתנה לשפתיה לנוע ולפיה לומר את המילים שנראו לה מתאימות למעמד.

שלום.
מי ייתן והאל, שאליו תפילותיך נישאות, יהא אשר יהא, יקבל תפילתי זו לשלומך.
אינני יודעת אם אתה יכול לשמוע אותי.
נמסר לי שהעצבים באוזניך תקינים ומוחך מראה תגובות לקול אבל, עם כל הטכנולוגיה של העולם עדיין אי אפשר לראות לתוך התודעה.
אתה שומע אותי?
כל-כך הרבה יש לי לומר לך. בטח יש לך הרבה שאלות שמבקשות מענה.
לא אוכל לענות על כולן.
אף אחד לא יוכל.
אתה שומע אותי?
שמי ראן בינת-רוסלאן ראיסה,
אני כאן כדי לעזור לך לחזור אלינו.
אני כאן כדי לעזור לך לחזור.
אני כאן כדי לעזור לך.
אני כאן כדי לעזור.
אני כאן.
אתה שומע אותי?
כמעט ואיבדנו אותך.
גופו של דניאל לא זע. היא פתחה לפניה סדרה של חלונות שריחפו מעל דניאל ובישרו לה את במתרחש בתוך גופו. היא ראתה את פעימות ליבו ואת נשימתו הכבדה והאיטית והיא ראתה את לחץ הדם שלו ואת פעילות מוחו. היא לא הבינה מעולם בדברים האלה. היא לא ידעה מה היא אמורה לעשות עם כל המידע הזה, אבל הוסבר לה שהצופים ירצו לראות את החלונות האלה מרחפים מעל דניאל שכן כל שינוי במדדים האלה יפורש כתגובה לדבריה.

מסכן.
כל-כך הרבה תלוי בך, כל כך הרבה משקל מונח על כתפיך ואתה לא יודע דבר.
לא מגיע לאף אחד שיטילו על כתפיו כל-כך הרבה אחריות לפני שהוא נולד.
אבל אתה לא ממש נולדת.
אתה חזרת.
בכל אופן, אני מאמינה שחזרת אלינו.
אני מאמינה שאתה יכול לשמוע, אני מאמינה שאתה יכול להבין אותי.
אתה יכול להבין אותי?
אני יודעת שאתה שומע אותי.
אני רואה על הצג שלפני שאתה מגיב למילים שלי.
אני רואה איך המוח שלך מתעורר לנגד עיני.
אני עובדת כאן, אתה יכול להגיד שאני מיילדת.
אני פה בשביל להשיב אותך לעולם.
אני פה בשביל להשיב לך על הכול.
אני פה בשביל להקשיב לך.
אני פה בשביל להקשיב.
אני פה בשבילך.
אני פה.
אתה מרגיש אותי?
אתה חי.
אתה שומע אותי?
אתה חי.
 
היא לא ראתה את מוחו מתעורר לדבריה והיא לא ידעה אם הוא אכן חי, או שמה זה רק גופו המסכן של קורבן נוסף לשיגיונותיה של העת הזו. היא ניסתה להיזכר בתדריך שהיא קיבלה לפני כניסתה לחדר הזה, פתאום הדברים שהיא שמעה לפני מספר דקות נדמו לה כחלום ישן. היא הביטה בו שרוע כך חסר אונים והמשיכה לדבר אליו.

תנסה,
תנסה להיזכר. אתה הייתה מטפס הרים. היה לך כסף. היה לך שעון יפה. אתה טיפסת על המון בלאן.
אתה זוכר את ההר?
זה היה לפני למעלה ממאתיים שנה. זה היה במאה התשע-עשרה, אתה היית מטפס וככל הנראה קפאת במפולת שלגים. לפחות, זה מה שאנחנו חושבים.
אפשר להגיד שאתה סוג של נס.
למרות הזמן הרב, הגוף שלך לא התנוון במהירות המצופה, משום מה הנזק שך הגוף שלך מראה כאילו חלפו פחות ממאה שנה. אל תדאג, יש לנו את הטכנולוגיה לטפל בגוף.
זה מדהים, כאילו כל הזמן הזה, כל הזמן שאתה ישנת, אתה היית מחוץ לזמן – במקום אחר, במקום שבו אפילו הגוף שלך לא הושפע ממש מהעולם.
אני מתארת לעצמי שאתה לא מבין מילה ממה שאני אומרת עכשיו.
כל משפט שלי מעלה אצלך מיליון שאלות.
אל תדאג.
יש לנו הרבה זמן להחלים, אתה צריך להיות חזק.
אתה נמצא במרכז הרפואי של העיר החדשה. הרעש שאתה שומע מסביבי זה תוצאה של השקעה של למעלה ממיליון אנשים בהחלמה שלך.
כולנו תרמנו למען החלמתך.
כולנו רוצים שתשוב אלינו מהמקום שבו אתה נמצא.
כולנו רוצים שתשוב אלינו.
כולנו רוצים שתשוב.
אני מניחה עליך את כף ידי.
אתה מרגיש אותי?

דניאל לא זז וראן החלה להרגיש טיפשה ואשמה וכועסת. מה פתאום הוחלט שדווקא היא צריכה לשבת כאן עכשיו וכך להיכשל מול העולם? היום כבר לא זוכרים הרבה אחורה, אם דניאל לא יקום, הם יאשימו אותה. לא את הפיצוץ ולא את הרופאים, אותה. ומצד שני, היא חשבה, היום כבר לא זוכרים הרבה אחורה, וגם אם יאשימו אותה, לא יחלוף לו יותר משבוע והיא תשוב שוב לחייה, לביתה ולביתהּ.

טוב.
טוב שישנת.
ישנת בדיוק בזמן.
האנשים בתקופתך הביאו תקוות גדולות איתם, חזונות יפים של אהבת הלאום והארץ והטבע והאדם.
אהבת הלאום הפך ללאומנות, אהבת הארץ לכיבוש, הטבע נאנס כעבד והאדם נרצח ונטבח ונמכר.
לא חשוב.
יהיה לך מספיק זמן לגלות את כל זה.
אתה יכול להתנחם בידיעה שעכשיו טוב.
עכשיו טוב יותר.
איננו זרים לחוויה הנוראה של אבדן חיים לשווא, אבל כמו במאה שלך ובניגוד למה שבא אחר כך, אנחנו כואבים את זה.
שכן אנו, כמוך, יודעים שהחיים הם הערך העליון מכל.
כדאי לך לבוא אלינו.
נשמח לארח אותך.
אבל אל תמהר, אל תאלץ את עצמך. זה לא מטבענו לכפות.
אנחנו יודעים היום. למדנו בדרך הקשה.
שכל כפייה היא עבדות ושאין חטא שלא מטמין בקרביו פגיעה בחירות.
תישן עכשיו.
תישן כמה שאתה רוצה.
אבל תזכור.
כדאי לך לחזור.
יש פה שפע מצפה לך.
יש פה ציפייה לך.
יש לך שפע פה.
יש פה שפע.
בוא.
אתה מוזמן.
אתה רוצה לבוא?

גם למילים האלה לא הייתה השפעה. ראן אמרה נואש. היא הרימה את ראשה ופנתה אל קירות החדר, אשר בין חגביהם הותקנו המצלמות.

די.
אני לא יכולה יותר, הוא בטח לא שומע אותי. הוא בטח לא שומע כלום.
וטוב שכך.
טוב שהוא לא יכול לשמוע את השקרים שלי.
היינו צריכים לחכות.
לעזאזל, עברו רק שלושה ימים.
יש פה אנשים, בניגוד אליו, שלא יכולים לחכות.
זה חסר תועלת.
מאיפה אתם יודעים שזה לא חסר תועלת?
מאיפה אתם יודעים שזה לא פשוט איזו שטות.
איזו טעות מטופשת שסתם הביאה אותנו להתעלל ככה בגופה.
תשרפו אותו כבר.
תשחררו אותו.
תשחררו אותו מהכלא הזה שהוא היה כלוא בו מאתיים שנה.
תשחררו אותו מהכלא הזה שהוא היה כלוא בו.
תשחררו אותו מהכלא הזה.
תשחררו אותו מהכלא.
תשחררו אותו.
תשחררו.
אותי.
ואותו.
די.
חלפו כבר מאתיים שנה.


במילים האלה ראן ברחה בוכייה מהחדר. היא לא האמינה שהיה כל תועלת בדבריה. היא לא האמינה שיש טעם לכל הסיפור הזה. היא לא ידעה מה ציפו ממנה להגיד. היא לא ידעה אם הצופים אהבו את מה שהיא אמרה, האם עכשיו כועסים עליה או אולי מרוצים ממנה. והיא לא ידעה שלפחות את מילותיה האחרונות, דניאל שמע.
לפרק הבא