יום חמישי, 6 במרץ 2014

שירת זעמי המתוק #25

זה לא שירה.
לא.

זה לא
סטירה לפרצוף,
סירה שתעוף,
שגרה של הגוף,
צירעה ללא צוף,
דירה של חטוף,
שורה אחרי בוף,
טירה של אלוף,
צורה של סילוף.

לא.

זה לא
שמיכה כשרטוב,
סליחה מאהוב,
פתיחה בסיבוב,
בריחה מהכלוב,
פריחה בלי לבלוב,
בדיחה כשעצוב,
צווחה ואז שוב
צווחה ואז שוב.

לא, זה לא שירה.
זה מילים על מחשב או בתוך המחברת,
זה דברים שהופכים כל אישה למבקרת,
זה דבורים שניסו לבנות פה כוורת,
זה סתם אותיות שניסו לסדר את
הדם שבוער מהראש עד הזרת,
הים שסוער ביראה מפוארת,
הסם שקובר בשתיקה את הדרך,
העם שסוגר עתידו בשרשרת
וגם המשורר כבר עייף מברברת
כי בין כל החרוזים האלה הוא לא מצליח להסתיר את הרגע הזה ביום, שבו הוא נשאר לבד עם עצמו, והוא מרגיש מיותר ועייף ורעב וכועס ודואג ורועש מהרעש המחריש של השתיקה. אז הוא כותב וכותב כמו מרגל שמבין שלא נשאר לו הרבה זמן לפני שיחשף, או כמו מאהב שמבין שלא נותר לו הרבה זמן לשתף.

לא.
זה לא שירה.
זה גירוש שדים,
זה פירוש אדים,
זה פשוט הדים
של חיפוש עדים.
זה,
זה,
לא.
זה לא שירה.