יום שבת, 19 בספטמבר 2015

הצינוק, סמיואל טיילור קולרידג'

ואת המקום הזה אבותינו יצרו לאדם!
זה התוצר של אהבתנו ושכלנו,
לכל מסכן שפגע בנו
תמים, אולי - ואם אשם אז מה?
האין עוד תרופה? הו אל כה חנון?
כל מוצא טהור וטוב מצטמק
בכוח בורוּת ועוני מחפיר
וכל חיוניותו גואה על ליבו,
ובקיפאון מושחת הופכת ארס,
ופורצת כמורסות הדֶבֶר;
ואז אנו קוראים לרמאים שפינקנו
וזו תרופתם! בדידות ללא רֵע
וללא מזור, דמעות ובכי,
ופנים פראיות, בשעה הקבועה,
נחשפות בין אדי צינוקו
לאור הדמדומים העגומים של הפנס.
כך ישכב, מוקף בנבזות, עד אשר
נשמתו משילה מהותה, ומתעוותת
אל מראות מעוותים.

בהינתן שליט אחר, הוֹ טבע
איך ריפאת את ילדך הסורר,
ובזקת עליו את השפעותיך
גון חמה, נוי ומתק האוויר,
נעימות היער והרוח והמים,
עד שישבר, ולא עוד יכול לשאת
את דְבַר היותו צורם וצְרִירִי
בתוך כל המחול הכללי
וכך, בדמעות, הוא כובש את דרכו
וזעם רוחו נרפא ומותאם,
לנדיבות המגע של האהבה