יום שלישי, 15 בדצמבר 2015

טיול משפחתי - היום החמישי 05.10.2015 - הוותיקן

זה היה הבוקר של היום האחרון של המסע שלנו. למחר לא תוכנן דבר מלבד הדרך חזרה לישראל. אחרי אתמול רומא כמעט ניצחה אותנו, אחרי 16 ק"מ של הליכה. הפעם נעשה את זה נכון, החלטתי, תוך ידיעה שהיום הזה אמור להיות ארוך מהקודם. ידעתי איך להתחיל את היום הזה ברגל ימין - אין דרך טובה יותר לפתוח בוקר חדש, מכוסית אספרסו על המרפסת הפונה לכיפה של פיטר הקדוש, בעירום מלא. הוותיקן היה התחנה הראשונה במסעינו היום. לא היו לנו כל כוונות לכבוש אותו, לחרוש אותו, או לראות את כולו. רק לטייל בכמה מחדריו בהנאה.
כך, אחרי ארבעה כוסות אספרסו, יצאנו מהדירה והתחלנו ללכת לכיוון הוותיקן. בדרך ראיתי את חנות המכולת בה קנינו בערבים ובבקרים. היו נחוצים לנו כמה דברים לטיול, כמו בקבוק של מים ומשהו לקטנה, אבל לא היה לי חשק להתחיל את הבוקר בפוליטיקה של אשמה.
כישראלים, אנחנו מורגלים במבט הבוחן שאינו רושם לפניו את הנוף, אלא חוקר בעיון היכן נמצא העוקץ. בז'נבה הוא היה במסעדה על האנייה. ברומא אתמול הוא היה נעוץ עמוק בתוך הקריקטוריסט מפיאצה נבונה, ובכייסים של פיאצה דה-פופולו. אבל אפילו האנינים שבאנינים של אמנויות הקומבינה ידעו להעריך את המתרחש ברחבת שמחוץ לקתדרלה של פיטר הקדוש. עשרות של אנשים השמחים לעזור לך לדלג על התור או לזכות לסיור מודרך בזול. אנשים שלובשים את סיכת המדריך וותיקן הרשמית, וכאלה המתדהדרים בשלוש סיכות רשמיות שונות. אנשים עם תג ועליו השם שלהם מודגש עם איזה תואר רלוונטי ואנשים עם דגלים וסרטים צבעוניים הרומזים לך שהנה אנחנו בדיוק נכנסים ונשאר לנו במקרה מקום פנוי אחד לך ולאשתך.
אחרי מכת ההלם הראשונית הזו, יצאנו מהכיכר ועצרנו לסיגריה של תכנון אסטרטגי. העובדות החדשות בניצבנו מולן היו אלה: א. הכרטיס האלקטרוני שרכשתי באינטרנט מאתר הוותיקן מאפשר לנו לדלג על התור הארוך המוביל למוזיאון, אבל בסוף הסיור במוזיאון נאלץ לעמוד בתור של שעה וחצי עד שעתיים וחצי בשביל להיכנס את הקתדרה. ב. אפשר לרכוש בתוספת של עשרים יורו לאדם כרטיס לקבוצה מודרכת שמדלגת גם על התור השני. ג. אנחנו מעדיפים למות ולא לעמוד בתור של שעתיים עם ילדה בת שנתיים. ד. אנחנו מעדיפים למות בייסורים ולא לכפות על עצמנו ארבע שעות של הליכה עם מדריך. הייתה רק מסקנה אפשרית אחת - נלך למוזיאון ונשער שהקתדרה הזו תחכה לנו גם בביקור הבא. תמיד כדאי לשמור משהו ששווה לחזור בשבילו.

עכשיו, משהייתה ברורה לנו תכניתנו יכולנו לעצור ברחבה המופלאה של כנסיית סנט פיטר, להתבונן בפסלים המכתרים אותה, ולראות את המרטירים המתגאים בסימן מותם הקדוש. את הצלב של ישוע והצלב ההפוך של פיטר. בקצה הימני סימנתי לאשתי את שמעון הקנאי והמסור שלו. אותו קדוש נוסר לשניים במאה השנייה, אולי בגלל תורתו, אולי כעונש על השתתפותו במרד היהודי נגד הרומאים. אחת המסורות מספרת שהוא נוסר בעיר סוניר שבפרס. נשאתי בליבה תפילה אליו, בשם כל אותם אנשים המנוסרים עד היום באדמה הקדושה הזו.
הבטנו על האובליסק הזקור במרכז הכיכר. כל רומא בתמונה אחת. אובליסק מצרי שנלקח והוצב על-ידי הקיסר קליגולה, איש אינו יודע כיצד. סיפרתי לאשתי ובתי את האגדה על האפיפיור שרצה להזיזו. לא אספר אותה כאן, מכיוון שנראה לי שהיא תיכנס לכרך הבא של "אגדות אמתיות".
לאחר מכן הקפנו את המתחם כדי להגיע לכניסה למוזיאון. בדרך עברנו ליד תור ארוך של מבקשים להיכנס, אשר שתדלנים שונים מנסים לדרבנם לדלג על התור. הכרטיס האינטרנטי שהיה ברשותנו הוכיח את עצמו בצורה מדהימה, ולפני שהבנו לאן ללכת, הובלנו על-ידי מכווני התנועה היישר לתוך המוזיאון.
מוזיאון הוותיקן. מאות חדרים המציגים לראווה את האוצר שנאסף מאלפיים שנות ביזה. מכיוון לא ניתן לראותו בביקור אחד, ידענו שיהיה עלינו לבחור מסלול אחד מתוך השישה המסודרים. ידענו שישנם חדרים שאותם אנחנו חייבים לראות בביקור ראשון - חדרי רפאל, חדרי משפחת בורג'יה וכמובן הקפלה של מיכאלאנג'לו, ידענו גם שרוב המסלולים מכילים את החדרים האלה לכן עצרנו שוב לתכנון אסטרטגי. צמצמנו את הבחירה לשני מסלולים מובחרים ולאחר שראינו שרוב המבקרים הולכים במסלול אחד, פנינו ללכת למסלול השני.
המסלול התחיל בתערוכה של ארצות אגן הים התיכון הקדומות. פסלי אלים מבבל ופרס, תבליטים מאשור ועוד אוצרות תרבות שאין לדעת אם נלקחו במסגרת שיגעון הארכיאולוגיה של המאה ה19, או שמא נשתמרו עוד מימי הכיבוש הרומאי, אי שם כשעדיין התפללו לאלים הללו.
משם המשכנו לחדרים של מצריים הקדומה, סרקופגים וחפצי נוי הוצגו לראווה כסמלים של התרבות האבודה. לאמנות המצרית הייתה השפעה רבה על הרומאים. עוד מהימים שבהם אנתוניוס וקליאופטרה נשקו זה לזה בהתחמקם מזעמו של אוקטביאנוס. ניתן לראות את ההשפעה הזו באובליסקים המפוזרים ברחובותיה של רומא, ובצורה האמנותית שייחודית לרומאים, המשלבת את הסימבולים המצרים עם האסתטיקה של הפיסול היווני. 
ואכן, המשכנו משם הלאה לגני פסלים של אלי יוון. שיעשענו את עצמנו בניסיונות לנחש מי האלים הניצבים לפנינו, מבלי לקרוא את הכיתוב. בין הפסלים הוצבו, יצירות אמנות לכל דבר, האמבטיות של אצולת רומא.לא אוכל לפרום כאן את תחושת העודפות הנפלא של עושר תרבותי כה גדול הנדחס לתוך חללים יפהפיים. ועם זאת, בעיני דמיוננו לא היו השלטים בכלל, אלא רק החללים והפסלים וההיסטוריה החיה לנגד עיננו. מה הייתה התחושה של אלה שהלכו כאן, לפני צבאות התיירים? אכן זה הוא מקום שבו הנשמה יכולה להתנשא אל על, הרחק מההמון המתהולל.
חששתי שהטיול כאן יהיה יותר מדי, יותר מדי פסלים, יותר מדי אנשים, יותר מדי יופי נשגב. אך הנשמה, משמזינים אותה באמברוזיה המתוקה של האמנות שנעשתה בתקופה שבה עדיין אמנים ניסו ליצוק את האלוהי והנשגב לתוך צורה, אינה יודעת שובע. היא רק מגלה בתוך עצמה חללים חדשים להכיל בתוכם עוד ועוד מהנקטר הזה.
וכך הלכנו, עם הצוואר מופנה אל על והעיניים מנסות לרשום כל תנוחה של יד, כל משיכת מכחול, כל פיסת בד מרפרפת בקלילות ומושלכת ברשלנות כאילו שאינה עשויה משיש. דרך מזדרונות של ציורים ושל מפות ושל בדים עד שהעין כבר ריחפה לה בין דבר לדבר מתוך ויתור או שחרור מניסיון להכיל הכול אלא רק לנוח, פה ושם, אל עוד פיסה של חן ועושר מלכותי.
לבסוף הצלחנו להגיע לחדרי רפאל, אשר ציורו האסכולה האתונאית הנו מצוות עליה לרגל לכל איש פילוסופיה. זיהינו את אפלטון ואת אריסטו, את הרקליטוס ודיוגינס מסינופה והשתעשענו בניסיונות לנחש את אלה שאיש אינו סגור על זהותם. אבל בחדרים האלה כבר נפגשנו עם זרם הקהל הרב שמכאן כבר החל להתכנס, כפי שנוזל מתמרכז לתוך משפך, בדרכו אל הקפלה הסיסטנית. אבל, עוד לא. הייתה לנו עוד תחנה אחת בדרך, תחנה שתוציא אותנו מההמון בחזרה אל המרווח בו הנשימה שוב תהיה אפשרית - חדרי משפחת בורג'יה. בהם מיקמו את התערוכה של האמנות המודרנית.
אחרי השפע של האnנות הקלאסית, אמנות הרנסאנס וצעצועי הרוקוקו הצבעוניים, לאף אחד אין חשק או רצון לראות אמנות מודרנית, במיוחד משום שנוכח הפרספקטיבה הזו, אמנות ימינו נראית חצי-עשוייה, מתאמצת לבטא מחדש בצורה עצלה, את מה שמיטב כשרונות האנושות הקדישו את חייהם כדי להגיע אליו. 
התפלאנו לראות את הצניעות היחסית של חדרי המשפחה הידועה לשמצה בהיסטוריה, משפחה כה מושחתת שהיא גרמה אפילו לנפוטיזם - מסורת מכובדת בקרב הכס הקדוש - להיראות פסולה. אם הם לא היו ממוקמים היישר מעל הקפלה הסיסטינית, איש לא היה מבקר בהם. למעשה, נראה שבחרו לשים שם את האמנות המודרנית בחדרים אלה כי אחרת לא יהיה שם איש.
ואז, סוף סוף זכינו להיכנס אל הקפלה הסיסטינית. רדו בנו כבעיזים סוררות. ציוו עלינו לשאת תפילה בשקט בזמן שמישהו צועק לתוך המקרופון "אנשים! זהו מקום של תפילה! אנה לכבד!" ניסיתי לצלם אך האבטחה עטה עלי משל זעקתי "אללה הוא אכבר". הצלחתי להשחיל רק ציום אחד, קטן ומושלם. ובו נראה פסלו הריאליסטי של ישו ומאחוריו אחד השדים של השאול מכה בחוטאים. מהזווית שבה צילמתי, נראה כאילו השד מבקש להכות בבן האלוהים. הייתי מאוד סקרן לגבי הפסל הזה. בכל תרבות ייצודו של ישוע דומה באופן מטריד לאנשים של המרחב הגיאוגרפי בו סוגדים לו - כך לדוגמא, ניתן למצוא בכנסייה הרוסית בעיר העתיקה ישו לבן ורך שנראה כאילו איזה איוואנושקה החליט בדיוק אתמול להפסיק לשתות, ובאמריקה ג'יזס נראה כמו הגיבור הלבן והשרירי של הסרטים שלהם. ישו הזה היה קטן ופצוע וחי. צבעיו בצבע העץ של גופה שנשארה על צלב בשלהי הקיץ הירושלמי. ופניו משקפות את השלווה בפני המוות שאותה הרומאים כה העריצו.
ניסינו להביט למעלה, להבחין בסיפורים של הציורים, בפרטים, בנביאים השונים, אך האיצו בנו לשתוק וללכת - או להתפלל. רציתי לצעוק בכל גרוני "אתם חושבים שאכפת לי מהאלים שלכם? טיפה כבוד לאהלוהי הרי אנחנו בחדרו של מיכאלאנג'לו!" אבל לא נראה לי שזה היה עוזר למישהו מלבדי.
לפתע ביתי אחזה בידי ועיניה נעוצות מעלה, אולי על יחזקאל. היה בה שקט ופליאה מוקסמת ועם זאת באחיזתה בי היה משהו לחוץ כמו ביקשה לומר "אבא - אתה רואה את זה גם?" זו הייתה החוויה הדתית לה ציפיתי במקום הזה, והיא לא באה מישוע ולא מהאפיפיור, ולא מהאמנות, אלא ממבטה החד והחם של בתי. אם הייתי צריך לתת שם לאלוהי, הייתי קורא לו אהבה.