יום ראשון, 5 ביוני 2016

קונרד שיק משחרר את ירושלים, מתוך "אגדות אמתיות"


הכינוי "משחרר ירושלים" ניתן לאורך שלושת אלפי שנות קיומה לאנשים רבים. חלקם היו מצביאים, חלקם כובשים ומלכים, מדוד המלך ועד הורדוס, מריצ'רד לב ארי וסאלח א-דין ועד אלנבי ועוזי נרקיס - אנשים רבים, שכבשו את ירושלים בכוח הזרוע, זכו לכינוי 'משחרר ירושלים'. אך האגדה שלנו יהום תספר את סיפורו של אדם שגם שחרר את ירושלים מחומותיה וגם תרם להפוך אותה לעיר העשירה ביותר שהייתה אי פעם, וזאת מבלי לשפוך טיפה אחת של דם.
קונרד שיק נולד בשנת 1822 בכפר קטן בשם בּיץ, אי שם בממלכת וירטמבר, השוכנת בדרום מערב גרמניה. החיים בכפר אינם מתאימים לכל אחד, האדמה והחיות דורשים עבודה מתמדת שאינה מוותרת לאיש. והחורף הקשה של דרום גרמניה מבטיח שמי שלא עמל בחודשים החמים, יגווע ברעב בחודשי הכפור. אם לא די בכך, הבידוד היחסי של הכפר, כמו גם הצורך המתמיד הידיים עובדות, מייצרים מציאות שמעדיפה אנשים הטובים בעבודת כפיים, מאנשי ספר והשכלה.
כילד השישי למשפחה בת 11 ילדים, הוא למד ממהר מאוד כמה חשוב שכל אחד במשפחה יתרום את חלקו על מנת שיהיה די אוכל להאכיל את כולם. אבל, רצה הגורל ושיר לא נולד עם המבנה הגופני המתאים לחיי הכפר. למרות שהיה פיקח מאוד ולמרות שכבר מגיל צעיר ידיו הראו רב במלאכות עדינות, הוא היה ילד רזה מאוד שנטה לחלות. כך, בזמן שכל משפחתו הייתה עובדת את השדה ומטפלת במשק, קונרד הצעיר היה ספון בחדרו, מבלה את זמנו בקריאה במעט הספרים שהיו בבית. יותר מכל הוא אהב את הקריאה בכתבי הקודש והיה נוהג לצייר את התמונות שהופיעו בדמיונו עם הקריאה. במיוחד הוא אהב תיאורים כאלה של תיבת נוח ובית המקדש אשר הכילו פירוט כה עשיר שניתן היה לשרטטם בדיוק רב.
ביץ בשנת 2010
יום אחד, אמו של קונרד, שרצתה שילדהּ החולני יתחיל לצאת מהבית ולהתחזק באוויר הפתוח, נתנה לו מספר מטבעות ושלחה אותו לחנות של הכפר שיקנה לעצמו מה שהוא רוצה. היא קיוותה שהילד ינהג בילדיה האחרים ויקנה לעצמו איזה כדור או חבל קפיצה וכך יתחיל לשחק בפעילויות שיחזקו את גופו החלש. אך, למרבה הפתעתה, הוא קנה לעצמו מחברת, עפרונות, צבעים ומכחולים, סרגל ומחוגה. לפני שאמו הייתה יכולה לומר לו דבר מה, מיהר הלה לחדרו והחל לשרטט בהנאה.
אביו החליט לנסות את כוחו ולהוציא את ילד החלש מחדרו וביקש מקונרד שיעזור לבנות אסם חדש לחווה המשפחתית. להפתעתו, שיק שמח מאוד על ההזמנה ואמר שמיד יתחיל בעבודה. שמח על תשובתו של בנו אסף האב שת אחיו הגדולים של שיק והאלה החלו בעבודות הבנייה, באמונה שבכל רגע קונרד הקטן יצטרף אליהם לעבודה. שעה חלפה, ושעתיים חלפו וקונרד לא יצא מחדרו. שעת הצהריים הגיעה וחלפה לה והנה השמש כבר החלה לשקוע וכמה מקירות האסם כבר ניתבו עומדים, אך זיו פניו של קונרד הצעיר עדיין לא נראה. בשעות הערב, כאשר אביו ואחיו התיישבו לאכול, עייפים אחרי יום ארוך של עבודה מאומצת. יצא קונרד מחדרו סוף סוף, דפים רבים בידיו ועל פניו חזות של גאווה ניצחת.
"איפה היית?" שאל אביו בכעס, "הרי אמרת שתצטרף לעבודה על האסם"
"עבדתי על האסם אבא" השיב  הילד והראה לו בגאווה את הדפים שבהם שירטט הילד לפרטי פרטים אסם יפהפה. היו שם מידות מדויקות ורישומים נפלאים, מפה של האסם במבט עילי ואפילו רשימות של כל הקרשים והעצים שיידרשו לבנייה.
"מה זה?" שאל אביו בתרעומת, "ציורים לא יעזרו לנו לבנות את האסם שלנו – אנחנו צריכים ידיים עובדות! מלבד זאת, אם תביט החוצה תוכל לראות שאחיך ואני כבר התקדמנו בלעדיך. אנחנו לא צריכים ציורים שילמדו אותנו איך לבנות את מה שלמדנו לבנות בשנים של ניסיון"
קונרד הביט מחלון ביתם אל עבר האסם החדש וראה שהם כבר החלו לבנות אסם מהסוג שהם תמיד בנו. אסם דק ורעוע שידרוש תיקונים ושיפוצים לפני ואחרי כל חורף. לשווא ניסה להסביר למשפחתו  שהאסם שתכנן יהיה יציב יותר וחזק יותר ושגם אם הוא יקר יותר ויידרש יותר זמן לבנותו,. בטווח הארוך הוא יחסוך עבודה למשפחה.
"בניגוד אליך" השיב לו אביו, "אנחנו לא מפחדים מעוד עבודה" ובמילים האלו, נשלח קונרד חזרה לחדרו, בלי ארוחת ערב.
היה זה הקש האחרון. באותו הלילה הוריו של קונרד שוחחו זה עם זו על גורלו של הילד, עכשיו, כששניהם נכשלו לחזק את ילדם החלוש, הגיע הזמן לחשוב על פתרון אחר. כאמור, החיים בכפר אינם חיים קלים, ומי שאינו תורם את חלקו לעבודה הרבה שהם דורשים, אינו אלא עוד פה מיותר שצריך להאכיל.
הם חשבו זמן רב ולבסוף החליטו לשלוח את ילדם לעיירה קונטרל שבפאתי שטוטגארט, שם יעבוד וילמד במפעל הנגרות הגדול. אולי שם, בתוך המפעל, יצליחו להפוך את ילדם לגבר.
אם החיים בכפר היו קשים על גופו החלש של קונרד, הרי שהחיים במפעל הנגרות היו בלתי נסבלים. אמנם הוא נהנה מאוד ללמוד את מלאכות העץ העדינות ואת כל האמנויות הנדרשות לנגר מקצועי, אבל משוליה במפעל נגרות גדול נדרש יותר מרק לקרוא בספרים ולשרטט תכניות בנייה. נדרש ממנו גם לעבוד כסבל ולסחוב את גזעי העץ הגדולים המגיעים למפעל בכל יום מהיער השחור, נדרש ממנו לנסר וללטש את הקרשים בשלבים השונים שלהם ולנשם כל היום את אוויר המפעל המלא באדי נסורת.
לא עבר זמן רב ושוב נפל שיק למשכב וחלה עד מאוד. הוא נשלח לבית החולים בשטוטגרט שם מצאו הרופאים שהנער כה חולה עד שלא ניתן לעשות דבר כדי לרפאו מלבד לצוות עליו לנוח ולהמתין שהאל יחליט מה יעלה בגורלו.
שטוטגרט, העיר הבירה של ממלכת ווירטמרג היתה מרכז של תנועה רבה של מיסיונרים מכל העולם, חלק גדול מהם שבו חלשים וחולים מקצווי תבל והיו זקוקים לטיפול רפואי בבית החולים. כךל מצא את עצמו שיק מבלה את זמנו בשיג ושיח עם מסיונרים רבים אשר סיפרו לו סיפורים רבים על העולם הגדול אותו ראו. הם ספרו לו על שווקי טנג'יר ועל מקדשיה של הודו, על מדבריות ערב ועל הערים הגדולות שהחלו להיבנות בצפון אמריקה. שיק גמע בשקיקה את סיפוריהם והבטיח לעצמו שאם יצליח להחלים ממחלתו יצטרף למסדר המסיונרים ויצא גם הוא  לטייל בעולם.
ימים הפכו לשבועות ושיק החלים ונשלח חזרה לעבודה במפעל הנגרות הגדול שבקונטרל. לא חלף זמן רב והתנאים הקשים במפעל שוב נתנו אותותיהם בנער והוא נפל למשכב. הפעם נשלחה איגרת לאמו המסבירה שכדאי שתבוא לבקרו במהרה לפני שיהיה מאוחר מדי.
כשהגיעה למפעל, מצאה את בנה שוכב במיטתו וקורא בספר בהנאה, כשערימה של ספרים נוספים מונחת לידו. חיש מהר ארגנה האם כרכרה שתיקח את שניהם בחזרה אל הכפר. "נתתי לכם אותו בציפייה שאתם תעשו ממנו גבר!" נזפה במנהלי המפעל, "והנה אני מוצאת אותו שוכב על המיטה וקורא בספרים כאילו שהיה בת אצילים עצלנית."
למרות הפצרותיו ותחנוניו שלא לשוב אל הכפר, קונרד היה חלש מדי להתנגד לאמו וכך הוא נאלץ להביט מחלון הכרכרה המובילה אותו לבית ילדותו ומשאירה את חלומותיו לראות את העולם הגדול הרחק מאחוריו.
האם זה מה שיעד לי הגורל? שאל את עצמו, האם האל הרחום הציל אותי ממחלתי רק בשביל שאשוב לכלות את ימי בכפר הקטן הזה, מוקף באנשים שאינם מבינים אותי ורואים בי רק בהמת משא שאינה מסוגל לסחוב דבר? לא ולא! החליט וגמר בינו לבין עצמו לברוח מהכפר ברגע שיחלים.
הימים חלפו ואוויר הכפר הנקי אכן עשה את שלו ועזר לנער להחלים. לא עברו מספר שבועות והוא יכול היה לקום ממיטתו. הוריו שמחו לראות שבנם קם ממיטתו וקיוו שעתה יוכל להצטרף לעבודות האדמה. אך, למרבה הפתעתם, ברגע שבו הצליח הנער לאסוף את הכוחות לכך, החל לארוז את חפציו.
"תודה רבה לכם הורי היקרים, על כל עזרתכם" הסביר להם, "אך נשבעתי לאל שאם הוא יקים אותי ממיטת חוליי אקדיש לו את שארית חיי". הוריו נותרו אילמים, מה ניתן לומר? הרי אסור להפר שבועה שניתנה לאלוהים. כך, לא הייתה להם ברירה אלא לראות את בנם עוזב את ביתם בפעם השנייה, הפעם מרצונו שלו.
סט. קרישונה
שיק טייל חודשים רבים במרכז אירופה, עד שמצא את עצמו בבאזל השוקקת שבשווייץ, שם ניסיונו במפעל בנגרות בא לידי ביטוי והוא מצא עבודה במסגרייה גדולה. למרות שיכול היה עתה לחיות בכוחות עצמו ולכלכל את כל צרכיו, שיק הגיע לבאזל מסיבות אחרות. הוא ידע שהעיר הינה מרכז גדול של עבודה מסיונרית וקיווה להתקבל אל המיסיון הגדול של באזל, מסדר יוקרתי אשר שלח את חניכיו לכל קצוות העולם.
למרבה הצער כמות המבקשים להירשם למיסיון הייתה כה גדולה שלא נותר מקום לבחור הצעיר מביץ. שיק לא ויתר, אם המיסיון היוקרתי לא יקבלו, וודאי ישנו מקום בכל שוויץ שיקבל אותו. ואכן, לא עבר זמן רב ושיק התקבל לעבודה במנזר סט. קרישונה הצעיר שנמצא על ראשו של הר גבוהה בפאתי באזל. אמנם, היה זה מנזר עני במיוחד והתנאים בהר היו קשים מאוד, במיוחד במהלך חודשי החורף, אך אחרי ניסיונות רבים ושונים, דומה שלא הייתה לשיק כל ברירה – או להצטרף למיסיון הזה, או לוותר על חלומותיו לראות את העולם הגדול.
למרבה ההפתעה, שיק, מכיוון שגדל באקלים דומה כל חייו, לא סבל כל כך מהחיים הקשים בסט. קרישונה כמו אחיו למסדר. דומה היה שאוויר ההרים הקפוא, ואפילו עבודות התחזוקה הנרחבות שחברי המסדר נאלצו לעשות על מנת לקיים את עצמם, דווקא מחזקים את העלם. מכיוון שהיה בקיא באמנויות העץ הוא נבחר להוביל את עבודות השיפוצים המורכבות. המטלה הראשונה שהוטלה עליו הייתה לעזור לתלמידים הצעירים ממנו להבין את לימודי הדת שלהם באופן מעשי, על ידי בניית מודל קטן של אוהל מועד, אשר בתוכו העבריים הקדמוניים שמרו את ארון הברית הקדוש שלהם. הוא שמח על המשימה עד מאוד. היה זה המודל הראשון שבנה בחייו, אבל בשום אופן לא האחרון.
יום אחד, חלה אחד החניכים עד מאוד, ושיק נשלח לצעוד כל הדרך חזרה לבאזל, כדי לדווח על כך למנהל המוסד שפיטלר. ואחר צעדה ארוכה במזג אוויר קריר הגיע שיק לשפיטלר ודיווח לו על מחלתו של החניך. למרבה הפתעתו שפיטלר, שלא נהג לפקוד רבות את המנזר שעל ההר, התעקש לצאת מיד ביחד עם שיק בחזרה אל ההר. "שלא יגידו שהפקרתי את האחים על ההר מבלי לדאוג לרווחתם". לא עבר זמן רב והשניים צעדו יחדיו במעלה ההר. היה זה המסע שישנה את חייו של שיק ללא היכר.
רצה הגורל ובזמן הליכתם סופה הכתה את ההר והשניים נאלצו לעצור בפונדק דרכים ולהמתין שתישכח הסופה. בעודם ממתינים ניהלו השניים זה עם זה שיחה ארוכה על אלוהים ועל החיים ועל עבודת המיסיון, שיק התפלא לגלות בראש המסדר איש חזון אמיץ שרוצה לראות את המיסיון הקטן שלהם פורח ומשגשג ושפיטלר נדהם למצוא בשיק איש שיחה מרתק שהשנים אותן בילה שרוע פרקדן בחברתם של ספרים הפכו אותו למאגר אינסופי של עובדות מרתקות וסיפורים נפלאים. אלו הפנים שהייתי רוצה שיהיו למיסיון שלי בעולם, חשב שפיטלר ומיהר להציע לשיק להצטרף למסע שהוא מארגן לארצות הברית. "ידאגו לך לכל אשר תרצה בארץ העשירה הזו – יהיה לך בית מרווח ואוכל וחניכים שישרתוך, תיפגש עם אנשים גדולים ותייצג את המסדר בכל האירועים החשובים שיתרחשו בצדו השני של האוקיאנוס. שיק חשב על כך זמן מה, אמנם מסע שכזה יהיה התגשמות כל חלומותיו, אך האם הוא, צעיר וחסר ניסיון שכמותו, יוכל למלא נאמנה את המשרה המכובדת של נציג המיסיון בארץ החדשה?
"תסלח לי מאוד, הר שפיטלר" השיב לראש המוסד, "אך דומה בעיני שכדאי שתיתן משרה מכובדת זו לאיש עם ניסיון עשיר משלי"
שפיטלר הביט נדהם בעלם הצעיר, לא רק שהנער ניחן בחכמה וכישרון לרוב, לא רק שהוא איש שיחה נעים הליכות ומשכיל, אלא שהאל חנן אותו גם בצניעות. הוא ניסה לשכנע את שיק בכל זאת, אך משהלה התעקש בסירובו, אמר: "ישנה... עוד אפשרות..." שיק הקשיב בעניין.
"אנחנו מתכננים משלחת קטנה של שני אחים למקום קטן וחשוך אל הנמצא באמצע המדבר בחור נידח של האימפריה העות'מאנית. איננו יכולים לספק משאבים רבים למשלחת הזו והאחים יאלצו לעבוד קשה על מנת לקיים את עצמם. בנוסף, נאמר לנו שהמסע לשם רצוף בסכנות ואין לנו כל דרך להבטיח שהאחים יגיעו ליעדם."
"ומה הוא יעדם?" שאל שיק בסקרנות.
"ירושלים"
ירושלים? עיניו של שיק נפערו לרווחה, עיר דוד, ציון. המקום שבו שכן בית המקדש של שלמה וטירותיו של הורדוס. המקום שהוא צעד ישוע את דרכו האחרונה, העיר הנצחית שהיוותה יעד למסעי הצלב, העיר הקדושה ליהודים ולנוצרים ומוסלמים. בכל חלומותיו, לא העז לדמיין שתינתן לו האפשרות להגיע לירושלים.
"אכן," השיב שיק, "לירושלים הייתי הולך ברצון"         
לא עבר זמן רב והחלו ההכנות לקראת המסע. מכיוון שלא היה למיסיון די משאבים בשביל לכלכל את שליחיו בעיר הזו, שיק נשלח ביחד עם חברו ללמוד את אמנות בניית והרכבת שעוני הקוקייה מסוג "היער השחור", השעונים השוויצריים היקרים ביותר שנבנו מעץ, אשר מלאכת התקנתן דרשה לא רק שכל חריף המבין את דקויות המנגנון שלהם, אלא גם ידיים טובות ועדינות והבנה מקצועית בעבודות עץ. למרבה המזל, קונרד שיק ניחן בכל התכונות האלה.
אם קונרד רצה לראות את העולם הגדול, המסע הארוך לירושלים סיפק את ההזדמנות הזו. מבאזל הם נסעו בכרכרה למילאנו באיטליה ומשם נסעו ברכבת לטריאסטה הגובלת בסלובניה. שם עלו על ספינה שהשיטה אותם לאיזמיר שבמערב טורקיה. לאחר עצירה קלה שם, המשיכו לכיוון נמל יפו עם עצירה אחרונה בבירות שבלבנון. המסע היה אורך ומיגע ועד שהגיעו ליפו שיק מצא את עצמו חולה עד מאוד. חברו נאלץ לדאוג לכל ההסדרים והשניים נסעו בכרכרה לכיוון ירושלים החום הנוראי של הקיץ הים תיכוני, כמותו לא ידע מעולם.
באותן שנים לא הייתה דרך טובה המובילה בין יפו לירושלים ושיק המסכן נאלץ לשבת בכיכרה המקפצת בין הסלעים ודרכי האפר המובילים לעיר. קודח מחום ותשוש שיק בכה על גורלו המר וקיווה לעצום את עיניו למצוא את עצמו בחזרה בביתו שבביץ או במנזר קרישונה. כשהכרכרה נכנסה בשערי העיר הגדולים, שיק אפילו לא הביט מהחלון. הציפייה לראות את העיר שנבנתה כל השנים הרבות בהן חלם לבקר בה, עוד כשהיה ילד קטן וקרא בספרי הקודש של הוריו, הוחלפה על ידי רצון עז להחזיר את הגלגל לאחור  ולשוב לביתו.
חברו הטוב דאג למצוא להם קורת גג זמנית, להשכיב אותו מהר במיטה ולסעוד אותו עד שיחלים. רצה הגורל וקונרד שיק הצליח לנצח גם את המחלה הזו, מיד כשהחלים ביקש ללכת ולטייל ברחובות העיר עליה רק שמע באגדות וקרא בספרים. מה רבה הייתה הפתעתו כשגילה שירושלים של אמצע המאה ה19 הייתה לא פחות חולה ממנו.
העיר כולה נדחסה בתוך חומותיה העתיקות, רחובות שלמים, שתושביהם לא יכלו להמשיך לחיות בתאים הקשים הפכו לחורבות, והריסותיהן של כנסיות עתיקות הפכו למחצבות של אבנים אותן גנבו עניי העיר כדי לתקן את בתיהם הרעועים. השווקים השונים בעיר נותרו עניים ממוצרים ואנשי המכירות, מרוב מקרים של גניבה ומרעב לקונים הפכו אנשים חדשניים שהתמקחו בזעם על כל אגורה שחוקה.
עוד התפלא לגלות שהעיר הקטנה הזו אכלסה גם לא מעט משפחות עשירים אבל אלה חיו להם בבתים הגדולים, ספונים בחומות גבוהות עם שומרים בכל כניסה. הוא ציפה לגלות עיר שבה תושביה השונים – היהודים, הנוצרים, המוסלמים והארמנים חיים זה לצד זה בשלום ובאחווה, אך גילה במהרה שכל רובע חי מבודד משכניו מחליף עימם רק מבטים מאיימים שחלפו זה על פני זה ברחובותיה הצרים של העיר.
לאן הגעתי? שאל את עצמו שיק, במקום עיר מלאה בחסד מצאתי עיר מלאה בחשד, במקום דרך המלך העיר אינה אלא חומות ועוד חומות. חומותיה של העיר המפרידים בינה ובין העולם, חומות הרובעים השונים המפרידות בין אדם לכנו וחומות בתוך הרובעים המפרידות בין עשירי כל רובע לענייו המרובים.
ועם זאת, כשהלך ברחובותיה של העיר הזו, לא יכול היה שלא לחשוב על אותה העיר שקרא עליה בספרים. כאן, ברחוב הזה, הילכו רגליו של ישוע הצלוב, ושם ברחוב ההוא נקבר. כאן, על הגבעה הזו, במקום בו ניצב מוזנח ורעוע מסגד אל-אקצה המוסלמי שכן בית המקדש ופה בנה שלמה את ארמונו, על החומות האלה צבאו הצלבנים
מכיוון שהוא וחברו היו הגרמנים הפרוטסטנטים היחידים בעיר, איש עוד לא הספיק לפחד מהם ולכן מצאו שהם יכולים לפתח קשרים טובים עם שכניהם, בניגוד לנוהג המקובל. במעט הכסף שהיה להם הצליחו לשכור מקום קטן, לא רחוק מהמצודה שהייתה ביתו של המלך הורדות האגדי. אבל במהרה הם גילו שכמה שהעיר הזאת ענייה, כך היו החיים בה יקרים. לא עברו חודשיים והם כילו את כל הכספים שאיתם נשלחו לארץ ונותרו חסרי כל.
במהרה שלחו מכתבים לשפיטלר והפצירו בו שישלח להם עוד כסף. אך הלה חשב על המצב האפשרי הזה והשיב להם במכתב "תן לאדם דג והוא יאכל ליום אחד – למד אותו לדוג והוא יאכל לחייו", אל המכתב הוא צירף ארגזים מלאים ברכיבים של שעוני הקוקייה היוקרתיים מסוג היער השחור.
בית תבור
שיק מיהר להתחיל בעבודה, הוא הרכיב מספר שעונים לדוגמה והחל פוקד את בתיהם של עשירי העיר. לא עבר זמן רב והשמועה בעיר יצאה שאמן שעונים משוויצריה הגיע לעיר ובאמתחתו מהשעונים היפים והטובים ביותר שנראו בארץ והכל התדפקו על דלתו של שיק בתקווה שזה יבוא לביתם ויתקין שעון קוקייה יוקרתי בביתם.
מכיוון שהתקנת כל שעון היא עבודה עדינה ומדויקת הנעשית בבית הלקוח, שיק מצא עצמו אורח של כבוד בבתיהם של כל עשירי העיר, אוכל משולחנם ומבדר אותם בסיפורים רבים על ירושלים, אותם לא הכירו בעצמם. הוא התחבר כך עם נציגיה של הכנסייה הקתולית, ועם נציגי הכנסייה האתיופית, הוא היה אורח של כבוד בחצרות הרבנים היהודים ואפילו המופתי של ירושלים, ראש העיר ונציגו של הסולטן הטורקי בארץ הקודש, אהב אותו עד מאוד והזמין אותו להתארח בחצרו פעמים רבות.
ההצלחה סוף סוף הגיע לדלתו של קונרד שיק, אבל למרות שסוף סוף לא היה חסר לו כסף, משהו אחר היה חסר לשיק. האם לזאת יעד אותי הגורל? לחזר אחרי חצרות של עשירים ולשעשע אותם בסיפורים ושעונים? האם כל מה שאלוהים רוצה ממני זה שאמכור את כשרוני למרבה במחיר?
אבל לא עבר זמן רב, ולכל השאלות האלה נמצא מענה. החוק הראשון של כל יוזמה כלכלית הוא שיש למצוא את הביקוש ולספק לו היצע. שיק מצא את הביקוש לשעוני קוקייה וסיפק אותו היטב, אבל לא עבר זמן רב וההיצע מצא את הביקוש ולא נותר עוד בית עשירים אחד בירושלים שלא תקתק בו שעון קוקייה. היה זה בהחלט סיפור הצלחה, אך ההצלחה הייתה כל כך רחבה, שלא נותר למי למכור עוד.
הכסף שהשניים חסכו הספיק להם לעוד זמן מה, אך בהיעדר לקוחות חדשים הוא נגמר במהרה ושיק וחברו מצאו עצמם שוב במחסור. הם כתבו לשפיטלר, אך הוא, שלא ידע עד כמה יקרה המחייה בירושלים, חשב שהם רק סובלים מחולשת האמונה וחיזק את ידם במילים טובות מספרות הקודש במקום בכספים.
יום אחד, המופתי של ירושלים, שהתגעגע מאוד לשיחות שניהל עם שיק, הגיע לבקר את השניים בביתם הצנוע. הוא התפלא מאוד לגלות את מידת העוני והצניעות שבה הם חיים. הוא שכח שהחכמה אינה בודקת בכיסים של בעליה, ושגה לחשוב שאדם חכם ונבון כשיק, חייב בהכרח להיות גם עשיר. מרצון לעזור לשיק, החליט המופתי להציע לו עבודה.
"קונרד היקר" אמר לו, "בני וחבריו הצעירים הם בהחלט אנשים טובים, אך הם חסרים את ההשכלה של איש העולם הגדול שכמוך. האם תהיה מוכן להיות להם למורה, בתמורה לתשלום נאות כמובן..."
לשיק לא הייתה ברירה אלא להשיב בחיוב ולא עבר זמן רב והוא מצא עצמו כמורה הפרטי של נערי העיר. הם לימדו אותו שליטה טובה בשפה הערבית והוא לימד אותם בחזרה היסטוריה, גיאוגרפיה, ספרות ואמנות והעשיר את עולמם בעולמו. כך גדל לו דור חדש של אצולת העיר שהיה פתוח לעולם הגדול וצמא לקבלו. לא עבר זמן רב והעולם כולו נפתח לירושלים.
האימפריה הרוסית שלחה לשם שליחים כה רבים, שנוצר צורך בבנייה של מתחם שלם ענקי מחוץ לחומות העיר כדי לאכלס אותם, הצרפתים והאיטלקים מיהרו אחריהם לבקר ולבנות בעיר הקודש, ומושבות שלמות של אמריקאים, גרמנים ויוונים החלו לקום בפאתי העיר. עם שגשוגה של העיר החל גם עניין רב בשיקום עברה של העיר ומשלחות רבות כמו הקרן הבריטית לחקר ירושלים העמידו כספים רבים לחקירה ארכיאולוגית של העיר. למרבה הפתעתם, כל משלחת שביקשה לערוך חפירות בעיר הקודש, הופנתה על ידי המופתי ונציגיו לדבר עם קונרד שיק שיפקח על החפירות וישמור שהעיר לא תינזק מהמחקרים.
שיק שמח על ההזדמנות הזו. הוא אמנם מעולם לא למד ארכיאולוגיה, אך לא היה אדם בירושלים שהכיר טוב ממנו את רחובותיה של העיר ואת עברה המפואר. לא עבר זמן רב והוא החל בעצמו לנהל חפירות ארכיאולוגיות ולכתוב על תגליותיו בכתבי עת חשובים באנגליה, גרמניה ובשווייץ.
הוא קיבל על עצמו משרה חדשה בעבור המיסיון האנגלי כמנהל "בית התעשייה" שאלה הקימו, שם פיקח על הכשרתם ועבודתם של נגרים, סטטי אבן ואמנים שהופקדו על בנייתה של ירושלים החדשה.
הוא אפילו מונה למתכנן העיר הראשון של ירושלים וליווה את כל תהליך היציאה מהחומות. הוא ראה את ההצלחה לה נחלו הרוסים והיהודים בשכונותיהם החדשות שמחוץ לחומות והחל מתכנן בתים חדשים שייבנו גם הם מחוץ לחומות. ראשית בנה בתי אחוזה מפוארים עבור עשירי העיר, אך קשריו החזקים עם השלטונות אפשרו לו להגשים את חלומותיו ולבנות בתים מפוארים כמותם לא נראו בירושלים, לא לעשירי העיר, אלא דווקא לענייה. כך, תכנן ובנה בתי חולים ובתי מצורעים מחוץ לחומות, הוא בנה בתי יתומים ואת בית היתומות "טליתא קומי" המפואר. לאוכלוסייה היהודית הגדלה תכנן ובנה את שכונת מאה שערים כדי שהקהילה תוכל לשגשג ולצמוח בתוכה. הוא אפילו תכנן בית חלומות לעצמו לו קרא "בית תבור".
מכיוון שהתגעגע למראה הבתים של ילדותו, דרש שעל גגות כל הבתים שבנה יהיו גגות רעפים שיזכירו לו את נופי ילדותו.
יום אחד פנה אליו המופתי בבקשה מעניינת. הקיסר הגרמני ווילהלם השני הכריז שהוא רוצה לבוא לבקר בעיר הקודש, ומכיוון שגרמניה הייתה ארץ מולדתו של שיק, המופתי ביקש שהלה יהיה אחראי על ההכנות לביקורו של הקיסר. הוא לא תיאר לעצמו מה תהיה התוצאה של בקשה זו.
במסמך ארוך ומפורט תיאר שיק בדיוק אילו הכנות יש לערוך לבואו של הקיסר. שיק טען שיש לסלול רחוב ראוי לכרכרות, הראשון אי פעם בירושלים אשר יוביל מירושלים ועד נמל יפו, לחרוב קרא "רחוב יפו" והוא עתיד להיות הרחוב המרכזי ביותר בירושלים של מחוץ לחומות מאז והעד היום. למרבה תדהמתו של המופתי הרחוב לא הסתיים, כמצופה בשער יפו הקטן אלא בנקודה מוזרה באמצע החומה הגדולה של העיר.
"מה זה?" שאל המופתי, "האם הקיסר יאלץ לטפס על החומות כמו כובש צלבני?"
"כאן..." השיב שיק, "כאן צריך לפתוח שער חדש. שער שיחבר בין הרובע הנוצרי ומושבותיהם של הנוצרים שמחוץ לחומות"
איזו גדולה יש באדם הרואה חומה ענקית שניצבה איתנה מאות ואלפי שנים ולדרוש שדווקא כאן ייפרץ שער. ואכן השער החדש נפרץ, הרחוב נסלל והעיר ירושלים יצאה מחומותיה והפכה להיות העיר הגדולה ביותר בירושלים מאז ועד היום.
בשנת 1901, לאחר חמישים שנה של עבודה בירושלים, כשהוא כמעט בן שמונים שנה, עזב שיק את העיר ירושלים ואת העולם כולו. האיש שהגיע לעיר ענייה הסגורה בחומותיה ועזב אותה עיר עשירה שבה כל העולם מבקש לבקר.

עד היום המפות ששרטט, הגדמים שנה והמאמרים הרבים שכתב מהווים נכס צאן ברזל לכל חוקר ירושלים. כמעט כל הבתים שהקים נותרו עומדים עד היום ומהווים כמה מהמבנים היפים ביותר בעיר הזו שרבים טוענים שהיא אחת הערים היפות בעולם.