יום רביעי, 13 בפברואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 14: דיוון לס-ביינס

זהו. היום האחרון הגיע לסופו. הוא התחיל בטיול בשמוני, המשיך לפיקניק בין מפלים ועכשיו נותר לנו רק להגיע אל המלון, שממנו נצא בשלוש לפנות בוקר לשדה התעופה. מכיוון שמדובר במלון שנהיה בו רק שעות ספורות, חשבתי שיהיה חכם לחסוך קצת כסף ולהזמין משהו זול וקרוב לשדה התעופה. האתר שנבחר היה מלון קטן בעיירת הספא דיוון לס ביינס.
במהלך הטיול עשיתי לא מעט טעויות. מהטעויות באריזה, לנסיעת האופניים בפקקים של היום הראשון. לימים שהתבררו כעמוסים מידי, ולדברים רבים שחשבנו שיהיה אפשר לעשות, בלי לקחת בחשבון דברים כמו מזג אוויר, עומס, עייפות וסתם רצון לרבוץ קצת במקום להגיע לעוד תחנה. מכל הטעויות האלה למדתי והן תרמו לשפר את המשך הטיול. אבל מה יהיה על הטעות הזו של המלון הזה בעיירה הזו? שיהיה ברור. הבחירה במלון הזה, על פני האלטרנטיבות, חסכה לנו בערך שמונים יורו. סכום לא מבוטל, אבל בדיעבד, היה מדובר בחיסכון מיותר במיוחד.
דיוון לס ביינס היא עיירה מהטבעת השנייה של אגם ז'נבה. כמו אנמסה, היא קרובה לעיר ז'נבה אבל היא לא נהנית מחופו של האגם, והיא נאלצת להסתפק באגם קטן משל עצמה. במילים אחרות יש לה נתוני פתיחה טובים וכל מה שנותר זה הבחירות המוניציפליות של העירייה שלה, בקביעת האופי שהם רוצים לעיירתם. אקדים ואומר שהרושם שלי מהמקום הזה מסתמך על היכרות קטנה מאוד וייתכן מאוד שאם היה לנו יותר זמן היינו מתאהבים במקום. אבל כל חוויה היא הצצה להוויה ואני בטוח שתוכלו להבין על מה מתבססות המסקנות שלי.
דיוון לס ביינס אמנם קוראת לעצמה עיירת ספא, ויש לה כמה מלונות יוקרה בחזית הנקייה שלה. המלונות האלה מקיפים את האטרקציה המרכזית של המקום. לא. לא האגם הקטן והחמוד שלה, אלא קזינו בגודל קניון מלחה, המתגאה בשלטים כגון "מופעי צ'יפנדיילז 24/7".
כשהגענו למלון שלנו, בקצה המרוחק ביותר של העיר, ועם זאת, באורח פלא, במרחק הליכה מהקזינו, מיהרתי לרוץ אל הדלפק, כי הפקידה של המלון התקשרה להגיד לנו שהיא עוזבת בשבע והשעה הזאת החלה להקרב. דפקתי על דלת המלון, שלוש דקות לפני שבע, מאוכזב לראות שאין אף אחד בפנים. אבל, למרבה המזל היא פתאום הופיעה מחדר אחורי, גוררת טרולי קטנה מאחורי, מתהדרת בשיער מבולגן באון מחשיד ומאחוריה מזדנב בחור אסייתי עם קוקו משומן וחיוך מפוקפק. לא שופט. העיקר שהיא הייתה שם לפתוח לנו את הדלת ולהסביר לנו איפה החדר שלנו נמצא.
מסתבר שהמלון מחולק למספר בניינים, ושבמקרה בבניין שלנו אין מעלית, למרות שהחדר שלנו בקומה השנייה. בין בניין לבניין צריך לעבור מסדרון אחרי מסדרון שכל אחד מהם נגמר בדלת עם קוד בן 7 ספרות. גררנו את הבנות בין המסדרונות ולמעלה את החדר וכשפתחנו את הדלת והדלקנו את האור, כמו קלישאה מספר קומיקס ראינו חרקים בורחים לחשיכה. אחרי בחינה קצרה הגענו למסקנה שניתן לבנות לישון במיטה הזוגית (שהייתה קטנה מה"מיטה וחצי" של שנות נעוריי), ואנחנו נסתפק בספר הנפתחת שהמצעים שלה היו מתוחים מוכנים מתחת לכיסוי הספה עצמו.
אשתי קילחה את הבנות לפני שנשכיב אותן לישון ואני הלכתי למסע הארוך בחזרה אל האוטו כדי להעלות לחדר את כל המזוודות שלנו. באחת משלוש הנגלות האלה, ראיתי קבוצה של בחורים צעירים ממתינה לחבריהם שיצאו מהמלון. אינני יודע לאן פניהם היו מועדות שכן הם דיברו צרפתית, אבל בהחלט יכולתי להבחין בהישנותה של המילה "בורדל". מקץ שלושה מסעות המזוודות כולן היו למעלה, מוכנות לפרויקט האריזה המורכב לקראת הטיסה, והבנות הלכו לישון. אבל, לפני שנוכל לעשות זאת יש עוד שני דברים שצריך לסגור: היה צריך למלא דלק באוטו כדי שנשיב אותו עם טנק מלא כמו שקיבלנו אותו, ואם היה אפשר, היה נחמד גם אם אצליח למצוא לנו משהו לאכול.
השעה הייתה כבר עשר וכידוע, הצרפתים סוגרים את היקום בשבע וחצי. מסתבר שכך גם קורה עם תחנות הדלק. אבל, למרבה המזל, הייתה תחנת דלק פתוחה ממש מחוץ לעיירה – בשווייץ.
שוויץ תמיד הייתה קרובה אלינו. עברנו דרכה מספר פעמים. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצנו להנות משירותיה. מעולם לא הייתה לי הזדמנות למלא דלק בשווייץ ואני חייב להגיד שזו חוויה מומלצת לכל אדם באשר הוא. למעשה הייתי אומר שזה אחד הדברים שאדם צריך לעשות לפני מותו. לראות את הזוהר הצפוני, לבקר בפריז ולתדלק בשווייץ. ולו בשביל להבין איך העולם הזה יכול להיות.
תחנת הדלק הייתה ממוקמת כעשרה מטרים אחרי הגבול. נכנסתי אליה ועצרתי ליד האקדחים שבאופן מסורתי ממלאים דלק במכוניות. שמח וטוב לב יצאתי מהאוטו, אבל אז קיבל את פני קיר שטוח ולבן מסרט עתידני. חמישה אקדחים קיבלו את פני. שניים מסוג 95, אחד 98 ושניים של דיזל – עם או בלי האקסטה משהו המיוחד. אבל מלבד חמשת המשאבות לא היה שום דבר על הקיר. לא כפתור לתקשורת. לא מקום לאשראי. לא קודן שניתן להגביל בו סכום. כלום. מלבד ארבע אינפוגרמות. ארבעה ציורים מסודרים מהעליון לתחתון. בעליון היה ציור של יד מוציאה משאבה. בשני היה ציור של משאבה מתדלקת, בשלישי היה ציור של יד מחזירה את המשאבה למקום. ברביעי היה ציור של שטרות של כסף.
"מה זה הכישוף המוזר הזה?" תהיתי לעצמי. מתלבט אם מותר לאחד שכמותי לערוך את הפעולות שהציורים מסבירים. החלטתי לאזור אומץ ואז גיליתי להפתעתי שבצד ימין מקיר השאיבה היו גם דיספנסר של שקיות זבל, ודיספנסר נוסף של כפפות חד פעמיות, לאלה שרוצים חוויית תדלוק נקייה יותר. החלטתי להתפרע ולא להשתמש בכפפות. הוצאתי את המשאבה, כפי שהוסבר באיור הראשון, ומיד הבחנתי באחיזה היפה, הארגונומית של האקדח. לאחר מכן, הכנסתי את האקדח לפיה של המכונית ולחצתי על ההדק. אלוהים איזה זרם! בתוך פחות מדקה טנק הדלק היה מלא לחלוטין. עזבתי את ההדק והוצאתי את האקדח ממקומו. אפילו טיפה אחת לא נטפה החוצה. בהתאם לתמונה השלישית החזרתי את המשאבה למקומה ואז גיליתי להפתעתי שכל החוויה היוקרתית הזו עלתה לי בערך שלושים אחוזים פחות ממקבילתה הצרפתית.
בשלב הזה ניצבתי בפני בחירה – האם אכנס אל הרכב ואתחיל לנסוע? או אולי כדאי שאלך אל החנות הצמודה לתחנה ואנסה לברר מהאיש בדלפק איך לעזאזל משלמים על הדלק? החלטתי להימנע מלהסתבך עם השוויצרים ונכנסתי לחנות. איזה ניקיון! איזה מגוון! כמו אידיוט שאלתי את האיש בדלפק אם יש בירות, הוא הסביר לי שזו חנות לנהגים ולכן אמנם יש בירות, אבל אלה ללא אלכוהול. עם זאת, מה שכן היה בחנות זה אגף שלם שהוקדש לסוגים השונים של משקאות אנרגיה. בחרתי רדבול קלאסי וביליתי זמן מה תוהה איזו מידה של רדבול תתאים לנו בשלוש לפנות בוקר. בחרתי שלוש פחיות של חצי ליטר. שילמתי על התענוג ושבתי לצרפת, תוהה היכן אמצא עכשיו בירות ומשהו לאכול.
כזכור, חוק העיירות הצרפתיות הוא שבמרכז של כל עיירה יש מקום אחד פתוח עם אלכוהול ומולו מקום עם אוכל. המקום הפתוח היה בר אירי ששני ילדים תקלטו בו יורו-טראש-צ'יל-האוס עם נגיעות של פסיכדליה רכה. ממול לבר, בצידו השני של הכביש. המתינו לי שתי מסעדות על גלגלים – אחת לפיצה ואחת להמבורגרים. כך, עם טנק מלא, שלוש בירות, מספר רדבולים להתעוררות, וצמד המבורגרים שבתי למלון כמנצח.
בדרך לחדר עברתי בחלל שבין הבניינים, כשלפתע תפס אותי ריח מוכר ומתקתק. יישרתי מבט למקור הניחוח וזיהיה קבוצה של ילדים בראשית שנות העשרים שלהם אשר ישבו על המדרגות עם סיגריות ארוכות מגולגלות שהפיצו את ריח ברור ומובחן של בלונד לבנוני. ביקשתי להצטרף לקטנה, ואחרי מספר שכטות עזבתי את הילדים וחזרתי למלון. הרהרתי לעצמי – גם למלון זול יש את היתרונות שלו...
אכלנו, שתינו, ארזנו ונשכבנו לישון. או ליתר דיוק, לנסות להירדם. היום העמוס הזה עזר לאשתי להתרסק ולישון אבל החשיש, ההתרגשות, והידיעה הברורה והמטרידה שמשהו ששוכן בתוך המיטה הזו מטפס עלי ומגרד לי את הנשמה, הפריעו לי להירדם. כנוע, שמתי מבטחי ברדבולים שמחכים לי ופתחתי טלוויזיה. אחרי שראיתי את כל "המתקפה על הבית הלבן" מדובב לצרפתית, מופתע מכמה מעט מהסרט הפסדתי בגלל פערי השפה, הצלחתי גם לעצום עיניים.
אחרי שעה התעוררנו מהצלצולים. קפצנו מהספה ובזמן שאשתי אספה את עצמה, התחלתי להוריד את המזוודות אל הרכב. בדרך חזור ראיתי בחר מתנודד החוזר לחדרו עם ז'קט מפואר שכתוב עליו "פוקר" וחשבתי לעצמי שאנשים עושים דברים מוזרים מאוד בחופשות שלהם. אחרי המזוודות הגיעה הנגלה של הבנות וכך עזבנו את העיירה הזאת ונסענו לשדה התעופה.
מסתבר שהתקופה האחרונה חישלה את הבנות והן שמרו על מקצועיות לאורך כל התהליך המייגע של החזרת הרכב, מסירת המזוודות, מציאת השער והעלייה למטוס. אבל מיד אחרי שהמראנו, כבר לא היה לי למי להגיד "תראו – הנה המקום שבו נפגשות האבנים השחורות והלבנות".

אין תגובות:

פרסום תגובה